Quantcast
Channel: The Seforim Blog
Viewing all 667 articles
Browse latest View live

The Strange Shape of the Marcheshet Pan

$
0
0
                             The Strange Shape of the Marcheshet Pan
                                                             By Eli Genauer

“The underlying basis of our work is that pictures are an organic part of the commentary, and it possible that Rashi even allowed himself to limit his explanatory words when a picture was available to the reader. This is in the sense of "a picture is worth a thousand words". The picture is an integral part of the written book, no less important than the words.” 

                                                               Dr Ezra Chwat
                                                     Department of Manuscripts, National Library of Israel
                                                      Giluy Milta B'Almah Blog
                                                           January 15, 2017


There were many vessels used in the Beit HaMikdash. Nevertheless, without pictures or diagrams drawn contemporaneous to their existence, there remains some doubt as to exactly what they looked like. I would like to discuss one vessel used quite often in the Temple and see what the diagrams of the Rishonim can tell us about its makeup. I would also like to analyze a diagram in Rashi’s commentary to Talmud Bavli and see how it fits into our discussion.

Massechet Menachot 63a
האומר הרי עלי במחבת, לא יביא במרחשת; במרחשת, לא יביא במחבתמה בין מחבת למרחשת--אלא שהמרחשת יש לה כסוי, ולמחבת אין לה כסוי, דברי רבי יוסי הגלילי; רבי חנניה בן גמליאל אומר, מרחשת עמוקה ומעשיה רוחשין, ומחבת צפה ומעשיה קשין
One who says, “I take upon myself [to offer a grain offering prepared] on a griddle, he must not bring [one baked] in a pan. If [he says “I take upon myself to offer a grain offering prepared] in a pan,” he must not bring [one prepared] on a griddle. What is the difference between a griddle and a pan? The pan has a lid to it, but the griddle has no lid – [these are ] the words of Rabbi Yose Hagili; Rabbi Hanina ben Gamliel says : a pan is deep and what is prepared is spongy, a griddle is flat and what is prepared is hard.[1]

Leaving  aside the opinion of Rabbi Yossi Haglili, let us concentrate on the statement of Rabi Chanina ben Gamliel

We would imagine that the Marcheshet is a deep vessel, and the Machvat is flat, as it is described as a griddle.  Perhaps like this:


                                   









The Gemara then cites a Braita which deals with the following situation.  If a person takes a vow saying “I take upon myself a Marcheshet”, it remains unclear whether he meant he will bring the vessel called a Marcheshet, or the normal Korban Mincha that is brought in a Marcheshet. Beit Hillel is of the opinion that since there was a specific vessel in the Beit Hamikdash called a Marcheshet, we understand that he is talking about that vessel and we require him to donate it to the Beit HaMikdash.[2] Here are the words of the Braita which describe in some detail the appearance of this Marcheshet pan:
כלי היה במקדש ומרחשת שמה ודומה כמין כלבוס עמוק וכשבצק מונח בתוכם דומה כמין תפוחי הברתים וכמין בלוטי היוונים
There was a vessel in the Temple called Marhesheth, resembling a deep mould, which gave the dough that was put into it the shape of Cretan apples and Grecian nuts. (The Soncino Hebrew/English Babylonian Talmud)

Rashi goes to great lengths to explain this uncertain statement and includes a diagram in his commentary. This diagram first appeared in printed form in the early 18thcentury but unfortunately, it does not align with the words Rashi uses to describe the overall shape of the pan.  Additionally, It does not match the diagram we have in a manuscript of Rashi nor diagrams in manuscripts of other Rishonim.

But first some background

The diagrams we have today in the Vilna Shas in Rashi and other Rishonim come from earlier printed editions. The first printed edition of the entire Talmud to contain diagrams was the Behrmann Shas printed in Frankfurt on Oder, 1696-98.[3] Raphael Natan Nata Rabinowitz posits that by the time diagrams were included in the printed text, there were very few manuscripts around because most had been placed in Genizah.[4]  He therefore concludes that manuscripts were not used in the early 18th century as a source for diagrams. What was the source of those diagrams for the Behrmann Shas ? According to the editors of the Behrmann Shas, they mostly came from the Chochmat Shlomo of 1582.[5] It’s an extremely reliable source because it was written by Rav Shlomo Luria who specifically wrote it to correct the text of the Bomberg Shas and to insert the relevant diagrams. Rav Shlomo Luria lived at a time when there were still many manuscripts around, so either he used those manuscripts for his textual emendations and as a source for his diagrams, or he used his own capabilities to come up with his changes and additions. Since most of our present day diagrams follow from the Behrmann edition, they have an aura of authenticity attached to them.[6]

The problem arises when we discover that Chochmat Shlomo does not include all the diagrams we have today. For example, in our case, there is no Chochmat Shlomo on Menachot.

Let us now take a look at the diagram in Rashi on Menachot 63a.

The first time it appeared in print was in the Frankfurt am Main edition of 1722, exactly 200 years after the diagramless Bomberg edition. We know its source was not a manuscript of Rashi nor was it the product of the Maharshal.













Putting aside the diagram for a moment, let us concentrate on the words of Rashi as he tries to describe the Marcheshet:
כלבוס - גלואו"ן שם כלי עשוי כעין מחבת שלנו והדופן באמצעות כלפי פנים כזה  ומצוייר תוכו גומות גומותוכשהבצק מונח בתוכו [נכנס] הבצק בגומות:
Rashi concentrates on the word כלבוס as the Gemara itself says that a Marcheshet is shaped like a deep כלבוס. Rashi first gives us an old French word which is normally translated as “tongs”.[7] He says that the Marcheshet is like his present day Machvat pan and that the “wall in the middle faces the inside, like this”. The problem is that the diagram does not seem to show a wall in the middle facing the inside. Additionally, if a כלבוס is a pair of tongs, and the shape of the vessel looked somewhat like a pair of tongs, how does that align with the diagram which is circular?

The Shita Mekubetzet which is included on the standard page of the Vilna Shas has a completely different diagram.

























Notice that the word Dofen is in the middle of the diagram just as Rashi says והדופן באמצעות כלפי פנים

The volume of the Bomberg edition that belonged to Rav Betzalel Ashkenazi the author of the Shita Mekubetzet contains the exact same diagram inserted in the blank space of the Rashi.

Jerusalem - The National Library of Israel Ms. Heb. 4°79 (link).




















In his book Dikdukei Sofrim on Menachot (Munich, 1886) R.N.N. Rabinowitz writes about the importance of the comments of the Shita Mekubetzet as they were addressed to the Bomberg edition of 1522 and relied heavily on manuscripts which included a Rashi manuscript.[8] The Acharit Davar printed at the end of the Vilna Shas also extols the importance of the Shita Mekubetzet on Kodshim as it came from a manuscript and was based in part on a manuscript misidentified but actually of Peirush Rashi.[9]

Going back in history, we can get an idea if a diagram did in fact exist in Rashi manuscripts by looking at the first printed edition of Menachot which was Bomberg 1522. Its source had to be from manuscripts because no printed edition preceded it.


















You can see that the Bomberg editors included the word “כזה” in the text of the Rashi and left 2 spaces indicating that their manuscript included 2 diagrams. This may explain why our present diagram does not reflect the shape of the overall pan as there may have been one diagram depicting its shape and a second one depicting the apple like insets. In fact, a notation in the Oz Vehadar edition states quite clearly that our diagram just illustrates the words “גומות גומות”.

As mentioned before, the words of Rashi seem to support the idea that the Marcheshet pan was semicircular in nature. In addition, the shape of the vessel is likened to a כלבוס which is an item dealt with a number of times by Rashi

For example this Rashi on Shabbat 59b:







Rashi states that an item worn by women called a “מנקתא פארי” ( starting with the letters “וי״מ” for ויש מפרשים) is “כּמין חצי עגול עשוי כמין כלבוס” and then draws your attention to a diagram of a semi circle.

Fortunately I was able to find a manuscript of Rashi on Menachot which is identified as Vatican 487  and is from the 13thcentury. (Made available by the Polonsky Digitization Project) It pictures the Marchseshet pan in a semicircular shape and thus fits in more with the words of Rashi.








It’s clear that the diagram included only deals with the semicircular nature of the vessel and not the little depressions inside the “Tocho Shel Kli”. This diagram is very similar to the one in the Shita Mekubetzet and it is possible it served as a source for the Shita Mekubetzet.[10]

We are confronted with another diagram of the Marcheshet pan in what is known as the Peirush Rabbeinu Gershom first printed in the Vilna Shas. This Peirush describes the vessel being shaped like a כלבוסand then says it is “כמו פגום”, which means incomplete. One would expect to see a vessel like in the Shita Mekubetzet and in the Rashi manuscript which is not either completely circular or square in nature. Nevertheless, the diagram in the Vilna Shas depicts this vessel as being square like this
In the Achrit Davar the editors of the Vilna Shas state that they had a manuscript of this Peirush Rabbeinu Gershom however the following manuscript shows the pan as having an indentation and not being square.


















Roma - Biblioteca Angelica Or. 1 (link):











It could be they that had a manuscript depicting a square pan, or it is possible that their manuscript had a pan with an indentation and this was not transferred successfully to the printed page. Certainly the words of the Rabbeinu Gershom indicate the latter.

Conclusion:

Nowadays it is easy for us to transfer an image from a manuscript to a printed or electronic page. All we have to do is point, shoot, copy and paste. The result is an exact duplicate of what is on the manuscript, and it is even easier to work with than the original. But hundreds of years ago it was not so simple. A woodcut or an engraving of the image could be made and then transferred to the printed page, but that was time consuming and expensive. Because of this, images such as diagrams were just left out, and when they were added, they were often misleading and sometimes even incorrect. The printing revolution was a giant step forward for the dissemination of Jewish knowledge, but, at least at its beginning, played havoc with many important diagrams.

[1] English translation from Sefaria.org.
[2] The Rambam Paskens according to Beit Hillel. Since Beit Hillel speaks about the Marcheshet being different than a Machvat,  and not just having a cover) it is clear that the Rambam holds like Rav Chananya ben Gamliel
[3] Maamar 'al hadpasat ha-Talmud with Additions, ed. A.M. Habermann, Mossad ha-Rav Kook, Jerusalem: 2006, p.41. The Soncino family printed individual editions of the Talmud between 1483- 1518, but not an entire set. Some of those editions such as Eiruvin did contain diagrams and some did not. The first complete set of the Talmud was the Bomberg edition 1519-1522. That edition did not contain diagrams, only empty spaces which were to indicate where diagrams were to go (the only exception was Sotah 43a). There were numerous full editions of the Talmud printed between 1522-1697, but these also did not contain diagrams. 
[4] Printing the Talmud: A History of the Earliest Printed Editions of the Talmud, Marvin J. Heller, Im Hasefer 1993 p.6 states as follows: “Rabbinovicz attributes the dearth of Talmud codices to the manner in which they, and many other manuscripts, had been written; without any commentaries, with errors and erasures, and lacking even lines. Rashi and Tosafot (additions by Ashkenazic luminaries after Rashi) were separate manuscripts, suffering from the same conditions. As a result, learning must have been difficult, with the reader having to continuously peruse three different works, assuming that he owned them. Therefore, when the Talmud was printed with Rashi and Tosafot, “men no longer learned from their manuscripts, but considered them as utensils without further value, placing them in genizahs, so that they no longer exist.”
[5] Other sources mentioned by the editors of the Behrmann Shas are Maharsha and Maharam Lublin. Neither of those sources contain diagram for our Rashi.
[6] A good summary of the subject of where our present day diagrams came from can be found in the introduction to the Shas Nehardea, under the heading of "המקור לציורי הש"ס". (Vagshal Publishing Ltd, Jerusalem, 2008, p.5 of the introduction. The overall section on diagrams starts on page 4 of the introduction under the heading "מבוא לציורי הש״ס".)There are a few diagrams that are not in the Berman Shas but first appear in the Frankfurt am Main edition of 1720-1722. Here too, the editors of that edition say that the source of their diagrams was the Chochmat Shlomo.
[7] All the Meforshim understand that Beit Hillel is saying that the Marcheshet pan is shaped likea כלבוס, meaning the pan is shaped like a pair of tongs.  I would imagine tongs to look like this, with the top part being semicircular especially in the open position









Jastrow renders our Braita saying that a Marcheshet is “a baking form in the shape of forceps with cavities”
[8] Rabbinowitz writes on page 1 of his introduction that when he wrote his emendations on Menachot that “I had in my hand a handwritten manuscript of the Shita Mekubetzet by Rav Betzalel Ashkenazi…..And he wrote his comments on the 1522 Venetian edition including Gemara, Rashi and Tosafot with the help of handwritten manuscripts he ( Betzalel Ashekenazi) had in his hands”
[9] Achrit Davar at the end of Masechet Nidah, p.6
[10] The Oz VeHadar edition of the Talmud actually changes the diagram inside the Rashi to the diagram of the Shita Mekubetzet

A Source for Rav Kook’s Orot Hateshuva Chapters 1 - 3

$
0
0

A Source for Rav Kook’s Orot Hateshuva Chapters 1 - 3

By Chaim Katz, Montreal

Rav Kook begins the first chapter of his Orot Hateshuva [1] as follows:

We find three categories of repentance: 1) natural repentance 2) faithful repentance 3) intellectual repentance.
את התשובה אנו מוצאים בשלש מערכות: א) תשובה טבעית, ב) תשובה אמונית, ג) תשובה שכלית

He defines natural repentance:

(תשובה טבעית) הגופניתסובבת את כל העבירות נגד חוקי הטבע, המוסר והתורה, המקושרים עם חוקי הטבע. שסוף כלהנהגה רעה הוא להביא מחלות ומכאובים . . . ואחרי הבירור שמתברר אצלו הדבר, שהוא בעצמו בהנהגתו הרעה אשם הוא בכל אותו דלדול החיים שבא לו,הריהוא שם לב לתקן את המצב
The natural physical repentance revolves around all sins against the laws of nature ethics and Torah that are connected to the laws of nature. All misdeeds lead to illness and pain . . . but after the clarification, when he clearly recognizes that he alone through his own harmful behavior is responsible for the sickness he feels, he turns his attention toward rectifying the problem.

Rav Kook is describing a repentance that stems from a feeling of physical weakness or illness. He also includes repentance of sins against natural ethics and natural aspects of the Torah. A sin of ethics might be similar to theחסיד שוטה, who takes his devoutness to foolish extremes (Sotah 20a). A sin in Torah might be one who fasts although he is unable to handle fasting (Taanit 11b דלא מצי לצעורי נפשיה) [2].

R. Shneur Zalman of Liadi, in his collection of sermons Likutei Torah [3], also recognizes three types of repentance. Homiletically, he finds the three types in Ps. 34, 15.

סור מרע,ועשה טוב,בקש שלום ורדפהו.
He also relates thetypes to three names of G-d that appear in the text of the berachos that we say:
 ברוךאתה ד'אלוקינו  

According to R. Shneur Zalman of Liadi, the first level of repentance relates to the Divine name Elokim (In Hassidic thought, repentance (teshuva or return) is taken literally as ‘returning to G-d’, not only as repentance from sin.) The mystics of the 16th century connected the name Elokim to nature.
אלוקים בגימטריא הטבע
The word Elokim is numerically equivalent to the word for nature (hateva). [4]

In the sermon, Elokim is also related toממלא כל עלמין, the immanence of G-d, which may have something to do with the laws of nature.

R. Kook describes the second level of repentance as follows:
אחרי התשובה הטבעית באה האמונית, היא החיה בעולם ממקור המסורת והדת
After the natural repentance comes a repentance based on faith. It subsists in the world from a source of tradition and religion.

R. Shneur Zelman of Liadi describes the second type of repentance as a return to the Divine nameHashem, the Tetragrammaton. This name signifies the transcendence of G-d, the name associated with the highest degree of revelation, the name of G-d that was revealed at Sinai and that is associated with the giving of the Torah.

Rav Kook’s third level of repentance:

התשובההשכלית היא . . . הכרה ברורה, הבאה מהשקפת העולם והחיים השלמה . . . היא מלאה כבר אור אין קץ
The intellectual repentance . . . is a clear recognition that comes from an encompassing world and life view. . . . It is a level filled with infinite light.

R. Shneur Zalman of Liadi describes the third level of as a return through Torah study to the level of the Or En Sof, the infinite self-revelation of G-d. It is a return to אתהto Thou.
In summary, R. Shneur Zalman discusses three types of teshuva, (although the sources only speak about two types: תשובה מיראה ,תשובה מאהבהYoma 86b). These three teshuva categories form a progression. Rav Kook also speaks of a threefold progression: a return based on nature, a return based on faith, and a return based on intellect. [5]

R. Kook did study Likutei Torah. This is documented in a book called MazkirHaRavby R. Shimon Glicenstein (published in 1973) [6]. R. Glicenstein was Rav Kook’s personal secretary during the years of the First World War, when Rav Kook served as a Rabbi in London.

On page 10, R. Glicenstein writes:

One time on the eve of the holiday of Shavuot, I entered the Rav’s room and I found him running back and forth like a young man. He was holding Likutei Torah (the section on the Song of Songs) of the Alter Rebbe (the Rav of Liadi) in his hand. With sublime ecstasy and great emotion, he repeated a number of times: “Look, open Divine Inspiration springs out of each and every line of these Hassidic essays and exegeses”.
מכל שורה ושורה שבמאמרי ודרושי חסידות אלה מבצבץ רוח הקדש גלוי'
bcb
The second chapter of Orot Hatshuva is titled Sudden Repentance and Gradual Repentance. The chapter consists of three short paragraphs: the first describes the sudden teshuva as a sort of spiritual flare that spontaneously shines its light on the soul. The second paragraph explains gradual teshuva is terms of a constant effort to plod forward and improve oneself without the benefit of spiritual inspiration.  

These ideas also find a parallel in the Likutei Torah [7]. R. Shneur Zalman of Liadi discusses two levels of Divine service (not two levels of repentance). In one a spontaneous spiritual arousal comes from above (itaruta de le-eyla) initiated by G-d as a Divine kindness, without any preparation on man’s part. In the other (itaruta de le-tata) man serves G-d with great exertion and effort, taming and refining his own animal nature, without the benefit of any Divine encouragement.

Rav Kook’s third paragraph is difficult to understand. Rav Kook begins by describing again the sudden repentance:
התשובה העליונה באה מהברקה של הטוב הכללישל הטוב האלהי השורה בעולמות כולם
The sublime teshuva is a result of a flash of the general good of the G-dly good, which permeates all worlds.

The paragraph then continues on a seemingly different track.
והיושר והטוב שבנו הלא הוא בא מהתאמתנו אל הכל, ואיך אפשר להיות קרוע מן הכל, פרור משונה, מופרד כאבקדק שכלאחשב. ומתוך הכרה זו, שהיא הכרה אלהית באמת, באה תשובה מאהבה בחייהפרט ובחיי הכלל

The rightness and goodness within us, does it not come from our symmetry with the whole. How can we be torn from the whole, like an odd crumb, like insignificant specs of dust?
From this recognition, which is truthfully a G-dly recognition, comes repentance from love in both the life of the individual and the life of the society.

I have a feeling that this paragraph is also related to something in Likutei Torah. R. Shneur Zalman of Liadi (in the sermon just mentioned) relates that people complain to him because they feel a spirit of holiness that arouses them to emotional prayer for a only a short duration of time (sometimes for a few weeks). Afterwards the inspiration ceases completely and it’s as if it never existed. He responds, that they should take advantage of those periods of inspiration when they occur, not just to enjoy the pleasure of prayer, but also to change their behavior and character for the better. The state of inspiration will then return.

I think Rav Kook, in his own way is dealing with the same issue. Obviously, the goal is the sudden, inspired teshuvah, but how do we get there? How do we take the exalted periods of awareness and inspiration and regulate them, so that they are more deliberate, intentional and continuous. I can’t say I understand the answer, but I think Rav Kook is saying that if we recognize that we are part of the “whole” and not separate then we will get there.

bcb

In the third chapter, Rav Kook, distinguishes between a detailed teshuva relating to specific individual sins and a broad general teshuva related to no sin in particular. He writes (in the second paragraph):

וישנה עוד הרגשת תשובה סתמית כללית. אין חטא או חטאים של עבר עולים על לבו, אבל ככלל הוא מרגיש בקרבו שהוא מדוכא מאד, שהוא מלא עון, שאין אור ד'מאיר עליו, אין רוח נדיבה בקרבו, לבו אטום

There is another repentance emotion, which is broad and general. The person is not conscious of any past sin or sins, but overall he feels crushed. He feels that he’s full of sin. The G-dly light doesn’t enlighten him, he is not awake; his heart is shut tight. 

The concept of a teshuva that is independent of sin is also found in Likutei Torah:

התשובה אינה דוקא במי שיש בידו עבירות ח"ו אלא אפילו בכל אדם,כי תשובה הוא להשיב את נפשו שירדה מטה מטהונתלבשה בדברים גשמיים אל מקורה ושרשה

Repentance isn’t only for those who have sinned (may it not happen), but it’s for everyone. Teshuva is the return of the soul to its source and root, because the soul has descended terribly low, and focuses itself on materialistic goals. [8]

R. Shneur Zalman of Liadi also discusses the same symptoms as Rav Kook.
בזמן הבית הי'הקב"ה עמנו פנים אל פנים בלי שום מסך מבדיל   . . .
משא"כ עכשיו בגלות מחיצה של ברזל מפסקת ונק'חולת אהבהשנחלשו חושי אהבה ואומר על מר מתוק

When the temple stood, when the Holy One blessed is He was with us face to face without any concealment . . . However now in exile there’s an iron partition that separates us. We are lovesick, meaning our love is weak. We don’t distinguish bitter from sweet. 
כעת בגלות מחמת כי הלב מטומטמת אין המח שליט עלי'כ"כ
כי עבירה מטמטמת לבו שלאדם ונקרא לב האבן
Now in exile because the heart is shut down, the mind hardly can arouse it. Sin has shut down the heart and it’s called a heart of stone. [9]

bcb

The organization of the first three chapters of Orot Hateshuva, presents another sort of problem: How are the types of teshuva in the three chapters related? Is the intellectual teshuva of chapter one different from the sudden teshuva of chapter two and different from the general teshuva of chapter three?

I suggest that the arrangement of the three chapters follows the categories of עולם שנה ונפש, (which are found in Sefer Yetzirah). The first chapter examines natural return, faithful and intellectual return. These are connected to נפש– one’s personality and understanding. The second chapter deals with repentance and its relationship to time (שנה). Repentance is either sudden or gradual. The third chapter speaks about a return motivated by a specific sin or motivated by a general malaise. This can possibly be associated with space/location (עולם); the world (or the specific sin) is located somewhere outside of the person and motivates the person to return. Explanations based on the three dimensions of עולם שנה ונפש occur in a number of places in Likutei Torah. [10]




[1] here, and here
[2] I saw these two examples in Rav Kook’s Ein AY”H, (here).
In the following paragraph, Rav Kook speaks about a natural spiritual, repentance ––pangs of remorse (if the sinner is an otherwise upright individual) that motivate the sinner to perform teshuva.
[3] Likutei Torah Parshat Balak 73a. The sermon begins with the words מה טובו. There are (shorter) versions of the sermon published in other collections. (here)
[4] Quoted also in the second part of Tanya, (Shaar Hayichud Vhaemunah) beginning of chapter 6. The statement is usually attributed to R. Moshe Cordovero, (PardesRimonim)
[5] Possibly both R. Shneur Zalman of Liadi and R. Kook relied on an earlier source that I’m unaware of. Maybe R. Kook and R. Shneur Zalman arrived at a similar understanding independently.
[6] R. Tzvi Yehudah Kook wrote the introduction to the book. From the introduction, it looks like R. Glicenstein had given R. Tzvi Yehudah his essays and notes so that they could be published. (here)
[7] Parshat Vayikra page 2b, on the words אדם כי יקריב מכם (here).
[8] Shabbat Shuva page 66c and Balak page 75b.
[9] Parshat Re’eh page 26a, Shir ha Shirim   page 36a.
[10] Parshat Hukat page 64d. Obviously, I don’t think that Rav Kook’s use of olam, shana, nefesh, (if he’s in fact using that breakdown) comes specifically from Likutei Torah. 

אמירת 'שלש-עשרה מידות'בשבת בהוצאת ספר תורה של ימים נוראים

$
0
0
Note: This post is an updated version of this one from 2013.
אמירת 'שלש-עשרה מידות'בשבת בהוצאת ספר תורה של ימים נוראים*

מאת: אליעזר יהודה בראדט

בליל יום הכיפורים תשס"ה, שבאותה שנה חל בשבת, ענה הגרי"ש אלישיב זצוק"ל, בתשובה לשואל אחד, שאין לומר י"ג מידות בשבת, אע"פ שהשואל הסתייע מלוח ארץ ישראל לרי"מ טוקצ'ינסקי שיש לאמרן. אחר כך סיפר השואל לנוכחים שמפרסמים פסקים בשם הרב שאינם נכונים כלל. כך ראיתי בעיני ושמעתי באוזני.
ויהי ערב ויהי בוקר. בתפילת שחרית לא נכח הגרי"ש בבית הכנסת, ובהוצאת ספר תורה פתח החזן באמירת 'שלש-עשרה מידות'. קם אחד המתפללים וגער בו בקול: 'אתמול קבע הרב שליט"א שאין לאומרם בשבת!'נעמד לעומתו נאמנו של הגרי"ש ר'יוסף אפרתי,[1]וסיפר כי אמש לאחר הדברים האלה, ישב הרב בביתו על המדוכה בדק ומצא כי בספר 'מטה אפרים'פסק לאומרו, וסמך עליו. ולפיכך יש לאומרו גם ביומא הדין שחל בשבת. אותו שואל שהתרעם על כך שמפרסמים פסקי-שווא בשם הרב לא נכח שם, וגם הוא לא זכה לשמוע משנה אחרונה של הרב בעניין זה.[2]
מתוך כך התעניינתי בנושא וזה מה שהעליתי במצודתי.
מקור אמירת י"ג מידות
בחודש הרחמים והסליחות כמו גם בירח האיתנים נאמרת תפילת 'שלוש עשרה מידות'הרבה פעמים גם בעדות אשכנז, אלה שאינן רגילות לאומרה בכל ימות השנה[3] (בקהילות אחרות היא נאמרת לפני תחנון או בשעת ברית מילה וכיו"ב). מתוך ייחודיותה של תפילה זו התלוו אליה הלכות, הנהגות ואפי'סגולות הקשורות לאמירתה. הפוסקים דנו בשאלת עיתוי אמירתה: כגון לפני חצות הלילה,[4]אם היא נאמרת בשבת, אם יחיד יכול לאומרה,[5]באיזה אופן צריכה להיאמר, אם חייבת בעטיפת טלית[6]ועוד כיוצא בהן.[7]
ב'חמדת ימים', קושטא תצ"ה, חלק ימים נוראים, פרק א עמ'ט, נאמר: "והרב זצ"ל כתב שכל המתענה בחדשהזהשיאמר ביום שמוציאים בו ספר תורה בעת פתיחת ההיכל הי"ג מידות ג'פעמים"[8].
כפי שהתברר לאחרונה, כל דברי ספר זה לקוחים ממקורות שונים ואין לו מדיליה כמעט כלום[9]. דברי האריז"ל הללו מקורם ב'שלחן ערוך של האריז"ל', שנדפס לראשונה בקראקא ת"ך[10]. ומשם העתיק זאת ר'יחיאל מיכל עפשטיין לספרו 'קיצור של"ה', שנדפס לראשונה בשנת תמ"א[11][דפוס ווארשא תרל"ט, דף עה ע"א]. ובעקבותיו ר'בנימין בעל שם בספרו 'שם טוב קטן'שנדפס לראשונה בשנת תס"ו[12], וגם בספרו 'אמתחת בנימין'שנדפס לראשונה בשנת תע"ו[13]. כל החיבורים הללו נדפסו קודם 'חמדת ימים'. וכידוע ספרים אלו זכו לתפוצה רחבה[14].
גם בחיבור 'נגיד ומצוה'לר'יעקב צמח, שנדפס לראשונה באמשטרדם שנת תע"ב[15], נמצא כתוב:
מצאתי כתוב בסידור של מורי ז"ל בדפוס כמנהג האשכנזים, והיה כתוב בו אחר ר"ח אלול מכתיבת מורי ז"ל: שכשהאדם עושה תענית, שישאל מן השי"ת שיתן לו כפרה וחיים ובנים לעבודתו יתברך, וזהו בהוצאת ס"ת, ויאמר אז הי"ג מדות רחמים שלש פעמים, ואני תפלתי שלשה פעמים... יש סמך לזה בזוהר יתרו קכו וגם בעין יעקב ר"ה סי'יג בפירושו.[16]
ומשם העתיקו בקצרה ר'אליהו שפירא ב'אליה רבה' (סי'תקפא ס"ק א) שנדפס לראשונה לאחר פטירתו בשנת תקי"ז בשם ר'יעקב צמח,[17]ובעקבותיו ב'באר היטב'הלכות עשרת ימי תשובה[18]וב'משנת חסידים'לר'עמנואל חי ריקי.[19]
ממקורות אלו עולה כי רק מי שמתענהבחודש אלול ראוי שיאמר י"ג מידות בשעת הוצאת ס"ת[20]. אמנם ר'אפרים זלמן מרגליות כתב ב'שערי תשובה': "ומ"ש [בבאר היטב] שיאמר י"ג מידות ג"פ כו'עיין לעיל שכתבתי שבפע"ח [שבפרי עץ חיים] איתא ג"כ התפלה ג"פ ע"ש".[21]הוא מפנה לדבריו בהלכות חג השבועות, שם כתב:
ובענין אמירת הי"ג מדות בהרבש"ע בשעת הוצאת הס"ת כתב בפע"ח וז"למצאתי במחזור של מורי ז"ל כתב מבחוץ מכת"י מורי ז"ל ביום א'דשבועותיקרא י"ג מדות ג"פ ואח"כ יאמר רבש"ע מלא כל משאלות כו'וכן יה"ר ויחזור התפלה ג"פ ואח"כ יאמר ג"פ ואני תפלתי וכן יעשה במוסף וביום ב'ביוצר וכן דפסח וכן דסוכות כו'ע"ש...".[22]
וכן נמצא ב'שער הכוונות':"וביום שבועות יקרא ג'פעמים י"ג מדות ואח"כ יאמר תפלה זו רבש"ע מלא כל משאלתי...". העתיקו ר'בנימין בעל שם בספרו 'אמתחת בנימין'. וכך נאמר גם ב'שער הכוונות'לעניין ימים נוראים
מצאתי בספר המחזור של מורי ז"ל כמנהג אשכנזים, כתוב בחוץ קודם תפלת אלול ויוד ימי תשובה: יום צוםישאל האדם חיים וכפרה ויעמוד בשעת הוצאת ס"ת ויקרא ג"פ יג מידות ואח"כ רבש"ע מלא כל משאלותילטובה והפק רצוני ותן שאלתי לי ולבני ביתי חיים טובי'וארוכי'בכבוד ובמנוחה ביראתך ובתורתך בשלוםובהשקט ובבטח'ופדני מכל צרה ויגון וממות ומכל שעות רעות המתרגשות ויוצאות לעולם וכפר עונותינוואשמותינו אכי"ר ויזכור שאלתו ג'פעמים וכן במוסף ובמנחה כדי שישלי'שאלתו ג"פ ותנתן שאלתו ויקרא ג"פואני תפילתי.[23]
יש לציין ש'שער הכוונות'נדפס לראשונה בירושלים תרס"ב[24]ופרי עץ חיים נדפס לראשונה בתקמ"ה.[25]ר'אפרים זלמן מרגליות ראה מן הסתם רק את פרי עץ חיים.[26]
דעת חכמי הקבלה
אמנם ר'יעקב משה הלל האריך להוכיח על פי קבלה שאין לומר י"ג מידות בראש השנה ויום הכיפורים אפילו כשאינם חלים בשבת, וכל המנהג בטעות יסדו, ושדבר זה אינו מהאר"י הקדוש לאחר שקיבל מאליהו הנביא. הוא מאריך בהוכחותיו,[27]המבוססות בין השאר על החיבור 'שער התפלה'שנדפס לאחרונה על ידו מכתב יד. מעניין לציין כי ר'עובדיה יוסף קיבל דעתו, על אף שהוא לכאורה משנה מן המנהג הרווח, וגם לדעתו אין לומר י"ג מידות ביום טוב[28].
ואלה דברי ר'אליהו סלימאן מני: "ובשעת הוצאת ספר תורה... בבית אל... אומרים י"ג מדות ואני לא נהגתי לומר, ואפילו שהזכירה בשער הכוונות, דאיתא זכירה דיש מי שפקפק בזה מטעם שאין אומרים י"ג מדות ביו"ט, וגם אתיא זכירה בחמדת ישראל שפקפק בזה, ואמר כמדומה לי שכתב כן [האר"י ז"ל] בתחלת למודו. ולכן לא הנהגתי לאומרו..."[29]. אמנם ר'עזריאל מנצור האריך להוכיח, תוך שהוא מרמז שהוא חולק על ר'יעקב הלל גם בזה, שדעת האריז"ל היא שיש לומר י"ג מידות ביו"ט ובימים נוראים בשעת הוצאת ספרי תורה.[30]
שערי ציון
לא זכיתי לבוא בשערי חכמת הקבלה, אבל אבוא להעיר על עוד מקור למנהג זה ודווקא מבית מדרשו של האריז"ל, ואילו חכמי דורנו – ר'יעקב משה הלל ור'עזריאל מנצור – כלל לא התייחסו לדבריו, וכנראה זה המקור למסורת שלנו מן האריז"ל.
ר'נתן נטע הנובר כתב בחיבורו הידוע 'שערי ציון' (נדפס לראשונה בפראג תכ"ב ובשנית באמשטרדם תל"א): "בראש השנה וביוה"כ בשעת הוצאת ס"ת יאמר י"ג מדות ג"פ, ואח"כ יאמר זאת התפילה, רבונו של עולם מלא משאלותי לטובה..."[31]. ושם נמצא תפילה אחרת לימים טובים, אחר אמירת י"ג מדות ג"פ.[32]
ר'נתן נטע הנובר היה תלמידו של ר'חיים הכהן, תלמידו של ר'חיים ויטל,[33]וחיבורו 'שערי ציון'מבוסס על דברי האריז"ל, כפי שנכתב בהקדמתו. חיבור זה נדפס ביותר ממאה מהדורות,[34]והואאחראי במידה רבה לתפוצת הנהגות קבליות רבות בקרב יהודי פולין, כמו: תיקון חצות, תיקון ליל שבועות וליל הושענא רבה, תיקון וסדר ערב יום כיפור קטן, תפילה לפני עשיית מצוות, אמירת לשם יחוד, סדר ק"ש על המטה, סדר מלקות בערב יוה"כ, סדר התרת נדרים בערב ר"ה, ועוד מנהגיםשנוסדו בעיקרם על תורתו של האריז"ל.
דברי 'שערי ציון'הובאו כבר בחיבור 'חקי חיים'לחתנו של המג"א: "התפילה הנזכר בשערי ציון, שיאמר בראש השנה ובי"ה, בשעת הוצאת ס"ת יאמר בכל עשרת ימי התשובה בשעת הוצאת ס"ת (מקובלים)".[35]וכ"כ רמח"ל ב'קיצור הכוונות'בהלכות ר"ה: "ומוציאים ספר תורה, ובעת הוצאתו יאמר הי"ג מדות, והיה"ר הכתוב בשערי ציון...".[36]וכ"כ שם לענין יוה"כ.[37]
זה המקור למנהג שלנו, וכפי שכתב כבר ר'יצחק בער בסידורו: "שלש עשרה מדות ורבון העולם לי"ט ור"ה וי"כ אינם בשום סדור כ"י ולא בדפוסים ישנים אבל הם נעתקות אל הסדורים החדשים מס'שערי ציון שער ג"[38]. וכ"כ בסידור אזור אליהו,[39]ובסידור 'עליות אליהו'.[40]
עוד מקור קדום למנהג זה נמצא ב'מדרש תלפיות'לר'אליהו הכהן שנפטר בשנת תפ"ט, שם כתב שיש לומר בר"ה, ביו"כ,בסוכות ובשבועות, י"ג מידות ג"פ ואחר כך יאמר רבש"ע[41]. [אבל יש לציין שחיבור זה נדפס לראשונה רק בשנת תצ"ז באיזמיר.] וכן הובא אצל ר'חיים ליפשיץ בחיבורו 'דרך חיים',[42]ובחיבור 'מהדורא בתרא עבודת בורא'.[43]
במהדורה השנייה של 'עמק ברכה', שהדפיס נינו של מחבר הספר המקורי ר'אברהם הורביץ, באמשטרדם תפ"ט, הוא מביא את התפילה הנאמרת בר"ה ויוה"כ לאחר אמירת י"ג מידות.[44]גם בדפוס הראשון של 'סידור שער השמים', אמשטרדם תע"ז, המכונה סידור השל"ה, נמצא בסוף שחרית של ר"ה נוסח אמירת י"ג מידות ג'פעמים בתוספת תפילה (ונוסח אחר ליו"ט),[45]הדומה לתפילה של 'שערי ציון', אבל כפי הידוע מכבר, נכד המחבר שהדפיס את הסידור לראשונה כלל בו הרבה דברים ממקורות מאוחרים לתקופת חיי המחבר.[46]
מנהג גליציה
לאמירות אלה, י"ג מידות והתפילה המתלווה אליהן, התייחס ר'אפרים זלמן מרגליות בחיבורו 'שערי אפרים':
ביום טוב וימים נוראים נוהגין לומר שלש עשרה מדות אחר שמסיימין בריך שמיא והש"ץ מתחיל ה'ה'כו'והצבור עונין אחריו[47]ואמר ג"פ ואח"כ אומרים יה"ר הכתוב בסידורים ליו"ט ור"ה ויו"כ המיוסד ממחזור האר"י ז"ל והוא נוסח קצר ואין לומר הנוסחאות הארוכים הכתובים במחזורים... אבל בר"ה ויוה"כ אומרים אף שחל בשבת ויש שנהגו שלא לאמרם בר"ה שחל בשבת.[48]
וחזר על דבריו בחיבורו 'מטה אפרים'לעניין ראש השנה:
מוציאין ב'ספרי תורות ואומרים י"ג מדות ג"פ ויש להתחיל מן ויעבור ד'על פניו וכו'. ואחר כך אומרים רבש"ע מלא משאלותינו ככתוב בסידורים המיוסד ברוח קדש של האר"י ז"ל. ואין להאריך בתפלות ויה"ר אחרים... ואם חל בשבת יש מקומות שאין אומרים בשעת הוצאת ס"ת יג מדות.[49]ורבים נהגו לאומרם אף כשחל בשבת...[50]
וכן בנוגע ליום הכיפורים:
ובשעת ההוצאה או'הצבור ויהי... ואחר... בריך שמיא... ואח"כ מתחיל הש"ץ ויעבור ה'ה'ואח"כ או'ה'ה'ג"פ... ויש שאין מתחילין ויעבור... ואח"כ יה"ר הכתוב בסידורים לאומרו בר"ה וי"כ הועתק במחזור מהאר"י ז"ל ואין לומר הנוסחות הארוכים.... ואף אם חל בשבת אומרים היה"ר אף במקום שא"א בר"ה שחל בשבתמ"מ ביוה"כ שכחל בשבת אומר'אותו.[51]
מנהג ליטא
ומכאן למנהג הגר"א. ר'ישכר בער כתב בספר 'מעשה רב': "בשעת הוצאת ס"ת איןאומרים רק בריך שמיה ולא שום רבש"ע וי"ג מידות".[52]ונכפל בהלכות ימים נוראים: "וכן אין אומרים י"ג מדות בהוצאת ס"ת". בין בשבת בין בחול.[53] מכאן שבימיו אמירות אלה היו מנהג נפוץ, שהגר"א כדרכו השתדל לעקור כדי להחזיר את המנהג המקורי. וכן מתברר מדברי חכם ליטאי אחר, ר'יוסף גינצבורג, שבחיבורו 'עתים לבינה'בענייני תכונה הקדיש מקום חשוב למנהגים "שאנו נוהגין עד עתה על הרוב... וביחוד לפי מנהגי ליטא רייסין וזאמוט...".[54]הוא מביא מנהג לומר י"ג מידות ג'פעמים לר"ה, יו"כ וסוכות.[55]גם האדר"ת בחיבורו הנפלא 'תפלת דוד'הציע תיקונים בנוסח התפילה[56]שאמרו אחר אמירת י"ג מידות ביום טוב[57]ובנוסח התפילה שאמרו אחר אמירת י"ג מידות בראש השנה.[58]מכל אלה אנו לומדים על התפשטות המנהג גם בליטא. בלוח מהעיר וילנא של שנת תרע"ט נמסר שאף בר"ה שחל בשבת נהגו לומר י"ג מידות.[59]חכם ליטאי אחר, ר'יעקב כהנא, מוסר הנהגה קיצונית יותר, לפיה אומרים י"ג מידות לא רק בהוצאת ספר תורה: "יש מקומות אשר כל ימי אלול עד אחר יו"כ אומרים אותו בכל יום, ויש מקומות שאומרים אותו בכל יום ב'וה'ויש מקומות שאומרים אותו בכל יום כל השנה ולא משגחו וטעמא מיהא בעי...".[60]אבל לא ברור מתי בדיוק אמרו אותו, והאם שבת גם בכלל "כל יום".
מכל העדויות הללו עולה שהמנהג לומר י"ג מידות בר"ה וביום הכיפורים נתקבל בהרבה קהילות בישראל. טעם יפה למנהג זה הציע ר'אברהם ברלינר: "דאמר'בגמ'ר"ה בארבעה פרקים העולם נידון בפסח על התבואה וכו'לכן אנו אומרים שלש עשרה מדות שיזכור לטוב".[61]
אמירת י"ג מידות ביו"כ שחל בשבת
כפי שהבאתי לעיל, ר'אפרים זלמן מרגליות מבראדי הכריע שלמרות זאת כדאי לאמרו ביום הכיפורים שחל בשבת אפי'לאלו שנהגו שלא לאמרם בר"ה שחל בשבת. וכפל דבריו בספרו 'שערי אפרים'.[62]
להלן נסקור דעתם של שלושה פוסקים הונגריים. ר'חיים אלעזר שפירא נהג שבר"ה שחל בשבת שלא לאומרה[63]אמנם ביוה"כ שחל בשבת נהג לאומרה.[64]ר'נחמן כהנא מספינקא הביא בספרו 'ארחות חיים'בשם שו"ת בשמים ראש (סימן עא) בשם רב האי גאון, שלא לומר י"ג מידות בשבת[65]. ור'חיים עהרענרייך בפירושו 'קצה המטה' (שם, סעיף סד) כבר כתב עליו: "אבל המעיין יראה שאין לסמוך על דברי הבשמים רא"ש הנ"ל ולאו הרא"ש חתום עלה".[66]
אמנם יש להעיר שכלל לא מובן טעמם של אלו שנוהגים שלא לומר י"ג מידות בשעת הוצאת ספר תורה ביום הכיפורים, שהרי כל סדר התפילה של ליל יום הכיפורים וגם בנעילה מבוסס על אמירת סליחות וי"ג מידות הרבה פעמים[67]ואף בשבת, לכן צ"ע במה נגרע חלקו של אמירה זו לפני קריאת התורה.
ר'אברהם מסטרעטין נהג שלא לומר י"ג מידות בשעת פתיחת הארון ביו"ט שחל בשבת.[68]ב'קיצור שלחן ערוך'הל'ר"ה מביא שיש מקומות שאין אומרים בשבת אבל לא מפרט מה המנהג ביוה"כ שחל בשבת.[69]ר'אברהם חיים נאה מתעד את עצם מנהג אמירת י"ג מידות בלוח שלו בר"ה ויוה"כ אבל לא מתייחס לענין אם חל בשבת.[70]וכך הוא בסידור הרב בעל התניא, משנת תקס"ג.[71]
בקהילות אלו נהגו לומר י"ג מידות, מלבד כשחל בשבת: ווירצבורג,[72]באניהאד,[73]בעכהאפען,[74]ברלין,[75]ובית מדרש גבוה לייקווד.[76]וכן נהג רי"י קניבסקי בעל 'קהילות יעקב'ביוה"כ.[77]
ר'יוסף אליהו הענקין כתב בלוח שלו בר"ה שחל בשבת שלא לאומרו, וביוה"כ כתב: "ויש נוהגין שאין אומרים יג מדות בשבת".[78]
כשנשאל ר'משה פינשטיין בעניין אמירת י"ג מידות כשיו"ט חל בשבת, שהרי במטה אפרים מובאים שני מנהגים, ענה: "בוודאי יש בזה מנהגים, אבל אצלנו נהוג שלא לאומרו, ומי שמסתפק יותר טוב שלא לאומרו, דכמה שאומרים הי"ג מדות פחות, יותר טוב. ובאמת בכלל תמוה איך אומרים אותו ביו"ט, דהנה לגבי ר"ה ויו"כ מפרש רב נטרונאי גאון שמאחר שהם ימי תפילה וכו'נהגו לאמרם, שרואים שגם אז הוצרך הסבר".[79]
ר'שריה דבליצקי מביא בחיבורו 'קיצור הלכות המועדים'את שני המנהגים,[80]אבל למעשה כתב שבר"ה שחל בשבת אין אומרים אותו ורק ביוה"כ שחל בשבת אומרים י"ג מידות.[81]וכן כתב רב"ש המבורגר ב'לוח מנהגי בית הכנסת לבני אשכנז'המסונף לשנתון 'ירושתנו'ספר שביעי (תשע"ד), עמ'תז: "בהוצאת ספר תורה אומרים י"ג מידות ותפילת 'רבון העולם'אף כשחל בשבת", ואילו לגבי ר"ה שחל בשבת הוא כותב שאין אומרים י"ג מידות ותחינת רבונו של עולם.[82]
אמנם ר'אברהם פפויפר הביא בספרו 'אשי ישראל'בשם הגרש"ז אויערבאך, שטוב לומר פסוקים אלו גם בשבת[83]. גם בשבע קהילות ובראשן ק"ק מטרסדורף מצינו שנהגו לומר י"ג מידות בשעת הוצאת ספר תורה אף כשחל בשבת[84].
מקורות קדומים לאמירת י"ג מידת ואפי'בשבת
בתשובה שכתב ר'משה זכות [1610-1697] על עניין זה, לאחר שמציין שמקור תפילות אלו הוא מהאריז"ל, כתב כך: "על דבר התפילות המיוחדים לפסח שבועות סוכות ר"ה ויה"כ, לאומרם בשעת הוצאת ס"ת מן ההיכל... אם חלו י"ט הנ"ל ביום ש"ק אם נדחים אותם התפילות בשביל בריך שמיא... תשובה: כי הנה תפלת בריך שמיא אין עיקרה אלא במנחת שבת, וא"כ נכון וישר לומר התפלות בי"ט שחרית כשחל יו"ט להיות בשבת".[85]
מקור קדום נוסף לאמירת י"ג מידות בשעת הוצאת ספר תורה ואפילו אם חל בשבת מצינו במנהגי בית הכנסת הגדול בק"ק אוסטרהא: "בעת הוצאת ספר תורה בר"ה ויה"כ אומרים י"ג מדות אפילו אם חלו בשבת..."[86]. בספרו 'עובר אורח'מתעד האדר"ת: "...סיפר לי מה שראה בבית הכנסת שמה גיליון הגדול ממה שהנהיג מרן המהרש"א שם ומהם זוכר שני דברים..."[87]. שני הדברים שהוא מביא מופיעים ברשימת המנהגים של קהילת אוסטרהא, ומכאן שמייחסים מנהגים אלו למהרש"א. לפי זה, כבר בזמן המהרש"א קיים מנהג זה של אמירת י"ג מידות בשעת הוצאת ספר תורה. מהרש"א נפטר בשנת שצ"ב[88]. אמנם יש לציין לדברי ר'מנחם מענדיל ביבער, שעל פיהם אין להביא ראיה שכך עשו בזמן המהרש"א:
של נעלי החומר מעליך כי המקום הזה קדוש הוא, במקום הזה התפללו אבות העולם גאונים וצדיקים... המהרש"ל זצ"ל ותלמידיו, השל"ה הקדוש ז"ל המהרש"א ז"ל ועוד גאונים וצדיקים... המנהגים אשר הנהיגו בה הגאונים הראשונים נשארו קודש עד היום הזה ומי האיש אשר ירהב עוז בנפשו לשנות מהמנהגים אף כחוט השערה ונקה? ולמען לא ישכחו את המנהגים ברבות הימים כתבו כל המנהגים וסדר התפילות לחול ולשבת וליום טוב דבר יום ביומו על לוח גדול של קלף והוא תלוי שם על אחד מן העמודים אשר הבית נשען עליהם. הזמן אשר בו נבנתה וידי מי יסדו אותה ערפל חתולתו, ואם כי בעירנו קוראים אותה זה זמן כביר בשם בית הכנסת של המהרש"א ולכן יאמינו רבים כי המהרש"א בנה אותה בימיו אבל באמת לא כנים הדברים...[89]
לאור דברים אלו אין להביא ראיה מרשימת המנהגים דבית הכנסת הגדול בק"ק אוסטרהא שמנהג אמירת י"ג מידות היה קיים כבר בזמן המהרש"א. אמנם רואים שנהגו לאמרן גם בר"ה ויו"כ שחל בשבת.
שאלת צרכיו בשבת
כנראה שהחשש מלומר י"ג מידות בשבת הוא משום איסור שאלת צרכיו בשבת, כפי שהעיר ר'יששכר תמר על המנהג המובא בשערי ציון לומר י"ג מידות בשבת[90]. עניין זה רחב ומסועף, ואחזור לזה בעז"ה במקום אחר, אך יש להביא חלק מדברי הנצי"ב בזה:
לענין מש"כ המג"א שם בס"ק ע'שאין לומר הרבון של ב"כ בשבת, ולכאורה מ"ש שבת מיו"ט בזה... והטעם להנ"מ בין יום טוב לשבת יש בזה ב'טעמים, הא'משום דכבוד שבת חמיר מכבוד יום טוב, או משום שביו"ט יום הדין שהוא רה"ש כידוע, ונ"מ ביום טוב שחל בשבת דלהטעם משום דכבוד שבת חמיר א"כ יום טוב שחל בשבת אין לאומרו, אבל להטעם משום דיו"ט של ר"ה שהוא יום הדין יש לאומרו, א"כ אפילו חל יום טוב בשבת ג"כ צריך לאמרו, והרמב"ם שכתב דתחינות ליתא בשבת חוה"מ, דוקא בשבת חוה"מ, אבל יום טוב שחל בשבת יש לאומרו, וכיון דשרי תחינות אומרים נמי הרבון, ומעתה אזדי כל הראיות שהביא המ"א מתשובות הגאונים דא"א הרבון בשבת, דהמה מיירי בשבת לפי מנהגם שנ"כ בכל יום, וקאי על שבת שבכל השנה. משא"כ במדינתנו שאין נו"כ אלא ביום טוב, ולא משכחת אלא בשבת שחל ביום טוב, ויוכל להיות שבכה"ג אומרין גם בשבת, וכן באמת המנהג פ"ק וולאזין לומר הרבון בשבת שחל ביום טוב... איברא הראיה שהביא המ"א מאבינו מלכנו, שאין אומרים בשבת שחל בר"ה, ראיה חזקה היא, אבל לפי טעם הלבוש שהביא המג"א (סי'תרפ"ד) שהוא משום שנתיסד כנגד תפלת שמונה עשרה ניחא הא דאין אומרים אבינו מלכנו, אבל תחינות מותר לאמרן, ובאמת הלבוש הביא טעם הר"ן והריב"ש משום שאין מתריעין בתחינות בשבת, ודחה דשאני ר"ה ויוהכ"פ, וממילא ה"ה כל יום טוב שהוא יומא דדינא, והראיה שג"כ מרבים בתחנת גשם וטל, מותר לאמר גם הרבון לדעתי.[91]
דעת ר'יעקב עמדין
בסידור ר'יעקב עמדין, בהוספות מכ"י, כתב לענין ראש השנה: "כשחל בשבת אין לאמרה".[92]אמנם לא כתב שום דבר לענין יוה"כ. דבר זה מעניין לאור דבריו בשו"ת שאילת יעבץ:
ואולם על דבר הבקשה דמעמדות של יום ש"ק שהנחתיה במקומה כמו שנמצאת משנים קדמוניות. כי אין בה כל כך אריכות לשון בקשה רק דוגמא מטבע ברכת אהבה רבה ביוצר, ומודים דרבנן. ומוסף די"ט וכהנה רבות, והשכיבנו ופרוס, ובה"מ, וכה"ג נוסח בריך שמיה, וכן תחנה שאומרים בשעת הוצאת ס"ת בי"ט, ע"פ האר"י ז"ל הית'שומה,לכן זו הרי היא בחזקתה והלכה פסוקה היא שאם התחיל בברכה דתי"ח דחול בשבת גומרה, משום דגברא בר חיובא, אלא דרבנן לא אטרחוהו משום כבוד שבת (כמ"ש דכ"א א') ש"מ, דמשום טרחא גרידא הוא דחשו לה בשבת, וגברא מחזי חזי. וכיון דהאידנא לא חיישי לטרחא, מי ימחה, אף כי עתה ערבה כל שמחה, ונתקיים בנו בעו"ה, והשבתי חגה חדשה ושבתה. הלא יש לנו לצעוק ולהתפלל תמיד, המזכירים את ד'יומם ולילה לא יחשו ואל דמי לכם וגו'. בלבד שלא יאריך יותר מדאי בשוי"ט. ולא יזכיר וידוי חטאים ולא יעורר בבכי, ואגב אודיעך מנהגי ביתר בקשות של מעמדות דבר יום ביומו. אם אירע י"ט באחד מימי החול, אזי אני אומר רק בקשה שניה, שהיא מעין יצירת היום בלבד והי"ט ימי הדין הם ג"כ...
ובתשובה הבאה כתב:
ועל דבר התחנה ששתי כעל כל הון שכוונתי לדעתו הגדולה. ובחיי שכמה דברים שמצאתי בחיבורים לאדמ"ו הה"ג נר"ו אני מעצמי נהגתי כך מנעורי. וכתובים על גליון ספרי הפוסקים שלי בימי חרפי. ומיום עמדי על דעתי לא אמרתי התחנה ארוכה בליל ש"ק ביציאת בה"כ... והתחנה בשעת הוצאת ס"ת בי"ט. הייתי ירא מלאומרו. וביחוד שקרא תגר עליהם הרב הגאון מהור"ר יעקב יושע זצ"ל. עד שמצאתי בדברי קדשו כתוב לאמר אותם ומפי האר"י ז"ל ומיום ההוא והלאה הייתי מתחיל לאומרם...[93]
לאור עמדה זו לא מובן מדוע אין לומר י"ג מידות בשבת כשחל בה ר"ה?
שתי הערות
ר'שמואל מונק ניסה לערער מעט את מקומן של תחינות אלו והרהר מהו המנהג הקדום:
תחינה שנהגו בשעת פתיחת ארון הקודש בימי התשובה וברגלים שיסודה משערי ציון מוכיחה לענ"ד שלא היו אומרים בריך שמיא כו'אלא בשבת במנחה... שאילו היה אומרים אותו תמיד כמנהגנו לא מסתברא שתיקן לומר עוד תחינה. א"נ י"ל שאפילו אם היו אומרים אותו תמיד, מ"י כיון דלא עיקר זמנו הוא ניחא לדחותו מפני התחינה ההיא והיום נהגו לומר שניהם, וכ"כ בשערי אפרים... אך לא ידעתי אם זה טוב כי ממהרים וטוב מעט בכוונה מהרבה שלא בכוונה.[94]
עוד העיר בנוגע לדרישה ההלכתית לומר י"ג מידות בציבור, שלא בכל מקום מתקיימת באמירה זו:
בהוצאת ספר תורה הורגלו לומר שלש עשרה מדות... ואולי יש לזה תורת מנהג כיון שכבר נתפשט בכל תפוצות אשכנז (ואולי אף בספרד), אבל אין מקפידים לומר כל הקהל ביחד י"ג מדות (כמנהג הישיבות), ומנהג הקהילות היה שלא להקפיד, ואולי כיון שכל הקהל עומדים שם ואומרים אותן אלא שזה מקדים וזה מאחר חשיב כמו בציבור וצ"ע אם רשות להחמיר דנראה כמוציא לעז על הראשונים.[95]
מקור אמירת י"ג מידות שלוש פעמים
כתב ר'זלמן גייגר ב'דברי קהלת': "והוא מנהג שלא מצאתיו בפוסקים ואין נכון בעיני לאמר י"ג מדות בראש השנה, כי לא תיקנו לאמרן בתפילות ר"ה ולא בפיוטיו, אך יעב"ץ כתב המנהג על פי האר"י ואין משיבין את הארי, אבל לא כתב דבר שיאמר ג'פעמים כי הוא נגד הדין לדעתי כי פסוקי שבחים גדולים כי"ג מדות אסור לכפלם".[96]
ר'יעקב אטלינגר מביא בספרו 'שו"ת בנין ציון'שאלה שנשאל: "לא ידעתי על מה נסמך המנהג לומר בראש השנה ויוה"כ וי"ט בשעת הוצאת הס"ת ג'פעמים י"ג מדות וג'פעמים ואני תפלתי, הרי לפי פירוש רש"י בהא דאמרינן האומר שמע שמע הרי זה מגונה דזה באמר מלה וכופלו אבל בשכופל הפסוק משתקין אותו, ולפי'רב אלפס עכ"פ הרי זה מגונה ובשניהם דהיינו בי"ג מדות וגם באני תפלתי לא שייך הטעם שכתב רש"י בסוכה (דף ל"ח) שכופלין בהלל מאודך ולמטה כיון דכל ההלל כפול וגם לא טעם הרשב"ם בפסחים בזה משום דאמרו ישי ודוד ושמואל ואולי רק בשמע ומודים הוי מגונה או משתקינן מטעם דנראה כב'רשויות אבל הכפלת שאר פסוקים שרי...".
לאחר שהוא מאריך בסוגיה זו הוא משיב לשאלת השואל: "נראה לי לחלק דדוקא באומר שני דברים שווים דרך תחנה ובקשה או דרך שבח ותהלה שייך החשד דב'רשויות, לא כן בקורא פסוקי תורה וכתובים. וראי'לזה שהרי מצוה לחזור הפרשה שניים מקרא, וע"פ האר"י יש לכפול כל פסוק ופסוק וקורין הפסוק שמע ישראל ב'פעמים זה אחר זה, ואין קפידא. וכיון דמה שמזכירין י"ג מידות אין זה דרך תחנה, דא"כ יהי'אסור לאומרם ביום טוב אלא ע"כ לא אומרים רק כקורא פסוק בתורה וכן בואני תפלתי, ע"כ אין בזה משום קורא שמע וכופלו. כנלענ"ד".[97]
ר'ישראל איסערלין מו"ץ בעיר וילנא, כתב בספרו 'פתחי תשובה'ליישב קושיית השואל בדרך אחרת: "ולולא דמסתפינא ליכנס בענינים העומדים ברומו של עולם הייתי אומר דבי"ג מדות לא שייך כלל החשד דב'רשיות כמו בשמע, דהענין שהיו אומרים אחד פועל טוב ואחד רע וכי"ב מהבליהם והי"ג מדות גופיה הוא סתירה לדבריהם, דבו נכלל כל המדות והנהגות העולם והכל ביחיד, כידוע ליודעי חן".[98]
ויש לציין לדבריו של ר'יוסף חיים מבבל שכתב בשו"ת תורה לשמה[99], שהתעורר לאותה שאלה:
שאלה. מצינו כתוב בסידורים שיאמר אדם בר"ה וימים טובים בעת הוצאת ס"ת ג"פ י"ג מדות ואח"כ יאמר בקשתו. ונסתפקנו איך יוכל לכפול הפסוק של י"ג מדות שיש לחוש בזה כאשר חששו רז"ל כאומר שמע שמע ומודים ומודים. יורינו המורה לצדקה ושכמ"ה.
תשובה. אין לחוש חששות אלו מדעתנו אלא רק במקום שחששו בו חז"ל שהוא בפסוק שמע ישראל ובמודים, והראיה דכופלים כל יום פסוק ה'מלך וכו'וכן בעשרת ימי תשובה שמוסיפים לומר ה'הוא האלהים ג"כ כופלים אותו. ואין לומר התם שאני שעניית הציבור מפסקת בין קריאת החזן וכן קריאת החזן מפסקת בין עניית הציבור, דזהו אינו, דהא אפילו היחיד כאשר מתפלל ביחיד ג"כ כופל פסוקים ואומרם בזא"ז ועוד אעיקרא פסוק ה'הוא האלהים הוא בעצמו כפול שאומר ה'הוא האלהים ה'הוא האלהים, ונמצא דאין כאן חשש שחששו בשמע ומודים, וא"כ ה"ה בפסוק זה של ה'ה'אל רחום וחנון אם יכפול ליכא חשש. והיה זה שלום ואל שדי ה'צבאות יעזור לי. כ"ד הקטן יחזקאל כחלי נר"ו.[100]
אגב רואים מהשאלה שגם במקומו נהגו לומר י"ג מידות בעת הוצאת ספר תורה.
אמירת יג מדות
יש לסיים בדבריו החשובים של ר'חיים מפרידברג אחי מהר"ל מפראג בספרו הנפלא ספר החיים:
אף על גב ששלש עשרה מדות הן שמותיו של הקדוש ברוך הוא וכמו ששמו קיים לעד ולנצח כך הזכרת מדותיו אינו חוזר ריקם, מכל מקום אינו אומר שיהיו נזכרים, רק כסדר הזה יהיו עושין לפני לפי שהעשיה הוא עיקר, שצריך האדם לדבוק באותן המדות ולעשותם, ובעשרה אפשר שיהיו נעשים, שזה רחום וזה חנון, וזה ארך אפים וכן כולם, שעיקר המדות הללו הם עשר. ולפי שבדורותינו זה יהיו נזכרים ולא נעשים, על כן אין אנו נענים בעונותינו הרבים.[101]
והוא כיון לדברי ר'אברהם סבע בחיבורו צרור המור:
והנה בכאן למדו סדר שלשה עשר מדות שבם מרחם ומכפר לחוטאים וזאת היא תשובת שאלת הראני נא את כבודך, ולכן אמר ויעבור ה'על פניו, ללמדו היאך יסדר אלו הי"ג מדות הוא והנמשכים אחריו לביטול הגזרות ולכפרת העונות, כאומרם ז"ל אלמלא מקרא כתיב אי אפשר לאומרו, כביכול נתעטף בטליתו ואמר לו כ"ז שישראל עושים כסדר הזה אינן חוזרות ריקם, שנא'הנה אנכי כורת ברית. ופירושו ידוע, שהרי אנו רואים הרבה פעמים בעונותינו שאנו מעוטפים בטלית ואין אנו נענין, אבל הרצון כל זמן שישראל עושים כסדר הזה שאני עושה, לרחם לחנן דלים ולהאריך אפים ולעשות חסד אלו עם אלו, ולעבור על מדותיהן כאומרם כל המעביר על מדותיו וכו', אז הם מובטחים שאינן חוזרות ריקם. אבל אם הם אכזרים ועושי רשעה, כל שכן שבהזכרת י"ג מדות הם נתפסין. וזהו וחנותי את אשר אחון, מי שראוי לחול ולרחם עליו. ולכן הוצרך לומר ויעבור ה', כאילו הוא מעצמו עבר לפניו ללמדו כיצד יעשה וכיצד יקרא. כמו שהש"י קרא ואמר ה'ה'.[102]

נספח: התייחסויות שאינן מפורשות – יחסו של המג"א ל'שערי ציון'[103]
אצביע על כמה התייחסויות של המג"א לספרי קבלה וזאת מבלי לציינם במפורש. בפראג תכ"ב הדפיס ר'נתן נטע הנובר לראשונה את חיבורו הידוע 'שערי ציון', ושנית באמשטרדם תל"א. ספר זה נזכר במפורש במג"א פעם אחת בלבד בסי'א ס"ק ד:
המקובלים האריכו בענין תפלת חצות וברקנטי... ועסי'קל"א ס"ב. ובגמרא דילן לתי'הראשון... ועיין בזוהר ויקהל ע'שמ"ב דלעולם חשבינן הלילה לי"ב שעות הן בקיץ הן בחורף אף על גב דלענין תפלה אינו כן. כמ"ש סי'רל"ג. וכ"כ שערי ציון.
'שערי ציון'לר'נתן הנובר,שנדפס ביותר ממאה מהדורות, אחראי במידה רבה לתפוצת הנהגות קבליות רבות בקרב יהודי פולין, כפי שכתבתי למעלה. לאור עובדה זאת, לכאורה היה מתבקש שהמג"א ישתמש בו יותר ויזכירו בדיונים נוספים הקשורים אליו, כפי שהוא מרבה להזכיר את ספר הכוונות. מה פשר העובדה שהוא מזכירו פעם אחת בלבד?קושי זה קיים רק לפי התפיסה הרווחת שמטרתו של המג"א היתה לשלב דברי קבלה בחיבורו ההלכתי, אך לדעתי לעולם אין המג"א מביא מעולם הקבלה, אלא רק דברים שיש להם זיקה הלכתית. ולפי תפיסה זולא קשה מידי.
ועדיין יש להצביע על המקומות שהוא מזכיר ספרי קבלה ומפרש שלאלנהוג כמותם.
וידוי לפני השינה[104]
בסי'רלט כתב המג"א
יש נוהגין לומר וידוי ש"מ קודם השינה ונ"ל שאינו נכוןדאמרינן בברכות דף ס'שלא לומר אם אמות תהא מיתתי כפרה וכו'דלא ליפתח פיו לשטן וכן אית'דף י"ט...
אמירת וידוי קודם השינה נמצא ב'סדר ותיקון קריאת שעל המטה' (מאת ר'יהודה הכהן מחבר 'תיקוני שבת', פראג שע"ה) וב'שערי ציון'. וכבר העיר אסף נברו, שמקורו של 'שערי ציון'הוא 'סדר ותיקון קריאת שמע שעל המטה'.[105]
סדר ליל הושענה רבה
כתב המג"א בהקדמה לסי'תרסד:
נוהגין ישראל להיות נעורים בליל ערבה (ש"ל) וכבר נדפס הסדר. ועמ"ש סי'תצ"ד.
בשורה קצרה זו נאמרו שלוש ידיעות: א. המקור למנהג המפורסם להיות נעורים אינו קבלי, אלא כבר נמצא בשבלי הלקט. ב. הסדר הנהוג לומר כבר נדפס. היכן נדפס?בין השאר נדפס ב'תיקוני שבת'וב'שערי ציון', ומכל מקום לאהפנה אליהם המג"א ישירות. ג. הפנייה לדיונו הארוך בהלכות שבועות, שם הוא דן בהיבטים ההלכתיים של המנהג, היינו בהשלכות ההלכתיות של הנעור כל הלילה. דהיינו שהמג"א התייחס למנהג קבלי במבט הלכתי רגיל.
תענית ערב ראש חודש[106]
בשני מקומות מתייחס המג"א לתענית ערב ר"ח:
א.    בסי'תיז ס"ק ג: "נהגו קצת להתענות ערב ר"ח...".
ב.     בסי'תקסו ס"ק ד: "והאידנא נהגו קצת להתענו'בכל ער"ח וקורין בתורה...".
בשני המקומות אינו מזכיר את סדר התפילה והסליחות הנמצא בספר 'שערי ציון', אלא שקצת נהגו להתענות.
מלקות בערב יום הכיפורים[107]
למעלה ראינו את התייחסותו בהלכות ערב יום הכיפורים:
וכתוב בכתבים שהאר"י לא היה מקפיד על המלקות רק היו מלקין אותו ד'מלקיות... ובמקצת ספרים חדשים תקנו כל דיני מלקות ולא הועילו כלום בתקנתן.
איזה הם אותם "מקצת ספרים חדשים"בהם מופיעים כל דיני מלקות? כפי שניתן לנחש, ב'שערי ציון'מאריך בכל דיני המלקות. ועליו מפטיר המג"א: "ולא הועילו כלום בתקנתן".[108]
לא ידוע מה היתה דעתו האישית של המג"א על הנהגות קבליות, אך מכל מקום בספרו ההלכתי לא נתן להן מקום אלא במקרה שהיה למנהג היבטים הלכתיים מובהקים. מסיבה זו אינו מביא את 'שערי ציון'אלא פעם אחת בלבד.





* מאמר זה הוא נוסח מעובד ורחב מההערה שכתבתי במאמרי 'ציונים ומילואים לספר "מנהגי הקהילות"', ירושתנו, ב (תשס"ח), עמ'ריב-ריד. בשנת תשע"ג פרסמתי נוסח מורחב, ועכשיו בתשע"ח שבתי להניף את הקולמוס להוסיף לדון ולתקן מה שכתבתי אז.
[1] וראה דבריו בספרו, ישא יוסף, ג, עמ'ר-רא. וראה ר'יהושע ברוננער, איש על העדה, ב, תשע"ד, עמ'ריד.
[2] בעניין זה ראה דברים חשובים שכתב תלמידו ר'דוד ארי'מורגנשטרן, בסוף ההקדמה לספרו 'פתחי דעת', א, ירושלים תשע"ג.
[3] ראה ד'גולדשמידט, סדר הסליחות, כמנהג ליטא, ירושלים תשכ"ה, עמ' 5-12.
[4]ראה מג"א, סי'תקסה, סעי'ה בשם ספר הכוונות.
[5]ראה מג"א, סי'תקסה, סעי'ה; ר'ישכר טייכטהאל, שו"ת משנה שכיר, או"ח, ב, סי'ג; ר'עובדיה יוסף, שו"ת יביע אומר, יא, ירושלים תשע"ח, או"ח סי'צג.
[6]ראה מג"א, סי'תקפא ס"ק ב; דעת תורה, סי'תקסה סעי'ה.
[7] ראה ר'שלמה קלוגר, שו"ת האלף לך שלמה, סי'מד; שו"ת תורה לשמה, סי'צו.
[8] ראה מש"כ אברהם ברלינר, כתבים נבחרים, א, ירושלים תשכ"ט, עמ' 44-45; וראה מה שהעיר מ"ד צ'צ'יק, 'עוד על סידור הגר"א', המעין, מז, גל'ד (תמוז תשס"ז), עמ' 84 מס' 9.
[9]ראה מה שכתבתי בספרי ליקוטי אליעזר, עמ'א.
[10] על חיבור זה ראה: זאב גריס, ספרות ההנהגות, ירושלים תש"ן, עמ' 86 ואילך; יוסף אביב"י, קבלת האר"י, ב, ירושלים תשס"ח, עמ' 752-753. ולאחרונה מה שכתבתי בחיבורי 'פרשנות השלחן ערוך לאורח חיים ע"י חכמי פולין במאה הי"ז', חיבור לשם קבלת תואר דוקטור, אוניברסיטת בר אילן, רמת גן תשע"ה, עמ'191ואילך.
[11] ראה ר'י"ש סופר, 'לתלומת ייחוס מנהג כיסוי השופר בשעת ברכות לב"ח ולשל"ה, ירושתנו ז (תשע"ד), עמ'שפא ואילך. וראה בסידורו, 'דרך ישרה', דף סב ע"א, שהוא מביא כל זה ג"כ אם התפילות.
[12] עמ'כח במהדורת ירושלים תשכ"ו.
[13] עמ'נז במהדורת ירושלים תשכ"ו. על חיבורים אלו ראה מה שכתבתי בליקוטי אליעזר, ירושלים תש"ע, עמ'יג ואילך.
[14] ראה מה שכתבתי על זה בספרי ליקוטי אליעזר, שם.
[15] וכן מצינו בחיבורו 'לחם מן השמים'שהוא נוסח מורחב של החיבור (נדפס לראשונה רק בשנת תרס"ה), דף לה ע"ב.
על שני חיבורים אלו ראה: זאב גריס, ספרות ההנהגות, ירושלים תש"ן, עמ' 82 ואילך, 87 ואילך; יוסף אביב"י, קבלת האר"י, ב, ירושלים תשס"ח, עמ' 593-595, ועמ' 670-671.
[16] נגיד ומצוה, ירושלים תשע"ב, עמ'קפז.
[17] ר'ברוך יהודה בראנדייס, לשון חכמים, פראג תקע"ה, דף סה ע"א.
[18] באר היטב, תרג ס"ק א. ומשם בספרו של ר"ח פלאג'י, מועד לכל חי, סי'יג אות מ.
[19] משנת חסידים, ג, ירושלים תשמ"ב, דף קלא ע"ב.
[20] על עצם הענין של תענית בחודש אלול, הארכתי בספרי 'עורו ישנים משנתכם'.
[21] שערי תשובה, סי'תרג, א.
[22] שם, סי'תפח. ראה ר'אברהם דוד לאוואוט, שער הכולל, ברוקלין תשנ"א, עמ'סד, פרק כב אות ה שגם מציין שהמקור לתפילה זו הוא ה'פרי עץ חיים'.
[23]שער הכוונת, ב, ירושלים תשמ"ח, עמ'רעה.
[24] ראה יוסף אביב"י, קבלת האר"י, ב, ירושלים תשס"ח, עמ' 691-695.
[25] ראה יוסף אביב"י, קבלת האר"י, ב, ירושלים תשס"ח, עמ' 647-649.
[26]ראה נגיד ומצוה, ירושלים תשע"ב, עמ'שיג.
[27]  שו"ת וישב הים, ב, ירושלים תש"ס, סי'יא [=מקבציאל כא (תשנ"ו), עמ'צה-קח. וראה דבריו בהקדמה ל'שער התפלה', ירושלים תשס"ח, עמ' 24. וראה ר'דניאל רימר, תפילת חיים, ביתר תשס"ד, עמ'רמו-רמח.
[28] חזון עובדיה, ימים נוראים, ירושלים תשס"ה, עמ'קט.
[29] ר'אליהו סלימאן מני, מנהגי ק"ק בית יעקב בחברון, ירושלים תשנ"א,  עמ'לב, אות עא. וראה שם, עמ'מא אות פג לענין יו"כ.
[30] ראה הקדמה שלו לימצא חיים, ירושלים תשס"ד, עמ' 38-116.
[31] שערי ציון, מודיעין עילית תשע"ב, עמ'עח.
[32] שם, עמ'פ.
[33]יש לציין שר'נתן הוא בעל הכרוניקה המפורסמת על ת"ח ות"ט, 'יון ומצולה'.
על חיבור זה, ראה במבוא מאת ר'בצלאל לנדוי בתוך: שערי ציון השלם, ירושלים תש"ן [המבוא נדפס בעילום שם];י'אביב"י, קבלת, ב, עמ' 748-750; גריס, ספרות הנהגות, עמ' 84-85; יעקב ברנאי, שבתאות היבטים חברתיים, ירושלים תשס"א, עמ' 27; אסף נברו, 'תיקון', מקבלת האר"י לגורם תרבותי", עבודה לשם קבלת תואר דוקטור, אוניברסיטת בן גוריון, באר שבע תשס"ו, 88-121; והמבוא בתוך: שערי ציון, מודיעין עילית תשע"ב.וראה ר'יהונתן אייבשיץ, יערות דבש, ירושלים תשמ"ח, עמ'רמט.
[34] ראה הקדמה למהדורה חדשה, שם, עמ' 17. בחיבור המתאר את מצבם הרוחני הירוד של היהודים בניו יורק בשנת 1887, מסופר שלמרות זאת לפני הימים הנוראים נהגו לקנות מחזורים ואת ספר התפילות 'שערי ציון' [Moshe Weinberger, People walk on their Heads. New York 1982, p. 73].
[35] חקי חיים, דף קעו ע"ב.
[36] קיצור הכוונות לרמח"ל, ירושלים תשס"ו, עמ'קכב. [על חיבור זה ראה יהונתן גארב, כתביו האמתיים של רמח"ל בקבלה, קבלה 25 (תשע"ב), עמ' 199-202].
[37]עמ'קנא.
[38] עבודת ישראל, תל אביב תשי"ז (ד"צ), עמ' 223.
[39] אזור אליהו, ירושלים תשס"ו, עמ'סט. וראה מש"כ ר'בנימין שלמה המבורגר, ירושתנו ב (תשס"ח), עמ'תמא.
[40] עליות אליהו, ירושלים תשס"א, עמ' 415.
[41] מדרש תלפיות, ווארשא תרל"ה, עמ' 98, ענף בקשה. עליו ראה: ג'שלום, 'ר'אליהו הכהן האיתמרי והשבתאות', ספר היובל לכבוד אלכסנדר מארכס, ניו יורק תש"י, עמ'תנא-תע; וכן במבואו של ר"ש אשכנזי [לא על שמו] לשבט מוסר, ירושלים תשכ"ג.וראה במכתב של ר'צבי פרבר, ישורון ה (תשנ"ט), עמ'תרסב.
[42] דרך חיים, זולצבאך תס"ג, דף סד ע"ב, סי'סד סע'ב [ביו"ט]; דף עב ע"ב, סי'סז אות יא [בימים נוראים]. על ספר זה ראה: שניאור זלמן ליימן, 'רשימות היעב"ץ לספרים החשודים בשבתאות', ספר הזכרון לרבי משה ליפשיץ, ניו יורק תשנ"ו, עמ'תתפט; ישעיה תשבי, נתיבי אמונה ומינות, ירושלים תשנ"ד, עמ' 43-44; 206-208; זאב גריס, ספרות ההנהגות, ירושלים תש"ן, עמ' 90 ועמ' 100.
[43] מהדורא בתרא עבודת בורא, זולצבאך תס"ז, קג ע"א [נוסח אחד ליו"ט ונוסח אחר לימים נוראים].
[44] ראה עמק ברכה, ירושלים תשמ"ה, עמ'קעא. כמובן שאין טעם לחפש את התפילה במהדורה הראשונה, קראקא שנ"ז (ראה שם, דף פג ע"א), שנדפס מסתמא לפני שנולד ר'נתן נטע הנובר. נינו של המחבר הוסיף בשתיקה קטעים רבים מאוחרים, המיוחסים כיום בטעות למחבר המקורי.
[45]שער השמים, א, דף רפז ע"ב.
[46] ראה יוסף אביב"י, קבלת האר"י, א, ירושלים תשס"ח, עמ' 476; ר'ברוך אבערלאנדער, 'הנוסח והניקוד בסידור אדמו"ר הזקן', הסידור, מאנסי תשס"ג, עמ'רב-רג.
[47] וראה דבריו בפתחי שערים, שם אות ט.
[48] שערי אפרים, שער י אות ה.
[49] ראה ספר מנהג טוב, אות סט : "ובשבת שחל ר"ה להיות בתוכם להתענות תעניות רצופים ואפ'אם הקהל לא היו אומ'יג מידות...".
[50]תקפ"ד, סעי'טז. וראה שלחן הקריאה, ברלין 1882, עמ' 164; ר'אברהם חמוי, מחזור בית דין, ירושלים תשמ"ו, [ד"צ], דף ק ע"א אות ג.
[51] מטה אפרים, תריט, סעי'מח. וראה ר'אברהם חמוי, בית הכפורת, ירושלים תשס"ד, עמ' 546.
וראה מטה אפרים תרא סע'ב לענין יום ב'דר"ה ולענין שבת תשובה ראה שם, סי'תרב סעי'יד.
[52] אות קסד. וראה ר'שריה דבליצקי, בינו שנות דור ודור, עמ'פ אות טז, שכך נהגו בית הכנסת הגר"א בתל אביב.
[53] אות רו.
[54] עתים לבינה, ווארשא תרמ"ז, עמ' 205.על הספר עתים לבינה ראה מש"כ במאמרי, 'יחסה של הספרות היהודית לקופרניקוס במשך הדורות', עמ'כו הערה 72, בתוך: Hakira, 13 (2012). וראה יצחק מעליר, 'לתועים בינה', כנסת הגדולה, ד, ווארשא תר"ן, (במאמרי בקרת), עמ' 87-97; מכתב של האדר"ת לראי"הקוק, בסוף אדר היקר, ירושלים תשכ"ז, עמ'עה-עו.
[55]ראה שם, עמ' 212,216,218.
[56]ראה ר'חיים ליברמן, אהל רחל,א, ניו יורק תש"ם, עמ' 516-517.
[57]תפלת דוד, עמ'נז.
[58]שם, עמ'נט.
[59] לוח עם עברי טייטש, וילנא תרעט, עמ' 18.
[60] שו"ת תולדות יעקב, וילנא תרס"ז, סי'כט, דף לב ע"א. אי"ה אעסוק בחיבור זה בהזדמנות אחרת.
[61]שלחן הקריאה, ברלין 1882, עמ' 158. וראה מש"כ ה'מטה אפרים'סי'תקפד סעי'כה, באלף למטה אות ג לענין אמירת מי שבירך לחולה.
[62] שער י, סעיף ה. וראה ר'דוב בער ריפמאן, שלחן הקריאה, בערלין 1882, עמ' 164.
[63] דרכי חיים ושלום, ירושלים תש"ל, עמ'רנא.
[64] ראה שם, עמ'רפ. והשווה לדבריו בחמשה מאמרות, מאמר נוסח התפילה, בערעגסאס תרפ"ב, דף קמו-קמז, אות כא [תודה לידידי ר'חיים ישראל טסלר למקורות אלו].
[65] ארחות חיים, סי'תקסה אות ג והשווה לדבריו בסי'תפח אות א. וכ"כ בדעת תורה שם בסי'תפח ובס'תקסה.
[66] על חיבור זה ראה מה שכתבתי במאמרי ''ציונים ומילואים למדור נטעי סופרים על הגאון ר'רפאל נתן נטע רבינוביץ זצ"ל בעל דקדוקי סופרים', ישורון כד (תש"ע), עמ'תכה-תכז.
[67] ראה יום טוב ליפמן צונץ, מנהגי תפילה ופיוט בקהילת ישראל, ירושלים תשע"ו, עמ' 140-141.
[68] ראה ר'היבנר, הדרת קודש, מונקאטש תר"ס, ט ע"א.
[69] קיצור שלחן ערוך, סי'קכט אות יב.
[70] ראה דבריו בלוח לשנת תרצ"ב, ירושלים, עמ'יב [ר"ה] ועמ'טז [יוה"כ]. והשווה לדבריו בשנות חיים, ירושלים תרפ"א, דף צו ע"ב [ר"ה], ודף קו ע"א [יו"כ].
[71] ראה סידור הרב, שקלאוו תקס"ג, דף פא ע"א בסוף.
[72] ר'נתן הלוי במברגר, ליקוטי הלוי, ברלין תרס"ז, עמ' 28.
[73] ר'יששכר דובער שווארץ, מנחת דבשי, אנטווערפען תשס"ז, עמ'רצ.
[74]ראה ר'שלמה קאטאנקע, מקום שנהגו, לונדון תשע"א, עמ' 68.
[75] ר'אליהו יוחנן גורארי', חקרי מנהגים: מקורות, טעמים והשוואות במנהגי ברלין, חולין תשס"ז, עמ' 95. וראה מנהגי ישורון לקוט מנהגים של ק"ק קהל עדת ישורון, נוא יוארק תשמ"ז, עמ' 20  שנהגו לומר בר"ה, אבל לא כתב שם מנהגם בר"ה שחל בשבת.
[76] ראה ר'יהודה שושנה, נהג בחכמה, לייקווד תשע"ג, עמ'מ ועמ'נה.
[77] ר'אברהם הלוי הורביץ, ארחות רבינו, ב, בני ברק תשנ"ו, עמ'רח. ר'ישראל הלוי ראטטענבערג בעל אור מלא, הליכות קודש, ברוקלין תשס"ז, עמ'קפה.
[78] כתבי הרב הענקין, א, ניו יורק תש"ס, עמ' 126; שו"ת גבורות אליהו, ירושלים תשע"ג, עמ'רעב. וראה שם עמ'רצב והערה 1150.
[79] ר'מרדכי טנדלר, מסורת משה,א, ירושלים תשע"ג, עמ'מב.
[80] 'קיצור הלכות המועדים', ירושלים תשס"ג, עמ'צא.
[81] סכותה לראשי, בני ברק תשס"ט, עמ'יט-כ; וזרח השמש, עמ'לח אות כ, ועמ'מז אות יד. וראה ר'יוסף הענקין, שו"ת גבורות אליהו, ירושלים תשע"ג, עמ'רצב והערה 1150.
[82] ירושתנו א (תשס"ז), עמ'שא. וראה עוד מה שכתב בענין זה ב'נספח ללוח מנהגי בית הכנסת לבני אשכנז', ירושתנו ב (תשס"ח), עמ'תמא. 
[83] אשי ישראל, ירושלים תשס"ד, עמ'תקפו, אות פא. וכ"כ בשם ר'שלמה זלמן אויערבאך, הליכות שלמה, ירושלים תשס"ד, הלכות יום כיפור, פרק ד הערה 14.
[84] ר'יחיאל גולדהבר, מנהגי הקהילות, ב, ירושלים תשס"ה, עמ'נט.
[85] אגרות הרמ"ז, ישראל תשכ"ח [ד"צ], סי'יד-טו [=שו"ת הרמ"ז, ירושלים תשס"ו, עמ'קצח-ר], וראה ברכי יוסף, סי'תפח ס"ק ה שמביא זה מכ"י.
[86] מנהגים אלו נדפסו בפעם הראשונה במחזור כל בו, חלק ג, וילנא תרס"ה, עם הערות של ר'אליהו דוד ראבינאוויץ תאומים (האדר"ת) שנכתבו בשנת תר"ס. לאחרונה נדפסו מנהגים אלו בתוך 'תפילת דוד', קרית ארבע תשס"ב, עמ'קנז-קעז; 'תפלת דוד', ירושלים תשס"ד, עמ'קלט-קנ. חלקם של המנהגים נדפסו על ידי ר'יצחק ווייס, 'אלף כתב', ב, בני ברק תשנ"ז, עמ'ט-י. וראה: ר'אליהו דוד ראבינאוויץ תאומים, סדר פרשיות, בראשית, ירושלים תשס"ד, עמ'שפד, אות 49.
[87] עובר אורח, ירושלים תשס"ג, עמ'צא, אות סה. וראה דבריו בתפלת דוד, עמ'קי.
[88] ר'מנחם מענדיל ביבער, מזכרת לגדולי אוסטרהא, ברדיטשוב תרס"ז, עמ' 42-46; ש'הורדצקי, לקורות הרבנות, וורשא תרע"א, עמ' 183;  ר'ראובן מרגליות, תולדות אדם, לבוב תרע"ב, עמ'יז ועמ'צ-צא.
[89] ר'מנחם מענדיל ביבער, מזכרת לגדולי אוסטרהא, ברדיטשוב תרס"ז, עמ' 26-27.
[90] עלי תמר, אלון שבת תשנ"ב, שבת, עמ'קכד. וראה ר'יעקב כהנא, שו"ת שארית יעקב, ווילנא תרנ"ה, סי'א; ר'יעקב פישר, קונטרס בקשות בשבת, ירושלים תשס"ה, עמ'לה; ר'יהושע כהן, אזור אליהו, ירושלים תשס"ו, עמ'תרז-תריא.
[91]שו"ת משיב דבר חלק א סימן מז.
[92]סידור ר'יעקב עמדין, ב, ירושלים תשנ"ג, עמ'רמ.
[93]  
[94] פאת שדך (תפילה), תשס"ח, עמ'קצז.
[95] ר'שמואל מונק, קונטרס תורת אמך (בסוף שו"תפאתשדךאו"ח, ח"ב), אות קד והערה 91.
[96] דברי קהלת, פרנקפורט תרכ"ב, עמ' 178.
[97]שו"ת בנין ציון, סי'לו. ומשם בפתחי עולם, סי'תקפד ס"ק ג. וראה ר'עובדיה יוסף, שו"ת יביע אומר, יא, ירושלים תשע"ח, או"ח סי'צג, אות ו.
[98] פתחי תשובה, ווילנא, תרל"ה, סי'תקפד ס"ק א.
[99] על חיבור זה ראה המבוא המקיף של המהדורה שי"ל ע"י אהבת שלום בתשע"ג.
[100] שו"ת תורה לשמה, ירושלים תשע"ג, סי'מה.
[101] ספר החיים, ירושלים תשנ"ו, ספר סליחה ומחילה, פ"ח, עמ'קפג.
[102] צרור המור, בני ברק תש"ן, א, עמ'תפח [דודי ר'שלום יוסף שפיץ שליט"א הפנני למקור זה]. וראהר'צבי פרבר, שיח צבי, לונדון תשמ"ה, עמ'קסב; ר'משה ליב שחור, אבני שהם, ב, ירושלים תשנ"ו, עמ'קלה-קלז; ומה שכתב ר'דוד צבי רוטשטיין, מידת סדום, ירושלים תשנ"א, עמ' 138 ואילך.
[103]חלק זה הוא מחיבורי 'פרשנות השלחן ערוך לאורח חיים ע"י חכמי פולין במאה הי"ז', חיבור לשם קבלת תואר דוקטור, אוניברסיטת בר אילן, רמת גן תשע"ה, עמ' 276-278.
[104]ראה אסף נברו, 'תיקון', מקבלת האר"י לגורם תרבותי", עבודה לשם קבלת תואר דוקטור, אוניברסיטת בן גוריון, באר שבע תשס"ו, עמ' 63-71.
[105]ראה נברו, תיקון, עמ' 71.
[106]ראה: חלמיש, הקבלה, עמ' 537-566; ר'יעקב הלל, שו"ת וישב הים, א, ירושלים תשנ"ד, סי'ז; גולדהבר, מנהגי הקהילות, א, עמ'רעז-רצז; בראדט, ציונים למנהגי הקהילות, עמ'רט-רי.
[107]ראה: שפרבר, מנהגי ישראל, ז, עמ'רנב-רצז; ר'יצחק טסלר, 'מתי לוקים מלקות בערב יום כיפור', ישורון יא (תשס"ב), עמ'תתז- תתכא; גולדהבר, מנהגי הקהילות, ב, עמקצה-קצז; בראדט, ציונים למנהגי הקהילות, עמ'רטו-רטז.
[108] וראה מה שכתב נברו, תיקון, עמ' 112-115.עמ' 112-115.

'אֲשֶׁר שַׂמְתִּי עֲרָבָה בֵיתוֹ'ו'לֶחֶם לַנְּעָרִים' - השימוש המִשני בערבות הלולב וההושענות למנהג איטליה הקדום

$
0
0
יעקב ישראל סטל
ירושלים

'אֲשֶׁר שַׂמְתִּי עֲרָבָה בֵיתוֹ'ו'לֶחֶם לַנְּעָרִים'
השימוש המִשני בערבות הלולב וההושענות למנהג איטליה הקדום*

"...The aravot, with which they observed the commandment of lulav, or the 'ritual of the aravah' (on Hoshana Rabah), would be discarded after their use. However, the German sages, as a token of their love for mitzvot, were wont to keep them in order to perform future mitzvot, such as for burning chametz or baking matzot on erev Pesach. 
The German custom has a Talmudic basis, that if an object is used to perform a mitzvah, then another mitzvah may be performed with the same object. However, the Italians of former generations did not make use of this rule, and their custom was to do something different with the aravot. The older ones among them placed them atop their beds, and the younger ones would 'joust' with them with their friends in play, to arouse joy..."

הכלל התלמודי "הואיל ואיתעביד בה חדא מצווה, ליתעביד בה מצווה אחרינא"[1], שימש מרכיב חשוב בהתפתחותם של מנהגים שונים בעדות ישראל לתפוצותיהן במשך הדורות[2]. ואם כן הדבר ב'סתם'מצוה, על אחת כמה וכמה במצוה חביבה כנטילת לולב[3], שהקפידו לנצל את שייריה לענייני מצוה אחרים.

(א) מנהג אשכנז בערבות הלולב וב'הושענות'

גדולי אשכנז נהגו להניח את הערבות שנאגדו עם הלולב לערב פסח ולשרוף בהן את החמץ, ומהם שנהגו כן גם בערבות של יום הושענא רבה - ה'הושענות'. כן כותב ר'אלעזר מוורמייזא (ה'רוקח') על מנהג זקנו, ר'אלעזר ב"ר קלונימוס הזקן (אחיו של ר'שמואל החסיד):
מנהג זקיני ר'אלעזר בן רבינו קלונימוס הזקן, שהיה שורף חמיצו בעצי לולבים ובענפי הושענות, אבל בעץ הושענות, אנו מתקנים לקולמוסים. וכן מנהג חמי, ר'אלעזר בר יעקב הכהן[4].

'עצי לולבים'אינם הלולביםעצמם אלא ה'עצים'שסביבות הלולבים, היינו, ענפי הערבהשנאגדו עם הלולב, שאילולא כן לא היה הכותב מעקם לשונו לכתוב 'עצי לולבים'ולא 'לולבים'סתם. בנוסף לכך, משום נדירותו של הלולב באשכנז וצרפת – שאקלימן הקר אינו מתאים לגידולו – עד שלפעמים נאלצו להשתמש בלולב של השנה הקודמת[5], לא מסתבר שזקנו של ה'רוקח'ישתמש בלולבו כחומר בעירה לשריפת חמצו ויסתכן להִוותר בלא לולב בחג הסוכות הבא. אך הערבות היו מצויות באשכנז בשפע רב[6], ומעולם לא היה מחסור בהן, ולא היה אפוא כל חשש לקיים בהן את ה'ליתעביד בה מצווה אחרינא'– העומד ביסוד מנהגו של סב ה'רוקח', אע"פ שאין הדבר נאמר מפורשות – ולשרוף בהן את החמץ.

נמצא, כי המשפט "שהיה שורף חמיצו בעצי לולביםובענפי הושענות"מדבר על ערבותבלבד[7]: 'עצי לולבים'הם הערבות שהיו באגודת הלולב כחלק ממצות ארבעת המינים, ו'ענפי הושענות'הם, כמסתבר, הערבות שנטלו ל'מצות ערבה'ביום הושענא רבה, שה'רוקח'ובני דורו רגילים לכנותם 'הושענא'או 'הושענות'[8].

כמנהגו של סב ה'רוקח'שהשתמש לשריפת החמץ בערבותבלבד, ומשני מקורות: ערבות הלולב וערבות 'מצות ערבה', כן גם נהג ר'יהודה ב"ר קלונימוס, אביו או רבו של ה'רוקח':

ור'יהודה בר'קלונימוס היה נוהג בערבה, וכן בערבה של לולב, לתקן מן העצים קולמוסים ולבער בהן חמץ בפסח. כדאמר גבי עירוב: 'הואיל ואיתעביד בה חדא מצוה'וכו'[9].

שני 'סוגי'ערבות נמנו כאן: 'בערבה'סתם, הן, כמסתבר, הערבות מ'מצות ערבה'של הושענא רבה, ו'בערבה של לולב', הן הערבות ששימשו למצות לולב, בדיוק כמנהגו של ר'אלעזר ב"ר קלונימוס הזקן לביאורי ש'עצי לולבים'הם הערבות ששימשו למצות לולב. ותן דעתך, שר'יהודה ב"ר קלונימוס זה נהג כדוגמת קרוב משפחתו, ר'אלעזר ב"ר קלונימוס הזקן[10], להשתמש עבור 'ליתעביד בה מצווה אחרינא'בערבות בלבד.

הנה לנו שניים מגדולי אשכנז שנהגו להשתמש בערבות הלולב וה'ערבה'של הושענא רבה כדי 'לבער בהן חמץ בפסח'או כדי 'לתקן מן העצים קולמוסים'. המנהג אומץ גם בידי אחרים, שכן המליצו עליו לא מעט חיבורי הלכה ומנהג אשכנזיים[11]. אך יש מבני אשכנז שהעדיפו להשתמש בערבות לצורך אפיית שלוש המצות החיוביות של ליל הסדר[12]: "ואותה הערבה, וגם הערבה של לולב, יש להצניע ולעשות מהן קולמוסים, או לשרוף בהן, או לאפות בהן השלוש מצות של מצווה. דהואיל ואיתעביד בהו מצווה חדא וכו'"[13]. כיוצא בכך ב'ספר המנהגים'לר'יעקב מולין (מהרי"ל; קכ-קפז, 1427-1360), מאבות המנהג האשכנזי: "אמר מהרי"ל: יש בני אדם ששורפין החמץ עם עצי לולב וההושענות, הואיל ואיתעביד ביה מצוה אחת וכו'. ויש אופין בו השלוש המצות. וקורא אני עליהם: 'ועמך כולם צדיקים' (ישעיה ס כא)"[14].

(ב) המנהג האיטלקי - 'אֲשֶׁר שַׂמְתִּי עֲרָבָה בֵיתוֹ'

השימוש בעצי ערבות הלולב ו'מצות ערבה'לשריפת החמץ או לאפיית המצות הוא מנהג אשכנזי מובהק, ואינו ידוע – בתקופת הראשונים – ממרכזים אחרים, לא מצרפת או איטליה, ולא מפרובאנס או ספרד. לא ידוע מה עשו בני המרכזים האחרים בערבות לאחר קיום מצוותן, ואפשר שהם השליכום לאשפה, אך בני איטליה נהגו בערבה של 'מצות ערבה'שני שימושים מקוריים.

בני איטליה הקפידו להותיר את ארבעת המינים בשלמותם עד שעת מנחה של יום הושענא רבה, אע"פ ששימושם הרגיל הסתיים כבר בבוקרו של יום (אחר תפילת השחר ואמירת ההלל וההושענות), וזאת משום "שאם יבוא מן הדרך איש שלא בירך בלולב - שיברך"[15]. לא ידוע מה הם עשו בארבעת המינים לאחר מכן, אולם בנוגע לערבות של הושענא רבה היה בידם מנהג קדום:

ומנהג פשוטבידינו, שקבלנו מאבותינו: לאחר שגמרו מצוות הערבה ביום הושענא, כשיוצאין מבית הכנסת, כל אחד ואחד מוליך הערבה לביתו ומשימין אותה סמוך לראש מטתו, לחבוב מצוה. ומנהג כשר הוא[16].

הדברים מופיעים ב'ספר תניא'לר'יחיאל ב"ר יקותיאל מן הענווים, בן למשפחה איטלקית שורשית ועתיקה שפעל באיטליה במאה השלוש־עשרה. 'ספר תניא'הוא עריכה מקוצרת של ספר 'שבלי הלקט'שחיבר בן דורו, ר'צדקיה ב"ר אברהם הרופא מן הענווים, הגם שלא נודע אם ר'יחיאל עיבד את החיבור המקורי (שנדפס בשם 'שבלי הלקט השלם') או שעיבד את 'שבלי הלקט'הקצר (שנדפס לראשונה בויניציאה בשנת שו), שהוא עצמו עיבוד של החיבור המקורי[17]. ולפי שהמובאה הנוכחית אינה מצויה באף אחת משתי העריכות האחרות, לא ב'שבלי הלקט'המקורי ולא ב'קצר', בהכרח שהיא נוספה בידי ר'יחיאל מן הענווים עצמו, ומכך ש'מנהג פשוט'קדום זה ('קבלנו מאבותינו') הוא איטלקי מקורי, ולא אשכנזי או צרפתי[18], כפי שניתן היה לחשוד אילו, למשל, היה המנהג מובא ב'שבלי הלקט'המקורי שמחברו הושפע רבות מבית המדרש האשכנזי והצרפתי[19].

מנהג איטלקי מקורי זה היה מוכר גם לעמנואל הרומי והוא רמזו ב'מחברות'יו המפורסמות. עמנואל הרומי (ה'כ-צ, 1330-1260), בן דורו של ר'יחיאל מן הענווים, היה פרשן מקרא, פילוסוף, משורר וסטיריקן ממשפחה איטלקית מקורית, מבני ה'לועזים'. אין פלא אפוא, שהוא הכיר את אותו 'מנהג פשוט'איטלקי, אלא שהוא רמזו בדרכו המליצית המיוחדת עד שאילולא ידיעת המנהג מ'ספר תניא'לא היה ניתן לעמוד על כוונתו הנכונה.

את המחברת העשרים ושתים ('עֲנֵה כְסִיל כְּאִוַּלְתּוֹ') הקדיש עמנואל לשאלות כסילים ופתיים ש'לא ידעו בין ימינם לשמאלם', אשר פנו אליו ב'שאלות'ו'קושיות'הבנויות, בדרך־כלל, על שיבושי פסוקים או טעויות הבנה גסות, והוא קיים בהם 'עֲנֵה כְסִיל כְּאִוַּלְתּוֹ'והשיב להם בסגנונם. ששים אנשים וששים 'קושיות'רושם עמנואל, וענייננו ב'שאלת'האדם הארבעים ושנים:

וַיִּגַּשׁ הַשְּׁנַיִם וְאַרְבָּעִים וַיֹּאמַר: חִלִּיתִי פָנֶיךָ לְהוֹדִיעֵנִי עַל אֲמִתָּתוֹ / פֵּרוּשׁ 'אֲשֶׁר שַׂמְתִּי עֲרָבָה בֵיתוֹ'. כִּי אֲנִי לֹא רָאִיתִי אִישׁ שֶׁיִּהְיֶה בֵיתוֹ מֵעֲרָבָה / מִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ וּמִמַּעֲרָבָהּ!
וָאַעַן וָאוֹמַר: זֶה הַפָּסוּק פֵּרְשׁוֹ רַבָּה / שֶׁהוּא אָמוּר עַל יוֹם הוֹשַׁעְנָא רַבָּה[20].

הפסוק "אֲשֶׁר שַׂמְתִּי עֲרָבָה בֵיתוֹ וּמִשְׁכְּנוֹתָיו מְלֵחָה" (איוב לט ה) מדבר בבהמות 'פרא'ו'ערוד', שלא בוייתו בידי האדם כבני מינם הקרובים (שור וחמור)[21], והם משוטטים חופשיים ב'עֲרָבָה' - חבל ארץ מישורי בעל אקלים יבש. ואולם השואל סבר שה'ערבה'שבפסוק הוא עץ ערבה, ולכך תמה: מעולם לא ראיתי איש שביתו יהיה עשוי מעצי ערבות. על 'שאלה'זו עונה עמנואל בשם 'מדרש רבה'דמיוני או בשם פרשן גדול[22]: "זֶה הַפָּסוּק אָמוּר עַל יוֹם הוֹשַׁעְנָא רַבָּה". כלומר: ביום הושענא רבה מתקיים 'אֲשֶׁר שַׂמְתִּי עֲרָבָה בֵיתוֹ', שביתו של אדם מתמלא בעצי הערבה ממצות היום. עד כאן הסברו ההלצי של עמנואל. ואולם, את 'מצות ערבה'קיימו בבית הכנסתומה אפוא עשו הערבות בבית? אין זאת אלא, שעמנואל נתכוון למנהג המובא ב'ספר תניא', ש"כל אחד ואחד מוליך הערבה לביתו ומשימין אותה סמוך לראש מטתו", ואילולא ש'ספר תניא'שימר לנו את המנהג לא היינו יודעים את הכוונה האמתית של מליצת עמנואל[23].

מרהיטת לשון עמנואל הרומי נראה, לכאורה, שביום הושענא רבה בלבד נתקיים 'אֲשֶׁר שַׂמְתִּי עֲרָבָה בֵיתוֹ'. כלומר: רק בהושענא רבה הונחה ערבת ההושענא 'סמוך לראש מטתו', ולאחר שעבר היום - הוסרה משם הערבה. אמנם בגלגול מאוחר של מנהגנו, שכבר הושפע מתפיסות אחרות, נהגו להותיר את הערבות של הלולביחד עם שני המינים האחרים (לולב והדסים) "על גבי פתח הבית שהוא ישן בו"עד ערב חג הפסח. כן כותב ר'רחמים נסים יצחק פאלאג'י (אזמיר; תקעד-תרסז, 1907-1814):

ולכן טוב להצניעם [את ההושענות] עד ערב פסח, כדי ליקח קצת מהם ולהשליך אל תוך שריפת החמץ ששורף בו ביום בבוקר, וקצת לתנור, באפיית המצות אחר חצות... ומנהגינו, ביום הושענא רבה, לאחר התפילה, ליקח הלולב כשהוא קשור עם הדס וערבה, ולהניחו על גבי פתח הבית שהוא ישן בו לשמירה, עד הפסח. ובערב פסח לוקחין אותו להשליכו, מחציתו בבוקר אל תוך שריפת החמץ, ומחציתו לתוך התנור שאופין בו המצות של מצווה[24].

לפנינו התכה ועיבוד של כמה מנהגים: המנהג האיטלקילהניח את הערבה של הושענא רבה'סמוך לראש מטתו'התגלגל לטורקיהוהורחב להנחת כל אגד הלולבעל פתחחדר השינה ('על גבי פתח הבית שהוא ישן בו'), ונוצקה בו משמעות של 'שמירה' (בעוד שהמנהג האיטלקי היה משום 'חבוב מצוה'), ואף שולבו בו מנהגו של ר'אלעזר ב"ר קלונימוס הזקן (לשרוף את החמץ בעצי הערבות) והמנהג המקביל לו (לאפות את המצות באש הערבות), ושוב בהרחבה המעבירה את ההוראה המקורית המדברת בערבות אל כל אגד הלולב. וכך נוצר המנהג ליטול את אגד הלולב "ולהניחו על גבי פתח הבית שהוא ישן בו לשמירה"עד ערב פסח, ואז להשתמש בו לשריפת החמץ ולאפיית המצות.

הרעיון שאגד הלולבמסוגל לשמירה מבוסס, כמסתבר, על התפיסה החז"לית: "שיירי מצוה מעכבין את הפורענות"[25], תפיסה שהצמיחה מנהגים רבים. אמנם מקורות קדומים יותר קבעו דווקא את הערבה של הושענא רבהכמסוגלת להציל מן הפורענות, ולא ייחסו סגולה זו לאף פריט מאגד הלולב (ואף לא לערבות שבו!). כן כותב ר'יצחק אבוהב (ספרד, אמצע המאה הארבע־עשרה): "וביום האחרון של חול המועד מחג הסוכות, נקרא יום הושענא רבה... ונוטלים בו ערבה חדשה, זכר למקדש... ושמעתי, שיש בה סגולת שמירה למתכוין בה בסכנת דרכים. והכל כפי כושר מעשיו וטוב כוונתו, והבוטח בה'בצל שדי יתלונן"[26]. וכך במקורות נוספים ומאוחרים יותר[27]. ואם כי שמקצת אותם מקורות מאוחרים הדגישו את חובת נשיאתערבת ההושענא כדי לזכות בשמירה סגולית זו, בשמועת ר'יצחק אבוהב מפורש: "שיש סגולת שמירה למתכוין בהבסכנת דרכים", היינו, למי שמתכוון בלבו למקומה של הערבה, ומספיק אפוא לקבוע לה מקום בביתו ובשעת הסכנה להיזכר היכן הניחה, בלא לשאתה עמו בדרכים. וכך אכן הובא בהלכות ומנהגי תפילה מבית מדרשם של הראשונים באשכנז, כת"י אוקספורד, ספריית הבודליאנה Opp. 675 (מתכ"י: F16670), דף 12א-ב:

מה שזורקי'ם הושענ'א ביום הושענ'א רב'ה, שמע'תי בש'ם רי"ח ז"ל: מי שקובע מקו'ם להושענ'א, אם טעה ביער ונזכרעל ההושענ'א שלו, ויודע אנה הניחה, מיד ימצא הדרך[28].

כתב־היד הוא בכתיבה אשכנזית מהמאה השש־עשרה, ואם נכון ייחוס הסגולה לר'יהודה החסיד– ואין כל סיבה לפקפק בכך[29]– הרי שהוא המקור הקדום ביותר לסגולה זו, וממנו אנו גם למדים, שרבים מבני אשכנז נהגו להשליך את ההושענאלאחר קיום מצוותה - "מה שזורקים הושענא ביום הושענא רבה", דבר הידוע לנו ממקורות התקופה[30], ובהֶקשר לנוהג זה יצא ר'יהודה החסיד להמליץ שלא להשליכה אלא לקבוע לה מקום, הנהגה יפה הנושאת בכנפיה רווח עתידי - לשמש כהצלה לטועה בדרכו.

ומעתה אפשר, שהמלצת ר'יהודה החסיד לקבוע מקום לערבת ההושענות נעוצה במנהג האיטלקי, להניח ערבה זו 'סמוך לראש מטתו', היינו, לקבוע לה מקום מיוחד. כי אע"פ שמנהג זה מופיע לראשונה רק באיטליה של המאה השלוש־עשרה ('ספר תניא'ו'מחברות עמנואל'), אפשר בהחלט שהוא קדום יותר, וכבר הכירו ר'יהודה החסיד, אם דרך קשרי אשכנז־איטליה של ימיו ואם מפני מוצאם האיטלקי של אבות אבותיו[31]. ואמנם, אם אכן הוראת ר'יהודה החסיד מבוססת על המנהג האיטלקי, נמצא שהם נהגו להשאיר את הערבות סמוך לראש מיטתם במשך כל ימות השנה, ולא כפי שהנחתי למעלה[32], שהם סילקו את הערבות מיד לאחר הושענא רבה.

(ג) מלחמת ערבות


אך לא כל בני איטליה נהגו להוליך את הערבות לביתם ולהניחם סמוך לראש מיטתם, שיש מהם ש'נהגו'להותירם בידי הנערים כדי שישתעשעו ו'ילחמו'בהן זה כנגד חבירו. גם 'מנהג'זה מוסר עמנואל הרומי, ב'מחברת'אחרת שבה כתב צרור שאלות שנשאל והוצרך לענות עליהן. באחת השאלות הוא נשאל: מה מיוחד 'בַיּוֹם הָאֶחָד וְעֶשְׂרִים'של חודש תשרי, יום הושענא רבה. ועל כך הוא עונה: 'עֲרָבָה לוֹ לֶחֶם לַנְּעָרִים'. כלומר: הנערים משחקים דרך מלחמה בערבות החבוטות (ו'לחם'הוא מלשון 'מלחמה')[33].

אולם נראה, ש'מנהגם'של אותם נערים אינו אלא פיתוח מנהג ארצישראלי עתיק יומין, המוכר כבר מימי התנאים. במשנה מתואר, שאחרי קיום 'מצות ערבה'בהושענא רבה, היו "התינוקות שומטין את לולביהן ואוכלין אתרוגיהן" (משנת סוכה, ד ז), כלומר: "התינוקות משחקיןבאתרוגיהן ולולביהן"[34], או ש"הגדולים שומטין את לולבי הקטנים מידם ואוכלין אתרוגיהן של תינוקות... שכך נהגו מחמת שמחה"[35], היינו, שהגדולים הפקיעו בכוח מידי הקטנים את לולביהם ואתרוגיהם. ושמא פירוש 'שומטין'הוא 'חוטפין', 'גוזלין', והתינוקות הם שחטפו ונטלו את לולבי ואתרוגי הגדולים[36]. בין כך ובין כך נקל לתאר את אשר התנהל בבית הכנסת בסיומה של תפילת הבוקר של הושענא רבה: כל אחד חטף את לולבו ואתרוגו של חבירו, שכמובן היו מהם שניסו להתנגד, במעט או ברב, והתחוללה אפוא באותה שעה 'מלחמה'זוטא, והכל, כמסתבר, מתוך אווירה חיובית וחגיגית ('מחמת שמחה').

'מלחמת אתרוגים ולולבים'זו ביומו האחרון של חג הסוכות, נתקיימה ככל הנראה גם באיטליה של המאה העשירית, כפי שמוכיח עיבודו של בעל 'ספר יוסיפון'לסיפור רגימת המלך אלכסנדר־יניי באתרוגים. את דבר המעשה כתב יוסף בן מתתיהו ('יוספוס פלביוס'; 100-38 לספירה) בספרו 'קדמוניות היהודים' (שנכתב סביבות שנת 94):

ובני עמו של אלכסנדרוס עוררו מהומה נגדו, שכן התקוממה האומה עליו בשעה שנעשה חג, וכשעמד על־יד המזבח להקריב, וזרקו בו אתרוגים, שכן חוק הוא אצל היהודים, שיהיו לכל אחד בחג הסוכות לולבים של תמרים ואתרוגים... ונוסף על כך עלבו אותו (ואמרו), שנולד כביכול משבויה ואינו ראוי למשרת הכבוד שלו ולהקריב. על כך נתכעס והרג מהם כששת אלפים איש...[37].

את ספרו 'קדמוניות היהודים', המסכם את תולדות עם ישראל מימי המקרא ועד חורבן בית שני, כתב יוסף בן מתתיהו לבני יוון ורומא, במטרה להציג להם את היהדות כ'ידידותית', ומשום כך הוסיף במובאה האחרונה את המשפט: "שכן חוק הוא אצל היהודים, שיהיו לכל אחד בחג הסוכות לולבים של תמרים ואתרוגים", בשביל להסביר לקוראי ספרו הנוכרים כיצד בכלל הגיעו האתרוגים לידי רוגמי המלך. אבל המחבר האנונימי שכתב את 'ספר יוסיפון'על יסוד הספר 'קדמוניות היהודים'וחיבורים נוספים[38], הסב את ה'חוק הוא אצל היהודים'המדבר במצות נטילת לולב, אל ה'מנהג'לשחוק ולהלחם זה עם זה באתרוגים ולולבים, והוא מתאר את האירוע באופן כזה:

ויהי בהיות חג הסוכות, ויעל המלך על המזבח כחֹק הכהנים, אז החלו הפרושים, המה החכמים, לשחוק באתרוגים ובמקלות־תמרים ולהכות איש את אחיו באתרוגים ובמקלות־תמרים בשמחה ובטוב לבב, כי חוק הוא ליהודים לשחוק בפרי עץ הדר ובתמר. אז אחד מן הפרושים מלאו לבו להשליך אתרוג ולהכות את המלך. ויקצפו גדודי המלך ויאמרו אל הפרושים: למה זה תחללו את המלך להשליך עליו את האתרוגים ואת המקל אשר לתמר? ויאמרו: אין זה חילול, כי חוק הוא לנו לעשות כן. ומרוב דברים באו לחרפות, ויחרפו את המלך ויאמרו: בן המחוללת, לא נאה לך כהונה, כי חללה היתה אמך. ויקצוף המלך מאד ותבער בו חמתו, ויט ימינו מעל המזבח, ויאמר: חרב. וישלפו חרבותם גדודי המלך וישליכו ארצה הרוגים ששת אלפים מן הפרושים בתוך חצר ההיכל[39].

כל הסיפור מיוסד על המתואר בספר 'קדמוניות היהודים'בצירוף מקור נוסף, פרט לעניין 'שחוק'האתרוגים והלולבים וההכאה בהם איש לרעהו, שלא נודע מקורו ועל סמך מה שילבו המחבר בסיפור, כפי שכבר העיר מהדיר 'ספר יוסיפון': "תמוהה בכל זאת העובדה, שהמחבר מספר כי חוק הוא לפרושים להשליך בסוכות את האתרוגים ואת המקל אשר לתמר איש על אחיו, ואולי היה מנהג כזה קיים בסביבת המחבר"[40], ושילב המחבר את מנהגו בסיפור ההיסטורי. וכאן מציין המהדיר למקורות התנאיים, הנזכרים למעלה, המדברים ב'משחקן'של התינוקות באתרוגים ולולבים.

ואכן, אחרי ששמענו על מנהג 'מלחמת הערבות'שהתנהלה בימיו של עמנואל הרומי – בן איטליה! – ביומו השביעי של חג הסוכות, לא רחוק מלאשש את השערת מהדיר 'ספר יוסיפון', שמנהג 'מלחמת'האתרוגים ולולבים עדיין נתקיים בזמנו ובמקומו של מחבר 'ספר יוסיפון', שפעל בדרום איטליהבמאה העשירית[41], והוא שילבו בעריכתו למעשה רגימת אלכסנדר־יניי, בהניחו שהדבר ארע ביומו השביעי של החג (דבר שאינו מפורש ב'קדמוניות היהודים', מקורו של 'ספר יוסיפון', הכותב רק שהמעשה היה בחג הסוכות), שכן מסתבר שכל זמן שלא נסתיימה מצוותן לא היו שוחקים באתרוגים ובלולבים. אך שנים רבות לאחר מכן הוחלט להותיר את ארבעת המינים בכשרותם עד שעת מנחהשל הושענא רבה[42], ולא נותר בידי הנערים ה'נלחמים'אלא רק להשתעשע בערבות החבוטות של 'מצות ערבה', הוא־הוא המנהג שתיאר עמנואל הרומי!

ואולם מעשה רגימת המלך אלכסנדר־יניי באתרוגים עבר גלגול נוסף ועריכה חדשה, אשר לה זיקה הדוקה וישירה למנהג 'מלחמת'הערבות כתיאורו של עמנואל הרומי. כוונתי לנוסח המעשה כפי שהביאו ר'אברהם אבן־דאוד (הראב"ד הראשון; ספרד, ד'תתע-תתקמ, 1180-1110) ב'ספר הקבלה':

ומת המלך יוחנן ומלך תחתיו אלסכנדר בנו, והוא הנקרא ינאי מלכא. והיה שונא את החכמים. והיה מנהג ישראל באותו זמן לשמוח ביום ערבה, והיו מכין זה את זה במורביות של ערבה. ויום ערבה אחד עשו כן, והמלך אלסכנדר עמד על המזבח להקטיר, ורגמו אחד מן התלמידים באתרוג על מצחו. וירם ימינו מעל המזבח ויאמר 'חרב'. והרג בחכמים גם הוא מכה גדולה..."[43].

ככל הנראה, 'ספר הקבלה'שאב את התיאור מ'ספר יוסיפון', שכן רק הוא מזכיר את שׂחוק ה'מלחמה'בשביעי של חג. אולם בעוד של'ספר יוסיפון', 'כלֵי המלחמה'היו האתרוגים והלולבים, היינו פריטים מאגד הלולב, הרי שלמתואר ב'ספר הקבלה', הערבותבלבד שימשו לצורך זה, ובהן בלבד היכו זה את זה, והם כנראה ערבות ההושענותולא ערבות הלולב[44], ונמצא אפוא שתיאור מעשה רגימת אלכסנדר־יניי ב'ספר הקבלה'תואם במדויק למנהג ה'מלחמה'שרשם עמנואל הרומי!

אמנם איני יודע כיצד ארע שר'אברהם אבן־דאוד, בן ספרד, ירמוז למנהג הידוע לנו מאיטליהבלבד, ושערי השערות לא ננעלו. ניתן לומר, שגם בספרד אחזו במנהג 'מלחמת הערבות'בשביעי של סוכות, ור'אברהם אבן־דאוד עיבד את המעשה מ'ספר יוסיפון'על־פי מנהג מקומו[45]. אפשר גם לשער, שר'אברהם אבן־דאוד לא נטל את המעשה ישירות מ'ספר יוסיפון'אלא ממתווך איטלקי לא נודע, שהוא, המקור המתווך, עיבד את המעשה לפי המנהג האיטלקי המאוחר יותר. וכך ניתן להפליג בהשערות נוספות, שאין בהן כל חפץ כל זמן שאין כל אסמכתא לאחת מהן.

• • •

בהקשר למנהגם של נערי איטליה, 'להלחם'זה בזה עם ההושענות, ראוי להציף מעשה שובבות אחר שנעשה באותן ערבות, שהיה מקובל בכמה קהילות אשכנזיותבתקופה מאוחרת יותר. כן כותב ר'יעקב מולין, מהרי"ל (ה'קכ-קפז, 1427-1360): "ומנהג הוא שהנערים מכבין את הנרות עם הערבה שנטלו להושענות, למען הרבות שמחה"[46]. בני אשכנז נהגו ביום הושענא רבה, להדליק נרות רבים בבית הכנסת – מנהג עתיק ששורשיו נטועים בארץ ישראל הקדומה[47]– והם דלקו במשך כל תפילת הבוקר וכובו בסיומה. באו הנערים ו'התנדבו'לכבות את אותם נרות, אך לא בדרך הכיבוי הרגילה, אלא באמצעות ערבות ההושענות, שנפנוף חזק עמהן בסמיכות לנרות, ואפשר גם כמה חבטות, עשו את המלאכה.

מנהג משובה זה, לכבות את הנרות על־ידי ההושענות, נזכר גם בספר המנהגים לר'שמואל מאולמא, שנכתב בשנת ה'רט (1449) בצפון איטליה (שבאותו זמן כבר נתיישבה באשכנזים ומזוהה עם מנהג אשכנז): "ונוהגים הנערים לכבות הנרות בהושענות שעשו בו ביום, והוא דרך שמחה"[48]. ובכתב־יד אחר של הספר נתנסח המנהג: "ונוהגים בקצת מקומו'תשהנערים מכבין את הנירות בהושענו'ת ומשברין אותם, על דרך שמחה"[49]. אך כתבי־יד אחרים הסבו את המנהג ללולבים: "ונוהגי'ם הנערי'ם לכבות הנירות בלולביהםמשום שמחה"[50]. והתיאור האחרון מופיע גם בסידור כת"י כמנהג אשכנז, שהועתק בשנים ה'רי-ריג (1453-1450), בהוראות הסופר לסיום סדר הושענא רבה: "קדיש שלם, 'אין כאלהינו', קדיש יתום, 'עלינו לשבח'. ומנהג אשכנז, שהנערי'ם מכבין הנירות בלולביהן"[51]. וכנראה היו בכך הבדלי מנהגים – עד כמה שניתן לכנות מעשה שובבות זה בשם 'מנהג'– והכל בשביל להרבות שמחה[52].



*בדרך־כלל רשמתי את ההפניה הביבליוגרפית המלאה בהיקרותה הראשונה בלבד.
[1]ראה: שבת קיז ע"ב, ועוד.
[2]ראה: ד'שפרבר, מנהגי ישראל: מקורות ותולדות, ב, ירושלים תשנב, עמ'קצג-רכ; ד, ירושלים תשנד, עמ'נ-נו; הרב ב"ש המבורגר, שרשי מנהג אשכנז, ב, בני־ברק תשס, עמ' 355-353; הרב א'דבורקס, בשבילי ההלכה, ב, ירושלים תשנו, עמ'קלט-קנא. ומחברים אלו לא הקיפו אלא חלק קטן מהמנהגים שנוסדו על־פי כלל זה.
[3]ר'אליעזר ב"ר יואל הלוי (ראבי"ה; ד'תתק-תתקפ, 1220-1140) כותב בשם אביו, שאין חובה לאחוז את ארבעת המינים בהקפת התיבה בכל ימות החג, "ומה שנהגו שהחזן נוטלו כל שבעה, היינו משום חביבות מצות לולב" (ספר ראבי"ה, ב, סוכה, סי'תרצט, מהדורת הרב ד'דבליצקי, בני־ברק תשסה, עמ'רעא). כיוצא בכך כותב ר'אלעזר ב"ר יהודה מוורמייזא (ה'רוקח'; ד'תתקכ-תתקצח, 1238-1160): "כדרך שעושין חסידים הראשונים, שהיו מתענין על מצוה החביבה, כגון לולבושאר דברים" (ספר רוקח, סי'שנג, ירושלים תשכז, עמ'רלט-רמ). ושמא 'חסידים ראשונים'אלו הם חכמי אשכנז הקדומה (שקודם גזירות תתנ"ו) שזיקתם של חסידי אשכנז אליהם היתה גדולה משאר בני דורם. ראה: א'גרוסמן, 'זיקתה של יהדות אשכנז הקדומה אל ארץ ישראל', שלם, ג (תשמא), עמ' 72 הערה 53, ובכל הנסמן שם. גם השווה הגהות מיימוניות, הלכות לולב, ח יא, הערה ת: "כתב רשב"ם (בבא בתרא קלז ע"א): מה שנהגו כל הקהל לברך על אתרוג אחד, דעתנו מסכמת, שיהא נתון לכל אחד עד שיברך ואחר כך יחזיר, אע"פ שלא פירש, כמי שפירש דמי [עכ"ל רשב"ם]... אמנם הירא את דבר ה'ומחבב את מצותיו לעשותן מן המובחר, ראוי להיות לו לולב ואתרוג בפני עצמו".
[4]רבי אלעזר מוורמייזא: דרשה לפסח, מהדורת ש'עמנואל, ירושלים תשסו, עמ' 79. לא ברור כיצד בדיוק היה ה'רוקח'נכדו של ר'אלעזר ב"ר קלונימוס הזקן (ראה שם, מבוא, עמ' 48 הערה 189), ובכלל לא נודע מאומה על ר'אלעזר ב"ר קלונימוס הזקן. ראה: מ"י בן־גדליה, חכמי שפייר בימי גזרות תתנ''ו ולאחריהן: קורותיהם, דרכם בהנהגת הציבור ויצירתם הרוחנית, ע"ד, רמת־גן תשסז, עמ' 201.
במקבילות העניין קיימים שינויים בשמות האישים ('אליעזר'או 'אלעזר'כלפנינו, וראה: דרשה לפסח, מבוא, עמ' 59-57) ובעניין אם מנהג התקנת קולמוסים מ'עץ הושענות'היה מקובל גם בימי ר'אלעזר ב"ר קלונימוס הזקן, אך הבדלים אלו אינם נוגעים לענייננו. ראה: ר'אלעזר ב"ר יהודה מוורמייזא, מעשה רוקח, הלכות בדיקת חמץ וביעורו, סי'יט, מהדורת ח'הירשפרונג, סאניק תרעב, עמ'ח; הנ"ל, מעשה רוקח: על פי כ"י 'ספר סיני', ברלין, המוזאון היהודי 5.262.VIIדפים 85ד-123ג, א, הלכות פסח, סוף סימן תפח, מהדורת א'קוזמה, ירושלים תשע, עמ' 22; פסקי הלכה של ר'חיים אור זרוע (דרשות מהר"ח), הלכות פסח, הגהה ג, מהדורת י"ש לנגה, ירושלים תשלג, עמ' 84 [והשווה: ר'יעקב מולין, ספר מהרי"ל: מנהגים, הלכות אפיית המצות, סי'כב, מהדורת הרב ש"י שפיצר, ירושלים תשמט, עמ'עד והערה 2]; מ'היגער, 'ספר אמרכל על הלכות פסח', ספר היובל לכבוד אלכסנדר מארכס, חלק עברי, ניו־יורק תשי, עמ'קסא, סי'יט; ליקוטים מהלכות מועדים מספר אמרכל (בתוך: נ"נ קורוניל, חמשה קונטרסים: נמצאו בין קובצי כתבי יד על קלף יקרים וישנים [...], וינא תרכד), הלכות לולב וסוכה, דף כד סע"א.
[5]ראה: ז'עמר, ארבעת המינים: עיונים הלכתיים במבט היסטורי, בוטני וארץ ישראלי, נווה־צוף תשע, עמ' 80 ואילך.
[6]עמר, ארבעת המינים, עמ' 87-86.
[7]תן לבך, שאחת המקבילות לדברי ה'רוקח'מוציאה את שני 'מיני'הערבות בלשון זהה: "רבינו אליעזר בן רבינו קלונמס הזקן היה שורף חמצו בעצילולבין ובעציהושענות" (מעשה רוקח; עי'לעיל, הערה 4). אמנם לשון שאר המקבילות זהה, בפרט הזה, ללשון המובא בגוף המאמר.
[8]בתלמוד הבבלי משמש המונח 'הושענא'ככינוי לכל ארבעת המינים, ובעקבותיו נהגו חכמי אשכנז וצרפת לכנות את כל ארבעת המינים בשם 'הושענא'או 'הושענות', אך פעמים רבות נתכנו הערבות בלבד – גם אלו שבתוך ארבעת המינים וגם אלו הניטלות בנפרד ביום הושענא רבה – בשֵׁם 'הושענא'או 'הושענות'. ראה, לדוגמא, ספר רוקח, סי'רכג, עמ'קכו: "ביום שביעי [=הושענא רבה] מוציאין שבעה ספרי תורות, ומקיפין כל ישראל, והושענאביד כל אחד ואחד, ושליח צבור - ביד ימינו לולב והושענא, וביד שמאל האתרוג. ומקיפין שבעה..."; שם, סוף סימן רכ, עמ'קכב: "ואין לחתוך לולב וערבה או הושענאמן הקרקע...". וראה גם המובא להלן, הערה 30, מ'אור זרוע'. ומתקופה מאוחרת יותר, ראה ספר מהרי"ל: מנהגים, הלכות לולב, סי'יב, עמ'שצז: "מהר"ש התירהושענותשהיו בהם ענפים, ופסל הערבה שקורין 'וועלוויר', אף להושענות".
ובנוגע לכינוי 'הושענא'לכל ארבעת המינים, לתלמוד הבבלי, ראה: סוכה ל ע"ב, לג ע"א-ע"ב, לד ע"א, לז ע"א-ע"ב, מו ע"ב. וראה גם: מ'קיסטר, 'בעיות לקסיקוגראפיות: מוקדם ומאוחר', תרביץ, סא (תשנב), עמ' 59-51, ובמיוחד עמ' 58-55. ובשם מהרי"ל נמסר:
אמר מהר"י סג"ל, בעוסקנו לפניו במסכת סוכה: נקיטו האי כללא בידכם: כל היכא דקאמר בגמרא 'לולב', רצונו לומר כפות תמרים, שקורין 'פולמא', לבד היכא דקאמר 'הושענות', רצונו לומר כל הארבע מינין דלולב. והספר [=התלמוד] קראם 'הושענות', משום שמנענעין אותם בשעה שאומר 'הושענות' (ספר מהרי"ל: מנהגים, הלכות לולב, סי'א, עמ'שצא; ובנוגע לכינוי התלמוד הבבלי בשם 'הספר', ראה: ספר קושיות, סי'ח, מהדורתי, ירושלים תשסז, עמ'ו הערה 32).
ובנוסח אחר (ראה שם, שינויי נוסחאות, הערה ד): "היכא דקאמר 'הושענות', רצונו לומר אגודת שלושה המינין, ערבה הדס ולולב יחד, נקראים – בלשון חכמים – 'הושענות'". והם־הם הדברים. אמנם דברי מהרי"ל בנוגע ל'לולב'תמוהים, שכן מדרך חז"ל לכנות את כל ארבעת המינים גם בשם 'לולב', כמו: "נטילת לולב" (משנת מגילה, ב ה), וכמו: "אין אוגדין את הלולבאלא במינו" (בבלי, סוכה לא ע"א; ופירש רש"י: "האי 'לולב'היינו הושענא, כולהו שלשה המיניםיחד").
[9]הגהות מיימוניות, הלכות לולב, ז כו, הערה א [=הגהות אשרי, סוכה, פרק ד, סי'א; ספר המנהגים לרבינו אברהם קלויזנר (מנהגי מהרא"ק), סי'נח, הגה יג, מהדורת הרב ש"י שפיצר, מהדורה שנייה מורחבת, ירושלים תשסו, עמ'נב; ספר המנהגים לרבינו אייזיק טירנא, עניין חג הסוכות, הגהות המנהגים, סי'ריז, מהדורת הרב ש"י שפיצר, מהדורה שנייה מתוקנת, ירושלים תשס, עמ'קכו. ועי'שם, עניין ערב הפסח, הגהות המנהגים, סי'עא, עמ'לד].
בכל המקורות נמסר מנהג זה בשם 'ר'יהודה ב"ר קלונימוס' (ריב"ק), אך אין לדעת אם מדובר בריב"ק ממגנצא (אביו של ה'רוקח') או בזה משפיירא (רבו של ה'רוקח'). ראה: דרשה לפסח, עמ' 79 הערה 68. וקביעתו של שפרבר (מנהגי ישראל, ב, עמ'קצד), ובעקבותיו מ'רפלד (מנהגי ישראל, ח, עמ'קצא), כי מדובר בריב"ק ממגנצא, אין לה כל הכרח. וכנראה נגרר שפרבר אחרי קביעתו השרירותית של י"ש אלפנביין בהערותיו למנהגים לר'יצחק מדורא ('מנהגים של כל השנה מאשכנז לרבינו יצחק מדורא', חורב, י, ניו־יורק תשח), עמ' 174 הערה שיח.
[10]שני האישים בעלי השם הזהה – ר'יהודה ב"ר קלונימוס, ממגנצא ומשפיירא – היו קרובי משפחה לר'אלעזר ב"ר קלונימוס הזקן. ה'רוקח', בנו של ריב"ק ממגנצא, כותב, כאמור, שר'אלעזר זה הוא 'זקיני'; ואילו ריב"ק משפיירא כותב: "כל זה העתקתי מכתיבת גלילי ידי רבנא שמואל בן רבנא קלונימוס הזקן, זקני, אבי אב אמי" (ערכי תנאים ואמוראים, ערך 'רבי יצחק דבי רבי אמי', מהדורת הרב מ"י בלוי, ניו־יורק תשנד, עמ'תרטז; תודתי לפרופ'שמחה עמנואל על הפניה זו), ו'זקני, אבי אב אמי'מתייחס לר'קלונימוס הזקן.
[11]מקורות אלו הובאו ונידונו בספרי 'מנהג עבות: תולדות מנהג ריבוי הדסים במצוַת לולב: מקורותיו, התפתחותו וגלגוליו' (בעריכה סופית).
[12]המנהג הפשוט באשכנז היה לאפות את שלוש המצות של ליל הסדר בערב פסח אחרי חצות היום, ראה: י"מ תא־שמע, מנהג אשכנז הקדמון: חקר ועיון, מהדורה שלישית מתוקנת, ירושלים תשנט, עמ' 248-237; י'גרטנר, גלגולי מנהג בעולם ההלכה, ירושלים תשנה, עמ' 219-213.
[13]ספר מנהגים דבי מהר"ם ב"ר ברוך מרוטנבורג, סדר ד'מינים, מהדורת י"ש אלפנביין, ניו־יורק תרצח, עמ' 68. הקיצור 'וכו''במקור. על זהות מחבר הספר וזמנו, ראה ש'עמנואל, שברי לוחות: ספרים אבודים של בעלי התוספות, ירושלים תשסו, עמ' 229-228 הערה 41: "ספר מנהגים אחר שיוחס בטעות לבית מדרשו של מהר"ם מרוטנבורג הוא 'ספר מנהגים דבי מהר"ם'. ספר מנהגים זה מאוחר לזמנו של מהר"ם בכמה דורות, והוא ציטט מתורתו של מהר"ם רק מתוך כתבי תלמידיו". וראה גם: י"א זימר, 'מנהג מתנת יד ברגלים', ירושתנו, ספר שלישי (תשסט), עמ'קמז.
[14]ספר מהרי"ל: מנהגים, הלכות ערב פסח, סי'ג, עמ'מח-מט.
[15]ר'משה ב"ר יקותיאל מן האדומים, ספר התדיר, סדר התפילות והקריאות של ימי חג הסוכות, מהדורת הרב מ"י הכהן בלוי (בתוך: שיטת הקדמונים), ניו־יורק תשנב, עמ'רסט: "ואחר שברכו על הלולב ביום הושענא רבא, אין צריכין לברך עליו עוד באותה שנה; ואפילו לטלטל למחר, ביום שמיני עצרת, אסור. אך מנהג, להצניעו עד שעת מנחה, שאם יבוא מן הדרך איש שלא בירך בלולב - שיברך".
'ספר התדיר'נכתב בסביבות השנים ה'קלג-קנ (1390-1373). ראה: הרב י'יודלוב, 'המחזור כמנהג בני רומא, שונצינו־קזאלמיורי רמ"ו (1486-1485)', ישורון, כד (תשעא), עמ'תתקיד-תתקטו. וטעה י"מ תא־שמע (במאמרו 'ספר שבלי הלקט וכפיליו', כנסת מחקרים, ג [איטליה וביזנטיון], ירושלים תשסו, עמ' 73) המקדים את 'ספר התדיר'ביותר ממאה שנה וטוען שהוא נתחבר לפני 'ספר תניא'. וכבר העיר על כך יודלוב, שם, עמ'תתקטו הערה 67.
[16]ר'יחיאל ב"ר יקותיאל מן הענווים, ספר תניא, סי'פו, ווארשא תרלט, דף צה ע"ב.
[17]לכל העניין ראה: י"צ פיינטוך, 'תניא רבתי', מסורות ונוסחאות בתלמוד: מחקרים, בעריכת ד'שפרבר, רמת־גן תשמה, עמ' 76-65; י"מ תא־שמע, 'ספר שבלי הלקט וכפיליו', כנסת מחקרים, ג (איטליה וביזנטיון), ירושלים תשסו, עמ' 73-70.
[18]המנהג המדובר הובא בספרו של ר'יודא ליווא קירכום על מנהגי וורמייזא, שנערך סופית בשנים שפה-שצב: "מצאתי שהחסידים הראשונים, כל אחד ואחד מוליך הערבה לביתו, ומשימין אותה סומך[!] לראש מיטתו, לחיבוב מצוה. ומנהג כשר הוא, שלא לנהוג בהם בזיון, שאין לפסוע עליה" (מנהגות וורמייזא, עניין הושענא רבה, הגהה י, מהדורת הרב י"מ פלס, ירושלים תשמז, עמ'קפח; גם ההגהות שבספר יצאו מידי המחבר, ראה שם, מבוא, עמ' 32). ולפי שידענו כי המחבר עשה שימוש ב'ספר תניא'ושילב ממנו קטעים בספרו (ראה שם, מבוא, עמ' 30 והערה 17), אין ספק שמשם הוא העתיק את כל העניין ואין כאן אפוא עדות על המנהג באשכנזשל זמנו, דבר שגם נשלל מהודעתו שמדובר במנהגם של 'החסידים הראשונים'! ר'יודא ליווא קירכום החל באיסוף החומרים לספרו כבר בשנת שמ (1580), ואת עריכתו הסופית התחיל בשנת שפה (1625) ועסק בו עד סמוך לפטירתו בשנת שצב (1632), ראה: מנהגות וורמייזא, מבוא, עמ' 28, 32.
את המנהג האיטלקי הביא גם – וכאן במפורש בשם 'ספר תניא'– ר'אליהו שפירא (תכ-תעב, 1712-1660), אליה רבה, סי'תרסד, ס"ק יג (לפי דפוס ראשון: זולצבך תקיז): "ובספר תניא כתב: מנהג פשוט בידינו שקבל[נו] מאבותינו, לאחר שנגמרו מצות הערבה, כשיוצאים מבית הכנסת, כל אחד מוליך הערבה לביתו ומשימין אותו סמוך לראש מיטתו, לחיבוב מצוה. עד כאן".
[19]ראה: ר'צדקיה ב"ר אברהם הרופא, שבלי הלקט: החלק השני, מהדורת הרב ש'חסידה, ירושלים תשמח, מבוא, עמ' 20 ואילך.
[20]מחברות עמנואל, המחברת העשרים ושתים, מהדורת ד'ירדן, ירושלים תשיז, עמ' 408, שו' 267-265.
ואל יחסדני שומע על שימושי ב'מחברות עמנואל', שנאסר לקריאה לפסיקת ר'יוסף קארו ב'שלחן ערוך' (או"ח, סי'שז, סעיף טז:"מליצות ומשלים של שיחת חולין ודברי חשק, כגון 'ספר עמנואל', וכן ספרי מלחמות, אסור לקרות בהם בשבת; ואף בחול אסור, משום מושב לצים") ולדעת חכמים נוספים (ראה: מ'כרמלי־וינברגר, ספר וסייף: חופש הבטוי והמחשבה אצל עם ישראל, ירושלים וניו־יורק תשכז, עמ' 43-40), כי כבר התירו פרושים את הדבר, שכמה מגדולי ישראל הביאו את ה'מחברות'וחלקם אף עודדו לקרוא בהן. ואציין, בסדר כרונולגי, את המפורסמים שבהם: ר'אליהו ב"ר אשר הלוי אשכנזי (נתכנה 'ר'אליהו בחור'; רכט-שט, 1549-1468); ר'יוסף שלמה דלמדיגו (יש"ר מקנדיאה; שנא-תטז, 1655-1591); ר'יאיר חיים בכרך (בעל שו"ת 'חוות יאיר'; שצח-תסב, 1702-1638); ר'משה חיים לוצאטו (רמח"ל; תסז-תקז, 1747-1707). ונתברר העניין היטב במאמר מיוחד (בכתובים), ושם הבאתי מראי מקומות מדוייקים ומובאות נבחרות מאותם חכמים ומחכמים נוספים.
[21]עי'איוב שם, פסוק ה ובמפרשים, ובמיוחד בפירוש מלבי"ם.
[22]איני יודע אם ב'פֵּרְשׁוֹ רַבָּה'נתכוון עמנואל ל'מדרש רבה', דמיוני כמובן, או שכוונתו ל'פרשן גדול', דמיוני אף הוא או שזה הוא עצמו! וייתכן ששימושו ב'פרשורבה'ולא ב'דרשורבה'מטה אל אפשרות הביאור השנייה. בין כך ובין כך ברור, שהוא נקט מילת 'רבה'משום החריזה.
[23]פירושו של ד'ירדן, מהדיר ה'מחברות', ל"זֶה הַפָּסוּק אָמוּר עַל יוֹם הוֹשַׁעְנָא רַבָּה"רחוק מן האמת. הוא מבאר: "שאז חובטים את הערבות וממלאים בהן את הבית" (ירדן, שם, ביאור לשו' 267). ביאור זה מבוסס על ההנחה המוטעית, שכבר בזמנו של עמנואל נהגו גם הנשים והטףלקיים 'מצות ערבה'בביתם (שכן הם לא השתתפו בתפילת הצבור בבית הכנסת) וממילא חביטת ערבותיהן 'ממלאים את הבית'. אך באמת, המנהג שכל אחד ואחד מבני הבית – כולל נשים וטף – קיימו את 'מצות ערבה', הוא מאוחר ביותר, והוא נזכר לראשונה כשלוש מאות שנה אחרי עמנואל הרומי, אצל ר'יוזפא שמש שתיעד בין השנים ה'תח-תלג (1673-1648) את מנהגי העיר וורמייזא וכתב: ש"עושה 'הושענה'מערבה לכל בני ביתו, לגדול וקטן, לזכר ולנקבה, לכל אחד ואחד בפני עצמן" (מנהגים דק"ק וורמיישא לר'יוזפא שמש, א, סי'קפא, מהדורת הרב ב"ש המבורגר ואחרים, ירושלים תשמח, עמ'ריג. לזמן כתיבת החיבור, ראה שם, מבוא, עמ' 29-27).
[24]יפה ללב, ב, או"ח, סי'תרסד, סעיף טו, אזמיר תרלו, דף עו ע"א-ע"ב.
[25]סוכה לח רע"א, לפי הבנת רב נטרונאי גאון, ראה: תשובות רב נטרונאי בר הילאי גאון, סי'צ, מהדורת י'ברודי, ירושלים תשעא, עמ' 206. דברי רב נטרונאי גאון הובאו בהרבה ראשונים וגם בטור, או"ח, סי'רצט, ולענייננו חשובים במיוחד דברי הב"ח, שם, סוף אות א.
[26]מנורת המאור, נר שלישי, כלל ד, חלק ו, פרק שביעי [קנב], מהדורת י'פריס־חורב, ירושלים תשכא, עמ' 328-327.
[27]ראה: מנהגי מהרי"צ הלוי: מנהגיו והליכותיו בקודש של [...] רבי יוסף צבי הלוי דינר [...] על סדר המועדים, נסדר ע"י זאב דינר, בני־ברק תשעו, עמ'שנט הערה יט, ובכל המובא שם.
[28]לקטע זה הפנני פרופ'שמחה עמנואל ותודתי נתונה לו.
בקטלוג מתכ"י נרשם, שבדפים 1א-77ב מצוי פירוש לתפילות ויוצרות של ראש השנה. אבל באמת עד דף 12ב מחזיק כתב־היד הלכות ומנהגי תפילה שמבדיקה חלקית נראה שמוצאן מהראשונים באשכנז ובמיוחד מבית מדרשם של חסידי אשכנז, שכן הובאו שם (בסתם) לא מעט קטעים מ'ספר רוקח', ואף נזכר שם ר'משה תקו (דף 12א).
[29]למרות העובדה, שבכל הנוגע לסגולות וכיוצא בהן שכיח מאוד בכתבי־יד ובדפוסים ייחוסים פורחים באויר, ובמיוחד זכה ר'יהודה החסיד – ואישים נוספים (רמב"ם, רמב"ן, ר'אברהם אבן־עזרא ועוד) – למקום של כבוד ונתלו בו דברים שמעולם לא אמר, יש להתייחס בחשדנות רבה לאותם ייחוסים רק כשהם מופיעים בחיבורים שנתייחדו לענייני סגולות, מאגיה וכיוצא באלו, שכותבי ומאספי אותם חיבורים חשודים להשביח את מקחם ולהתלות באילן גדול (עי'פסחים קיב סע"א). אך אין כל סיבה לפקפק בייחוס שנרשם על מימרה סגולתית המופיעה בחיבור הלכתי, כמו במקרה שלפנינו.
[30]כן כותב ר'יצחק ב"ר משה אור זרוע מווינא: "ואנו נוהגין בהושענא רבה, שאנו זורקין הושענות בבית הכנסת, ואין בכך כלום, דלא עדיף משופר ולולב שהן נזרקין... ובספר 'בשר על גבי גחלים'כתוב: אין מעבירין על המצות, כיון דמחית קמיה ספר תורה או מזוזה או הושענא, אסור למפסע עליהן, דלא לקיל במצות. [עד כאן מספר 'בשר על גבי גחלים']. וכמדומה אני, דהיינו הושענא שבלולב, דאע"ג שהיא נזרקת, אפילו הכי אין לפסוע עליה" (אור זרוע, ב, הלכות בית הכנסת ודברי קדושה, ריש סי'שפו, מהדורת הרב י'פרבשטיין ואחרים [מהדורת מכון ירושלים] ירושלים תשע, עמ'תמו. הנוסף במוסגר ממני). היינו, לאחר שסיימו לקיים בהן את מצוותן, הם השליכו בבית הכנסת גם את ה'הושענות'של הושענא רבה וגם את הערבות של הלולב ('הושענא שבלולב'), ומשם כמסתבר הן הגיעו לאשפה.
[31]קשרי אשכנז־איטליה בתקופת הראשונים, כולל בדורו של ר'יהודה החסיד, נידונו הרבה בספרות המחקר. ראה, למשל: י"מ תא־שמע, 'רבי ישעיה די טראני וקשריו עם ביזנטיון וארץ ישראל', כנסת מחקרים, ג, עמ' 11-10; הנ"ל, 'ספר שבלי הלקט וכפיליו', שם, עמ' 75-63; הנ"ל, 'ספר הלכות איטלקי קדמון לרב יחיאל ב"ר יקותיאל', שם, עמ' 78-77; הנ"ל, 'הקשרים התרבותיים בין יהודי ביזנטיון לאשכנז', שם, עמ' 187-177; עמנואל, שברי לוחות, עמ' 70 ואילך; ר'צדקיה ב"ר אברהם הרופא, שבלי הלקט: החלק השני, מבוא, עמ' 12 ואילך. על מוצאה האיטלקי של משפחת קלונימוס, עמה נמנה ר'יהודה החסיד, ראה: א'גרוסמן, 'הגירתה של משפחת קלונימוס מאיטליה לגרמניה: בירורים לראשיתו של הישוב היהודי בגרמניה בימי הבינים', ציון, מ (תשלה), עמ' 185-154; הנ"ל, חכמי אשכנז הראשונים: קורותיהם, דרכם בהנהגת הציבור, יצירתם הרוחנית, מהדורה שלישית ומתוקנת, ירושלים תשסא, עמ' 44-29. וכבר בשלשלת היחס המפורסמת, שהובאה בשו"ת מהרש"ל, סי'כט, נמנה ר'יהודה החסיד על משפחת קלונימוס זו. תודתי לפרופ'שמחה עמנואל על ההפניה האחרונה.
[32]לעיל, ליד הערה 23.
[33]מחברות עמנואל, המחברת הששית, עמ' 108, שו' 64 ובביאור שם. לשון עמנואל הוא מאיוב כד ה.
[34]ספר והזהיר, ב, פרשת בחוקתי, מהדורת י"מ פריימן, ווארשא תרמ, דף קל ע"א. ושמא הבין ש'שומטין'מובנו: חוטפים; עי'להלן, הערה 36. והשווה תוספות, סוכה מה ע"א, ד"ה 'מיד תינוקות': "לאלתר התינוקות שומטין לולבי עצמן מתוך הערבה, לפי שהלולב ארוך, ושוחקין בו, ואתרוגיהן היו אוכלין". כיוצא בכך כותב ר'ישעיה ב"ר מאלי די־טראני (רי"ד; ד'תתקכה/תתקל-ה'י, 1250-1170/1165): "היו התינוקות שומטין לולביהן מ'הושענא'שלהן, ומשליכין ההדס והערבה, ועושין צרכיהן מן הלולבין ואוכלין האתרוגין, שכבר עברה מצוותו" (פסקי הרי"ד לרבנו ישעיה דטראני הזקן ז"ל, ב [עירובין־סוכה], סוכה מה ע"ב, מהדורת הרב א"י וורטהיימר ואחרים, ירושלים תשכו, עמ'תקנ-תקנא).
'ספר והזהיר'זהה עם 'מדרש השכם'והוא, ככל הנראה, נכתב בארץ ישראל במאה השביעית. ראה: י"ל צונץ, המזכיר, VIII (1865), עמ' 26-20; ח'טשרנוביץ, תולדות הפוסקים, א, ניו־יורק תשו, עמ' 130-127; ש'אסף, תקופת הגאונים וספרותה: הרצאות ושיעורים, בעריכת מ'מרגליות, ירושלים תשטו, עמ'קסא-קסג; אנ"צ רות, 'קטע ממדרש והזהיר', תלפיות, ז (תשיח), עמ' 98-89. אך לדעת נ'דנציג (מבוא לספר הלכות פסוקות עם תשלום הלכות פסוקות, מהדורה שנייה עם תיקונים והוספות, ניו־יורק וירושלים תשנט, עמ' 65-64 הערה 128) יש לשקול שהספר חובר באיטליה או בביזנטיון.
[35]רש"י, סוכה מה ע"א.
[36]ראה: ויק"ר, לז ב, מהדורת מ'מרגליות, עמ'תתנח, הערה לשו' 1.
[37]קדמוניות היהודים, ג, ספר יג, פיסקאות 374-373, תרגום ומהדורת א'שליט, ירושלים תשכג, עמ' 106.
[38]ראה: ספר יוסיפון, ב (מבוא), מהדורת ד'פלוסר, ירושלים תשמא, עמ' 140-120.
[39]ספר יוסיפון, א (גוף הספר), פרק לג, מהדורת ד'פלוסר, ירושלים תשמא, עמ' 133.
מעשה זה הביא ר'נתן ב"ר אברהם אב הישיבה (המחצית הראשונה של המאה האחת־עשרה), בפירושו למשנת סוכה: "כתב יוסף בן גוריון, בסיפורי בית שני, שהיה בזמן אלכסנדר, ממלכי בני חשמונאי, כהן גדול, עלה כחוק הכהנים לנסך על גבי המזבח, ורגמו אחד הפרושים באתרוגו, נענה אחד הצדוקים ואמר למלך: האם לא אמרתי לך שהפרושים מזלזלים בכבודך. ונתפתחו ביניהם דברים ומלחמה, עד שנהרגו באותו יום עם רב מישראל, וזהו ענין הסכנה. והטעם, שהיו הפרושים מכים זה את זה בלולביהם, הוא לשמחה ולששון בלבד" (פירוש ששה סדרי משנה שפירש רבינו נתן אב הישיבה בארץ ישראל, סוכה פרק ד, תרגום ומהדורת הרב י'קאפח והרב מי"ל זק"ש, ירושלים תשסב [מהדורת צילום בכרך אחד מהוצאת ירושלים תשטו], עמ' 93). ונוסחתו המשונה בענייננו אפשר שנובעת מהתרגום הערבי ל'ספר יוסיפון', ראה: ספר יוסף בן גוריון הערבי, א (מבוא ותרגום עברי), מהדורת ותרגום ש'סלע, ירושלים תשסט, מבוא, 30-29.
[40]יוסיפון שם, ביאור לשו' 3, ד"ה 'לשחוק באתרוגים'.
[41]לזמנו ומקומו של בעל 'ספר יוסיפון', ראה: ספר יוסיפון, ב (מבוא), עמ' 98-74.
[42]עי'לעיל, ליד הערה 15ובה. ונראה שעדותו של בעל 'ספר התדיר'על המנהג תקפה גם לזמנו של עמנואל הרומי, אע"פ שעמנואל קדם לו בכחמשים שנה.
[43]ספר הקבלה לר'אברהם אבן־דאוד הלוי, מהדורת ג"ד כהן, פילדלפיה תשכז, עמ' 14.
[44]כן נראה משימושו בביטוי 'מורביות של ערבה', הנאמר במקורו על 'מצות ערבה'של היום השביעי של סוכות. ראה: משנת סוכה, ד ה.
[45]עיבוד המעשה שב'ספר יוסיפון'והסבתו ממלחמת אתרוגים ולולבים למלחמת ערבות ההושענות, אפשרי במיוחד אם נניח שלפני המעבד עמד 'ספר יוסיפון'בנוסחו הערבי, שאינו מזכיר במפורש את ההכאה בלולבים ובאתרוגים, אלא רק (בתרגום לעברית): "ואנשים החלו להשתעשע, ומנהגם נמשך לפי מנהגם ומסורתם. ואחד מהם זרק את אתרוגו ופגע במלך..." (ספר יוסף בן גוריון הערבי, א, עמ' 179; וראה שם, מבוא, 30-29). ולר'אברהם אבן־דאוד, ששלט בשפת ערב, היתה האפשרות להכיר את התרגום הערבי ל'ספר יוסיפון', הגם שאין כל תימוכין לכך.
[46]ספר מהרי"ל: מנהגים, סדר תפלות חג הסוכות, סי'ו, עמ'שפג, שינויי נוסחאות, הערה יא. תוספת זו מופיעה רק בכתב־יד אחד.
על הקשר בין הנרות שהדליקו בהושענא רבה לערבות ההושענות, השווה גם את המנהג האשכנזי לאגוד את ההושענות בליל הושענא רבה לאור אותם נרותשלמחרת – ביום הושענא רבה – יחזרו וידליקו את הנותר מהם בבית הכנסת. ראה על כך: הרב י'גולדהבר, מנהגי הקהילות: מנהגי שבע הקהילות בחבל בורגנלנד־אוסטריה ובראשם מנהגי ק"ק מטרסדורף, ב, ירושלים תשסה, עמ'קלד, סעיף ז הערה 2.
[47]ראה על כך מאמרי 'על קדמות מנהג ריבוי הנרות בהושענא רבה' (בכתובים). ולעת עתה ראה: הרב גולדהבר, מנהגי הקהילות, ב, עמ'קלה.
[48]ספר מנהגים לר'שמואל מאולמא, כת"י פריס, ספריית כי"ח H 140 A(מתכ"י: F3209); הובא אצל: י'זימר, 'ספר מנהגים דבי המהרי"ל: סקירה ראשונית', עלי ספר, יד (תשמז), עמ' 83. על מחבר הספר, ר'שמואל מאולמא, זמנו ומקומו, ראה שם, עמ' 76-73.
[49]ספר המנהגים הנזכר, כת"י ניו־יורק, מכון ליאו בק 7 (מתכ"י: F40450).
[50]כך בכתי"י רבים של ספר המנהגים הנזכר: לונדון, ספריית בית הדין ובית המדרש Ms. 28; לונדון, אוסף מונטיפיורי Ms. 149(מתכ"י: F5150); ניו־יורק, בית המדרש לרבנים Ms. 4460 (מתכ"י: F25362); ניו־יורק, בית המדרש לרבנים Rab. 1084(מתכ"י: F43200). כל שינויי הנוסחאות שהבאתי כאן מסרם לי הרב זאב יצחק הלוי דינר, העוסק בההדרת הספר. טוב עין הוא יבורך, ויזכה להשלים במהרה את מלאכתו.
[51]כת"י פרמה, ספריית הפלטינה Parm. 2895 (מתכ"י: F13788), דף 231א. המובאה שבפנים נחתמת במילים: 'מזל טוב', וכנראה שהביטוי משמש כאן בהוראה של 'סליק', שכאן מסתיים עניין ההושענות.
[52]ריבוי ה'שמחה'ביום הושענא רבה עולה, בתקופת האחרונים, אצל ר'מרדכי יפה (רצ-שעב, 1612-1530), בעל ה'לבושים' (המוסגר ממני): "ואחר שהקיפו עמה [=עם הערבה] וגמרו ההושענות, נוהגין לחבוט אותה על הקרקע או על הכלי פעמים או שלש. וכל המנהגים הללו שעושין בחג הם משום שמחה, דכתיב (דברים טז יד): 'ושמחת בחגיך', כמו שעשו בו שמחת בית השואבה, כמוזכר בגמרא. לומר, שלא נהיה כפויי טובה, ונשבח ונשמח לפניו יתברך על ריבוי שפעת הטובה שהשפיע לנו, שבירך את השנה שעברה בתבואת הארץ ובפירות הארץ ובפירות האילן, וכן נתפלל לפניו, שיהיה כן לשנה הבאה או יותר טוב ממנו" (לבוש החור, או"ח, סי'תרסד, סעיף ג; על־פי דפוס ראשון: לובלין שנ).
והשווה דברי ר'אליהו ב"ר אלקנה קפשאלי (ה'רנ-שטו, 1555-1490), מגדולי רבני קנדיאה, ש'מנהג'ה'מלחמה'באתרוגים המתואר ב'ספר יוסיפון'שורשו בחובת שמחת החג בבית המקדש! וזה לשונו: "ובזמן [ההוא], אנשי ירושלם היו מביאים אתרוגיהם ביום טוב אחרון של חג, והיו שמחים לרוב. והיו מתקנים קתדראות לנשים בפני עצמן ולאנשים בפני עצמן, ודרך עונג ושמחה היו משליכים אתרוגיהם זה על זה, וכמו שכתוב (ויקרא כג מ): 'ושמחתם לפני יי אלהיכםשבעת ימים'..." (מאה שערים לרבינו אליהו ב"ר אלקנה קפשאלי, שער עז, מהדורת הרב א'שושנה, ירושלים תשסא, עמ'שנו-שנז). ואין ספק שעמד לפניו המסופר ב'ספר יוסיפון', שכן בהגהה על אתר, בנוגע לדבריו "היו משליכים אתרוגיהם", הוא מוסיף לציין: "כההיא עובדא דמייתי בספר בן גוריון, שהשליכו אתרוג הפרושים על ינאי המלך..." (שם, עמ'שנז, הגהות המחבר).

The Mysteries of Hoshana Rabbah

$
0
0
THE MYSTERIES OF HOSHANA RABBAH

By Eliezer Brodt

This article originally appeared last year in Ami Magazine (2016) This version has a many updates and corrections. I hope to revisit this subject shortly.

The sources of our Yomim Tovim are relatively easy to find, as one simply locates the relevant pesukim or Gemara and starts from there. However, one Yom Tov does not have such a starting point: Hoshana Rabbah. Its roots and numerous customs are shrouded in mystery. This article is an attempt to shed a bit of light on some of the early sources and customs behind this special day.[1]

A very early mention is in an anonymous attack against Yiddishkeit apparently written around the year 1500, where we already find Hoshana Rabbah under attack.[1a] At a later date we find in a work which records a debate about Kabbalah, written in 1825 that the origins of Hoshana Rabbah were also dealt with harshly.[1b]

The Name

Today we know this special day as Hoshana Rabbah, but it wasn’t always called by this name. In earlier sources, such as the Mishnah and Gemara, the Yom Tov is never called Hoshana Rabbah but “Yom Aravah” or “Yom Hoshana.” In a recent article, Rabbi Yaakov Stahl traces mentions of these names through numerous Geonim, Paytanim and Rishonim and concludes that the earliest known mention of the name “Hoshana Rabbah” is in the piyyutim of Rav Yosef Avitur, who passed away in 1024. However, it took a long time for the name to become popular.[2]

The Chayei Adam writes that the name Hoshana Rabbah references the many tefillos recited on this day that begin with the word “hoshana.”[3] This idea can be found as early as 1599 in the Seder Hayom. Rav Eliyahu Bachur writes in his Sefer HaTishbi that the aravos we take on Sukkos are called hoshanos because we call out hoshana, a contraction of the words hoshia na (please save), while holding them.[4]

YOM ARAVAH

In the fourth perek of Maseches Sukkah (42b-45a), the mishnayos and Gemara discuss the extra aravah that was used in the Beis Hamikdash in addition to the one included in the daled minim. Each day the kohanim would circle the mizbei’ach one time, and on the seventh day they would do so seven times. Rishonim differ as to whether they went around with both the aravah and the daled minim, or with the daled minim alone, as well as if the Yisraelim went around as well.[5]

On the seventh day, they would do chavatah on the ground with the aravos. Rashi (ibid. 44b) understands this to mean shaking the aravos, whereas the Rambam writes that it means to bang them two or three times on the floor or on a utensil[6] without making a brachah, in keeping with a minhag hanevi’im.[7] Since the destruction of the Beis Hamikdash, we go around with daled minim only, and not with the aravah, since it is not mentioned in the Torah.[8] The Rambam writes that nowadays we go around the bimah as a zecher l’Mikdash, where they circled the mizbei’ach.[9]

These mishnayos are the earliest sources for the hakafos we do once each day on Sukkos and seven times on Hoshana Rabbah. There are numerous sources from the Geonim onward about this.

It’s worth mentioning the powerful words of Rav Yosef Hahn Norlingen (1570-1637) in Yosef Ometz, first printed in 1723. He writes that one should make a great effort to go around each day with the lulav, to the extent that it’s worthwhile to spend a lot of money on the daled minim for this aspect of the mitzvah alone. He writes sharply against those who leave early and avoid hakafos and describes how he completed the circuit every day, even when there was a lot of pushing, especially on Hoshana Rabbah when the children pushed a lot.[10] A similar point is made by the anonymous work Chemdas Yomim.[11]

We see from this the great significance of completing a circuit around the bimah each day, which ties into zecher l’Mikdash, a concept that stands behind numerous halachos.[12]

But what else—besides for circling the bimah seven times and banging the aravos—is done differently on Hoshana Rabbah than the other days of Chol Hamoed Sukkos?

MISHNEH TORAH[13]

Many have the custom to hear Mishneh Torah, or Sefer Devarim, on Hoshana Rabbah night.[14]

Where did this custom originate?

Avudraham writes that in his time, a few people had the custom to read the whole Torah on the night of Hoshana Rabbah in case they didn’t complete shnayim mikra that year. He personally does not endorse this minhag and feels one should make up any missed shnayim mikra over Sukkos, or better yet, during the Aseres Yemei Teshuvah.[15] Tashbetz, a talmid of the Maharam MiRotenburg, is also wary of this custom, giving the strong opinion that it doesn’t help for anything.[16] However, the Shibolei Haleket writes that it is a worthy practice, and the Magen Avraham mentions it as well. The Shibolei Haleket links this custom to the fact that it is the yom hadin for water, and though the Gemara says one should really finish shnayim mikra before Yom Kippur, if one does not, now is a good time.[17]

The anonymous early Italian work Minhag Tov also describes this custom and says he has seen people practice it. His reasoning for it is interesting: on Rosh Hashanah, we are judged for life and death. In case death was decreed upon him, he will have reviewed his learning.[18] Agudas Eizov adds that through learning, one will be reminded to do teshuvah.[19]

Rav Yaakov Emden suggests that the reason for this custom is to remember the king’s Torah reading at Hakhel, but says that this may be a bit farfetched. He also points out that chumash is not generally to be learned at night.[20] However, he concludes “I bend my head to a custom that is already accepted.” However, he is discussing the Mishneh Torah, not the reading of the entire Torah mentioned by the Rishonim.[21] Rabbi Yosef Ginsburg also writes that the custom is to read only the Mishneh Torah.[22] What’s the source for this?

Shulchan Aruch HaArizal, first printed around 1660, writes that on the night of Hoshana Rabbah one should read Mishneh Torah.[23] Basically, the earliest source for the custom is the Arizal.[24]

The minhagim of the Arizal became widespread through various “bestseller” sefarim. [25] To point to just three “bestsellers,” that helped spread this minhag, one was the Tikunei Shabbos, first printed in 1613,[26] and another the Shaarei Tzion by Rav Nassan Hanover, first printed in 1662.[27] These two works saw dozens of editions and were extremely popular and widespread. Both contain a full Hoshana Rabbah learning seder, famously known as the Tikun Leil Hoshana Rabbah. These works inspired other versions based on Kabbalah.[28] A third work that also helped spread this seder was the very popular (and anonymous) Chemdas Yamim, first printed in 1731.

What was farfetched to Rav Yaakov Emden was fact for the Aderes, who writes in his anonymous[29] work on Hakhel that the reason behind the minhag of Mishneh Torah is for a remembrance of Hakhel.[30] Elsewhere, he writes that he himself would lein Mishneh Torah each year in his sukkah from his own sefer Torah.[31]

Rav Charlop did the same.[32] Many gedolim would also say this tikkun. For example, the Chida records this in his autobiography many times.[33] The Chasam Sofer would say tikkun and then go to sleep.[34]

Interestingly, Rabbi Chaim Benveniste (1603-1673) in Shiurei Knesses Hagedolah[35] and others[36] bring down that many have a minhag to say selichos on Hoshana Rabbah night.[37] Others say selichos during the hakafos in the morning and even blow shofar after each circuit of the bimah.[38]

By contrast, in Vilna it appears there were those who said selichos on Hoshana Rabbah night and the Gra wanted to abolish it because of Simchas Yom Tov. It’s even recorded that on Hoshana Rabbah night the Gra was noheg Simchas Beis Hashoeivah like the rest of the nights of Chol Hamoed but he stopped it after one  Hoshana Rabbah night someone died.[39a]

TEHILLIM

Other early sources, such as Rav Avraham Galante write that one should say the whole Sefer Tehillim on Hoshana Rabbah.[39] Rav Moshe Machir, in his classic Seder Hayom, cites such a custom, as does Rav Yuzpeh Shamash (1604-1678) of Worms[40] and Rav Yosef Hahn Norlingen. The Chasam Sofer would say the whole Sefer Tehillim and go to sleep,[41] as did R’ Shlomo Zalman Auerbach.[41a] Rabbi Hertz Scheir would pay people to say Tehillim the whole night.[42]

Rav Chaim Stein, Rosh Yeshivah of Telz, in his incredible World War II diary chronicling his great mesiras nefesh for whatever mitzvos he was able to do during that time, also writes that he and his friends stayed up saying all of Tehillim.[43]

The Butchasher Rav (1771-1841) gives an additional interesting reason for doing so: because Hoshana Rabbah is the ushpizin night of Dovid Hamelech. Dovid was known not to sleep for longer than sixty horse breadths,[44] and we try to emulate that.[45]

CHECKING SHADOWS[46]

Avudraham also records an elaborate Hoshana Rabbah custom: at night, some wrap themselves in sheets and go out to the shade of the moon. If they find their shadow complete, they are happy; if the head is missing, they assume they will die during the coming year. Depending on the appearance of the shadow, one can tell if other family members will survive the year. (A possible similarity can be found in Maseches Horayos.)

However, the Avudraham concludes not to do it.[47] This custom is found in numerous Rishonim—Ramban, Rav Yehudah Hachasid, Rokei’ach, Rikanati,[48] Tzioni, and Rav Aharon Hakohen Miluneil, to list a few. At the end of a manuscript written by Rav Eliyahu Bachur in 1515, he notes, “I completed this sefer on Hoshana Rabbah, when I saw my head in the shadows of the moon, so I know that I will not die this year.”[49] Rav Chaim Benveniste writes that the purpose of this custom is to do teshuvah, for if one sees that the shadows are not in his favor, he will daven for the decree to be abolished.[50]

Interestingly, Rav Yosef Karo makes no mention of this minhag, but the Rama in Darchei Moshe cites the Avudraham without giving his own opinion about it. However, in his glosses on Shulchan Aruch, he stresses not to do it,[51] writing that we do not understand exactly how to do it and in general it is not advisable to look into the future. Rav Yosef Hahn Norlingen and the Mateh Moshe[52] write the same. (It’s worth pointing out, though, that the Arizal was an adherent of this custom.)[53]

Returning to the previously mentioned minhag, that of reading the whole Torah throughout the night of Hoshana Rabbah, the Agudas Eizov adds that another reason to learn is to amass zechusim so that one’s shadow will be complete on Hoshana Rabbah. What lies behind this unique custom?

There are many more minhagim of Hoshana Rabbah, almost all for the same reason.

ECHOES OF YOM KIPPUR[54]

The Tur and numerous other Rishonim mention the lighting of candles. Leket Yosher writes that his rebbe, the Terumas Hadeshen, would use in part leftover candles from Yom Kippur.[55] Rav Zalman of St. Goar, in his work Sefer Maharil, writes that he observed his rebbe, the Maharil, doing the same.[56] Rav Isaac Tirna describes the same in his Sefer Minhagim.[57]

Another minhag echoing Rosh Hashanah and Yom Kippur is mentioned by Rav Zalman of St. Goar, who writes that he observed the Maharil wearing a kittel on Hoshana Rabbah.[58] The Rama cites a similar practice in Darchei Moshe and the Mapah. The Magen Avraham does the same, but says that the minhag in Poland is to wear Shabbos clothes, but not a kittel.[59] Rabbi Henkin writes that the minhag is only for the chazan to wear a kittel.[60]

Rav Isaac Tirna in his Sefer Minhaghim,[61] the Rama, Rav Yosef Hahn Norlingen and others bring that some go to the mikvah on the morning of Hoshana Rabbah.[62] Rav Chaim Benveniste writes in Shiurei Knesses Hagedolah that it’s better to do so in the evening. The Mateh Moshe,[63] Rabbi Yuzpeh Shamash (1604-1678) of Worms and others[64] write that it’s one of the five days of the year on which one should wake up early.[65]

The Tur and other Rishonim write that the minhag is to daven as on the morning of a Yom Tov, with a longer Pesukei Dezimrah.[66] However, it is unclear if they mean to include Nishmas. Numerous sources describe that the custom was to say it, such as in the French Work on Minhaghim written between 1360-1390 [66a], In the Zecher Yosef from 1467,[67] the Kabbalistic work Agudas Eizov,[68] Rav Chaim Benveniste’s description of Izmir, Turkey, in Shiurei Knesses Hagedolah, the Kaf Naki’s,[69] description of Morocco, and other descriptions of Italy.[70] However, the Rama says not to say Nishmas.

The Kitzur Shibolei Haleket writes that he heard some say Zachreinu L’chayim. Rav Chaim Benveniste cites others who had such a minhag.The Maharam would say Hamelech Hakadosh and Hamelech Hamishpat,[71] and in some early manuscripts, the tefillah of Unesaneh Tokef includes the words “Ub’Hoshana Rabbah yeichaseimun.”[72]

What is the common denominator of all these minhagim? The answer is simple. Hoshana Rabbah is a day of judgement. The question is, for what?

According to the Gemara (Rosh Hashanah 16a), it is a day of judgment for water. As the Taz[73] and Gra[74] point out, water is one of the most important human needs. The aravah grows by the water, says the Rokeach, so we take it up on this day. Of course it is well-known in Kabbalistic literature that this day marks the chasimah of the din handed down on Rosh Hashanah, but it is clear that sources who were not familiar with the Zohar also knew this. For example, the Manhig writes that the reason for lighting candles as on Yom Kippur, among other minhagim, is because on this day the judgment is sealed.[75] Some manuscripts of the Machzor Vitri write that we say Hashem hu haElokim seven times on Hoshana Rabbah, like we do on Yom Kippur, to symbolize the completion of judgment.[76] Others point to a cryptic line in the Yerushalmi in Rosh Hashanah to claim it as a final day of judgment.[77]

Based on these sources, it makes sense that all the many different minhagim are due to Hoshana Rabbah being a final day of judgment.[78] The question, though, is in the secrecy of it. Why are Rosh Hashanah and Yom Kippur openly discussed by Chazal as a day of judgment, while Hoshana Rabbah goes unmentioned? If it were such an important day, one would expect Chazal to let us in on the secret.[79]

Rav Yaakov Kamenetsky answers[80] this with an interesting idea, similar to one proposed by Rav Shlomo Zalman Auerbach.[81] They explain that Chazal felt that if the concept ever “got out,” it would disrupt simchas Yom Tov. At that time, the secret was only told to special people, but due to yeridas hadoros, it soon became clear that Hoshana Rabbah’s judgment would not affect simchah all that much. So the secret of the day’s tremendous significance was let out to the masses.
It is worth noting a similarly interesting statement from Rav Yehoshua Ibn Shuaib, talmid of the Rashba, that one of the reasons we do not find an open discussion of Rosh Hashanah’s judgment in the Torah is because such concepts are very hard to comprehend and discuss openly.[82]

STRANGE CUSTOM

In a letter in 1488, Rav Ovadiah miBartenura writes that in Italy, on Yom Kippur and Hoshana Rabbah nights, the aron was opened after davening and women would line up to kiss the Torah the whole night.[83] Rav Yehoshua Falk describes a similar practice in Pressburg. He links these customs, once again, to the fact of the final din.[84]

CHALLAH IN THE SHAPE OF A BIRD

Related to all of this, we find in a 19th-century Lithuanian memoir that white bread for Hoshana Rabbah was baked in the shape of a bird, because on this day, a final decision is made as to who will live or die that year. In folk tradition, this bird would fly to heaven and bring the determination on a scrap of paper.[85]  In Mattersdorf, the challahs of the Yomim Nora’im were baked in a round pan and stamped with a picture of a bird, probably for a similar reason.[86]

BANGING OF ARAVOS

After saying the hoshanos, we bang the bundle of aravos on the floor five times. The Chayei Adam[87] writes that children bang it until there are no leaves left, because of their exuberance for the mitzvah.[88] Rav Yair Chaim Bachrach of Worms (1638-1702) writes in the Mekor Chaim that fools bang it until no leaves are left. We bang it a few times, but why?

Rabbi Alexander Moshe Lapidos answers this question,[89] but to illustrate it clearly, some background is helpful. On Rosh Hashanah, we have a custom to eat various fruits and say accompanying tefillos. Numerous Acharonim [90] explain this minhag by pointing to a Ramban[91] that states that when an action is done in this world, it has an effect in shamayim, which in turn causes something to happen down here.[92] For instance, there is a custom among some to keep their hands open when reciting the words “Posei’ach es yadecha,” as though waiting to receive the parnasah.[93] This reasoning is in part what is behind the banging of the aravos.

THE FATE OF ARAVOS AFTER WE FINISH BANGING THEM

After we finish banging the aravos, what do we do with them? Many are noheg to place them on top of the aron kodesh, but it is not clear how far back this minhag can be traced, or if it is even permissible to do so.

Interestingly The Chayei Adam writes (153:3) one should burn the Aravos afterwards as does the Aruch Hashulchan (664:6).

The Munkatcher did not hold of throwing it onto the aron kodesh. However the Marsham points to a Malbushei Yom Tov which mentions that they did do so in his time. This work was written by the Tosfos Yom Tov (1579-1654) on the Levush, but was only first printed from manuscript in 1895.[94] However, this piece is already brought down by the Eliyhau Raba who had this work in manuscript and quotes from it often. [94a]

The sefer Tanya Rabbasi by Rav Yechiel HaRofei (1240-1289) records that “The custom we received from our fathers is that after we finish the mitzvah of aravah on Hoshana Rabbah, we take it home with us and put it next to our beds to show the love for mitzvos, and this is a kosher minhag.”[95] It is clear that in his time, the aravos were brought back home. The Mekor Chaim quotes the Tanya Rabbasi as saying that he heard that this practice serves as a protection when traveling.

We find segulos in numerous sefarim relating to saving a piece of the aravos, beginning with Derech Hayashar, written in Krakow in 1646. From there, it is also found in Uber Orach, Sefer Zechirah,[96] and Tzeidah Lederech, first printed in 1760.[97] It became famous in its Sefer Zechirah printing, as Rav Zechariah Simnar’s work was extremely popular in its time.[98] The custom is also found in the Chemdas Yomim.[99] All these sefarim write that one should use some of the candles of Yom Kippur for this practice to work, and that it saves one from robbery. Sefer Zechirah adds that you don’t need to carry the aravah on you for it to work, as long as you know where it is in your house.[100]

Numerous Rishonim and Acharonim advise that the aravos be saved and burned with the chametz,[101] because it is good to do mitzvos with objects already used for a mitzvah. None of these many sources mention throwing the aravos on top of the aron kodesh, even in passing.

SEGULAH WITH THE ESROG

One last famous Hoshana Rabbah segulah is the custom of women who are expecting to bite off the pitum of an esrog, daven that the birth not be painful, and then give tzedakah. The earliest source for this can be found in Rav Yaakov MiYanev’s classic Tz’ena Ur’ena.[102] This sefer, first printed around 1622, was reprinted over 200 times,[103] which explains why the minhag is so famous and popular. This practice is also cited by Rav Zechariah Simnar in Sefer Zechirah [104].

The reason for this minhag, as given by the Tz’ena Ur’ena, is because the fruit of the Eitz Hadaas that Chavah gave to Adam was an esrog. This caused the curse of painful childbirth. Since they did not pasel the esrog or eat from it all Sukkos, and do not do so even now that Sukkos is over, the tefillah of women is that they should not suffer because of Chavah’s sin, and instead have an easy labor.

May we all be zocheh to be inscribed in the sefer hachayim.




[1] For useful collections on this topic see; A. Berliner, Kesavim Nivcharim, 2, pp. 100-103; L. Zunz, Minhagei Tefah Upiut BiKhilot Yisrael, pp. 95-96,284- 288; R. Shlomo Y. Zevin, Moadim Bahalachah, pp. 142-149; Encyclopedia Talmudit, 8, pp. 527-535; Daniel Goldshmidt–Yonah Frankel, Machzor Sukkos, pp. 20-22; Daniel Goldshmidt, Mechkarei Tefillah Upiyut, pp. 392- 394; R’ Mordechai Spielman, Tiferes Tzvi, 3 pp.335-349; R’ Betzalel Landau, Machanayim 74 (1963), pp. 30-39; R’ Yechiel Goldhaver, Minhagei Hakehilot 2, pp. 136- 146; R’ Ovadiah Yosef, Chazon Ovadiah (Sukkos), pp. 438-450; R’ Ben Ish Chai, HaModiah (1999), pp. 14-15 [Thanks to R’ Menachem Silber for this source]; R’ Deblitsky, Kitzur Hilchos HaMoadim (Sukkos), pp. 224-237; R’ Tchezner, Sharei Chag HaSukkos, pp. 249-256, 450-458; Rabbi Tuviah Freund, Moadim L’Simchah,1, pp. 422- 451; Pardes Eliezer, Sukkos, pp. 227 and onwards; Luach HaHalachos Uminhaghim, pp. 102-111.I hope to return to all this more extensively in the near future in a hebrew work.
[1a]Bechinas haKabbalah, p. 50. See T. Fishman, Shaking the Pillars of Exile, 1997, p. 140; R' Eliyahu Benamozegh, Tam LiShad, p.12, 29.
[1b]Shadal, Vikuach Al Chochmas Hakabbalah, introduction. On this work see Jordan Penkower, The Dates of Composition of the Zohar, pp.75-116.
[2] Yerushaseinu 9 (2016), pp. 155-201.
[3] 153:2.
[4] Sefer HaTishbi, Erech Hoshana.
[5] See Biur Hagra, 660;1, 664;12; R’ Shimon Horowitz, Biur Marsha (on Sefer Tanya Rabbasi), p. 198; R’ Elyukim Horowitz, Zichron Yerushalayim p. 50.
[6] See R’ Eliyahu Posek, Ki Ha’adam Eitz Hasadeh, p. 136.
[7] Hilchos Lulav 7:22. See also R’ Eliyahu Posek, Ki Ha’adam Eitz Hasadeh, p.136.
[8] See Beis Yosef, 664. See also Rama, 664:7. However the Taz (5) concludes one should hold both as does the Eliyhau Raba (11). See also R’ Henkin in Shut Gevurat Eliyahu, p.299.
[9] Hilchos Lulav 7:23. See R’ Yosef Dubovick, ‘MiTorat Rav Shmuel Ben Chafni Gaon: Inyanei Aravah Beyom Shvi’i Shel Sukkos,’Asifat Chachamim Boyan 12 (2013) pp. 13-22 R. Shlomo Y. Zevin, Moadim Bahalacha, pp. 142-146; Yosef Tabori, Moadei Yisrael Bitkufat HaMishnah V’haTalmud, 2000, pp. 190-194; R’ Shlomo Pick, Ilana D’Chaye Sarah (1986), pp. 51-61; Otzar Mefarshei Hoshanos (Machon Yerushalayim) 2003, pp. 19-34.
[10] Yosef Ometz, Siman 1048.
[11] Chemdas Yomim, 83b.
[12] See the work from the Aderet called Zecher L’mikdash, and Zichron Yerushalayim from R’ Elyakim Horowitz both devoted to this topic. See especially pp. 50-52 in Zichron Yerushalayim.
[13] R’ Yechiel Goldhaver, Minhagei Hakehilot, 2, pp. 136-137. See also R’ Weiss Binah L’itim, Tishrei, pp. 525-527 (staying up); see ibid, 527-530 (on finishing Chumash); Herman Pollack, Jewish Folkways in Germanic Lands (1648-1806), p.173; J. Lauterbach, Rabbinical Essays, pp. 328-329. For a very interesting article connecting this minhag to Coffee, see Elliott Horowitz, “Coffee, Coffeehouses, and the Nocturnal Rituals of Early Modern Jewry,” AJS Review 14:1 (Spring 1989), pp. 17-46; Assaf Nabarro, Tikkun from Lurianic Kabbalah to popular culture, Phd Ben Gurion University 2006, p. 87. See also R’ Aron Felder, Sh’eilot Aron, Siman 16 [Thanks to Menachem Butler for this source].
[14] It’s interesting that R’ Moshe Machir in Seder Hayom brings this minhag and the problems mentioned here for Simchas Torah at night. R’ Dovid Sasso writes in Masot Bavel (p. 197) that in Baghdad they would lein the whole Torah on Shmini Atzeres.
[15] Avudraham, Hoshana Rabbah.
[16] Tashbetz (Schneerson edition), siman 410.
[18] Shibolei Haleket, Siman 371.
[19] Minhag Tov, #76. On the dating of this work see Y. Ta Shema, Collected Writings 3, p. 248.
[20] p. 263
[21] R’ Henkin also raises this issue in Shut Gevurat Eliyahu, p.298
[22] Siddur R’ Yaakov Emden 2, p. 407
[23] Itim LeBinah, p. 220.
[24] The importance of this work was that it was one of the main sources for the Magen Avraham when quoting the Arizal. See Eliezer Brodt, Halachic Commentaries to the Shulchan Aruch on Orach Chayim from Ashkenaz and Poland in the Seventeenth Century, PhD, Bar Ian University) July 2015. pp. 191-198.
[25] See for example Sefer Kavanos HaYashan, Jerusalem 2014, p. 285.
[26] See also R’ Yechiel Goldhaver, Minhagei Hakehilot, 2, pp. 137-142.
[27] On the Significance and editions of this work see Eliezer Brodt, Halachic Commentaries to the Shulchan Aruch on Orach Chayim from Ashkenaz and Poland in the Seventeenth Century, PhD, Bar Ian University) July 2015, pp. 265-266. 29. [See the Appendix here]. See Assaf Nabarro, Tikkun from Lurianic Kabbalah to popular culture, PhD, Ben Gurion University, 2006, pp. 88-121. I hope to deal with this work in an article in the near future, iyH.
[28] See for example E. Landshuth, Amudei Ha’avodah pp. 218-220. See also Yosef Yahalom, Alei Ayin, pp. 130-143.
[29] He even gave a haskamah to his own work. See Yaakov Spiegel, Amudim Betoldot Hasefer Haivri, BiSharei Defus, pp. 35-36.
[30] Zecher L’mikdash, p. 19. See also Seder Eliyahu, Nefesh Dovid, p. 139.
[31] Seder Eliyahu, Nefesh Dovid, p. 139. R’ Moshe Feinstein was against leining from a Sefer Torah for Mishna Torah (Mesorat Moshe 2, p. 151).
[32] R’ Deblitsky, Binu Shnos Dor Vador, p. 63, 70
[33] Meir Benayahu, Ha-Chida, p. 533.
[34] See Zichronos Umesoros al HaChasam Sofer, pp. 205-206; Minhagei Raboseinu V’hilchosam, p. 170.
[35] He brings this from the Arizal, which is one of the only times he quotes him in his sefarim on Orach Chaim.
[36] R’ Yechiel Goldhaver, Minhagei Hakehilot, 2, pp. 138-139.
[37] See Avraham Yari, Toldos Chag Simchas Hatorah, pp. 292-295, about those who thought there was a custom to say Selichos on the night of Simchas Torah, when in reality they got confused and it was really on the night of Hoshana Rabbah. See Kaf Naki, Lud 2014, p. 108 who writes he could not find early sources for this minhag.
[38] See for example R’ Moshe Machir in Seder Hayom; R’ Meir Soloveitchick, Ha-Meir La’aretz, p. 104.
[38a] Aliyot Eliyahu, Maylot HaSulum 13, pp. 32-33.
[39] S. Schechter, Studies in Judaism, Philadelphia 1908, 2, p. 296. About this see Moshe Chalamish, HaKabbalah Betefillah Uminhag, pp. 332-355. See also Meir Benayahu, Dor Echad Ba’aretz, p. 268.
[40] Minhaghim D’Kehal Vermeiza, (1988), pp. 214
[41] See his own testimony in Sefer Zikaron, p.3 about a dream he had.
[41a] Halichos Shlomo (Tishrei), p. 241. See About R’ Moshe Feinstein, in Mesorat Moshe 1, p. 119 that he would “say” Mishnah Torah at night and finish Tehilim during the day. See also Mesorat Moshe 2, p. 151; R’ Henkin in Shut Gevurat Eliyahu, p.298.
[42] Turei Zahav, p. 16 (introduction).
[43] Mi-Telz Ad Telz, p. 276.
[44] See my Bein Kesseh LeAssur, pp. 173-215.
[45] Peninim Yekarim # 8 (printed in back of Da’as Kedoshim on Yoreh Deah, Tel Aviv 1959). Thanks to R’ Yehuda Spitz for this source.
[46] A. Berliner, Kesavim Nivcharim, 2, p. 101; R’ Eliyahu Benamozegh, Tam LiShad, p. 59, 217; Y. Weinstock, B’Maagalei Haniglah V’hanistar, pp. 245-269; Dov Sadan, Gilgul Moadim, pp. 163-178; R’ Lipshitz, Iyunim B’-Rabbeinu Bechaye, pp.327-331; Daniel Sperber, Minhagei Yisrael, 6, pp. 173-182; Daniel Speber, The Jewish Life Cycle, pp. 373-383; Ibid, Sefer Zikaron Heichal Hanefesh, pp. 369-376; Y. Ta-Shema, Ha-Niglah She-Benistar, pp. 30-31,120; R’ Yaakov Stahl, Sefer Gimatriyos, 2, Appendix pp. 866-874; Yisroel Ta-Shema, Kneset Mechkarim 4, p. 234. See this recent post.
[47] Avudraham, Hoshana Rabbah.
[48] He even mentions some trying to do it on a bird. The Mateh Moshe brings this down, but Mekor Chaim comments on this that it’s strange.
[49] About this passage see Y. Weinstock, B’Maagalei Haniglah V’hanistar, p.259; Dov Sadan, Gilgul Moadim, p.165. About R’ Eliyahu Bachur and Kabbalah see my Likutei Eliezer, pp. 71-72.
[50] Shiurei Knesses Hagedolah, 664. See also Sha’arei Tzion from R’ Nassan Hanover, p. 142. [51] See the Gilyon of the Magen Avraham here.
[52] Mateh Moshe, 957 (at the end). See the comments of R’ Chaim Ulma on Yosef Ometz (Mechon Yerushalayim ed.), p. 294.
[53] Sefer Kavanos HaYashan, Jerusalem 2014 pp. 286-287.
[54] See Herman Pollack, Jewish Folkways in Germanic Lands (1648-1806), p. 173; R’ Yechiel Goldhaver, Minhagei Hakehilot, 2, p.96,135.
[55] Leket Yosher,(2010), p. 334.
[56] Maharil, p.381.
[57] p. 125.
[58] Maharil, p. 381. See Yerushaseinu 3 (2009), pp. 90-93 about wearing a Kittel and saying Nishmas.
[59] Magen Avraham, 664;3. See Halichos Shlomo (Tishrei), p. 241 about what R’ Shlomo Zalman Auerach did.
[60] Shut Gevurat Eliyahu, p.298. See also R’ Deblitsky, Kitzur Hilchos HaMoadim (Sukkos), p. 229 Ftnt, 23 from Shar Mayim Rabim, p. 611. See also R’ Nosson Kamentsky, Making of a Godol, p. 131.
[61] p. 125.
[62] See what the Leket Yosher writes about his Rebbe the Terumas Hadeshen, p. 333.
[63] Matteh Moshe, 958.
[64] See for example the early collection of Minhagim in Genuzot 2 (1985), p. 14.
[65] Minhagim D’Kehal Vermeiza, (1988), pp. 214
[66] See Likutei Chaim (talmid of Minchas Chinuch), pp. 329-330. See also R’ Yitzchak Weiss, Shut Siach Yitzchak, Siman 318; Eishel Avraham (Butchatch) 664:1; Orchos Chaim (Spinka), about saying Mizmor Shir L’Yom HaShabbos.
[66 a] See the recent article from R’ Stahl, Yeshrun 37 (2017), p.185 where he printed parts of this manuscript for the first time. See also the additional early source from manuscript in footnote 47.
[67] Manuscript printed by Yaakov Spiegel, Moriah 30 (2011) 10-12 (358-360) p. 18. See also L. Zunz, Minhagei Tefah Upiut B’kehilot Yisrael, p. 285; Nevei Shalom, p. 27a.
[68] p. 264.
[69] Lud 2014, p. 108.
[70] Megilas Sedarim, (2002), p.85
[71] See Tiferes Shmuel end of Brachos (quoted by Da’as Torah, 664:1)
[72] A. Berliner, Kesavim Nivcharim, 2, p. 102. See the manuscript from 1560-1590 in  the recent article from R’ Stahl, Yeshrun 37 (2017), p.187 and Footnote 56.
[73] 664;1.
[74] 664:5. See R’ Dovid Cohen, Zeman Simchaseinu, pp. 87-97
[75] Sefer Hamanhig, 2, pp. 402-403.
[76] Machzor Vitri 3 (Goldsmidt ed,) , p. 876
[77] See Yerushalmi Rosh Hashanah 4:4. See also Yefeh Mareh; Mareh Panim. See R’ Meir Soloveitchik, Ha-Meir La’aretz, p. 104; R’ Zevin (above note 1), p. 147; R’ Reuven Margolis, Nefesh Chayah, 664; R’ Yissachar Tamar, Alei Tamar, Moed 2, pp. 226-227,128-129, 310; Y. Brand in B’Rosh Hashanah Yikaseivun (2003), p. 37-39 [Thanks to R’ Yakov Stahl for this source]. For more sources on it being the Gemar Din see: R’ Yaakov Emden, Shut Sh’eilat Yaavetz, 1, 33 (end); R’ Meir Don Polotzky (letter in back of Toldos HaRama Mifano, p. 87; R’ Eliyahu Posek, Shut Mor Oheles, p. 35a; R’ Dovid Hanazir, Kol HaNevuah, pp. 251-252. See also the recent article of R’ Urile Biner, HaOtzar 8, pp. 155-167; R’ Stahl, Yeshrun 37 (2017), p.184-185 footnote 44; See also his forthcoming work Minhag Avos where he deals with this at length tracing sources for this concept in early Paytanyim.
[78] See R’ Yitzchak Weiss, Shut Siach Yitzchak, Siman 315 who deals with why we say hallel if it’s a Yom Hadin.
[79] See R’ Eliyahu Nissim, Aderet Eliyahu, p. 29-30; R’ Eliyahu Benamozegh, Tam LiShad, pp. 19-21, 5; R’ Schick, Shut Rashban, Siman 252.
[80] Emes LeYaakov, pp.398-399. R’ Yaakov Kamenetsky writes an interesting language about the person who asked this question to him
הרגשתי בקושיא זו קושיא של קנטור כנגד דברי הזוהר
I once speculated that perhaps the reason for this comment was that R’ Yaakov had read the work of Shadal, VeKuach Al Chochomas Kabalah which begins with a debate between two people on Hoshana Rabba debating the origins of the Day and via this lead to a full fledged discussion of the origins of Kabbalah. However I have no evidence for the speculation that R’ Yaakov read or was familiar with this work.
[81] Halichos Shlomo (Tishrei), pp. 241, 428-435 See also Shalmei Moed, pp.169-170.
[82] Drasha L’Rosh Hashanah.
[83] Igrot Eretz Yisrael, p. 106. See also A. Grossman, Chasidus Umorodot, p. 302.
[84] Choshvei Machshavos, p. 71.
[85] Pauline Wengeroff, Memoirs of a Grandmother, 2010, p. 166. See also Herman Pollack, Jewish Folkways in Germanic Lands (1648-1806), p. 276 note 47.
[86] R’ Yechiel Goldhaver, Minhagei Hakehilot, 2, p. 28. See also R’ Yaakov Stahl, Yerushaseinu 9 (2016), p. 177.
[87] 153:3.
[88] See the Sefer Hakundos from 1824 in the 1997 edition, p. 66.
[89] See R’ Hirshevitz, Minhagei Yeshurun, p. 112; Toras Hagaon R’ Alexander Moshe Lapidos, p.430.
[90] See for example R’ Margolis in his Shut Machlos Hamachanayim, pp. 27b-28a
[91] Breishis, 12:6; 48:22
[92] See Daniel Sperber, Minhagei Yisrael, 3, pp. 113-172
[93] R’ Yosef ben Naim, Noheg BiChachmah, pp. 167-168. See Daniel Sperber, Minhagei Yisrael, 3, pp. 113-172.
[94] See Eliyhau Rabbah, 664:11: Darchei Chaim VeSholom, p. 292; Orchos Chaim (Spinka) 664:6; Luach HaHalachos Uminhaghim p. 109 - quoting Shut Marsham, 4:57 who mentions that they did this. See also  R’ Moshe Harari, Mikraei Kodesh, (Daled Minim), 2017 pp. 828-829.
[94a] This was one of many manuscripts used by the Eliyhau Rabba see R’ Tzi Leher, Yeshurn 35 (2106), pp.729-730.
[95] Siman 86, Brought in the Eliyhau Rabbah (13). See this recent article of R’ Yaakov Stal about this Minhag.
[96] p. 270-271.
[97] In 2001 edition p. 7.
[98] Sefer Zechira, p. 271. On this work see my Likutei Eliezer, pp. 13-25.
[99] Chemdas Yomim, p. 90b.
[100] See also R; Chaim Palagi, Ruach Chaim; Yifah LiLev; Segulot Yisroel, Erech Eyen, 61-62; Orchas Chaim (Spinka) 664:8; R’ Eliyahu Posek, Kie Hadem Etz haSudeh, p.139a.
[101] See for example sources brought in the Beis Yosef and Darchei Moshe here. See also my article in Yerushaseinu 2 (2008), p. 219.
[102] Bershis Jerusalem 1975, p. 34.
[103] See Introduction to Old Yiddish Literature, Jean Baumgarten, Oxford 2005, pp. 113-121; C. Shmeruk, Safrut Yiddish BePolin, pp. 147-164.

[104] Sefer Zechirah, p. 241; See also R’ Eliyahu Posek, Ki Ha’adam Eitz Hasadeh, p. 127b, 138b ; Chaim Uberachah, 228. See the extensive article from R’ Daniel Racah, Or Yisrael 41 (2006), pp. 167-188. On eating esrogim see A. Shemesh, Plants, Nourishments and ways of eating in Blessing Literature 1492-2000 (heb.) (2014), pp. 240-243.

Hasidism in America

$
0
0
Hasidism in America

Marc B. Shapiro

There is a tape of R. Joseph B. Soloveitchik in the 1950s saying that there is no real Hasidism in the United States. He says that he saw real Hasidism in Warsaw, and America does not have it. When the Rav made this statement, I think most non-hasidim would have agreed that Hasidism did not have any real future in the United States. The 1950s was a time when the focus was on the melting pot. In such an era, Hasidism would have been as out of place in wider American society as Muslim women walking down the streets of New York City or Los Angeles wearing hijabs. How things have changed!

There are many reasons for the great success of Hasidism in the United States, among them the turn to multiculturalism which has made the public square more welcoming of a variety of lifestyles. The coarsening of the wider culture has also pushed religious people to a more inward direction, and those looking to escape from this culture can easily be drawn towards Hasidism. Also important is that for many young hasidim the wider culture does not have the same draw it once did. And for those who do want to be part of the wider culture, in today’s day and age one can be a hasid and live a much more open life, even if only virtually, then people did a generation or two ago. The rise of the welfare state has also been crucial to hasidic growth, as without the welfare state hasidic communities as we know them would be unsustainable.[1] Finally, there is one other element that has been important to hasidic growth, and also to its fracturing, and that is the leadership that has been able to provide guidance in post-war America.

Samuel Heilman’s engrossing new book discusses this very point, that of leadership. Its title is Who Will Lead Us? The Story of Five Hasidic Dynasties in America, and it is required reading for anyone interested in the contemporary hasidic world.


The dynasties Heilman focuses on are Munkács, Boyan, Bobov, Satmar, and Lubavitch. There is also an introductory chapter on succession in Hasidism which itself is an important issue. I do not know if people in the hasidic world give it much thought, but for non-hasidim the whole matter of succession is somewhat strange, since by what right should a son (sometimes even a very young son) or son-in-law be able to take over religious leadership? Very few outsiders will be impressed with the hasidic concept of “holy seed,” as in the non-hasidic world, at least until recent years, it was understood that one rises to greatness based on one’s own achievements, not based on who one’s father was (though that always helps). It is thus interesting to learn that in the early years of Hasidism the concept of family succession did not exist.[2] Yet as we all know, for many years now succession has been based on lineage and in that way the hasidic court is just like the royal court.[3] (I was struck by Heilman’s use of the term “dowager” to describe the widow of the rebbe. I have never seen the term used in this way but is a good usage.) Of course, there have been times when there were disputes as to who should be the rightful successor, and this always had the potential to lead to a split in a hasidic group, a point we will return to.

Heilman was fortunate that he “was helped immensely by several rebbes who graciously consented to be interviewed and who for long hours and over many months and years opened their lives to me” (p. xv). Some readers might find it strange for a rebbe to be so open with an academic researcher, but it shows that at least some rebbes are interested that academic discussions about them be accurate, and that their perspectives be taken into account.[4]

Heilman’s chapter dealing with Munkács is riveting, and never before has the story been told in print. By “story,” I have in mind the life of R. Baruch (Boruchel) Rabinowitz, the rebbe of Munkács, who did what is almost unheard of, namely, giving up his “rebbeship.” Freed from this role, he was able to become more “modern” and publicly abandon the anti-Zionism so much associated with his father-in-law, R. Hayyim Eleazar Shapira, the first rebbe of Munkács. While living as a rabbi in Brazil (the “chief rabbi” of São Paulo), he even acceded to his new wife’s wishes to get a dog (which he himself walked). He read widely in secular literature, earned a university degree in philosophy and psychology, and taught philosophy at the University of São Paulo. (p. 51).

While some have seen the Holocaust as changing R. Baruch’s outlook, it appears that this is not entirely the case. As Heilman informs us (p. 44), during the Munkácser Rebbe’s famous 1930 trip to the Land of Israel, in which R. Baruch the future son-in-law accompanied him, R. Baruch snuck out at night to meet secretly with R. Yaakov Moshe Charlop, the leading follower of R. Kook. (Heilman refers to R. Charlop as head of Yeshivat Merkaz ha-Rav, but that would only happen after R. Kook’s death.) This shows that already in his youth he had a much broader perspective than his future father-in-law.

By the time his metamorphosis is complete, it appears that R. Baruch should be categorized as a Religious Zionist – or perhaps even a Modern Orthodox – rabbi. There is a picture in the book of him with Ben Gurion. Unfortunately, Heilman does not identify the other rabbi in the picture – R. Shlomo Goren. Here is another picture of R. Baruch in the Sinai desert after the 1967 war.[5]



Because R. Baruch had given up the role of rebbe, this meant that it was to pass to his son. Yet R. Baruch did not seem too happy about this and appears to have never regarded it as a real option, as he did not raise any of his sons to become a rebbe. Heilman does a wonderful job describing how it came to pass that the young Moshe Leib became the rebbe. The story he tells is also one of great sadness, of a deep human tragedy, as in the end there was a complete break between R. Baruch and three of his children from his first marriage (which includes the current Munkácser Rebbe), even to the extent of R. Baruch forbidding them to attend his funeral or to say Kaddish for him. (You can see R. Baruch's letter here.)  Is there anything more tragic for a family than this?

While it is often stated that the hasidim rejected R. Baruch because he became a Zionist, the truth is that he rejected them, in that he chose not to continue as the rebbe. The bitter and public break with his children was a real family tragedy, but it is difficult to read the book and not conclude that the fault for this lay in R. Baruch’s unresolved issues – Heilman speaks of “Oedipal overtones” (p. 63) – seen most vividly in R. Baruch’s shocking behavior at R. Moshe Leib’s wedding. The result of all this is that R. Baruch has been completely erased from Munkács history and has no significance to the movement. When a book with his approbation is reprinted, such as R. Joseph Lustig’s Amudei Esh le-Veit Yosef, it is not surprising that the approbation is removed. Here is the title page of the edition with the approbation removed.


Despite the family tragedy, it must be said that R. Baruch’s son and successor, R. Moshe Leib, has been remarkably successful in leading a revival of the dynasty. He has also played a role in wider Jewish affairs, both publicly and behind the scenes, and is a fine example of what a successful rebbe can be.

Let me add a few more points about R. Baruch that are not mentioned in Heilman’s book. One might have assumed that as R. Baruch became more modern he would distance himself from his father-in-law, a man very much identified with extremism. But that did not happen. Until the end of his life he continued to display awe for R. Hayyim Eleazar Shapira. In Binat Nevonim (2012 ed.) pp. 153-154, he defends R. Shapira against the accusation that he was a “ba’al machloket.” What about his well-known attacks against the Religious Zionists and those non-Zionist Orthodox who wished to go on aliyah intending to work the land?[6] R. Baruch explains, very unconvincingly, that R. Shapira reacted the way he did because he hoped that the Messiah would soon arrive and people would then be able to immigrate to the Land of Israel without confronting any irreligiosity. R. Baruch’s own opinion comes a few pages later, p. 157, where he writes that the ingathering of Jews, including non-religious, to the Land of Israel is a fulfillment of biblical prophecy. Only later will God send His Holy Spirit to purify the people from all of its sins, and then He will send the Messiah. Such a perspective is very much at odds with what R. Shapira advocated.

Interestingly, in dealing with the accusation that his father-in-law was a “ba’al machloket,” R. Baruch says nothing about R. Shapira’s battles against the Agudah and its rabbis,[7] or his battles against non-Agudah rabbis and rebbes, in particular the Spinka Rebbe, R. Isaac Eizik Weiss, and the Belzer Rebbe, R. Yissachar Dov Rokeah. In the latter case, R. Shapira’s actions were very extreme, and it was alleged that he even attempted to get the government to expel the Belzer Rebbe from the city.[8] He attacked the Belzer Rebbe personally and referred to his hasidim as חזירי בעלז.[9] His attacks on Belz did not stop even after the Belzer Rebbe’s death, and the Belzer community of Munkács decided to separate from the wider Orthodox community of the city which was controlled by R. Shapira.[10] Since they were not legally allowed to create another Orthodox community, they officially became the Neolog community of Munkács. Although they were as distant from the Neologs as their persecutor, R. Shapira, declaring themselves as Neolog was the only way for them to create their own community which would be recognized by the government.[11]

In Binat Nevonim, pp 173-174, we see very clearly R. Baruch’s Religious Zionist feelings. He reviews the modern growth of the Land of Israel beginning with the early immigrations, and mentions how Jews hoped that this growth was the beginning of the redemption. He even states that the British did not live up to their expected role when they removed a large part of biblical Israel from the Jewish homeland. Could anything be further from the old Munkács approach than the following words from R. Baruch, after summarizing the various nineteenth-century attempts to build up the Land of Israel (p. 174)?

הארץ השוממה מתחילה לנשום ולהחיות מחדש. היא מתחילה להעלות תקווה בלב יושבי הארץ ובלב העם היהודי כולו, שהנה הגיע הזמן של שיבת ציון של חזון הגאולה לעם ישראל ולחזון הגאולה לכל העמים שעם יהודי נשא בקרבו מאז אברהם אבינו דרך הנביאים עד היום הזה.

He recognizes that we have not yet reached the end of the road, but like any Religious Zionist he is confident that the time is coming when the State of Israel will live up to its promise (p. 176):

עם ישראל, זה הנולד לגדולות ולנצורות, לא בדור הזה שהוא כדורו של דוד המלך ייהפך לאור לגויים, לא בדור הזה יהפוך את מדינתו למדינה לדוגמא. אבל יבוא הדור, דור שיהיה דומה לדורו של שלמה, דור שידע מנוחה, דור שלא יצטרך לנהל מלחמות, דור שידע להעמיד את כח החכמה לפני כח הגבורה – והדור הזה יקים את המדינה לדוגמא, מדינה שבה מדע התורה, המוסר, והצדק, והשוויון ישמשו תשתית לחיי האנושות, ואז יבוא משיח צדקנו, נצר דוד מלכנו ומציון תצא תורה ודבר ה'מירושלים.

In discussing the Holocaust, R. Baruch states that we cannot ask why God was silent and did not hear the cries of the millions of victims (p. 158). He strongly rejects the notion that the Holocaust, which was an unparalleled national suffering, can be explained as due to any particular sins (p. 198). Regarding the Holocaust, it is also important to mention that R. Baruch was very involved in the efforts to save Hungarian Jewry.[12]

Returning to Heilman, the story of Boyan, which he tells with great skill, did not have the conflict and tragic aspects that were described in the chapter on Munkács. Yet here too we find the same theme, namely, a dynasty without an obvious successor. And again, we see that with the right man, and with proper guidance from the hasidic elders, he can grow into the role. As with Munkács, the Boyaner Rebbe has blossomed into a respected rebbe, either overcoming his more modern background (as some would say), or using this background to allow him to better understand the Jewish people as a whole.

For those interested in conflict in religious life, the chapters on Bobov and Satmar, focusing on the split in these movements, provide plenty of that. In fact, even before the dispute over who would be the current Satmar rebbe, conflict was a basic feature of Satmar life already in Europe. Heilman writes, “For Satmar hasidim conflicts served as a form of socialization and identity formation. . . . [T]his relish for conflict, framed as a steadfast ideological purity, would become the essential identity of Satmar Hasidism.” (pp. 163, 164)

In addition to discussing the conflicts over succession, Heilman also provides the necessary background to understand matters. Thus, in the chapter on Bobov, long before we get to the conflict that led to the split in the movement, Heilman reviews the history of Bobov, its fate during the Holocaust, and its rebirth after the war. Heilman does the same in all of the chapters, allowing readers to appreciate the unique aspects of each of the different Hasidic groups. In his chapter on Satmar, here is how Heilman summarizes what defined this group for its rebbe, R. Joel Teitelbaum.

The struggle to remain apart as well as distinctive and to argue that these positions were the only and authentic way of being Jewish not only made Yoelish’s followers feel that they were part of a great cause and the true defenders of Jewry and Judaism but made Satmarism and its inventor a kind of model for what steadfast Orthodox Judaism was meant to be, a vanguard of contra-acculturation and authenticity. Second, he had to make sure that his educational system did not provide his hasidim with the skills that would make leaving the enclave easy. Third, he had to demonize the world outside so that his followers would either be afraid of entering it or be confident that their own ways were infinitely superior. (p. 173)

I would like to add a few final comments and corrections.

I am not sure why Heilman includes a chapter on Chabad. While obviously the story here is not the fight over succession but the fact that there has not been a succession, for those who read Heilman’s and Menachem Friedman’s biography of the Lubavitcher Rebbe, the material in Who Will Lead Us? focusing on R. Menachem Mendel is not new. The first half of the chapter deals with prior Lubavitcher rebbes, not really the focus of the book which deals with the American scene, but helpful to understanding later events.[13]

It seems that spending so much time among the hasidim has led some of their hagiography to rub off on Heilman. How else to explain his statements that R. Baruch knew Maimonides’ Guide of the Perplexed by heart (p. 42) and R. Joel Teitelbaum “was able to review a folio of Talmud at age five” (p. 156)? Both of these men were scholars, and thus the hagiography focuses on their scholarship. I would be interested to know if in the hagiography about current rebbes, and in particular the ones discussed by Heilman, is scholarship even mentioned. Do current hasidim even assume that their rebbes are great Torah scholars?

In the preface, p. xiv, Heilman tells us that he will look at five different successions. In Munkács and Boyan a successor was lacking. In Bobov and Satmar two individuals claimed the throne. In Habad, the “hasidim denied a need for a successor at all, claiming that their rebbe had never really died.” While it is true that the Habad hasidim have no interest in a successor, there is only a very small number who claim that the Rebbe did not die (and thus they do not go to his grave). The mainstream messianist view is that the Rebbe indeed died and will be resurrected as the Messiah.[14] Even those who do not write זצ"ל or זי"ע do not deny that the Rebbe died and was buried. Yet they assume that his soul is still involved in this world and as such they do not want to treat him as someone who has passed from the scene.

P. 58. Heilman writes that the Lubavitcher Rebbe “claimed to have attended the Sorbonne and other European universities.” (p. 58) I do not understand the use of the word “claimed,” as it appears to cast doubt on what the Rebbe said. Yet in Heilman’s book, The Rebbe, he himself mentions that the Rebbe was a registered student at both the University of Berlin and the Sorbonne.

Pp. 85-86. Heilman states that R. Yerucham Gorelick “came from Slutzk, Belarus, and had studied in the famous non-Hasidic yeshiva there.” This is incorrect as R. Gorelick studied in Lomza, Radin, and also in Brisk, but not in Slutzk. In fact, in 1923 (when R. Gorelick was twelve years old) the Slutzk yeshiva moved to Kletzk.

P. 169. In discussing the Kasztner train and the inclusion in it of the Satmar Rebbe, Heilman writes: “Kasztner was persuaded, after someone paid a ‘huge sum,’ to include Yoelish and some of those connected to him among the 1670 in the train.” Why the leading anti-Zionist, R. Joel Teitelbaum, was included on the Kasztner train is a question that has never been convincingly answered. A popular legend is that Kasztner’s mother appeared to him in a dream and requested that he include the Rebbe. Yet even if this explains why the Rebbe was included, there were also other anti-Zionist rabbis who were on the train, which was a microcosm of larger Hungarian Jewish society.[15]

Before reading Heilman’s book, I had never heard that it was only money that enabled the Rebbe to be rescued. The source Heilman provides for this is a Satmar biography of the Rebbe that relied on an item that appeared in the Satmar paper Der Yid. These are precisely the sorts of sources that have to be used very carefully, and in many cases are simply useless if one is trying to find out the truth. At the very least, Heilman should have written that it is “alleged” that someone paid a huge sum, rather than state it as fact. One of the “problems” of the Satmar Rebbe’s biography is that despite being saved by the Zionist Kasztner, there is no evidence of the Rebbe ever having expressed any gratitude towards Kasztner or the Zionists as a whole for saving his life, something that has often troubled people. However, if the only reason the Rebbe was on the train was because of a simple monetary transaction, then he would have no reason to feel grateful to Kasztner or the Zionists. To put it another way, there is good reason for Satmar writers to portray the event this way in order to burnish the reputation of the Rebbe. As such, the unsubstantiated report Heilman relies on here must be treated with a great deal of suspicion.

The hasidic world is obviously of great significance in Orthodoxy. There are so many different hasidic groups that just when I think I know them all, I see an article about another rebbe whom I have never heard of. In fact, some years ago someone produced a “yellow pages” of all the hasidic rebbes. There are 554 listed, and by now no doubt a few more need to be added. Here is the first page.


There are significantly more rebbes now than a hundred years ago. Marcin Wodzinski has written that “there were approximately three hundred tsaddikim active in 1900.”[16]

What I know from friends in the hasidic world is that there are also people who should be regarded as “independent hasidim.” I first heard this expression a few years ago in Budapest where I became friendly with a visiting American hasid. When I asked him which group he was part of, he replied, “independent.”

Here was a man who looked like a hasid, who considered himself a hasid, who valued the hasidic way of life, and yet he did not have a rebbe. Since then I have met other “independent hasidim,” and their story is pretty much the same. They grew up as hasidim and love Hasidut, but they do not find any of the rebbes appealing. Some of them have also seen things that caused them to be disillusioned with the contemporary rebbes. They do not deny the value of a rebbe, and believe that great rebbes existed in the past. It is just that today they do not see such figures.

I would love to see an article dealing with the phenomenon of the independent hasidim. Is this something that can continue in a family over generations, or is it a one generation event, with the children brought up in such a family generally joining a hasidic group or linking up with the yeshiva world? Interestingly, Wodzinski notes the existence of independent hasidim around the time of World War I, and I wonder when they first appeared. In Wodzinski’s words: “During the war and after it, shtiblekh sprang up, gathering the half-rejects and half-deserts from the Hasidic world, shtiblekh unaffiliated with any court.”[17]

The independent hasidim should be distinguished from what Wodzinski has termed “à la carte Hasidism.” This is a phenomenon that also existed in the early twentieth century, and consisted of “young Hasidim who sampled different courts, picking various festivals with different tsaddikim depending on individual taste or indeed on the way different tsaddikim enacted different elements of Hasidic ritual.”[18]

Another point of interest which has not yet been analyzed is the position of the rebbe when he was still a child and teenager. Heilman’s book discusses this with regard to the current Munkácser Rebbe, but when he was young there was not yet an expectation that he would become the rebbe. What about those who knew that they would become rebbe. What type of childhood did they have? Did they have friends like other children, or were they regarded as too special to mix with the masses? And how about when they were teenagers and realized the significance of their fathers, who served as rebbes? It would be fascinating to hear from current rebbes about how they experienced childhood and young adulthood. People often forget that even the most important figures were once young and enjoyed the same sort of fun that all young people do. I actually have a photo of a young Shlomo Halberstam (1907-2000) in his bathing suit having fun in a lake. Heilman discusses in detail his experiences during the war and how after the war he rebuilt the Bobov dynasty, a task that fell to him as his father, R. Ben Zion, was murdered by the Nazis.[19] Yet the photo I just mentioned reminds us that even future rebbes were able to enjoy themselves like everyone else.

* * * * * *

Since this post deals with Hasidism, it is a good place to call attention to an unfortunate example of censorship in the writings of the Hatam Sofer. Here is the title page of volume 2 of the Derashot of the Hatam Sofer, first published by R. Joseph Naphtali Stern in 1929. R. Stern’s edition is based on the Hatam Sofer’s own manuscripts.




Beginning on p. 371a one can find the eulogy for the Hatam Sofer's teacher, R. Nathan Adler. On p. 373a, in speaking of the great piety of R. Adler, the Hatam Sofer writes: ולא כחסידי הזמן ח"ו.


Now take a look at the Pressburg 1881 edition of Torat Moshe, Va-Yikra, p. 41b. You can see that the words ולא כחסידי הזמן ח"ו do not appear. It is not known if the publisher was responsible for this censorship, as he informs us in the introduction to volume 1 that some of what appears in the book was copied from the Hatam Sofer’s manuscripts and sent to him.


And while on the topic of censorship, here is another example dealing with a leading student of the Hatam Sofer, R. Moses Schick. Here is Derashot Maharam Schick, p. 30b, published in Cluj around 1936.[20]


You can see that he mentions Wessely’s Yein Levanon. Now take a look at the Derashot Maharam Schick published in Jerusalem, 2003.



As you can see, the reference to Yein Levanon has been removed. R. Moses Schick believed that Yein Levanon was a fine book, worthy of being quoted. However, the publisher thought differently. Ironically, the new edition was published by Makhon Maharam Schick. Here is the title page


So we have a publishing institute named after R. Moses Schick, and the people who run it would no doubt insist that they have the greatest respect for R. Schick. Yet this respect does not include respecting the sanctity of what he actually wrote.

R. Moses Schick refers to Wessely's comment to Avot 1:1. In the new edition of Yein Levanon (Rishon le-Tzion, 2003), p. 44, the editor points out that R. Samson Raphael Hirsch, in his commentary to Avot 1:1, also cites Wessely by name. While this comment appears uncensored in the English translation of Hirsch's commentary, in the Hebrew translation Wessely's name has been replaced by “one of the commentators.” The editor adds: “The translators think that they are wiser  and more understanding than R. Samson Raphael Hirsch.”

* * * * * *

In Changing the Immutable, p. 211, I write that R. Hayyim Vital “records” and “mentions” certain negative information about Israel Najara. Yitzy Weinberg commented to me that I neglected to state a very important point, namely, the source of R Vital’s information. Weinberg feels, and others probably do as well, that knowing the source is important, since if R. Vital recorded information that he had personal knowledge of it would have more significance than if it came from another source.

Before coming to this point, I must note from a modern perspective, it is hard not to conclude that R. Vital was overly credulous. He was ready to believe the most far-fetched tales of angels, demons, magic, spirit possession, and exorcisms, and has no reticence in describing personal experiences with some of these things. He himself was even possessed by a powerful evil spirit. Morris M. Faierstein has recently discussed this episode and reaches the following striking conclusion: “Within the universe of Lurianic Kabbalah and the stories found in Vital’s mystical diary, the Book of Visions [Sefer Hezyonot], it can only be Jesus of Nazareth who was the evil spirit that possessed Hayyim Vital.”[21] 

Knowing all this, I do not believe that the information about Najara quoted by R. Vital should be accepted at face value,[22] especially when the charges made (homosexual behavior and sexual relations with a non-Jewish woman) are so serious. I would say this even if the ultimate source of this information was R. Vital himself.[23] 

Nevertheless, I agree that I should have mentioned that the information recorded by R. Vital came from a spirit that had entered a woman (a phenomenon that only after R. Vital’s time came to be known as a dybbuk[24]). Furthermore, in the book I noted: “Because of this, Vital wrote that ‘the hymns that he has composed are themselves good, but whoever speaks to him and whatever leaves his mouth is forbidden, because he always used foul languages and was a drunkard his whole life.’” This too is a statement from the spirit.

Among the information revealed by the spirit was that “between the fast days,” Najara “prepared a meal at that hour at the house of Jacob Monides, put his hat on the ground, sang songs in a loud voice, ate meat, drank wine, and even became drunk.”[25] R. Vital writes that Najara admitted that this incident occurred, meaning that in this case R. Vital wants us to know that the spirit spoke the truth. R. Vital does not record asking Najara about the spirit’s more serious accusations, and he would have told us if he had.[26]

Despite what I have just written, some seem to assume that everything that appears in R. Vital’s Sefer ha-Hezyonot must be attributed to himself, even if he attributes it to a spirit. Thus, Lawrence Fine writes: “In his dream diary, Vital alleges that Israel Najara engaged in homosexual behavior in his drunkenness, and contends, in connection with Damascus, that ‘there is much homosexuality . . . in this land.’”[27] As you can see, Fine does not mention the spirit but states that “Vital alleges.”

Another example is that Israel Zinberg writes that “Vital declares,” and then cites the passage I quoted in my book, which first appeared in Shivhei R. Hayyim Vital.[28] “The hymns that he has composed are themselves good, but whoever speaks to him and whatever leaves his mouth is forbidden, because he always used foul language and was a drunkard his whole life." Zinberg does not mention the spirit.

Avraham Amazleg writes as follows (emphasis added)[29]:

שם רח"ו גם בפי הרוח דברי גנאי וביקורת על נג'ארה. רח"ו או הרוח אמנם מודים שהפזמונים שהוא חיבר הם טובים, אבל אסור לאומרם או לדבר עם המחבר, כי פיו דובר נבלה, וממילא הוא שיכור כל ימיו.

Almog Behar writes[30]:

המקובל רבי חיים ויטאל, תלמיד האר"י, בן תקופתו, כתב עליו ב"ספר החזיונות"שלו.

I could bring a number of additional examples where the words of the spirit are attributed to R. Vital, but I think readers get the point.

Although in all texts of Shivhei R. Hayyim Vital Najara’s name was deleted – it first appeared in the 1954 edition of R. Vital’s Sefer ha-Hezyonot – it was not too difficult for Zinberg and others to figure out who was being referred to. R. Moses Sofer appears to have also been aware of the passage in Shivhei R. Hayyim Vital, or perhaps there even was an oral tradition about the more serious charges against Najara that only appeared in print in 1954. I say this because when asked by his son why he did not sing Najara’s spiritually moving Y-ah Ribon, the Hatam Sofer replied: “Rather than telling you why I do not sing it, it is better to sing it.” From that point on he sang Y-ah Ribon.[31]

* * * * * *

R. Yechiel Goldhaber is well known as an outstanding scholar, whose many publications are always enlightening.[32] Not many know that he also offers tours of the Old City of Jerusalem. Having had the pleasure of participating in one of his tours, I highly recommend it to all who are interested in the history of Jerusalem (which I believe includes all Seforim Blog readers).

My own Torah in Motion tours to Europe in summer 2018 have also been announced. You can read about them here.

The young scholars R. Yisachar Dov Hoffman and R. Ovadiah Hoffman are known to many Seforim Blog readers. R. Yisachar has authored Avodat Ovadiah which focuses on practices of R. Ovadiah Yosef. R. Ovadiah Hoffman is a Seforim Blog contributor, and both of them have published two volumes of Ha-Mashbir, dedicated to studies on R. Ovadiah Yosef. I think readers will be interested to know about an event they are organizing to commemorate the yahrzeit of R. Ovadiah Yosef. It is to take place on Sunday, October 22, 2017, from 6:25pm-9pm (refreshments available), followed by maariv. It will be an evening of shiurim dealing with contemporary halakhic issues and reflections on the legacy of R. Ovadiah Yosef. It will be held at Beis Midrash Kerem Shlomo, 1880 East 27th Street (between Ave. R and S), in Brooklyn. The scheduled speakers are R. Herschel Schachter, R. Aryeh Ralbag, R. Yitzchok Yisraeli, and R. Betzalel Rudinsky. It promises to be a fascinating evening.



[1] See Heilman, Who Will Lead Us, p. 193, where he mentions that in 1984, under the leadership of R. Moshe Teitelbaum, the Satmar were officially designated by the government as a “disadvantaged minority, which allowed them access to various government benefits.”
[2] R. Hayyim Halberstam, Divrei Hayyim,vol. 2,  Hoshen Mishpat. no. 32, writes against the practice of family succession when it comes to the Rebbe, and contrasts this with the position of town rav where there is such a concept:

ועל דבר ירושת הכבוד הנה במח"ת כ"ת הבוררים הרבנים וכי רבני החסידים שליטתם בתורת משרה כמו רב שבנו קודם הלא ידוע שהקדוש ר"א ואביו הק'זלה"ה לא היו רבנים ורק מחמת גודל קדושתם ויראתם נשמעו דבריהם לכל הגליל וינהו אחריהם ללמוד תורה ויראה מהם גם נתנו להם נדבות לכבד יראי השם כמותם ירבו בישראל ושאלו עצות כאשר ישאל איש בדבר אלקים כי היו בעלי רוח הקודש ותפלתם ודיבורם בקדושה עשו פרי ומה נעשה אם הבאים אחריהם אין בהם קדושה זו. מה ירשו לשאול עצה דעת אין בהם. אם להתפלל מי יודע העולה למעלה לא ידעתי שום צד ירושה בזה. והנה מצינו למופת כגון הרב הקדוש איש אלקים רשכבה"ג מו"ה דוב בער זלה"ה ממעזריטש השאיר הגדולה לתלמידיו הרב הק'מברדישטוב ומאור עינים ואור המאיר זלה"ה, וכן רבו הבעש"ט הניח המשרה זו לתלמידיו לא לבנו שהי'קדוש ה'וכן רבינו הקדוש בעהמ"ח נועם אלימלך הניח המשרה לתלמידיו לא לבנו הגם שהיו קדושים למאד כידוע לכן אין בזה שום ירושה ורק מעשיו יקרבוהו ומעשיו ירחקוהו.

[3] In R. Zvi Yehudah Kook’s recently published Sihot R. Zvi Yehudah: Emunah, ed. S. Aviner (Jerusalem, 2017), p. 200, Berdyczewski is quoted explaining what led him to abandon traditional Judaism. In short, it was seeing how his learned grandfather had to humble himself before a young rebbe. While Hasidism and attachment to a (worthy) rebbe are wonderful things, one should always remember what R. Kook states in Orot, p. 146, about the possible dangers:

הדבקות בצדיקים, כדי שיתערב כח המציאות שבנשמתם עם הנשמה הבלתי-נשלמת, היא דבר נכבד מאד במהלך התפתחות הנפשות, אבל צריך שמירה גדולה, שאם יטעה בצדיק אחד, וידבק בו דבקות פנימים הויתית, וידבק ג"כ בחסרונותיו, הם יפעלו לפעמים על הדבק במדה גרועה הרבה ממה שהם פועלים על האיש המקורי. אשריהם ישראל שהם דבקים בנשמת האומה, שהיא טוב מוחלט, לשאוב על ידה אור ד'הטוב

[4] Heilman never mentions a rebbe by name as his source, but on p. 53, in quoting the recollections of an unnamed family member, it is the Munkácser Rebbe who is being quoted. There were only two family members who were present at the event discussed, the Rebbe (R. Moshe Leib) and his brother, Chaim Elazar. Since Chaim Elazar spoke on the record and on numerous occasions is mentioned by name as the source for information, the “unnamed family member” must be the Rebbe himself. The Rebbe must also be the source for the information on pp. 57-58, where Heilman records what R. Baruch told the young Moshe Leib, including his recommendation that Moshe Leib attend university. Heilman also mentions what Moshe Leib told his father: “Today, if someone puts a college diploma on his wall, his rebistve is finished.”
[5] The picture comes from this article. For a bar mitzvah video made by one of R. Baruch’s grandsons, see here.
[6] See Yitzhak Alfasi, Ha-Hasidut ve-Eretz Yisrael (Jerusalem, 2010), pp. 175-176; Menachem Keren-Kratz, “The Politics of Jewish Orthodoxy: The Case of Hungary 1868-1918,” Modern Judaism 36 (October 2016), 8pp. 232-233.
[7] As part of his battle against the Agudah, he also took on Daf Yomi which in his mind was simply ridiculous:

טפשות וצחוק מכאיב

“For how can one learn a page every day when the pages almost always end in the middle of a subject.” Divrei Torah (Brooklyn, 1998), vol. 6, no. 82. Elsewhere he explained that the great danger in joining a Daf Yomi group is that one might be led to adopt the Agudat Israel ideology, "and Heaven forbid to join with them." Iggerot Shapirin (Brooklyn, 1983), p. 319. He also accused the Agudah of initiating the Daf Yomi in order to have at its disposal ready-made groups that could be used to colonize the Land of Israel. See Sha’ar Yisaschar (Brooklyn, 1992), p. 382.

For other examples of rabbinic opposition to Daf Yomi, due to its association with Agudat Israel, see Tikun Olam (Munkács, 1936), p. 106; Aharon Rosenberg, ed., Mishkenot ha-Ro'im (New York, 1987), vol. 3, pp. 901-902; Nitzotzei Or 3 (Elul, 5758), pp. 33-41. While I do not think that R. Joseph B. Soloveitchik can be called an opponent of Daf Yomi, I was present at a shiur in the summer of 1985 where he expressed his dismay that due to the growing popularity of Daf Yomi, people were no longer studying all six orders of the Mishnah, much of which has no Talmud and is thus not included in the Daf Yomi cycle. (For reasons that are unclear, Middot and Kinnim are the only tractates of Mishnah included in Daf Yomi.)
[8] See Yeshayahu A. Jelinek, The Carpathian Diaspora: The Jews of Subcarpathian Rus’ and Mukavchevo, 1848-1948 (New York, 2007), p. 172; Shmuel ha-Kohen Weingarten, “Pulmus Munkács-Belz,” in Yehudah Erez, ed., Entziklopedyah shel Galuyot: Karpatoros (Jerusalem-Tel Aviv, 1959), p. 230; and my Changing the Immutable (Oxford, 2015), p. 229.
[9] See Weingarten, “Pulmus Munkács-Belz,” p. 230.
[10] Not surprisingly, this dispute led to violence. The topic of violence, which has been a part of certain hasidic courts, is worthy of a study. Let me offer a few relevant sources. There is a report of hasidim murdering a mitnaged. See Mordechai Wilensky, Hasidim u-Mitnagdim (Jerusalem, 1970), vol. 2, p. 178. This report, contained in the early anti-hasidic text Shever Posh’im, includes names and places and was written not long after the event described. Nevertheless, I would not accept the story as historically accurate without confirmation from other sources, which as far as I know has not been found. See also S.'s post here which discusses another alleged murder by hasidim. (I do not believe there is any truth to this story.)

There are, unfortunately, hasidic stories that present violence as an acceptable option to settle disputes. It is safe to assume that such teachings have an impact on some impressionable minds (think New Square). For example, in Sippurei Niflaot mi-Gedolei Yisrael (Tel Aviv, 1969), p. 279, it reports that R. Menahem Mendel of Kotzk thought that R. Shmelke of Nikolsburg made a mistake when he forced his "enlightened" opponents to leave the city. What he should have done, according to the Kotzker, is have them killed.

Some relevant material is found in the book Zikhron Asher (1980) by R. Asher Edelstein. This book is not found on Otzar ha-Chochmah or hebrewbooks.org. I learnt about it from R. Nahum Abraham, Darkhei ha-Ma’amarim (n.p., 2017), section Peti Ya’amin le-Khol Davar, pp. 113-114 (who cites the stories I mention). Here is the title page.


Here is pp. 14-15 where we are told that the Kosover Rebbe tried to drown the follower of another rebbe. Following this it mentions how each of the rebbes discussed would bring punishments upon the followers of the other rebbe.


Here is pp. 31-32 where it records that the Kosover Rebbe was angry that one of his hasidim went to the Belzer Rebbe, and this anger caused the man’s factory to burn down. It also tells a story of violence that took place at the wedding of one of the Ruzhiner Rebbe’s sons. This story ends with the death of the man who during the wedding had stabbed the Kosover Rebbe with a needle. 


Here is pp. 63-64 where it describes how the rebbe R. Yissoschar Berish Eichenstein once removed a fly from his plate on Shabbat, in violation of the halakhah. When this was mentioned to him by R. Menahem Mendel Stern, the rav of Sighet, R. Eichenstein replied that a man had been reincarnated in this fly, and he had to be metaken it. R. Stern replied that he does not seen any tikunim but only regular Shabbat violation. The story ends that R. Eichenstein’s brother cursed R. Stern and R. Stern returned the curse, leading to the brother’s early death and R. Stern not having any “nachas” from his descendants. According to this website, R. Stern only had one daughter and no grandchildren are listed.


None of the pages I have reproduced are found in the 2004 edition of Zikhron Asher. Here is the title page.


Yitzhak Even, Mahloket Sanz ve-Sadegura (New York, 1916), has a lot to see about violence between the Sanzer and Sadegura hasidim. On p. 68, he tells how some Sanzer hasidim murdered a Sadegura hasid. On pp. 79-80, he discusses the stabbing of a Sanzer hasid and further violence against Sanzer hasidim. He also mentions a report that in response to being attacked, the Sanzers murdered an elderly Sadegura hasid. See also pp. 83, 86-87. I do not know how reliable Even’s information is.
[11] See here. This action led to R. Shapira issuing the following statement in 1929, declaring that the Belz community is to be regarded as no different than the Reform community:

הן כבר הודענו כי אותן שמחזיקים בבית התפלה של הנעאלאגים דפה – דינם כמו שאר הנעאלאגים האוכלים נבילות וטריפות – ופשוט שאין להם נאמנות וחזקת כשרות כלל.

See Weingarten, “Pulmus Munkács-Belz,” col. 230 n. 2. See also ibid., col. 232, that originally the Belzers wished to be recognized as a Status Quo community. Only when the government did not agree to this, did they then request, and receive, government recognition as a Neolog community. Weingarten’s father was the secretary of the Munkács community. See Weingarten, “Ha-Admor Mi- Munkács, Rabbi Hayyim Eleazar Shapira,” Shanah be-Shanah (1980), p. 447. Even though Weingarten was a Zionist, he still had a very good relationship with R. Shapira. See Weingarten, Perurim mi-Shulhanam shel Gedolei Yisrael (Jerusalem, 2004), pp. 17-37.
[12] Regarding this, see Binat Nevonim.
[13] On p. 216, Heilman mentions that already the Tzemach Tzedek sent out shluchim to the wider Jewish world. Apropos of this, I know that some have wondered why Chabad calls its emissaries שלוחים and not  ,שליחי which any Hebrew dictionary will tell you is the plural of שליח. Yet as R. Meir Mazuz points out, in rabbinic Hebrew the plural is indeed שלוחים. Thus, we find in Rosh ha-Shanah 18a: על ששה חדשים השלוחין יוצאים. Also, Maimonides has a section in the Mishneh Torah that is called הלכות שלוחין ושותפין. See R. Mazuz’s note to Hannah Peretz, Patish he-Hazak (Bnei Brak, 2013), vol. 2, p. 384 n. 26, and his recently published Mi-Gedolei ha-Dor, vol. 3, p. 129 n. 2. R. Mazuz thinks that the term שליחים originates in Christian circles, and that it was perhaps because of this that Jews used the term שלוחים. Yet as far as I know there is no evidence that Christians used the term שליחים in the days of the Mishnah. 

I do not believe that the term  שלוחappears in classic rabbinic literature, but we do have it with a suffix. E.g., Mishnah Berakhot 5:5: ששלוחו של אדם כמותו. See Ben Yehudah’s dictionary, s.v. שלוחשליח. Ben Yehudah, s.v. שלוח, explains the difference between שלוח and שליח as follows:

[שלוח] זה שנשלח, בהבדל מה מן שליח, שתפקידו הקבוע הוא לשמש כנשלח בשליחות.

In s.v. שליח he writes:

ואפשר שבא שליח בעקר כצורה ארמית שליח, שליחא במק'שלוח בעבר.


[14] The only time I have ever had contact with a Chabad group that apparently denies the Rebbe’s death was in New Delhi. Here is a picture of the sign in front of the Chabad House and the stamp that is found in its siddurim and seforim.





ללא שינוי דגניזה means that the Rebbe’s soul continues to function in his body as there was no death.
[15] R. Jacob Elimelech Panet, the rav of Dej, Hungary, was on Kasztner’s list as one of the rabbis to be saved. However, R. Panet refused to leave the Dej ghetto and was later murdered in Auschwitz. See Shlomo Spitzer, Kehilot Hungaryah (Jerusalem, 2009), p. 111.
[16] “War and Religion; or, How the First World War Changed Hasidism,” Jewish Quarterly Review 106 (Summer 2016), p. 289 n. 20.
[17] Wodzinski, “War and Religion,” p. 305.
[18] Wodzinski, “War and Religion,” p. 299.
[19] In the recently published English translation of R. Pinchas Hirschprung’s Holocaust memoir, The Vale of Tears, trans. Vivian Felsen (Toronto, 2016), pp. 152-153, he discusses the Shabbat he spent with R. Ben Zion in Lemberg shortly after the start of the war. This memoir originally appeared in Yiddish in 1944. Fortunately, it was not translated by ArtScroll or one of the other haredi publishing houses as I am certain they would have deleted some of R. Hirschprung’s wonderfully honest comments. See e.g., p. 222, where he confesses that he thought of suicide. On p. 156, he writes, “I slept well, woke up past noon and recited the morning prayers far too late.” P. 160: “I was envious of this woman’s profound belief in divine providence.” P. 166: “I stealthily took some water from the town ritual bath.” On p. 221, he writes that R. Chaim Ozer Grodzinski told him that he was not worried about Lithuania losing its independence, a view that was soon shown to be incorrect. On pp. 246-247, he writes about how R. Chaim Ozer told him that he and his yeshiva should not take the visas for Curacao that were available, but should remain in Vilna. Had R. Hirschprung and his colleagues listened to R. Chaim Ozer it would have meant their deaths. I do not think that a haredi publication would ever record such an error in Daas Torah. R. Hirschprung also mentions how a hasid who was with him argued that precisely because R. Chaim Ozer, the misnaged, said not to get the visas, that this was a sign from heaven to do the exact opposite.

Regarding R. Hirschprung, in 1985 I was present at a siyum ha-shas where R. Shlomo Goren said that R. Hirschprung was the only person alive who knew the entire Talmud by heart. I found two talmudic notes published by R. Hirschprung when he was only fourteen years old. See Or Torah )Lvov) 1 (1926), p. 18, Beit Va’ad le-Hakhamim )Satmar), Adar 5686 (1926), p. 67. See also ibid., Kislev 5687 (1927), pp. 37-38. When he was sixteen he began to edit the Cracow Torah journal Ohel Torah. Regarding R. Hirschprung’s book Peri Menahem, which was written when he was apparently only thirteen years old, see Gedulat Pinhas (Brooklyn, 1999), p. 14; Yaakov Shmuel Spiegel, Amudim be-Toldot ha-Sefer ha-Ivri: Be-Sha’arei ha-Defus (Jerusalem, 2014), p. 65.

At a future time I can discuss the rabbis who told people to remain in Europe even after World War II had begun. Since in this post I have discussed the Satmar Rebbe, I will only mention that R. Asher Anshil Yehudah Miller reports that during the Holocaust the Rebbe told his followers to remain in Hungary, which in hindsight was clearly a wrong decision. See Miller, Olamo shel Abba (Jerusalem, 1984), p. 309. R. Miller writes:

בשעה שהיהודים עמדו במבוכה ולא ידעו להחליט האם כדאי לברוח, מכיון שלא הכירו את מזימתם ואכזריותם של הגרמנים, עשו הוראותיו של האדמ"ר מסאטמער רושם עצום על כל יהודי חרדי "לא להבהל ולא להמלט, כי קרובה הישועה לבוא". לדאבונינו לא כך היו פני הדברים – אלפי נפשות של יהודים טובים עם בני משפחותיהם הגיעו למחנות השמדה, למרות שהתגוררו בקרבות הגבול.

[20] There is no publication date on the title page, but the introduction is dated 1936.
[21] See Faierstein, “The Possession of Rabbi Hayyim Vital by Jesus of Nazareth,” Kabbalah 37 (2017), p. 36.
[22] In his introduction to Jewish Mystical Autobiographies (New York, 1999), p. 12, Morris M. Faierstein writes:

A related question is how are we to deal with Vital’s assertions when he cites the dreams and visions of others that were supposedly told to him, or when he recounts various “omens” that foretold his greatness in his childhood or youth. Similarly, when he ascribes certain thoughts or actions to others, should we assume that he is a reliable reporter or that these are his own invention? Data that cannot be verified from external sources, and this includes most of the contents of the Book of Visions, must be treated as Vital’s perception or belief. It would not be helpful to use judgmental terms like fantasy or invention or say that Vital “alleges” this or that. It is obvious that we are dealing with a “visionary” document and it should be approached from that perspective.

Regarding the larger question of how seriously we should take accusations found in written works, especially when we know that the author had negative feelings about the person he was writing about, I saw something relevant in Pawel Maciejko's new book, Sabbatian Heresy. This is a very helpful book, which includes translations of a number of important texts. In the introduction, p. xxiv, Maciejko writes as follows:
While Sabbatians did not always display a positive or even tolerant attitude toward non-Jews, they never ignored other religions and traditions. They studied them with an intensity that sometimes bordered on obsession (according to contemporary testimony, Rabbi Jonathan Eibeschuetz developed an "uncontrolled urge to read books of the priests"). 
What is the source for the information about R. Eibeschuetz? None other than R. Jacob Emden, who said all sorts of negative things about R. Eibeschuetz. Thus, I do not feel it is appropriate to refer to such a source as "contemporary testimony." 
[23] Israel Zinberg, who died before the most serious accusations against Najara were published, wrote as follows:

To be sure, Hayyim Vital is not a completely reliable witness. Apparently, he had some personal scores to settle with the poet. Furthermore, the vain and arrogant Vital envied Najara, because Isaac Luria was so enchanted by his verses. Luria used to say that even among the “family on high” Najara’s hymns are received with great enthusiasm, and that his soul is a “spark” of no less a soul than that of King David, the godly poet of the Psalms. (A History of Jewish Literature, trans. B. Martin [Cincinnati and New York, 1975], vol. 5, p. 95)

It is one thing to say that R. Vital believed in all sorts of superstitions, but Zinberg crosses the scholarly line by casting aspersions on R. Vital’s character. See also Meir Benayahu, “Rabbi Yisrael Najara,” Asupot 4 (1990), pp. 234-235, who defends Najara against the attacks on him, in particular by R. Menahem Lonzano. He writes:

ואולי דווקא משום הדרשות לתשובה שהיה ר'ישראל נאגארה דורש ורבים חסידים וישרים נלקטו אליו בג'ובאר, שכל מעיינם היה בתיקון עצמם וקירוב זמן הגאולה, קינאו בו וטפלו עליו דברים שלא כן?

In his criticism of Najara, R. Lonzano pointed to what he regarded as the totally inappropriate erotic language used by Najara in describing the loving relationship between man and God. See Benayahu, “Rabbi Yisrael Najara,”, pp. 223ff. One example of such erotic language is found in Najara’s poem ידד שנת עיני  (Shirim, ed. Tova Beeri [Tel Aviv, 2015], pp. 126-127):

לו אהיה יונק ואתה אומני
אינק שדי יופיך צמאי אשברה
דוד נעלה חמדת מהללי . . .

לו אהיה אהל ואתה שוכני
נתעלסה אהב בגיל נתאזרה
דוד נעלה חמדת מהללי

לו אהיה לשון ואתה מעני
אשקיט יקוד חשקך בשיר ואזמרה
דוד נעלה חמדת מהללי

Here is my attempt at a translation:

If I were a suckling infant and You my wet nurse
I would suckle at Your beautiful breasts, quenching my thirst
My beloved, exalted and praiseworthy . . .

If I were a tent and You dwelled within
We would revel in love, gird ourselves in joy
My beloved, exalted and praiseworthy

If I were a tongue and You my response
I would calm my flaming desire for You with song
My beloved, exalted and praiseworthy

The first line of the last stanza is difficult. I have followed Prof. Joseph Yahalom’s suggestion. Prof. Tova Beeri suggests similarly in her note to the passage. Another suggestion is, “If I were a tongue and You the enabler of my speech.” See also here s.v. פירוש. At this time, let me thank the incomparable Peter Cole for his e-mails to me discussing some of the problems of translations of poetry.

Najara would no doubt defend himself against R. Lonzano’s criticism by stating that he was following in the path of Song of Songs. Cf. Andreas Tietze and Joseph Yahalom, Ottoman Melodies Hebrew Hymns (Budapest, 1995), p. 19.
[24] See Encyclopaedia Judaica, s.v. Dibbuk.
[25] Faierstein, Jewish Mystical Autobiographies, p. 71.
[26] Sefer ha-Hezyonot, p. 34. Benayahu, “Rabbi Yisrael Najara,” p. 231, quotes all the bad things the spirit said about Najara and writes (emphasis added):

הרח"ו ראה בכך אשמה כבדה ולכן סיפר לנאג'ארה על כל אשר נאמר עליו, והוא כותב: "והודה לי שכן היה".

Yet this is incorrect. As I indicated in the text, R. Vital did not speak with Najara about the more serious accusations.
[27] Physician of the Soul, Healer of the Cosmos: Isaac Luria and His Kabbalistic Fellowship (Stanford, 2003), p. 176.
[28] A History of Jewish Literature, vol. 5, p. 95.
[29] Ha-Moreshet ha-Musikalit shel Kehilot Yisrael, vols. 7-8 (Tel Aviv, 1986), p. 76.
[30] See here.
[31] Minhagei Ba’al Hatam Sofer, ch. 5:14 n. 1; Zemirot le-Shabbat Beit Soferim (London, 2015), p. 57. See also here.
[32] A recent video of a lecture of his on “Mesoros of Esrogim” can be seen here.

Lecture Announcement: Rabbi Yechiel Goldhaber

$
0
0
The readership of the Seforim Blog are invited to two lectures by the noted author, Rav Yechiel Goldhaber (link), whose respected research and scholarship is well-known to Seforim Blog readers. 

1) The first shiur that will be taking place is this Thursday, November 2, 7:30 PM at 1454 54th Street, Brooklyn, NY. Rabbi Goldhaber's speech will be delivered in Yiddish. The subject of this shiur is "Orthodox and Rabbinic Responses to the Balfour Declaration."

This lecture is dedicated לזכר נשמת the late Dr. Shlomo Sprecher ז״ל who coordinated and hosted many of Rabbi Goldhaber’s shiurim.

2) The readership of the Seforim Blog is also invited to a shiur that will be taking place this Sunday November 5, at 8PM. The subject is likewise "Orthodox and Rabbinic Responses to the Balfour Declaration. It will take place in Monsey at Ohr Chaim Learning Center, 20 Forshay Road, (head upstairs). This lecture is in English.

Rabbi Goldhaber has authored many wonderful articles, published important documents and written works on a wide range of topics, among them Minhagei Kehilos about customs, Kunditon (link) about the Titanic and the so-called Cherem on Spain, and two volumes of Ginzei Yehuda, a collection of assorted letters from various rabbis of note. 

It should be noted that Rabbi Goldhaber's visit to the United States is connected with raising funds for an upcoming wedding for his daughter, therefore donations are encouraged (albeit not required to attend). 



The Rogochover and More

$
0
0
The Rogochover and More

Marc B. Shapiro

In a recent Jewish Review of Books (Summer 2017), I published a translation of an interview R. Joseph Rozin, the Rogochover, gave to the New York Yiddish paper, Der morgen zhurnal. You can see the original interview here. The fact that the Rogochover agreed to the interview is itself significant. As is to be expected, the content of the interview is also of great interest.

In the preface to the interview, I mentioned that the Rogochover famously studied Torah on Tisha be-Av and when he was an avel, both of which are in violation of accepted halakhah. When he was once asked why, while sitting shiva, he learnt Torah, he is reported to have replied:[1]

ודאי, עבירה היא זו, וכשאקבל עונש על שאר עונותי יענישוני אף על עון זה, אבל אני אקבל באהבה וברצון את העונש על חטא זה, וכדאית היא התורה להלקות עליה

R. Yissachar Tamar cites an eye-witness who reported that the Rogochover said basically the same thing in explaining why he learnt on Tisha be-Av, and noted how wonderful it will be to be punished for studying Torah.[2]

ומה נעים לקבל צליפות על עסק התורה

The Hazon Ish was told that the Rogochover learnt Torah when he was in mourning and that he made another antinomian-like comment in justification of his behavior, namely, that he wants to be in the gehinom of those who learn Torah. The Hazon Ish replied that “this gehinom is the same gehinom for the other sins.”[3]

The various comments quoted in the name of the Rogochover show his great need for studying Torah, a need that simply did not allow him to put aside his Torah study, even when halakhah required it. Yet the antinomian implication of the Rogochover’s comments was too much to be ignored. R. Gavriel Zinner’s reaction after quoting the Rogochover is how many felt.[4]

ולא זכיתי להבין, הלא מי לנו גדול מחכמי הגמ'שנפשם ג"כ חשקה בתורה ואפ"ה גזרו שבת"ב ובזמן אבל אסורים בלימוד התורה, ועוד שאחז"ל הלומד ע"מ שלא לעשות נוח לו שלא נברא.

It is thus to be expected that some authors deny that the Rogochover could have really said any of what I have quoted. And if he did say it, they feel that it must have been merely a joke or a comment not meant to be taken seriously, or that he did not want people to know the real reason he studied Torah while in avelut (namely, the Yerushalmi which will soon be mentioned).[5] R. Abraham Weinfeld goes so far as to say, with reference to one of the comments I have quoted that “It is forbidden to hear these words, and Heaven forbid to suspect that Rabban shel Yisrael [the Rogochover] would say this.”[6] 

Those who refuse to accept that the Rogochover meant what he said are forced to find a halakhic justification for his behavior, and indeed, when it comes to an avel studying Torah (and this would also apply to Tisha be-Av, the halakhot of which are not as stringent as those of personal mourning), there is a passage in the Yerushalmi, Moed Katan 3:5, that permits Torah study for one who has a great need.[7]  (This heter is not recorded in the Shulhan Arukh, but this would not have concerned the Rogochover.[8]) Yet it is important to remember that as far as we know the Rogochover never cited this passage in the Yerushalmi as justification for his studying Torah when he was sitting shiva.[9]

Now for something disappointing and even a bit shocking: Here are the two pages from R. Shlomo Yosef Zevin, Ishim ve-Shitot (Jerusalem, 2007), pp. 75-76, where you can see one of the“controversial” quotations (which as R. Zevin notes is taken from an article in Ha-Hed).


R. Menahem Kasher quoted the entire two pages from Ishim ve-Shitot in his Mefaneah Tzefunot (Jerusalem, 1976), pp. 1-2 in the note.


Look at the end of the first paragraph of the note on p. 2. The "problematic" quotation of the Rogochover, saying that he will happily be punished for his sin in studying Torah, as the Torah is worth it, has been deleted. Instead, the Rogochover is portrayed as explaining his behavior as due to the passage in the Yerushalmi. While all the other authors who discuss this matter and want to “defend” the Rogochover claim that his real reason for studying Torah was based on the Yerushalmi, in R. Kasher’s work this defense is not needed as now we have the Rogochover himself giving this explanation!

Yet the Rogochover never said this. R. Zevin’s text has been altered and a spurious comment put in the mouth of the Rogochover, By looking carefully at the text you can see that originally R. Zevin was quoted correctly. Notice how there is a space between the first and second paragraphs and how the false addition is a different size than the rest of the words. What appears to have happened is that the original continuation of the paragraph was whited out and the fraudulent words were substituted in its place. Yet this was done after everything was typeset so the evidence of the altering remains.

Look also at the third paragraph where it says

ההד, שם

However, this makes no sense as R. Zevin’s reference to Ha-Hed has been deleted. I do not see how anyone other than R. Kasher could have been responsible for this particular "editing." 

As mentioned, many were troubled by the Rogochover’s antinomian-like comment.[10] Yet he is not the only one to speak like this. R. Joseph Hayyim (the Ben Ish Hai) in his Benayahu refers to an unnamed gaon who also learnt Torah when he was in avelut. When asked about this he did not refer to the Yerushalmi but answered in an antinomian fashion just like the Rogochover: “I know that I am violating the words of the Sages, and I know that on the day of judgment I will certainly be punished for this, but he [!] is prepared and willing to suffer and receive this punishment whatever it will be, because he is not able to withstand the pain of avoiding the study of Torah which is as difficult for him as death.”[11] Benayahu appeared in 1905. I do not think it is possible that at such an early date R. Joseph Hayyim could have heard a story about the Rogochover, so he must have had another great rabbi in mind.

The Lubavitcher Rebbe told a similar story.[12] When he was a youth, he had a teacher from Lithuania who lived in his home. He once found this teacher learning on Tisha be-Av. Young Menachem Mendel asked the teacher how is it that he was learning Torah on that day. The teacher replied: “When I come to the World to Come, I will be punished for one reason or another. I will be happy if I know that the reason I am being punished is because I learnt on Tisha be-Av.”[13]

The following subversive story with R. Israel of Ruzhin is also of interest, as it too shows a violation of accepted halakhah regarding Torah study on Tisha be-Av. It appears in R. Mordechai Hayyim of Slonim, Ma’amar Mordechai, vol. 2, p. 206.

הרה"ק מרוזין שהה פעם בימי בין המצרים במעינות המרפא, וביום צום תשעה באב אחר חצות היום, אמר לאחד מבני לוויתו שילמוד מסכתא משניות, ויעשה סיום בליל מוצאי התענית, ויסמכו על זה הקהל אשר שם ויאכלו בשר ואמר בלשו"ק: רבי שמואל קאמינקער אמר, שסיום מסכתא משניות חשוב כמו סיום מסכת גמרא, ועל רבי שמואל קאמינקער יכולין לסמוך כמו על אחד מגדולי הפוסקים. ועל האיסור ללמוד בתשעה באב אחר חצות, דאס נעם איך אויף מיר, און לאזן אידן עסן פלייש . . .

Returning to the interview with the Rogochover, he cites Maimonides who says that the word “Germany” is derived from the Hebrew word gerem, meaning “bone.”

Mishnah Negaim 2:1, in a passage that tells us how things used to be, says that Jews are neither black nor white, but in the middle (meaning, a Middle Eastern look). At the beginning of the Mishnah it speaks of a white spot that appears on a white man and on a black man. The word the Mishnah uses for “white man” is גרמני (German), and for “black man” it uses כושי. Germania was the Roman term for the area we call Germany, so it makes sense that the Mishnah, in describing a white man, would use that term.[14]

Apparently, Maimonides did not know the word גרמני. Thus, in his commentary to Negaim 2:1 he offers the explanation mentioned by the Rogochover, that גרמני is related to the word for bone. (In the interview, the Rogochover says that Maimonides refers to the Hebrew word גרם, but I wonder if this was a mistake on the interviewer’s part, as the word used by Maimonides is the Aramaic גרמא). Here is R. Kafih’s translation:

גרמני שם הלבן ביותר מיוחס אל העצם אשר שמו גרמא

Leaving aside the matter of the correct historical etymology, I wonder if Maimonides saw a problem with his explanation, namely, that for “black man” the Mishnah uses an ethnic identification, so one would expect it to also use such an identification in describing a white man. Furthermore, why would the Mishnah use an Aramaic word instead of the Hebrew עצם?

R. Elijah Benamozegh wonders how Maimonides did not realize what גרמני is referring to:[15]

והפלא על חכמת הרמב"ם שכתב כן ועשה עין של מעלה כאלו אינה רואה שדברי חז"ל מעידים ומגידים שגרמני שם אומה, לא זולת, ומה ענין לגרמא עצם בל'ארמי?

R. Meir Mazuz asks, “How could Maimonides not have thought of this?” namely, that גרמני means German.[16] He explains that Maimonides was an Arabic speaker, and the way he knew Germany was by the term Alemannia. As such, when he saw the word גרמני in the Mishnah, since he did not know the term “Germany” he was forced to come up with a different explanation tying גרמני to “white.”[17]

What R. Mazuz did not know is that this explanation is not original to Maimonides and must reflect an earlier tradition.[18] I say this because R. Hillel ben Elyakim of Greece, who lived in the twelfth century (that is, contemporaneously with Maimonides) independently mentions this explanation. In his commentary to Torat Kohanim, ed. S. Kolodetzky, vol. 1, p. 190, he writes:

ומנלן גרמני הוי לבן כדגרסי'בכל מקום גרמני מוכר כושי וכאן כושי מוכר גרמני דהיינו לבן דעצם מתרגמינן גרמא ועצם הוי לבן.

R. Hillel cites Bereshit Rabbah 86:3 which states: “Everywhere a white man (גרמני) sells a black man (כושי), while here a black man is selling a white man.” He also says דעצם מתרגמינן גרמא. If you look at Onkelos and Targum Ps. Jonathan to Genesis 2:23 this is exactly what you find.

When I found what R. Hillel wrote, I was quite excited, as I thought I had discovered something that no one else had taken notice of. Yet I later found that Jacob Nahum Epstein had already called attention to this in his notes to the commentary attributed to R. Hai Gaon to Seder Toharot (Berlin, 1921), p. 94 n. 32. He assumes that R. Hillel predates Maimonides:

ר"ה מארץ יון בפי'ספרא דף קי"ג ב'ור"מ אחריו הוציאוהו מן "גרמא", עצם!

Returning to the Rogochover, everyone knows that the he put Maimonides above all other authorities. However, R. Zevin, Ishim ve-Shitot (Jerusalem, 2007), p. 125, calls attention to an example where in a practical halakhic matter the Rogochover rejected Maimonides’ view. See She’elot u-Teshuvot Tzafnat Paneah, vol. 1, no. 34:[19]

ואף דרבותינו הראשונים ז"ל וגם רבנו הגדול הרמב"ם לא ס"ל כן עפר אני תחת רגליו אך העיקר כמ"ש לדינא

The Rogochover’s sharp tongue is well known. For an example of how the Rogochover could even speak disrespectfully about the Tosafists, see Rav Tzair, Pirkei Hayyim (New York, 1954), p. 163.[20] Rav Tzair recalls how as a yeshiva student he went to meet the Rogochover where, we can only say, he was “blown away.” He writes:

אחר כך פנה אלי ואמר לי: ואתה בחור למה באת? יש לך קושיא, אמור! מלמלתי בבהלה את הקושיא שהיתה, כפי שאני זוכר, בתוספות של מסכת בבא מציעא, בדיני הפקר ומציאה. על זה השיב לי בבהלה כדרכו. הא, בתוספות? התוספות לא ידעו מה הם סחים; ("תוספות האט געפלוידערט"). נבהלתי, כמובן, לשמוע את הדיבורים הללו, ומלים נעתקו מפי. אמר לי, מה אתה נבהל? אני אראה לך כמה וכמה תוספות שלא הבינו את הגמרא, והתחיל להביא תלי תלים של דברי תוספות מכל הש"ס, והכל בעל פה, על פי הדף ודיבור המתחיל, ועירבב דבר אחד בשני ובבלי בירושלמי, עד שראה שראשי היה עלי כגלגל וחדלתי להבין את המשך הענינים.

Rav Tzair, ibid., p. 164, also mentions the Rogochover’s negative comment about R. Isaac Elhanan Spektor:

הנה הזקן יושב לו בקובנה וכותב ומדפיס וכותב ומדפיס עד אין סוף! מי מבקש זאת ממנו? כלום ספרים חסרים בעולם? הנה זקנך, ששמעתי עליו שהוא בעל-הוראה, יושב ופוסק שאלות. זה הכל מה שצריך. כל הרבנים הכותבים ספרים אינם יודעים בין ימינם לשמאלם.

Zvi Hirsch Masliansky, Maslianky’s Zikhroynes (New York, 1924), p. 107, who has a very negative view of the Rogochover, also records how he denigrated R. Isaac Elhanan as well as R. Samuel Mohilever and the Hibbat Zion movement. He further mentions that the Rogochover disparaged his own rebbe, R. Joseph Baer Soloveitchik:

צוזאמען מיט זיין גוואלדיגען זכרון, האט זיך ענטוויקעלט אין איהם זיין ווילדער עזות און חוצפה צו מבטל זיין אלע גאונים צוזאמען מיט זיין גרויסען רבי'רבי יוסף בער.

See also R. Nathan Kamenetsky, Making of a Godol, pp. 743, 747, for other times that the Rogochover insulted R. Joseph Baer Soloveitchik. (On p. 744 Kamenetsky writes that the Rogochover received semikhah from R. Soloveitchik.)

Masliansky’s Hebrew autobiography is not an exact translation of the original Yiddish. (The English version is a translation from the Hebrew.) The Hebrew edition does not contain the passage just quoted. It also does not contain Masliansky’s concluding negative comment, p. 108:

ער האָט זיך צושריען און צוהיצט, און האָט צומישט און צופלאָנטערט פערשיעדענע ענינים, און ער האָט מיר אויסגעוויזען ווי א פאציענט פון א משוגעים הויז. איך האב אים נאָר ניט גענעטפערט; איך בין ארויס א פערטרויערטער און געדעקט: "אָט דאָס זיינען דיינע גאונים, מיין פאָלק ישראל!"

Kamenetsky, Making of a Godol, p. 747 n. b, mentions the Hebrew edition's deletion of these "revolting lines of the original text." We have a number of descriptions of the Rogochover from people who met him, and while all portray him as unusual, none have the negative spin of Masliansky. Perhaps it was the Rogochover’s anti-Zionism that turned Masliansky against him.  
R. Moshe Maimon called my attention to She’elot u-Teshuvot Tzafnat Paneah ha-Hadashot (Modi’in Ilit, 2012), vol. 2, p. 391 (unpaginated), where we see that in newly published material the Rogochover referred to the Vilna Gaon as “Rabbenu ha-Gra.” This is significant because in the interview I published the Rogochover was hardly complimentary to the Vilna Gaon.[21]
She’elot u-Teshuvot Tzafnat Paneah ha-Hadashot is quite an interesting publication and includes the Rogochover’s notes to some poems of R. Judah Halevi. It is not that the Rogochover had any great interest in Halevi’s poetry. However, the Rogochover was one of those people whose mind was such that he had something to say about everything he read.
I encourage anyone interested in the Rogochover to watch this wonderful video by Louis Jacobs. The Rogochover was one of Jacobs’ heroes, and somewhere he mentions that the Rogochover was one of the people he would have loved to have met.
Regarding Bialik’s visit with the Rogochover that I mentioned in the Jewish Review of Books article, Maimon called my attention to this article by Noah Zevuluni [22]. For more on the meeting of Bialik and the Rogochover, see Doar ha-Yom, Jan. 10, 1932, p. 2, and Davar, April 17, 1935, p. 16 (where it mistakenly states that Bialik said that you could make ten Einsteins out of one Rogochover. He actually said that you could make two Einsteins out of one Rogochover.). The last two sources were brought to my attention by R. Shimon Szimonowitz.
Yossi Newfeld called my attention to the following two works focused on the Rogochover: Regarding the Rogochover and the Lubavitcher Rebbe, there is an MA dissertation by Yisrael Ori Meitlis, “‘Ha-Lamdanut ha-Filosofit’ shel Rabbi Yosef Rozin bi-Derashotav shel Rabbi Menahem Mendel Schneersohn (ha-Rebbe mi-Lubavitch),” (Bar-Ilan University, 2013). There is also the volume Ha-Tzafnat Paneah be-Mishnat ha-Rebbe (Brooklyn, 2003). In a previous post I called attention to R. Dovber Schwartz's wonderful book The Rogatchover Gaon.
It is often said that the Rebbe received semichah from the Rogochover, yet there is no documentary evidence of this. The origin of this notion might be the Rebbe’s mother, who stated as such. See the comprehensive and beautifully produced new book on the Rebbe by R. Boruch Oberlander and R. Elkanah Shmotkin, Early Years.
In my article I mentioned the Rogochover’s unique perspective on the halakhic status of civil marriage. Those interested in this topic should consult R. Menahem Mendel Tenenbaum, Nisuim Ezrahiyim be-Mishnato shel Ha-Rogochovi z”l (n.p., 1988). This book contains an analysis of six responsa of the Rogochover on the topic.
One final point I would like to make about the Rogochover relates to his view of secular studies. He was one of those who responded to R. Shimon Schwab’s query about the halakhic validity of the German Torah im Derekh Eretz approach.[23] You can find his letter in Ha-Ma’yan[24] 16 (Nisan 5736), pp. 1ff. Among the significant points he makes is that, following Maimonides, a father must teach his son “wisdom.” He derives this from Maimonides’ ruling in Mishneh Torah, Hilkhot Rotzeah 5:5:
הבן שהרג את אביו בשגגה גולה וכן האב שהרג את בנו בשגגה גולה על ידו. במה דברים אמורים בשהרגו שלא בשעת לימוד או שהיה מלמדו אומנות אחרת שאינו צריך לה. אבל אם ייסר את בנו כדי ללמדו תורה או חכמה או אומנות ומת פטור.
He adds, however, that instruction in “secular” subjects is not something that the community should be involved in, with the exception of medicine, astronomy, and the skills which allow one to take proper measurements, since all these matters have halakhic relevance. In other words, according to the Rogochover, while Jewish schools should teach these subjects, no other secular subjects (“wisdom”) should be taught by the schools, but the father should arrange private instruction for his son.
רואים דהרמב"ם ס"ל דגם חכמה מותר וצריך אב ללמוד לבנו אבל ציבור ודאי אסורים בשאר חכמות חוץ מן רפואה ותקפות [!] דשיך [!] לעבובר [צ"ל לעבור] וגמטרא [!] השייך למדידה דזה ג"כ בגדר דין.
He then refers to the Mekhilta, parashat Bo (ch. 18), which cites R. Judah ha-Nasi as saying that a father must teach his son ישוב המדינה. The Rogochover does not explain what yishuv ha-medinah means, just as he earlier does not explain what is meant by “wisdom,” but these terms obviously include the secular studies that are necessary to function properly in society.
The publication of this letter of the Rogochover was regarded as quite significant. Yet as far as I know, no one has pointed out that the main point of the letter had already appeared in print. In 1937 R. Judah Ari Wohlgemuth published Yesodot Hinukh ha-Dat le-Dor. On p. 250 he included the following comment of the Rogochover, found in the margin of Rogochover's copy of the Mishneh Torah, Hilkhot Rotzeah 5:5.
נראה לי דר"ל שאר חכמות גם כן חייב האב ללמדו
Excursus 1
For another example of Maimonides offering a speculative etymology for a word he did not know, see his commentary to Yadayim 4:6 regarding the word המירם. In his commentary to Sanhedrin 10:1, Maimonides explains the term אפיקורוס as coming from an Aramaic word. This is surprising as Maimonides knew of the Greek philosopher Epicurus and refers to him in Guide I:73, II:13, 32, III:17. (Even if Maimonides had not heard of Epicurus when he wrote his commentary on the Mishnah, we know that he revised this work throughout his life and yet he never altered his explanation of אפיקורוס.) See Arukh Shalem, ed. Kohut (Vienna, 1878), s. v. אפיקורוס. See also R. Yitzhak Sheilat, Hakdamot ha-Rambam (Jerusalem, 1992) p. 185, who believes that Maimonides knew the real origin of the word but was only following the Talmud’s “midrashic” derivation of the term from the Aramaic word אפקירותא  (see Sanhedrin 100a). See also R. Hayyim Yehoshua Kasowski, Otzar Leshon ha-Mishnah, s.v. אפיקורוס:
וע"פ דמיון השם הזה אל הפעל פקר בארמית השתמשו בו לכנוי נרדף למין וצדוקי ובייתוסי
R. Simeon ben Zemah Duran, Magen Avot (Livorno, 1785), 1:2 (p. 4b), and the section of this work on Avot 2:14also called Magen Avot (Leipzig, 1855), and R. Joseph Albo, Sefer ha-Ikarim I:10, point to Epicurus as the origin of the term אפיקורוס.
In his commentary to Kelim 30:2 and Parah 1:3, Maimonides explains two Greek words with Hebrew etymologies. I see no reason to accept R. Kafih’s opinion, expressed in his notes ad loc., that in these cases Maimonides knew that the words were Greek and was simply offering a “remez.” In fact, in his commentary to Kelim 30:2 he writes explicitly:

והוא לדעתי מלה מורכבת  

If he was simply offering a “remez” he would not have written, “In my opinion,” followed by the etymology. At other times, however, it is possible that Maimonides knew that the words were Greek and he did not intend to offer a scientific etymology. This is the approach of Dror Fixler, who applies it even to the case from Kelim 30:2 just mentioned.[25]
R. Kafih is, of course, correct that the talmudic sages would at times offer a Hebrew etymology for a word that they knew was not Hebrew. The example he offers is Megillah 6a: “Why is it called Tiberias? Because it is situated in the very center of the land of Israel.” The Sages obviously knew that the city was named after a Roman emperor, and the Hebrew etymology can only be regarded as a form of midrash. Apart from modern scholarly sources that discuss the phenomenon of “judaizing” non-Hebrew words, see R. Jacob Emden, Lehem Nikudim, Avot 2:14:
וכן הוא מנהג החכמים ז"ל לגזור ממלות יוניות שמות ופעלים עברייים וארמיים.
R. Emden’s comment was precipitated by the word אפיקורוס which appears in Avot 2:14. R. Emden also mentions the word סנהדרין. See also R. Samuel Moses Rubenstein, Torat ha-Kabbalah (Warsaw, 1912), pp. 29ff. Some of R. Rubenstein’s examples are themselves speculative. For instance, he claims that the words בן דינאי in Kelim 5:1 are a “judaization” of the word “Bedouin.” 

R. Rubenstein notes a number of examples of post-talmudic authorities not realizing the real origin of a word and offering a Hebrew etymology. One of these appears in R. Ovadiah Bertinoro’s commentary to Sotah 9:11, where R. Bertinoro writes as follows regarding the Greek word “Sanhedrin.”
ונקראים סנהדרין ששונאים הדרת פנים בדין
(ש and ס are interchangeable.) Yet I wonder, is R. Rubenstein correct that R. Bertinoro is offering an actual Hebrew etymology for the word “Sanhedrin”? The passage just quoted might be no more than a “midrashic” etymology, which R. Bertinoro would acknowledge is not the real origin of the word. Jacob Reifman refers to R. Bertinoro's etymology as a דרש רחוק מאד. See Reifman, Sanhedrin (Berditchev, 1888), p. 3. He then adds:
ולא אדע עתה מאין לקח, ואולי הוא אך יליד הר"ע עצמו
Reifman was unaware that this etymology is also recorded by R. Jacob Moelin, so it could not have been original to R. Bertinoro. See Sefer Maharil, ed. Spitzer (Jerusalem, 1989), p. 611.
Even if we conclude that the etymology mentioned by R. Moelin and R. Bertinoro was simply “midrashic,” there is no reason to assume that they knew that the word סנהדרין was Greek, knowledge of which was not common among Jews of their time and place. See R. Avigdor Tzarfati, Perushim u-Fesakim le-Rabbenu Avigdor ha-Tzarfati (Jerusalem, 1996), p. 233, who does not know the word’s Greek origin and writes:
ואני שמעתי סנהדרין לשון סני דרין פי'שהיו שונאין דורונות
In this case, it does seem that R. Avigdor is offering what he thinks is the actual etymology of the word. R. Yom Tov Lippman Heller, Tosafot Yom Tov, beginning of Sanhedrin, writes that סנהדרין is an Aramaic word, so he too did not know its Greek origin.
Returning to R. Bertinoro, in his commentary to Avot 2:14 he offers an unscientific etymology of the word אפיקורוס, but he must have known who Epicurus was, so I assume that this is a “midrashic” etymology. 
לאפיקורוס: לשון הפקר שמבזה את התורה ומחשיבה כאילו היא הפקר. אי נמי משים עצמו כהפקר ואינו חס על נפשו לחוש שמא תבוא עליו רעה על שמבזה את התורה או לומדיה.
To turn to a different question, are there any examples in the Talmud where an etymology is not simply “midrashic” but intended to be taken seriously, and yet we know that it is mistaken? The Mishnah in Ketubot 15b mentions a “hinuma.” On 17b the Talmud asks what a hinuma is, and quotes R. Johanan who says: “A veil under which the bride [sometimes] slumbers (דמנמנה).” As Rashi explains, R. Johanan is making a connection between the word הינומא and מנמנה which itself is related to the word תנומה (slumber).[26]

ופעמים שמנמנמת בתוכו מתוך שאין עיניה מגולין ולכך נקרא הינומא על שם תנומה

The Arukh, s.v. הנמא, cites R. Hananel who states that hinuma is a Greek word. It is possible to understand R. Hananel as meaning that R. Johanan’s explanation was no more than a “midrashic” etymology. (This is on the assumption that he understood the passage as Rashi did.) However, this passage in R. Hananel also assumed a life of its own, as some saw it as providing support for the assumption that the Sages were not always correct in their etymologies. This matter has recently been discussed by Hanan Gafni in his fine book, “Peshutah shel Mishnah,” pp. 184ff., so there is no need for me to repeat what he has written.
Excursus 2
R. Raphael Mordechai Barishansky was shocked to read what the Rogochover said about the Vilna Gaon, as I think we all are. He responded strongly in an article in Der morgen zhurnal which was later reprinted in his Osef Mikhtavim Mehutavim (New York, 1952), pp. 167-169. Even though his words are strong, R. Barishansky shows great respect for the Rogochover. 

This is not the case with R. Abraham Aaron Yudelevitz whose attack on the Rogochover is quite sharp. It needs to be said, however, that this came after the Rogochover referred to R. Yudelevitz – who was himself an outstanding scholar – in a very negative way. In printing the Rogochover’s letter, R. Yudelevitz tells us that he cut out some of Rogochover's harshest words, but we still get the picture. The Rogochover was responding to R. Yudelevitz’s novel view that halitzah can be done with an agent, and the Rogochover referred to R. Yudelevitz as a בן סורר ומורה. See R. Yudelevitz, Av be-Hokhmah (New York, 1927), p. 82. [27]
Here is some of what R. Yudelevitz said in response, ibid., pp. 83,85-86. The language is very sharp (and also refers to how the Rogochover rejected something the Vilna Gaon wrote):
פער פיו בזלזולים כהאשה בת בוזי היושבת בשוק ומוכרת עיגולים בשער האשפתות ואולתו כפרתו כי אין קץ לשטותו ולגאותו.
אבל הוא אינו חושש לזה, לא להרמב"ם ולא להשו"ע, כי הוא חושב כי עד שבא הוא לעולם לא היתה לישראל תורה כלל כי לא הבינו תורה מאומה וממנו התחילה התורה ובו תסיים וראוי היה לו לומר דכל מי שאינו אומר כמותו יתכן כי הוא עוד גאון אבל אינו עוד גאון עצום ויחיד בדור כמוהו, אבל גאות אדם תשפילנו כתיב לכן הוא בגאותו שחקים משפיל את עצמו כי אמר רק דברים פשוטים הגונים לבור ולא גאונות והאיש שאינו אומר כמוהו הוא פחות מתלמיד בור ולא שייך בו גדר זקן ממרא ורק הוא שאומר דברי בורות יכול להיות זקן ממרא ח"ו ובאמת כי כל התורה שלנו מונחת במוחו בכח זכרונו הנפלא אבל כח הבנתו קטנה מהכיל זה (כי כח הזכרון וכח הבנה באדם הם שני כחות נגדיים זה לזה כידוע), ולכן הוא מבולבל ומשוגע ומקיים מ"ע והיית משוגע בכל פרטיה ודקדוקיה כראוי לצדיק ובגודל חסידותיה הוא מבטל גם דברי הגר"א מווילנא זצ"ל והוא יושב בעינים על הדרך כי תורתו מלאה עינים, עיין עיין, אבל אינה ברה מאירת עינים רק סמיות עינים.
Regarding the Vilna Gaon, I know of only one other figure in the twentieth century who expressed a somewhat critical view of him and that is R. Nahum Ben-Horim. Here is his picture.
  
I found the picture on this website, which is an ongoing translation of the important eight volume Leksikon fun der nayer yidisher literatur, which contains over 7000 names. The translator is Professor Joshua Fogel who, you might be surprised to learn, is not a Yiddishist. He is a professor of Chinese and Japanese history at York University in Toronto. In addition to his numerous publications in Chinese and Japanese Studies (almost fifty books written, translated, or edited), he has also published four volumes on the Talmud. See here. I think readers will find the introduction to his book on Tractate Avodah Zarah particularly interesting. See here. Fogel is just one of the many people whose lives have been enriched by the ArtScroll translation of the Talmud.
Ben-Horim, the author of Hakhmei ha-Talmud (Jerusalem, 1922) on R. Yohanan ben Zakai (among other books), was a very minor figure, but it is interesting nonetheless to see what he had to say. The following is a letter that I found here in the Chaim Bloch papers at the Leo Baeck Institute, AR7155-7156, p. 950.
 

As you can see, he writes as follows about the Vilna Gaon.
והוא בעצמו היה רחוק מאורחא דמהימנותא והראיה כי רדף צדיקים תמימים באף והחרים אותם. הגר"א היה בעל שכל חריף וגאון בידיעות אולם הוא לא היה מעיילי בלא בר לפני ולפנים וטעה והטעה רבים.
When he writes that the Gaon was not מעיילי בלא בר לפני ולפנים, this is a disparaging remark which comes from Sanhedrin 97b and means that the Gaon was not among those “who enter [the heavenly court] without restriction.”
It is also shocking to see Ben-Horim write:
מי שיודע ללמוד מעט או הרבה אסור לו להיות טפש ובעל גאוה וכאלה היו רבים בין הראשונים.
Returning to R. Yudelevitz, here is a picture of him that I previously posted.
He is on the right and R. Gavriel Zev Margulies is on the left. The picture is from 1926 and was taken outside the White House. R. Yudelevitz and R. Margulies were part of a delegation that met with President Calvin Coolidge. For a detailed discussion of R. Yudelevitz and the halitzah controversy, see R. Yoel Hirsch's Yiddish article here. For another informative article by Hirsch on R. Yudelevitz, see here.
Everyone assumes that the idea of halitzah with an agent originated with R. Yudelevitz. However, R. Isaac Raphael Ashkenazi, the rav of Ancona, refers to this notion in a responsum from 1884.[28] He mentions that the rabbi of Modena (whose name is not mentioned) suggested doing halitzah with an agent. R. Ashkenazi strongly rejects this suggestion:
כי דבר זה מתנגד לפשט הכתובים ולשורש המצוה כאשר יבין בנקל כל מבין
Regarding halitzah, you can see an actual ceremony here and here, with R. Aryeh Ralbag presiding.
* * * * * *
1. It has been a while since I had a quiz, so here goes. In the current post I mentioned the prohibition of Torah study on Tisha be-Av. This is an example where the halakhah of Tisha be-Av is stricter than that of Yom Kippur. Many authorities rule that there is also something else that is forbidden on Tisha be-Av but permitted on Yom Kippur. Answers should be sent to me.
2. In my last post I raised the question as to why Middot and Kinnim are the only Mishnaic tractates included in Daf Yomi. Menachem Kagan, himself a Daf Yomi magid shiur, wrote to me that only these tractates of the Mishnah are included in the Vilna Shas as if they are talmudic tractates, by which I mean that they continue the page numbers of other talmudic tractates. We do not know why these mishnaic tractates were included in the Vilna Shas in this fashion, but this is certainly the reason why they were included in Daf Yomi. As to why only Shekalim from the Jerusalem Talmud is included in Daf Yomi, Kagan correctly notes that by including Shekalim the entire order of Moed is complete.
3. Betzalel Shandelman sent me the title page of a vocalized edition of the Mishnah Berurah. As you can see, R. Moses Rivkes’ name is vocalized as Ravkash. Shandelman also sent me the title page of the Oz ve-Hadar edition of the Mishnah Berurah and it does the same thing. I have never seen this vocalization before and it is incorrect. His name was Rivkes, which is from the word Rivkah, supposedly the name of his mother. Similarly, R. Joel Sirkes was called this, as his mother’s name was Sarah. R. Moses Isserles was called this as his father’s name was Israel. The pattern is clear: Rivkes, Sirkes, Isserles.[29] In each case the final letter is a sin, not a shin.

4. Readers have sometimes asked for a list of places where I will be speaking. It happens that there are a number of places in the next couple of months.
December 1-2, 2017, Shaarey Zedek, Valley Village, CA.
December 15-16, 2017, Ohel Leah, Hong Kong

December 29-30, 2017, Shaare Shalom and Kingsway Jewish Center, Brooklyn. On Saturday night, Dec. 30, 7:30pm at Kingsway Jewish Center I will be speaking on "Are We Really One? Orthodox Separatism from Germany until Today."
January 5-6, 2018, Young Israel of Holliswood, Queens
January 19-20, 2018, Skylake Synagogue, North Miami Beach.
I will also be at Majestic Retreats’ wonderful Passover program in Fort Lauderdale.


[1] R. Shlomo Yosef Zevin, Ishim ve-Shitot (Jerusalem, 2007), pp. 75-76. R. Zevin, p. 75, also mentions that the Rogochover learnt Torah on Tisha be-Av.
[2] Alei Tamar, Berakhot, vol. 1, p. 96b.
[3] Orhot Rabbenu: Ba’al ha-“Kehilot Ya’akov” (Bnei Brak, 2001), vol. 4, p. 184.
[4] Nit’ei Gavriel, Avelut, p. 551 (ch. 106). In his discussion, R. Zinner calls attention to the fascinating information in R. Hayyim Karlinsky, Ha-Rishon le-Shoshelet Brisk (Jerusalem, 1984), p. 321, that when R. Joseph Baer Soloveitchik (the Beit ha-Levi) was sitting shiva for his father, he wanted people to tell him Torah insights from his father. When asked if this is not forbidden as Torah study during avelut, R. Soloveitchik replied:

חידושי תורה של הנפטר לא זו בלבד שמותר לבנו האבל לשמוע, אלא אדרבה! מצוה לו לשמעו. שכן מלבד שיש בהם משום זכות לנשמתו של הנפטר . . . הרי הם מגדילים ומרבים את צערו ויגונו של האבל בהעריכו יותר את אבידתו הגדולה בפטירת אביו.

[5] See e.g., R. Avraham Yekutiel Ohev Tziyon, Ya’alat Hen, vol. 1, p. 290; R. Hayyim Kanievsky. Derekh Sihah (Bnei Brak, 2004), 487.
[6] R. Abraham Weinfeld, Lev Avraham, no. 98.
[7] See R. Chaim Rapoport, “Sipurim Temuhim . . .,” Hearot u-Veurim 33:2 (2013), pp. 55-67, for an excellent discussion of the matter.
[8] R. Joseph Karo cites the passage from the Yerushalmi in Beit YosefYoreh Deah 384, but adds that this view was not accepted. Shibolei ha-Leket, ed. Buber (Vilna, 1887), Hilkhot Semahot no. 26 (p. 177), appears to be the only rishon to accept the Yerushalmi’s position. See R. Ovadiah Yosef, Yabia Omer, vol. 2, Yoreh Deah no. 26:3.
[9] R. Hayyim Kanievsky. Derekh Sihah, p. 487, thinks that the Yerushalmi's position is why the Rogochover studied Torah while sitting shiva, but he did not want to tell people that this was his reason, presumably, because this would seem haughty. There are examples of other great scholars who studied Torah while sitting shiva, and they indeed explained their behavior by citing the Yerushalmi. See e.g., R. David Falk, Be-Torato Yehegeh (Jerusalem, 2012), p. 76. Yet this still remains problematic for some. See e.g., R. Moshe Shulzinger, Peninei Rabenu Yehezkel (Zikhron Meir, 1992), vol. 1, p. 48, who cites an unnamed “gaon” who did not approve of using the heter of the Yerushalmi and commented:

איך אפשר שהדין הנפסק שאבל אסור בת"ת נאמר רק ליושבי קרנות, ולא לת"ח המבינים ומרגישים בתורה כי היא חייהם ולהוטים אחרי', אתמהה.

It is reported that while sitting shiva, R. Hayyim Soloveitchik studied in depth those Torah subjects that are only permitted to be studied in a perfunctory way. See Kamenetsky, Making of a Godol, p. 932. Kamenetsky also quotes R. Joseph B. Soloveitchik that according to R. Hayyim study that is not in depth is not even regarded as Torah study
[10] Speaking of antinomianism, see Yehudah le-Kodsho (Tel Aviv, 2001), vol. 3, pp. 117-118, where the hasidic rebbe R. Shlomo Eger of Lublin writes to the Rogochover arguing that as long as some prayer is said in the morning in the זמן תפילה, one can recite the morning Amidah after this time: יכולין להתפלל אימת שירצה. Unfortunately, we do not have the Rogochover’s response to R. Eger, in which he certainly would have blasted this unprecedented suggestion.
[11] BenayahuBerakhot 24b (p. 8a(.
[12] See Rapoport, “Sipurim Temuhim,” (above, n. 16), pp. 63-64. See ibid., note 50, for the numerous places in the Rebbe’s works where the story is found.
[13] For an interesting hasidic passage that includes Tisha be-Av but focuses on fasting rather than learning Torah, and includes a shocking comment about the Anshei Keneset ha-Gedolah, see R. Abraham Yelin, Derekh Tzadikim (Petrokov, 1912), pp. 13b-14b (emphasis added):

ושמעתי מחסיד ישיש א'שנסע להרה"ק ר'יחזקאל מקאזמיר ז"ל שהוא היה מקיל גדול בתעניות, ואמר שאנשי כנסה"ג שתקנו התעניות מתביישין על שלא הסתכלו בדורות אלו, וסיפר כמה ענינים מקולותיו שהיה קשה לי לכתוב, ובשם רבינו הקדוש ז"ל מפאריסאב שמעתי שאמר בזה"ל מוזהר ועומד אני מהה"ק ר'נתן דוד ז"ל משידלאווצע לדרוש ברבים ששום אשה שראויה עדיין לילד לא תתענה כ"א ביום הקדוש, ולכן עכ"פ אדרוש זאת לידידיי.

I will deal with fasting in my next post.
[14] See the Vilna Gaon’s commentary and Tiferet Yisrael, ad loc. See also the Vilna Gaon’s commentary to I Chron. 1:4.
[15] Em la-Mikra, Gen. 10:2.
[16] Bayit Ne’eman 41 (17 Kislev 5777), p. 2. R. Mazuz cites R. Benamozegh. See also R. Mazuz, Mi-Gedolei Yisrael, vol. 3, p. 55.
[17] See Excursus 1.
[18] Kohut, Arukh ha-Shalem, s.v. גרמן, also did not know this, as he writes:

הרמב"ם גוזרו מלשון גרם עצם, וקשה להלמו!

[19] There are two “volume 1” of the Tzafnat Paneah. The one I refer to is the volume published by Mrs. Rachel Citron, the Rogochover’s daughter.
[20] See Yair Borochov, Ha-Rogochovi (n.p., n.d.), p. 179, for a report that the Rogochover suggested that the head pains he suffered from were punishment for perhaps having treated rishonim and aharonim without the proper respect. There is something very strange in this book on p. 176, which is cited מפי השמועה (see sources on p. 419). Borochov states that the Rogochover’s opinion was that Muslims are worshipers of avodah zarah, as they worship the moon! This is so absurd that it is difficult to believe that the Rogochover could have said it. Borochov then states:

והגאון המשיך: הרמב"ם לא פסק שהם עובדי עבודה זרה, כיוון שהוא התגורר בארצות האיסלם ופסק כזה היה בגדר סכנה ופיקוח נפש.

It is simply impossible to believe that the Rogochover could have said something so outlandish.
[21] See Excursus 2.
[22] Regarding the Rogochover's harsh comments about other great Torah scholars, and how he referred to these scholars,  Zevuluni writes:

  התבטאויותיו החריפות כלפי רבים מגדולי התורה בדורו ואף בדורות הקודמים, לא גרמו בדרך כלל למרירות ולנטירת  איבה . . . הוא היה נוהג לקרוא לגדולי הדור ואף בדורות הקודמים בשמותיהם הפרטיים

Zevuluni records the following story that he heard from the Rogochover. The Rogochover was once a dayan in a large monetary dispute. After a compromise was reached, the litigants put a significant amount of money on the table as payment to the dayanim. The other two dayanim refused to take the money and the Rogochover therefore took it all. He explained that the Talmud, Hagigah 4a, states: Who is [deemed] an imbecile (shoteh)? One that destroys all that is given to him. The Rogochover said that one would have expected the Talmud to say, One that destroys all that he has rather than all that is given to him. From here, the Rogochover stated, there is a proof that if someone gives you something and you refuse to accept it, that you are an imbecile. The Rogochover added, I do not want to to included in this category.

Kamenetsky, Making of a Godol, also records comments of the Rogochover about other Torah scholars. See e.g., p. 743 n. i, that in 1934 the Rogochover said that there is no one in Eretz Yisrael who knows how to learn.

Interestingly, on p. 739, Kamenetsky quotes his father that R. Hayyim Soloveitchik and R. David Friedman of Karlin were greater scholars than the Rogochover.
[23] I discuss this matter in Between the Yeshiva World and Modern Orthodoxy, pp. 152-153, and in “Torah im Derekh Eretz in the Shadow of Hitler,” Torah u-Madda Journal 14 (2006-2007), pp. 85-86.
[24] In Modern Hebrew the word מעין is pronounced ma’ayan, as if there is a patah under the ayin. In reality, there is a sheva under the ayin. See Yehoshua Blau, “Al ha-Mivneh ha-Murkav shel ha-Ivrit ha-Hadashah le-Umat ha-Ivrit she-ba-Mikra,”Leshonenu 54 (2000), pp. 105-106.
[25] See Fixler, “Perush ha-Rambam le-Milim ha-Yevaniyot she-ba-Mishnah,” Asif 2: Tanakh u-Mahashavah (2015), pp. 384-393.
[26] Rashi’s explanation is not without problems. See R. Weinberg, Seridei Esh, vol. 3, p. 87.
[27] R. Elijah David Rabinowitz-Teomim also was very critical of the Rogochover, yet any such comments have been censored in his published writings. However, one passage was published from manuscript in Shmuel Koll, Ehad be-Doro (Tel Aviv, 1970), vol. 1, p. 202:
 והרב ר'יוסף ראזין נ"י הנקרא הראגאצובער מדינאבורג, אמר שדברי הח"ס הם דברי שטות  ונבהלתי לשמוע קלות הדעת ממי שהוא רב יושב כסאות למשפט הוראה לדבר דברים כאלה על אור עולם הח"ס ז"ל, אשר בצדקתו ורוחב לבבו כפתחו של אולם הוא כאחד הראשונים ומי כמוהו מורה בכל חדרי תורה, ובעוה"ר רבו הקופצים בראש שלא למדו כל צרכן, ולא שימשו כל עיקר שמוש ת"ח, אשר לחד מ"ד עדיין הוא ע"ה כבברכות מ"ז ב', חבל על דאית לי'דרתא ותרעה לדרתי'ל"ע, ואף למאן דל"ל גם דרתא

[28] Va-Ya’an Yitzhak, Even ha-Ezer, no. 15.
[29] When I say “the pattern” I mean the pronunciation of the first syllable, as Isserles was actually probably pronounced “Israls.” The final “s” is a possessive so Moses Israls (Isserles) = “Moses of Israel”, Joel Sirkes = “Joel of Sirka (Sarah), and Moses Rivkes = “Moses of Rivkah.” See R. Hayyim Yitzhak Cohen’s letter in Or Yisrael 45 (Tishrei 5767), p. 252. Other surnames that come from a female progenitor are, as Shimon Steinmetz reminded me, Chajes, Edels, and Pesseles. I assume that Perles is also to be included in this list. I do not know about the name Fleckeles, but there is a place in Germany called Fleckl, so that might be the origin.

Ancient Jewish Poetry & the Amazing World of Piyut: Interview with Professor Shulamit Elizur

$
0
0
ANCIENT JEWISH POETRY & THE AMAZING WORLD OF PIYUT: Professor Shulamit Elizur explores the Cairo Genizah and other obscure places for hidden gems

BY BATSHEVA SASSOON

Just as the mountains surround Jerusalem, so G-d surrounds his people, from now to all eternity —Tehillim 125:2

This piece originally appeared in14 TISHREI 5778 // OCTOBER 4, 2017 // AMI MAGAZINE #337
Thanks to Ami for permission to publish this here.This version is updated with a few corrections and additions

Inside the Old City of Jerusalem one cannot see the mountains that surround it, only its many confining walls. Yet even for someone who has a phobia of confined places, as I do, this part of the Holy City is liberating. Many years ago, the great Jewish poet Rabbi Yehudah Halevi wrote longingly about Jerusalem, “I wish I could fly to you on the wings of an eagle, and mingle my tears with your dust.” Today, one can readily fly to Jerusalem, but to have a chance to explore its poetic and emotional underpinnings is a rare treat.

Professor Shulamit Elizur, whom I am visiting this morning in her book lined apartment, is not only one of the foremost experts in the world on piyut but she is also a talmidah chachamah and scholar, whose fear of sin precedes her wisdom.

“I was around 16 years old when I realized that if you want to learn something, it isn’t wise to try to absorb too much at one time,” she shares with me without a hint of pretension. “I decided to study the Mishneh Torah of the Rambam, so I learned one perek a day until I got to the end. I did the same thing with Nach, learning two perakim a day, and I’ve gone through the entire Shishah Sidrei Mishnah numerous times. The same applies to piyutim: If you divide them up and study them over time, you will eventually succeed in understanding all of them.”

She then asks me not to mention some of her other scholarly undertakings so that she doesn’t come across as if she were bragging. And she’s not; she is simply a brilliant scholar who loves to learn every spare minute, and the world has been tremendously enriched by that. As the head of the Fleischer Institute for the Study of Hebrew Poetry, a member of the Academy of the Hebrew Language and a member of the editorial board of the Mekitze Nirdamim publishing house, she has her hands full. But she still finds time to write books and study, as well as to talk to me this morning about her ongoing research. Indeed, her energy is laudable as she keeps on getting up to fetch one book after the other to prove a point.

GENIZAH

Anyone who is familiar with contemporary Israeli culture knows that there has been a revival of the singing of piyut. Jewish liturgical poems that were composed to be recited during tefillah are now being performed by Israel’s top singers in clubs and at concerts. But Shulamit Elizur insists that what she does has nothing to do with this trend.

“The modern performers are mainly interested in the piyutim that have tunes, and those that are printed in our siddurim. But I’m involved in doing research into the piyutim that were lost and haven’t been said in many years. My field is kitvei yad, primarily those that were found in the Cairo Genizah.”

I ask her if after all these years it’s still possible to find new things.

“We have an organization that takes all the fragments and deciphers them. For example, I found a fragment of a page and then much later I found another piece of the same page. It turns out that the page is part of a sefer written by Rabbeinu Saadyah Gaon against the Kara’im. We don’t have the entire book, but the two pieces I was able to put together are from a previously unknown part of that sefer, which was very exciting for me.”

“So it’s all about putting pieces together,” I state.

“Yes, although we do sometimes find complete pages as well. For example, I discovered a piyut for Tefillat Geshem on Shemini Atzeret that isn’t found in our siddurim and predates the great paytan Rabbi Elazar Hakalir, who lived in Eretz Yisrael close to the Muslim conquest. It is very unique and I published it in one of my articles.

“When we go through the Genizah, we examine each piece individually to try to understand what it is. We have a catalogue with over 160,000 entries. That doesn’t mean that there are that many piyutim, because if we find the same piyut five times it gets five separate entries. But there are tens of thousands of them, most of which are unknown, and we are constantly finding more. The next step is to upload them onto a website to make them accessible to the public, but right now we don’t have the funds to complete the project.

“We still have a few years of research left, because even though we’ve gone through every fragment found in the Genizah that was known to be a piyut, there are still many more that weren’t known to be parts of piyutim. In Cambridge, the Genizah was organized according to category: There are contracts, letters, parts of Tanach, Talmud and piyutim. My teacher, Ezra Fleischer, began the work of examining all the other categories for fragments that were previously unrecognized as piyutim, and the work is not yet finished. For example, when a contract was no longer needed, the other side of it could then be used to write piyutim, but it was still categorized as a contract. So we still need to find all of those fragments of lost piyutim and piece them together.”

“How many fragments are in the Genizah?”

“Tens of thousands, and sometimes there can be as many as 50 piyutim on a single one. This is a very large undertaking. Ezra Fleischer worked on it for 40 years, and before he passed away he asked me to continue his work.”

“So you’re his successor.”

“For this project, but I don’t claim to come close to his stature. He was unbelievably knowledgeable in piyut, nusach hatefillah, secular poetry and languages; he spoke more than ten.”

“Was he born in Eretz Yisrael?”

“No. That’s another story, which is really deserving of its own article. He was born and raised in Romania. His father was Yehuda Leib Fleischer, who did research on Rav Avraham ibn Ezra, which is why he named his son Avraham Ezra.

“As a bachur, Ezra was an activist for immigration to Eretz Yisrael, so he was arrested and put in jail under extremely dangerous conditions. He was kept in solitary confinement for a number of years, so during that time he composed a number of Hebrew songs and poems in his head. When he was finally freed, he wrote three books of songs and poems from memory.

“He also wrote a book against the Communists, which he was able to put into the hands of the Israeli ambassador, who sent it to Israel and had it printed under a pen name. It received such wide acclaim that he received the Israel Prize for it anonymously while he was still in Romania. But he couldn’t reveal to anyone that he was the author, because he knew that the Romanians would kill him if word got out.

“A year later he was allowed to go to Israel, where he became friends with my parents. I was five years old when I first met him. He told me that he had studied law in Romania because that was the only exam that wasn’t held on Shabbat. He actually hated law, but he had to study something in university so he chose that. Still, even after he graduated he couldn’t get a job in a prestigious law office, which would have necessitated working on Saturdays, so he became the official secretary of the kehillah under Rav Rosen. He really had unbelievable mesirat nefesh to keep Shabbat.”
ACADEMIA

“How did you become interested in the study of piyut?”

“When I went to university I wanted to study the Hebrew language. But because I was required to add another subject I decided to add Hebrew literature, which my mother taught. Then Professor Fleischer invited me to join his project and I loved it. I took several courses with him and became more and more interested. I finished my bachelor’s degree after only two years and had to decide what to do next.

“In the meantime I had gotten married, and I wanted to make sure that whichever professor I learned under would help me advance in my studies. I also had a choice between studying for a master’s and a more difficult program that would allow you to start working towards your doctorate after a year of study. By then I was expecting, and I realized that the harder program would actually be easier for me because it allowed for much more study to be done at home. The problem was that the language department didn’t want to work with me within the parameters of this program. Since I loved the piyutim, I decided to try to do my doctorate with Ezra Fleischer and he agreed. After the initial year of post-graduate study it took me another three and a half years to receive my doctorate. So the whole thing from undergraduate to PhD took six and a half years, which was also when I gave birth to my third child.”

“Did you find that you had a harder time as a woman in a man’s field?”

“There were never any problems because of that.”

“Are you the highest-ranking professor of piyut in Hebrew University?”

“Yes. There are professors emeritus, but I’m the only one left who is still teaching. Aaron Mirsky, who was related to me, and Ezra Fleischer have both passed away. Then there’s Yosef Yahalom, but he is now retired.”

“Aaron Mirsky internalized the language of the paytanim, but people don’t write like that anymore.”

“That’s true, and sometimes it wasn’t easy to understand him. I remember that my mother once won a prize and Aaron Mirsky was one of the judges who gave a speech. He used the word ‘shigush,’ and throughout the entire evening my aunt kept asking what it meant. I told her that it was an Aramaic word from the piyutim. Incidentally, having a knowledge of targum is also very helpful when trying to understand the piyutim. I make sure to learn shnayim mikra v’echad targum every week. My father taught me Targum Onkelos when I was a young girl, and I taught it to my children as well.”

“Are most of your doctoral students at the university secular?”

“No. Most of them are religious.”

“Do your secular students look at all of this as simply another subject, or does it bring them closer to Yiddishkeit?”

“I really don’t know. Sometimes it does bring them closer. I’ve had students who told me that they weren’t familiar with any Tanach, so I told them to study two perakim a day to catch up. But only one person actually took my advice. I remember that it really bothered me at the time that she was the only one, because she wasn’t Jewish, but in the end she became a giyoret kahalachah and is a shomeret mitzvot.”

“Do you face any difficulties as a woman in this field in the world at large?”

“It’s a bit more complicated. I never go anywhere I’m not wanted.

TORAH KNOWLEDGE

“You must really have a lot of Torah knowledge for all of this,” I tell her.

“I need to learn all the time, so I do.”

“There certainly aren’t many women in the world who know as much Torah as you do,” I insist.

“Baruch Hashem, there are many women who are very knowledgeable today, although they might not be familiar with piyutim. At the last Siyum HaShas, the organizers realized that a lot of people were bringing their wives along, so they decided to have a separate women’s program and asked me to speak. I talked about a mesorah that emerges from the piyutim that Hillel and Shammai were actually brothers, and I explained what it really means. The paytan says that just as the Torah was originally given to two brothers, Moshe and Aharon, so too was it later given to Hillel and Shammai, who were also brothers. Then I showed them how Hillel is a continuation of Aharon and Shammai is a continuation of Moshe, and I brought many mekorot showing how each one had his own direction and how the two of them coming together b’achvah is the epitome of the entire Torah.”

“Where did you find all of those sources? In midrashim?”

“Some of them are from the Midrash, but there are a lot in chasidut as well.”

“In order to understand piyutim a person would have to study them for many hours, but we usually say them too quickly to really understand them.”

“That’s true. That’s why they should be learned properly before Yom Tov. But you don’t have to learn everything in a single year. You can do it gradually. I apply the same principle to the kinot of Tishah B’Av; each year, two should be studied properly. While we’re on the subject, I’d like to share something very interesting. The first kinah we say in the morning is alphabetical in order, but it only starts from the letter samech. What happened to the previous letters? Well, if you look in the machzorim of Nusach Italia you’ll find that they recite a krovetz for each brachah of Shmoneh Esrei. The paragraphs are arranged alphabetically from alef through nun, but they end at Bonei Yerushalayim. That’s because the original place to say kinot was in the middle of the brachah of Bonei Yerushalayim during Shmoneh Esrei! They didn’t say as many kinot as we do, though; they’d recite a few piyutim of kinot and then a few piyutim of nechamot. Similarly, the original minhag in Ashkenaz for Selichot on a taanit was to say it during the brachah of Slach Lanu.

“Studying piyutim reveals minhagim that have been forgotten. For example, on Rosh Hashanah they would blow the shofar in the Beit HaVaad (where the Sanhedrin of Eretz Yisrael sat) even when it occurred on Shabbat. But how was it actually done? There’s a piyut, published by Ezra Fleischer in Tarbiz 54 (reprinted in a volume of his collected writings, Statutory Jewish Prayers) that describes how they would bring the shofar before Shabbat and tie it securely to an amud so that it couldn’t move at all. When it came time to blow the shofar, the baal tekiah would blow the shofar with his mouth without touching it so there would be no issue of carrying.”

“There are many other minhagim as well. In the foreword to every sefer I write, after I describe the literary points, I go into the tochen and the many lost midrashim and so on. I also write about lost minhagim, but what minhagim could I write about for Rosh Hashanah? However, as everyone knows, the way we often find things we’re looking for is through hesech hadaat. You just have to be aware that there’s a problem, because otherwise you might see it without understanding what you’re seeing.

“There’s a question that has bothered researchers for many years. In Masechet Megillah (30b) there is a machloket as to whether to read the parshat hashavua on the arba parshiyot and take out two sifrei Torah—as we do—or to take out only one sefer Torah and read just the special kriah for that week. The question is, according to the second opinion, how could they call up seven people to the Torah on Parshat Shekalim, for example? This question has been examined and much has been written about it.

“The researchers found kitvei yad that say that they simply read longer parshiyot for the arba parshiyot. For example, it says that according to that opinion they would read from Zachor until ba’eir heiteiv in the next parshah [Devarim 27:8]. It says that for Hachodesh they would also read more and Parah is long enough. However, it doesn’t say what they would do for Shekalim.

“A couple of years ago I found a piyut for Parshat Shekalim that I wanted to work on for something else. As I was working on the peirush, I began to wonder why it talks so much about the ketoret if it’s supposed to be about shekalim. Then I realized that it goes from the kiyor to the shemen hamishchah and the ketoret and concludes with ‘V’shamru Bnei Yisrael et haShabbat.’ So I suddenly realized that it must have been the kriah for Parshat Shekalim according to the second opinion—until V’shamru. This piyut was able to help me find a minhag without even searching for it.

“Similarly, the piyutim can give us a picture of what the nusach hatefillah was like. I wrote a paper saying that the nusach of Shmoneh Esrei used to have pesukim before the end of every brachah, just as there are pesukim before the end of birchot kriyat Shema. I proved this from the piyutim, although I was strongly criticized. Then I showed it to one of my former students who told me he’d heard something similar from a researcher who had found a Christian prayer in Greek from the fourth century that was based entirely on Shmoneh Esrei and also had pesukim at the end of each brachah. Another researcher subsequently found a papyrus from that era that also showed one of the brachot with pesukim. There are researchers who still disagree, but I feel that there are now three proofs for this idea.

“I also wrote a sefer called Piyutei Pinchas Hakohen. Pinchas Hakohen was a rosh yeshivah and paytan in Eretz Yisrael during the eighth century. There are many minhagim that can be found in his piyutim as well. He has many beautiful piyutim for Rosh Chodesh, one nicer than the next. However, he also has piyutei kiddush yerachim that are very difficult. In that group, there is a kiddush for each month. But when would kiddush be said on Rosh Chodesh?

“In Masechet Sofrim [19:7] it says that the zekeinim and the talmidim would make a seudah on the night of lamed and after Birkat Hamazon they would pour a cup of wine, say the brachah of Hagafen, and then they would say a brachah that concluded with Baruch atah Hashem, mekadeish Yisrael v’roshei chodashim. So he composed a special nusach of kiddush to be said each month with that brachah. In Masechet Sofrim it says that this wasn’t a regular kiddush but a special praise of Hashem, which had to include something about the tuvei ha’ir, the shevatim, the months of the year and the mazalot.

“You can see in his piyutim that each month contained something about its mazal, the corresponding sheivet, its stone in the Choshen and so on. He goes through it in alphabetical order, and in each month when he reaches the letter tzaddik he discusses the tzom, the fast that occurred in that month. They had a list of fasts that were observed in commemoration of whatever took place in that month. I did some research and eventually found the list in a kinah for Tishah B’Av written by Rabbi Elazar Hakalir. Then I started looking through kitvei yad and found a lot of them describing these fasts. I ultimately wrote a whole book on these fasts, because there are a number of different versions, including one that’s quoted in Shulchan Aruch [Orach Chayim 580:2]. I even gave a full seminar on this topic. One of my students told me she expected it to be boring, but in the end it was the most interesting one she’d ever taken!

“Not everyone observed those fasts; only the talmidei chachamim fasted. Eventually it turned into a list of yahrtzeits of tzaddikim that grew longer and longer, because once they weren’t fasting anyway it didn’t really matter how long the list was. But the original list was quite short. This was something I only found out about thanks to the piyutim of Pinchas Hakohen. I’ve also learned a lot of other interesting things, including some gezeirot the Jews suffered from in those days. The first part of the sefer on the fasts is just texts with philological explanations. The second part is a discussion of all the fasts.

“Are they all yahrtzeits?”

“Most of them are, but some of them commemorate other events that took place. For example, the fast of 8 Teves is observed to commemorate the writing of the Torah in Greek, which is mentioned in Shulchan Aruch.

“Incidentally, I wrote a sefer for the bar mitzvah of each of my sons—although not for my grandsons, because that would be too much for me, ka”h! One son’s bar mitzvah was on Parshat Hachodesh so I wrote about the piyutim of the arba parshiyot. Another one was in Parshiyot Acharei Mot-Kedoshim, so I wrote about a paytan who wrote a lot for Acharei Mot and Yom Kippur.”

ANCIENT HISTORY

“How far do the piyutim go back?” I inquire.

“We have some that go back to the fifth century and maybe a bit earlier, but probably not much earlier than that. The sixth century has quite a lot of piyutim, and by the tenth century we find an explosion, to the extent that every small community had its own piyutim. They were very important to each kehillah. Think about what happens now during chazarat hashatz. People don’t listen with the proper kavanah, and it’s only natural because the chazan is simply repeating what everyone just finished saying. But if the tzibbur expected to hear a new piyut, it would cause everyone to concentrate much better. In those days they didn’t simply repeat the piyutim of the previous year; every year they came up with something new. Just for Shachris of Shavuot we have six piyutim that were written by Rabbi Elazar Hakalir to be said before Kedushah. One of those reached Ashkenaz, but the Genizah has more.”

“Many cultures have been built on the oral transmission of tradition through song. Is that something that existed in our history as well?”

“The paytanim originally knew their songs b’al peh, because as the Gemara says [Shabbos 115b], ‘Kotvei brachot k’sorfei Torah,’ those who write the brachot of Shmoneh Esrei are considered to have burned the Torah [because they are not allowed to be saved if there is a fire on Shabbos]. And the piyutim were actually said within chazarat hashatz instead of the nusach of the middle of the brachot and then they concluded with the matbei’a of the brachah.

“We know this because some piyutim are meshorsharim, linked together by beginning each one with the last word of the previous piyut, which means that nothing was said between the ending of the brachah and the beginning of the next piyut. Additionally, we see that the piyutim mentioned tal and geshem, depending on the time of the year, because that was the only way to mention them. They also said all of the piyutim by heart, which is why they are usually arranged alphabetically to make them easier to remember.

“As we know, it was forbidden to have written siddurim in those days. They only started writing them down much later. If they were written down, it was usually done in secret. But of course, if they hadn’t been written down at all we would never know about them, so they were at least sometimes written down, but the typical person didn’t have one. We have a letter from a chazan to a friend asking him to send him piyutim before the chagim, and to do so quickly, so he would have enough time to learn them by heart.”

“Why did they have to be recited from memory?”

“It’s a matter of kavod not to read words that are meant to be coming from the heart from a piece of a paper. To use a modern example, until the last 20 years or so it was accepted that the President of the United States doesn’t give a speech by reading from a paper. The same applies to a chazan.

“I have a student who is blind. He just sits and listens to my courses, and he’s one of my top students. He knows a lot of midrashim b’al peh. I’ll read a piyut, and he’ll interrupt every couple of words and point out which midrash it’s referring to. He’s used to knowing everything b’al peh, and the same was true for everyone when these piyutim were written. This only changed in the middle of the Geonic period.

“In those days everyone was trained to remember everything. Today, with computers, it’s only getting worse. Everyone relies on the computer and on Bar Ilan’s Responsa Project. The worst part is that without remembering, we don’t even know what to search for. That’s why it’s still so important to commit things to memory. Children used to know the entire Tanach b’al peh before they even began to learn mishnayos, and then they learned that by heart as well.”

CHAZANIM

“What do you think was the point of the piyutim?”

“To sing beautiful praises of Hashem, although they were also educational.”

“Did they have special melodies?”

“Not exactly songs with actual notes, but they had tunes in the same way that when we daven or learn Gemara there are certain tunes to the words; we don’t just say them. For example, my grandfather would work in the orchards all day long, come home, open a Gemara and chant the words in his special tune. He would also pay his workers to take a break to learn Torah, so anyone who loved to learn wanted to work for him! We don’t really know the melody to which piyutim were chanted, but there was definitely a tune.”

“Did any women write piyutim?”

“No, because the paytan had to be the shliach tzibbur, which obviously precludes women.”

“Rabbi Elazar Hakalir was a shliach tzibbur?”

“Yes, he and the great early paytan Yanai even sometimes signed their works with the word ‘chazan.’ They wrote their piyutim for themselves. When they stood at the amud, the tzibor had no idea what they would say before they heard it.”

“The piyutim of Rabbi Elazar Hakalir are very similar to those of the German Rishonim.”

“That’s because the Germans copied his style. A number of his piyutim made their way from Eretz Yisrael to Italy and from there to Germany, where they imitated him.”

“It takes a real talmid chacham to be able to understand the depth hinted at in his piyutim.”

“That’s true. I am working right now on his piyutim, so I can show you some. There’s a book I published together with Dr. Michael Rand. I wrote the peirush and he examined the kitvei yad. The book consists only of piyutim written by Rabbi Elazar Hakalir for Rosh Hashanah. It was very difficult, because it requires careful examination of all of the midrashim to be able to understand what he’s saying. Interestingly, there are very few piyutim said today that don’t have additional parts that are no longer recited.”

“In other words, they were abbreviated?”

“Yes, in later generations. For example, Ta’ir V’taria, which is said during Shachris of Rosh Hashanah, is just the refrain of a lengthy piyut that is no longer said. Another example is Melech zechor achuz keren. You can see what a great poet the author was, as in those four words he was able to mention malchiyut, zichronot and shofarot, as well as the remembrance of Akeidat Yitzchak. After that we say Melech Elyon, which we can see was censored because each line originally had a corresponding line about the melech evyon—the poor king of flesh and blood—of which we now only say two lines at the end. However, if we look at the kitvei yad we find that there was an additional piyut before Melech Elyon, which apparently was never brought to Germany and isn’t said by any community in the world to our knowledge.”

“I would imagine that if we were to say all of Rabbi Elazar Hakalir’s piyutim for Rosh Hashanah it would probably take us an entire week.”

“Or it could take us an entire year to choose which piyutim we wanted to say in a particular year! He didn’t say everything he’d ever written each year; he apparently alternated.”

LOST MIDRASHIM

“There’s another amazing thing I find when doing research. I am constantly coming across midrashim that were lost to the ages. Sometimes I’ll only find the source years later. For example, there’s a piyut that says that the moon disappears on Rosh Hashanah so that we should not be reproved in judgment. What does that mean? I looked and looked but could not find any such midrash. Eventually I found that Machzor Vitry and others write that Hashem established Rosh Hashanah on Rosh Chodesh so that when the Satan will try to prosecute the Jews by saying they sinned, Hashem will tell him to bring witnesses. The Satan then says, ‘Who should I bring? I can’t bring the sun and the moon, because the moon is in hiding and the sun can’t testify on its own.’ When the Satan comes back on Yom Kippur, Hashem tells him that it’s too late because Bnei Yisrael already did teshuvah. Here we see a source for it in 11th-century Germany, but Rabbi Elazar Hakalir lived in the seventh century. Another paytan, Yannai, who lived in the sixth century, also mentions this idea in a piyut. So without these piyutim we would have thought it was a chiddush of rabbanei Tzarfas, but now we know that it probably originated in a lost midrash.

“Another interesting example: Everyone knows that Haman was referred to as ‘the Agagi’ because Shaul allowed Agag to live one extra night, which allowed Haman’s ancestor to be born. However, the earliest makor we find in writing in the 16th century; this fact was discovered by Rav Shmuel Ashkenazi of Yerushalayim. But I found a ktav yad of a piyut about Purim that describes this very story and explains how Haman’s ancestor was born, which gives us a source from 1,000 years earlier! And there are many similar examples of lost midrashim being kept alive through unknown piyutim.”

“Is it possible that the later chachamim wrote things based on these lost piyutim?”

“That’s very unlikely, because these kitvei yad were never disseminated. But what these piyutim prove is that there was a mesorah that people knew about and may have even been set down in midrashim that were subsequently lost, and the later chachamim who did write about them were familiar with the original mesorah.”

“Do you give shiurim on the meanings of the piyutim?”

“Only in the university, although tonight there will be an event in preparation for Rosh Hashanah where I will be speaking about Unetaneh Tokef.”

“Let’s talk about Unetaneh Tokef for a moment.”

“Everyone knows the story of Rabbeinu Amnon and his mesirat nefesh that led to his writing this piyut. Everyone also knows that he lived in the city of Mainz, Germany, which means that he had to have lived towards the end of the tenth century, because we don’t find any piyutim from that region before that time.”

“He is also a personality about whom we know almost nothing.”

“Exactly. We don’t know anything about him except this story. However, we found Unetaneh Tokef in the Genizah near a collection of piyutim by Yannai. We even began to think that maybe Unetaneh Tokef was written by Yannai, which I still think is true, but at the very least it seems to have come from the era of Yannai. Other researchers argued and said that because of its length and the lack of rhymes and verses it was really from Ashkenaz. Then we found incontrovertible proof that it did not originate in Ashkenaz: a very long piyut from Rabbi Elazar Hakalir to be said right before Kedushah of Musaf that takes the words of Unetaneh Tokef and enlarges upon each line. This clearly shows that while he was not the composer of Unetaneh Tokef, he was familiar with it and it was significant enough in his lifetime that he felt it worthy of being adapted and enlarged upon.”

ELIZUR’S WRITINGS

“I see that you enjoy the piyutim of Rabbi Elazar Hakalir very much, but it would seem that most people appreciate Rabbi Yehudah Halevi more because his style is easier to understand.”

“We’ve found new things from Rabbi Yehudah Halevi as well. Incidentally, not everything he wrote is so easy to understand. Everyone knows Tziyon Halo Tishali, which is easy to understand, particularly in contrast with Rabbi Elazar Hakalir. But many of his piyutim also require study.

“I wrote an article a number of years ago about the piyutim that were written to be said before Kedushah. With all those references to hidden midrashim, they could not have been intended for just anyone sitting in a beit knesset. As I tell my students, ‘You’re all sitting in front of me right now, but when it comes to the test, some of you will get 100% while others might only get 70%.’ The paytanim understood this as well, so in the beginning of those piyutim you’ll find the references hinted at very obliquely. Then, as the piyut continues, those remazim will be fleshed out a bit more, and by the time you get to the end there are concepts that can be understood by anyone. In this way, more and more people can feel a connection.”

“Are all of your books on piyut?”

“Yes.”

“But your sefer on the parshah, Shirah Shel Parashah, is something that is accessible to everyone, not just scholars.”

“Absolutely. I wrote another book like that on secular poetry from Spain.”

“How long did it take you to write the sefer on the arba parshiyot for your son’s bar mitzvah?”

“A couple of months. I work very quickly.”

“Which sefer do you consider your biggest accomplishment— your magnum opus?”

“The one I’m in the middle of writing right now. It’s a sefer on the history of the kedushta, which are the piyutim composed to be recited right before Kedushah. There are many chiddushim in that sefer and also things about Rabbi Elazar Hakalir that I discovered.”

“From examining his kisvei yad?”

“We don’t have any kitvei yad from him personally. He passed away in the middle of the seventh century, and the earliest kitvei yad we have are from the ninth century. However, I was able to figure these things out from the style and verses of his piyutim. It’s very complicated; I’ve been working on this for decades.

“Which ones are nicer? The ones he wrote when he was younger, or the ones he wrote when he was older?”

“Although the two styles are very different, they are both very nice, and I wouldn’t say that one is nicer than the other. In between there was a time when his style was very complicated, and I don’t really appreciate it, but I like to say that he was engaged in developing his later style. His later style is much easier to understand and is very lyrical. He wrote piyutim for chatanim and for the seven weeks of nechamah after Tishah B’Av. I wrote a sefer on those. I’m currently working on Rabbi Elazar Hakalir’s piyutim for Yom Kippur, and I daven that Hashem should give me the koach to finish it.”

BACKGROUND

“Was your father a learned person?”

“Yes. He was a talmid chacham who had studied in Yeshivas Chevron as a bachur, but after that he learned entirely on his own.”

“What was his name?”

“Meir Chovav. My grandfather, father and uncle were all very interested in piyut and zemirot. They had special tunes for all of the zemirot of Motza’ei Shabbat. I don’t know many people who sing all of the zemirot in the siddur, but my grandfather did. When I got married I asked my mother to teach me all of her father’s tunes so I’d be able to pass them onto the next generation, and now all of my children know them as well.”

“I’ve heard of your father. He wrote many sefarim.”

“Right, and he was also an editor. He taught me piyutim as soon as I started to read. He davened in Yeshivat Eitz Chaim and I used to sit next to him as a young girl. They would say the piyutim for the Arba Parshiyot after davening rather than during chazarat hashatz. As they said them, my father would show me the words and explain them to me. My mother was also a teacher of literature and she wrote her master’s thesis on the Selichot of Rabbi Shimon ben Rabbi Yitzchak. So I grew up in a home where piyutim were of the utmost importance. My father had a theory in chinuch that the world needs to hear: When you tell children that if they learn you’ll give them candies, you’re teaching them that the goal is the candies, and that Torah is something that needs to be paid for and isn’t good on its own. My father’s approach was the exact opposite. If you do something correctly, I will stay and learn Torah with you. If you are dressed and ready to go to school early, you can come to my room and I will learn with you. This taught us that Torah itself was the reward. I did the same thing with my children and I’ve seen amazing results.

“Last week we went on vacation up north. When we arrived at the hotel, there was a beit knesset there. Whoever hadn’t davened Minchah yet went and davened, and then they needed a minyan for Maariv, so they waited for a minyan. Our family has seven men over bar mitzvah between our children and grandchildren, so they only had to wait for three more people. In the meantime, I walked in to see what was happening and found my son-in-law learning with a group of children and teaching them the story of tanur shel Achna’i [Bava Metzia 59a]. One of my sons was sitting and learning Gemara with his ten-year-old son. Two grandchildren—cousins—were learning Gemara; everyone was learning. They all know that whenever there’s free time it’s for the purpose of learning. I felt so fortunate. This was exactly my father’s shitah in chinuch. Whenever I see things like this it makes me really happy. Seeing the grandchildren laughing and playing during the vacation was very nice, but seeing them learning like that was so much better.”

“I’m sure the fact that they have a mother like you also helps.”

“And it’s not just my sons; my daughter is also very learned. She is now finishing her doctorate on how to teach family purity in today’s day and age.”

“How many children do you have?”

“I have four, baruch Hashem; one daughter and three sons. My daughter and her 17-year-old daughter daven in the beit knesset three times a day, sitting bitzniut in the ezrat nashim.”

“How long have you been living here in the Old City?”

“Forty-one years.”

“This is a very nice house. Are all the homes here similar?” “Each one is different. No two are the same.”

“Are there any problems with the Arabs in the neighborhood?”

“Almost none.”

“Do people who live here go to the Kotel every day?”

“Some do. There were years when I went every day, but I want to be able to daven properly with a minyan and that’s very difficult to do from the ezrat nashim of the Kotel, so I go to the Churva. I’ve been davening there every day since they renovated it. There are many women in the neighborhood who daven with a minyan every day and even three times a day. Between the Kotel and the Churva, it’s very easy. My husband goes to the Kotel because on the men’s side it’s much easier to daven.”

“What does your husband do?”

“He works at the Academy for the Hebrew Language. They are working on a historical dictionary of the Hebrew language. They have a collection of every word used by Chazal, all of the midrashim, all of the piyutim, megillot genuzot and more. They want to upload as many texts as possible into the computer and then analyze where and how many times every single word can be found. What’s unique is that they don’t just put up every word on the website; they dissect them. So, for example, as I’m working and come across a certain word, I can search for it and see every context in which it is used. They check each text according to the most accurate kitvei yad and give an explanation for every word. This is my husband’s biggest project. They also publish sefarim of the kitvei yad from time to time. For example, they printed the Talmud Yerushalmi from the only full ktav yad in existence. If there are mistakes in the ktav yad they point them out. Right now my husband is working on an index that explains each mistake; he’s constantly working on the Yerushalmi.”

“Was your husband also born in Yerushalayim?”

“Yes. His mother was a Holocaust survivor and his father was a survivor of the Chevron massacre; he was learning in Yeshivat Chevron at the time. My husband was their only son.”

“And now, to sum things up...”

“What can I really say in summary? I thank Hashem for ‘placing my portion among those who sit in the beit midrash,’ and for giving me the ability to teach and explain piyutim. I daven that Hashem should give me the koach to continue with my work.”

New Book Announcement - נשמת הבית

$
0
0
New Book Announcement

נשמת הבית, שאלות שנשאלו ליועצות ההלכה של מדרשת נשמת בנושאי היריון, לידה, הנקה ואמצעי מניעה בליווי הדרכה מעשית והסברים ונספחים רפואיים, 367 עמודים

Nishmat Habayit is a collection of 63 she’elot uteshuvot on Pregnancy, Birth, Nursing, and Contraceptives. Each question has a short answer, as a yoetzet halacha would addresses the woman with the question, followed by a more extensive halachic discussion. The questions were selected from among tens of thousands in Nishmat’s Taharat Hamishpacha database. The responses were authored by a team of yoatzot halacha, under the supervision of Rabbi Yehuda Henkin and Rabbi Yaakov Varhaftig; and edited by Rabbi Yehuda and Chana Henkin. The book includes medical appendices, helpful even to poskim. The responses display sensitivity to women, coupled with complete faithfulness to halacha. The book carries haskamot of recognized poskim in Israel. The book was published by Maggid Press and is available here. Sample chapters are available upon request [Eliezerbrodt@gmail.com ]

Here is the title page, table of contents, and haskamot.












Review of Kedushat Aviv: Rav Aharon Lichtenstein zt”l on the Sanctity of Time and Place

$
0
0
KedushatAviv:
RavAharonLichtensteinztlontheSanctityofTimeandPlace

RavElyakimKrumbein
(TranslatedbyDavidStrauss)

RavElyakimKrumbeinstudiedwithRavSoloveitchikat YUandmadealiyain1973. HehasbeenaramatYeshivatHarEtzionsince 1981 andheadsitsTochnitBekiut. HealsoservedasaPedagogicAdvisoratHerzogCollege. RavKrumbein'sguidesforself-studyontheBavot, KetubotandothertractatesarewidelyusedbyYeshivastudents, andhehasalsowrittentwovolumesofstudyguidesonGittinandKiddushinentitledSho'elK'inyan. HeistheauthorofMusarforModernsandseveralcoursesontheYeshivatHarEtzionsVirtualBeitMidrash, aswellasmanyarticlesonTalmud, Halakha, andJewishthought, includingseminalstudiesonthemethodologyofBrisk.

ReviewofRavAharonLichtenstein, KedushatAviv: IyyunimBeKedushatHaZemanVehaMakom, editedandadaptedbyR. ShaiLichtenstein, asst. ed. R. ChaimNavon(MaggidandYeshivatHarEtzion, 2017; Hebrew); 512 pp., availablehere.

KedushatAviv: IyyunimBeKedushatHaZemanVehaMakomconsistsofpreviouslyunpublishedwritingsandlecturesofRavAharonLichtensteinztl. RavAharonwouldperiodicallycarveouttimefromhisenormousdutiesasateacherofTorahinordertocultivatethisscholarlyendeavor, thestudyoftheconceptofsanctity.” Hehadhopedandplannedthattheworkwoulddevelopintoabookofthreeparts, discussingthesanctityoftime, place, andpersonalities. Unfortunately, thisdreamwasnotfulfilledduringhislifetime. Now, however, RavAharonsson, R. ShaiLichtenstein, haseditedandpublishedthepresentvolume, withthehelpoffamilymembers, disciples, andgenerousdonors. (ThebooksintroductiondetailswhichchapterswerewrittenbyRavAharonhimselfandwhicharebasedonrecordingsandnotes.) Thevolumecoverstwotopicsthesanctityoftimeandthesanctityofplace.

A Book of Thematic Studies

Thisvolumebelongstothegenreofthematicstudies. ItisnotacollectionofnovellaeontheTalmudortheRambamorthelike, butratheranexaminationofthevariousaspectsofaparticulartopic. SuchworkstakeuponthemselvesaformidabletaskcollectingpassagesfromallacrosstheTalmudinwhichaparticularissueisdiscussedbyChazal, arrangingtheprinciplesarisingfromthesources, andclarifyingtheinnerrelationshipsbetweenthevariousparts.

Theseworkscanbeclassifiedaccordingtotheirvariousapproaches. Someauthorsattempttoturnanobscuretopicintoa"ShulchanArukh" (e.g., theMinchatKohenonthelawsofforbiddenfoodmixtures). Othersstriveprimarilytodealwiththedifficultiesofthetopicandtoruleaboutmattersthataresubjecttodoubt (e.g. ShevShemateta), and, inrecentgenerations, thegoalmaybetodefinetheconceptsindepth (e.g. Sha'areiYosher). RavAharon, asaprominentscholaroftheBriskerapproach, belongstothelattergroup. TheauthorimmerseshimselfinthedepthsofHalakhaandtakesadvantageofhismasteryoftheTalmudicpassages, theRishonim, andtheAcharonim(attestedtobyindicesattheendofthevolume).

WewerealreadyabletobenefitfromtheessayspublishedinRavAharon'spreviousbook, MinchatAviv (here), whichwaspreviouslyreviewedattheSeforimblogbyProfessorAviadHacohen (here) someofwhichconstitutecomprehensivethematicstudiesinthemselves (see, forexample, hisexaminationoftheissueof"lishmah"). Thecurrentvolume, however, isanentirelynewdevelopment. Thescopeisastounding, andtheimaginationandambitionareinspiring. Leafingthroughthemainheadings, mostofwhicharedealtwithatlength, revealsthatthebookcoversthemajorissuesrelatingtothesanctityoftimeandplace. ThefirstpartdealswiththesanctityofShabbatandYomTov, Kiddush, thesanctityofYomKippur, theSabbaticalandJubileeyears, thesanctificationofthemonths, andtheintercalationsofthecalendar. ThesecondpartopenswiththesanctityofEretzYisrael, andthenmovesontothesanctityofwalledcities, Jerusalem, theTempleMount, andtheTempleanditsvariousparts.

InKedushatAviv, RavAharonappliestheuniquescholarlyapproachthatcharacterizesallofhisteachingsinordertoelucidatethetopicofsanctity. Wewillnotebelowseveralpointsrelatingtotheauthorsmethodologicalapproach.

The Shades and Precision of Familiar Concepts

ThegrandplanoftheworkallowedRavAharontogivefreereintothefullnessofhisoriginality. Thisoriginalitystemsnotnecessarilyfromflashesofbrilliance, butratherfromtheauthorsfundamentalandthoroughexaminationofthematerialunderstudy.

Toillustratethis, letusexamineonesmallelementofadiscussionconcerningthesanctityofEretzYisrael, aclassicsubjectinTalmudicscholarship. Thechapteropenswithareviewofsomeofthewell-knowndoctrines, astaughtbythesagesofBriskfirstandforemostthedistinctionbetweenthesanctityofEretzYisraelandthenameofEretzYisrael. Thisdualityregardingtheuniquestatusofthelandhasanumberofpracticalramifications, whicharequitefamiliartoanyoneathomeinthebeitmidrash. Thus, forexample, thegeographicalscopeofthe"nameofEretzYisraelextendstothebroadboundariesofthelandconqueredbythosewhocameoutofEgypt (asopposedtothenarrowerbordersachievedbythereturneesunderEzra). Also, itisnevercancelled, evenaccordingtothosewhosaythattheinitialsanctificationofEretzYisraeldidnotholdforthefuture. Thirdly, itobligatesonlysomeofthecommandmentsconnectedtoEretzYisrael (forexample, eglaarufa, butnotterumotandma'asrot). RavAharonconsiderstheseclassicalmattersanddeclaresthat"Heavenhasleftmeroomtoilluminateanotherfacetoftheissue."FromherehecontinueswithnovelclarificationsandfurtherdevelopmentsthatgreatlybroadenthehalakhicconceptofEretzYisrael, asthetraditionaldichotomyisrestrictiveandthereisnoreasontoassumethatitisnecessarilytrue.

RavAharonarguesthatinadditiontothesanctityofthelandofEretzYisrael(whichobligatesthesettingasideofterumotandma'asrot), wecanspeakofthreedifferentconceptsthatunderliethenameofEretzYisrael: 1) thechosenlandinwhichtheShekhinarests; 2) theplacewherethesanctityoftheTemplespreadsoutgradually (asexplainedinthefirstchapterofKeilim), thisbeingreflectedinthelawsgoverningtheremovaloftherituallyimpurefromthecamp; 3) thelandwherethepeopleofIsraelbecomeaunitedcommunityandinwhichtheyfulfilltheirpublicduties(e.g., eglaarufa).

Itis, ofcourse, possibletoattributeallofthesethingstothenameofEretzYisraelandassumethattheyallapplywithinthebordersofthelandconqueredbythosewholeftEgypt. ButRavAharonwrites, inhischaracteristiclanguage, that"onecandistinguishbetweenthedifferentaspects."Itispossible, forexample, thattheindwellingoftheShekhinasanctifiesthelandindependentlyofanyconnectiontotheTemple. ItisalsopossiblethatneitheroftheseisnecessaryforregardingthepeopleofIsraelasacommunitydwellingintheirownland.

ThisapproachallowsforacertainflexibilitywhenweattempttodefinethegeographicalentityofEretzYisrael. ItmaybearguedthatthecovenantalboundariesofAbrahamarethedeterminingfactorregardingaparticularmatter, butregardingadifferentmatter, itistheboundariesmentionedinParashatMas'eiortheboundariesoftheconquestsofYehoshua. ThisdiscussionisentirelyindependentoftheideaofthesanctityofEretzYisraelregardingterumotandma'asrot, whichrelatestothelandsettledbythosewhoascendedfromBavel.

Thus, weareliberatedfromthefixedideathatanythingunrelatedtoterumotandma'asrotdependsontheboundariesofthelandconqueredbythosewholeftEgypt. Thedichotomousapproachisindeedconvenient, anditmay, infact, beimplicitinthewordsoftheRambam. However, dissociatingfromitisimportant, forexample, whenwediscussTransjordan. Thisareawascertainlysubjecttothelawsofterumotandma'asrotduringtheFirstTempleperiodbyTorahlaw, butitisreferredtoasan"impureland"inScripture. FromthistheRadbazlearnsthatinTransjordanthereis"sanctityofmitzvot,"butno"sanctityoftheShekhina."Wesee, then, thatthesanctityoftheShekhinaisnotfoundinallplacesconqueredbythosewholeftEgypt, despitetheirpossessingthesanctityofthelandwithrespecttomitzvot.Accordingtotheconventionalterminology, thissituationisdifficulttoexplain, tosaytheleast. Inthiscontext, RavAharoncitestheSifreZuta: "TransjordanisnotfitforthehouseoftheShekhina."

Anotherexamplerelatestothesanctificationofthemonth. Itisgenerallyassumedthatthesanctityoftimedependsonhumanaction, asexpressedintheblessing, "MekaddeshYisraelveha-zemanim,HesanctifiesIsrael, whosanctifytheappointedtimes."InRavAharonschapteronthetopic, thisstatementistreatedthoroughly, systematicallyandindetail.

Firstofall, wemayask: WhoisIsraelinthiscontext? Doesitrefertoacourtofthree, theGreatSanhedrin, theleadersofthepeople("MosheandAharon,"accordingtoScripture), thenationofIsraelasacollective, orthepeopleofIsraelasindividuals? Thefactthattherearesomanypossibilitiesnecessitatesprecisionindefinition, and, asmentionedabove, areadinessforliberationfromconvenientdichotomousthinking.

Theaddedvalueinthisdiscussionissignificant. Someoftheoptionsmentionedappearintheexistingliterature, usuallyinanarrowerandmorelocalizedversion. Forexample, thecontroversyaboutwhetherthesanctificationofthemonthrequiresaSanhedriniswell-knownandhasbeenamplydiscussed. Buthereitplaysarolenotina"closed"two-sidedinvestigation, butinanopeninquiry: Whois"Israel"withregardtothesanctificationofthemoadim? Thehorizonsofconsiderationandunderstandinghavethusbeengreatlybroadened.

Asforthefundamentalquestion, adistinctionmustbemadebetweenthelawinpracticeandthelawinprinciple; itispossiblethatinpracticethemoadimaredeterminedbyacourt, butasrepresentativesofthepeople. Itmustalsobekeptinmindthattheprocessofestablishingthemoadimiscomplexandhasstagesthatcanbedistinguishedfromoneanotherthedeliberations, thefinaldecision, andtheactualsanctification. Wemaypropose, forexample, thatinprinciplethedecisionisinthehandsofthecommunity, butthecourtactsontheirbehalf; regardingtheactualsanctification, however, thecourtactsindependently. ThepracticalramificationisthatthedecisionitselfmustbemadeinEretzYisrael (theplaceofthepeopleofIsraelasanationalentity), whereastheactualsanctificationcantakeplaceanywhere. Theidentityofthebodythatperformstheactualsanctificationisalsoacentralquestionwhenitcomestoexceptionalsituationsinwhichhumaninvolvementisindoubtforexample, whenthemonthisnotsanctifiedatitsappointedtime, butisrather"sanctifiedbyHeaven."Istherestillaroleforthecourtinsuchacase? RavAharondemonstratesthatthisissueissubjecttoadispute.

Theproceedingdiscussionturnstothemannerinwhichthecalendarisdeterminedinourtimes, intheabsenceofaSanhedrinandauthorizedjudges. Doesthisprovethatintheendthehumanfactorisdispensable? Onceagain, theanswerdependsupondifferingopinionswhetherthecalendarinourdayisdeterminedinpracticebytheinhabitantsofEretzYisrael(Rambam), byanearlierdecisionmadebyR. HillelIIandhiscourt (Ramban), or"inHeaven" (RiMigash). TheRamban'sviewisostensiblythe"conservative"one, asaccordingtohim, themechanismforsanctifyingthemonthremainsinprincipleasitwasthroughouthistory, withone"slight"deviationthematterwassettledlonginadvance. RavAharon, however, withhispenetratingobservation, discernsagreatdifferencebetweenprojectiveastronomicalcalculationsandwhattookplaceduringthetimeoftheTemple. Thelatterwasadirectsanctificationofthecurrentmonthinpresenttime, whereasthecourtofHillelestablishedacalendarasalong-termdirective, whichdictatesthemoadiminadvancebasedonhowtheyfitthepre-determinedframework. Thus, itturnsoutthat, contrarytowhatwemighthavethought, theRambanactuallyagreeswiththeRiMigash, andnotwiththeRambam, thatinourtimethemoadimbecomesanctifiedontheirown, withoutanydirectsanctificationonthepartofthecourt.
                                                                                  
The Role of the Written Law

Thevolumeunderdiscussionisuniqueinitscreativeuseofbiblicalverses. ThewindowtothismethodologywasopenedwidebythefounderoftheBriskerapproachofTalmudstudy, whoreliedheavilyontheideaofgezeiratha-katuv,” "Scripturaldecree,"beyondwhatisgenerallyfoundintheliteratureoftheAcharonim. (Compare, forexample, thenumberoftimesthattheterm"gezeiratha-katuv"appearsinR. ChayimHa-Levi'snovellaeandhowmanytimesitappearsintheKetzotHa-Choshen.) Asarule, thisBriskerapproachdemonstratessensitivityandprecisionwithregardtothemeaningarisingbothfromthewordingandfromthecontextofthebiblicaltext.

Forexample, wementionedearlierthatRavAharondistinguishesbetweentwolevelsofhumaninvolvementindeterminingthecalendar: establishingasystemofdates, whichcanbedoneinadvance, asopposedtoimmediateanddirectsanctification. AccordingtotheRamban, thecalendarofR. HillelIIfulfillsthefirstcomponent, butitlacksthedirectsanctification. R. AharonidentifiesthesetwoaspectsintwodifferentpassagesoftheTorah. InParashatEmor, weread: "ThesearetheappointedseasonsoftheLordwhichyoushallproclaimintheirappointedseason."Thisdescribesa"proclamation"ofacalendarasaframework, whichcanbedoneonacomprehensivescaleandevenlonginadvance. Incontrast, inParashatBoweread: "Thismonthshallbetoyouthebeginningofmonths"– thesourceforthesanctificationofeachmonthinitstimebasedonasightingofthenewmoon. Thusitmaybesuggestedthatinourtime, accordingtotheRamban (aswellastheRiMigash), wefulfillthecommandinEmor, butweareunabletocarryoutwhatisstatedinBo. Fromthisitmaybeconcludedthatthiselementisnotindispensable. Ontheotherhand, accordingtotheRambam, whomaintainsthateveninourtime, thesanctificationoftheappointedtimesisexecutedinadirectmanner, wefulfillbothelementstheproclamationandthesanctification.

RavAharonusesthesamemethodinhiscomprehensivediscussionofthesanctityofShabbatandYomTov, withwhichthebookopens. Heretherecoursetobiblicaltextsismoreextensiveandisconsistentlypresentinthediscussion. Thisisalreadyapparentatthebeginningoftheessay, whichisdevotedtoanexaminationoftheTorahpassagesdealingwithShabbat, tothedistinctionsbetweenthem, andtotheirhalakhicramifications.

RavAharon'smainargumentisthattheversesinthepassageofVe-shamruBneiYisraeletha-ShabbatinParashatKi-TisaconstituteachangewithrespecttothediscussionsofShabbatinYitroandinMishpatim.ParashatKi-TisaintroducestheconceptofdesecratingtheShabbat, aswellasthedeathpenaltyforthatoffense. Priortotheseverses, thefoundationofShabbatlayinitsbeingareminderoftheactofCreation, andthisfoundationgaverisetothemelakhotasprohibitedactions. ButinParashatKi-Tisa, theTorahpresentsShabbatasasignofthecovenantandasafocusoftherestingoftheShekhina, whichiswhytheseversesarefoundinthecontextofthecommandmentregardingthebuildingoftheTabernacle. OnlynowdoesperformingaforbiddenactiononShabbatbecomeitsdesecrationafterithasbeenestablishedthatithassanctitythatissubjecttodesecration (justasthesanctityoftheTempleisdesecratedbytheentryofsomethingthatisrituallyimpure). Theliabilityforthedeathpenaltyisnotfortheperformanceoftheprohibitedlaborinitself, butforitsconsequencethedesecrationofthesanctity.

Thus, therearetwodinimregardingthesanctityofShabbat, andtheattributionofvariousdetailsofthelawsofShabbattooneortheotheraspectofthesanctityofthedayhashalakhicramifications.

RavAharonfurtherexplainswhytheprohibitedlaborofkindlingismentionedseparatelyinParashatVayakhel(ontheassumptionthatthereisnohalakhicdifferencebetweenitandanyotherprohibitedlabor, ontheTannaiticviewthatitsspecificationisamereillustrationofseparateculpabilityforeachtransgressionofShabbatlaw). Kindlingisfundamentallyalaborconnectedtofoodpreparation, andsuchalaborisprohibitedonlybecauseofthe"covenant"aspectofShabbat. Therefore, itcouldnothavebeenprohibitedbeforeParashatKi-Tisa. HencethedifferenceinthedefinitionofthesanctityofthedaybetweenShabbatandYomTov.

Wehavepresentedhereonlyafewfundamentalideasonwhichtheauthorproceedstoexpandandbuildentireedifices.

A Conceptual Space

MuchoftherichnessofRavAharon'swritingsderivesfromhiscommitmenttothetruth. Byvirtueofthiscommitment, heavoidsadherencetoconventionalideasandoftenraisesdoubtsaboutcommonlyacceptedmatters, andthusheentertainsmanyvariedpossibilities. Somereaderswillbefrustratedbythefactthatsomuchisleftinquestion. Intheirview, Torahnovellaearemeasuredaccordingtotheirsuccessinclarifyingandprovingfromthesourcestheopposingsidesofthevariousinvestigations– "thereisnogreaterjoythantheclarificationofdoubt."However, fromRavAharon'spointofview, theabilitytomaintainaconceptualspaceinwhichdifferentpossibilitiesareopenisasourceofsatisfaction. Accordingtotheatmosphereofthebook, successfullyremovingathreattooneoftheoptions, thus"proving"thateverythingisstillpossible, isasourceofrelief. Thistendencyisexpressedinphrasessuchas"itmaybeargued"or"itmaybesuggested."ThefactthatthesepossibilitiesarenotdirectlysupportedbytheviewsofanyoftheRishonimisnotareasontoignorethem.

Forexample, accordingtothewell-knownpositionoftheRambam, theopinionthatmaintainsthatagentile'spurchaseoflandinEretzYisraelcancelsthesanctityofthelandforthepurposeofterumotandma'asrotfurtherarguesthattheexemptioncontinuesevenifthelandisboughtbackbyaJew. ThisisbecausetheJew'spurchasefallsintothecategoryof"theconquestofanindividual,"asopposedtoanationalacquisition. RavAharonexplainsatlengthwhythisisnotnecessarilyso, despitetherulingoftheRambam. Itispossiblethatevenaccordingtotheviewthatthegentile'sownershipcancelsthesanctity, thatsanctityreturnswhenJewishownershipofthelandisrestored. Firstofall, theRambamassumesthat"theconquestofanindividual"isaproblemeveninEretzYisraelitself, andnotonlyinSyria, amatterthatissubjecttodispute. Second, itmaybesuggestedthatwhenallofEretzYisraelisinJewishhands, theprivatepurchaseofaparticularfieldjoinsthecollectiveownershipandbecomespartoftheconquestofthecommunity, despitethefactthatthepurchaserhimselfisinterestedonlyinhisprivateownership. Itisfurtherpossiblethatevenifthepurchaseistheconquestofanindividualanditcannotsanctifythelanddirectly, itisabletojointhefieldtothepartofEretzYisraelthatisalreadyholy, andthusisendowedwithautomaticsanctity. Itisalsopossiblethatevenifthegentile'spurchaseofthelandcancelsitssanctity, itisnotfullycancelled(aswouldbeinasituationofdestructionorofgeneralforeignoccupation), butisrathertemporarilyfrozen, anditisthereforeliabletorevealitselfonceagainwithoutanotheractofsanctification.

Inarelatedmatter, theauthordiscussestheviewofR. ChayimBriskerregardingthestatusofthelawsrelatingtothesanctityofthelandwhenthemajorityofthenationisnotfoundinEretzYisrael. AccordingtotheRambam, duringthetimeoftheSecondTemple, therewasnoobligationtosetasideterumotandma'asrot, sincetherewasnoreturnofall (ormost) ofthepeopleofIsraelinthedaysofEzra, “biatkulkhem.” R. Chayimexplainsthatthisdeficiencyisnotanindependentconditionforobligation, butratheradeficiencyinthesanctityoftheland. Inaccordancewiththisunderstanding, heassumesthatthecriterionof"biatkulkhem"referstothemomentofthesanctificationoftheland (thetimeofEzra'sarrival). Ifitfailsatthatpoint, thesituationisirrevocabledespitesubsequentimmigration.

RavAharonraisesdoubtsaboutthisinlightoftheRambam'sstatement, "TheScripturalcommandmenttoseparate teruma appliesonlyin EretzYisraelandonlywhentheentireJewishPeopleislocatedthere,"whichdoesnotmentionthislimitation. EvenaccordingtoR. Chayim'sfundamentalassumption, RavAharonasks, whynotconsiderthelaterjoiningofmostofIsraeltobeacontinuationoftheconquest, despitethefactthattheydidnotarriveinthedaysofEzra? RavAharonthenproposesadifferentunderstandingthatunderminesthepositionofR. Chayim. Itispossiblethatwhatwassuggestedaboveregardinggentileownershipisalsotrueofgentileconquest. Inotherwords, evenatatimeofdestruction, thesanctityofthelandisnottotallycancelled, butonlyfrozen. ThisisbecausethesanctityofthelandstemsfromitsdesignationastheinheritanceofthepeopleofIsrael. WhenthepeopleofIsraelarenotthere, thesanctityexistsinpotential. ThepeopleofIsrael'srealizedpossessionofandcontroloverthelandactualizesthissanctity. Itisthereforepossiblethatwhatisreferredtoasan"actofsanctification"ofEretzYisraelisinfactmerelythefulfillmentofaconditionforrevealingthissanctityinactuality.

EvenifwedonotacceptthisunderstandingconcerningthesanctificationofEzra, itispossibletoacceptitwithregardtotheconditionofbiatkulkhem.AndevenifEzrahadtoperformsomeformalactofsanctification, afterhimandeveninourtime, whenthesecondsanctificationisstillinforcewecertainlydonotneedbiatkulkhemaspartoftheactofsanctification, but, asstated, asarealitythatactualizesthedestinyofthelandandrevealsitsfullsanctity.

ThesemusingsandtheirlikeopenmanytheoreticalavenuesregardingconceptsofsanctificationandthesanctityofEretzYisrael, aswellastheirapplicationinpractice.

What Is Sanctity

Thusfarwehavenotedsomeofthescholarlyqualitiesofthebook, butattentionmustalsobepaidtoitscontents. Giventhatthebookencompassessomanyfacetsofthelawsofsanctity, doesitalsohavesomethingimportanttosayaboutthenatureofsanctityintheeyesofHalakha?

Theeditorsofthebookhavedoneusaservicebyappendinganessaythataddressesthisquestion, andwewillmakeuseofitheretodealwiththeissue, howeverbriefly. Thechaptersofthisvolumerevealaconceptionofsanctitythatisnotonlymulti-facetedinitself, butistheobjectandbackgroundforhumanactivitythatreciprocallyaltersitsnature. TheTorahdoesnotviewsanctityasaguestfromanotherworldthatlandsinthehuman-naturalworldandtransformsitsorder. Onthecontrary, itisintegratedintothelifeoftheindividual, whorespondstoitwithreciprocityandcreativity. Sometimesapersonwillfindhimselfreactingtotheappearanceofsanctitywithadeclarationandwithrecognition, thisinordertoreceiveandintegrateitintohisearthlylife, butwithoutcreatinganewdimension. Ontheotherhand, apersonoftendoesaddanewdimensiontoexistingholiness, whatRavAharoncallsitshuman"stratum."Anotherpossibilityisnottoaddanewdimensiontosanctity, butto"deepen"theexistingdimension. Thesetwolatteroptionsarecertainlydistinct, andillustrateonceagaintheauthor'scloseattentiontoprecisedefinitionandclassification. Finally, ofcourse, therearecasesinwhichman'sactivityistheprimarysourceofsanctitywhetherdeliberatelyinitiatedorspontaneouslygenerated. Atthesametime, onthenegativeside, wemustexaminethesituationsinwhichapersoncancancelholiness, ordesecrateandimpairitwithoutabolishingitaltogether, andwhenexistingsanctityiscompletelyindifferenttohumanactions. Theeditorsillustratethesevariousavenuesusingdetailedexamplesfromthebook.

ThepagesofKedushatAvivfaithfullyreflecttheimageoftheauthor, whoinvestedhisheartandsoulinthiswork. ThevolumeexemplifieshisloveofTorahandhispassionfortruth, andprovidesaninspiringmodelofpersonalcreativity. ThesearethefoundationsofRavAharon'sheritage, nowbequeathedtohisdisciples.

At a Holiday Celebration with the Lubavitchers [on Yud Tes Kislev] by Elie Wiesel (1963)

$
0
0
At a Holiday Celebration with the Lubavitchers [on Yud Tes Kislev]
By Eliezer Wiesel
The Forverts(13 December 1963) [Yiddish]
[Translated to English by Shaul Seidler-Feller (2017)]



The “Holiday of Salvation” among the Lubavitchers. – We travel to Brooklyn the way they used to travel to see the rebbe. – The holiday of Yud Tes Kislev. – Why I like to attend when the Lubavitchers host a farbrengen. – Guests from Israel. – The miracle of joy.

Someone remembered: it is Yud Tes Kislev. So, who wants to visit the Lubavitchers? Everyone. Everyone wants to go. Just because? [No,] it is the Holiday of Salvation. The first rebbe, Rabbi Shneur Zalman of Lyady, the Ba‘al ha-Tanya, was released from a tsarist prison on the nineteenth day of Kislev. The joy [of that moment] has remained in its entirety, being passed on from generation to generation, from heart to heart, from word to word. Who says that only sorrow must be bequeathed as an inheritance? Hasidim do not believe in such an inheritance. Hasidim move heaven and earth to stay happy. The Imminent Presence of God is driven away by sadness.

Ten people were gathered in the room, both locals and visitors from the State of Israel: Aryeh Disenchik, editor-in-chief of the Tel Aviv-based evening newspaper Maariv;Aharon Kidan, one of Prime Minister Levi Eshkol’s closest assistants; Yehuda Hellman, secretary of the Conference of Presidents; the Israeli author Zvi Kolitz (one of the producers of the anti-Pius play The Deputy); and Isaac Moyal, representative of Keren Hayesod.

We were speaking, as usual, about politics and acquaintances: where so-and-so is and what became of so-and-so. Also: what will be the nature of the relationship between the Johnson Administration and Israel? Or: has Levi Eshkol yet freed himself entirely of the famous shepherd in Sde Boker?

Close to midnight, someone remarked: it is Yud Tes Kislev. The effect was instantaneous. The heated discussions were cut short. No one spoke for a full minute. Presumably everyone was remembering his own Holiday of Salvation, his own personal thirst for redemption.

Who wants to visit the Lubavitchers?

Everyone. Almost without exception. Just like once upon a time in Hungary or Poland: they would travel to the rebbeto liberate themselves from the mundane; to forget their gray, daily concerns; to immerse themselves in Hasidic rapture and Hasidic song, if not in Hasidic faith.

I enjoy Lubavitcher celebrations. I enjoy watching Jews rejoicing and tearing themselves away from the earth, as if it had no control over them, as if their enemies had lost their power, if not forever, then at least for now, on this night of remembrance and thanksgiving.

The rebbe, Rabbi Menachem Mendel Schneersohn, sits up front and toasts “l’chaim!” before the hundreds of Hasidim and yeshivah students, who sway while singing and close their eyes while listening to his homily.

I first attended such a farbrengenfour years ago – and whoever comes once must return.

Jews have so many reasons to mourn and to allow themselves to sink into melancholy. So when I see a congregation building the palace of song, I feel like reciting a blessing: she-heheyyanu.

Since the War, I have felt that we will never again be able to sing and forget. The Holy Temple was destroyed more than once in sinful Europe, and Tish‘ah be-Av, I thought, would fall more than once a year.

Never again will yeshivahstudents clap their hands to the rhythm of a melody; never again will their faces flare up under the radiant, calm gaze of their rebbe– so I thought both during and after the War. The world will remain a cemetery, without Kohanim and without Levites.

That is why I come to the Lubavitchers. Their jubilation attracts me. Since the Holocaust, every bit of joy is – a miracle, even greater than the release of the rabbi from Lyady.

Isaac Babel writes in one of his novels that he once had the opportunity to meet the Chernobyler Rebbe of that time. Involuntarily, a cry of pain escaped the Soviet Jewish writer’s heart: “Rebbe! Bless me! Give me rapture!”

That same cry of pain or prayer of pain rages within all of us. Most of us unfortunately have no one to cry to, to pray to, and we live in a desolate world. Our life force thirsts for a sip of water – but everything around us is dry, silent. There is no strength to sing, no reason to sing. The past went up in flames, the future is shrouded in heavy clouds. Not long ago, a friend of mine confided in me that he had just gotten married, but he has not yet decided if he can bring children into the world, whether he has the right to do so. Because – what can he offer his children? Just dangers and memories, both of them exceedingly dreadful.

That is why I enjoy going to the Lubavitchers, even though I am a Vizhnitser, not a Lubavitcher, Hasid.

Among them – one wishes to say: among us – they know how to banish doubt and melancholy. They know the secret of joy and rapture. The world will always remain the world, man will always remain man: if you have a difficult question, open the Tanya and learn a chapter; or: raise your cup and have the rebbe toast you “l’chaim!” – and your soul will feel relieved.

The rebbe says his Torah, the crowd sings. A bridge connects Torah and song, and on it Hasid and rebbemeet, one drawing his strength from the other.

Dozens of paper cups are lifted into the air, all of them directed toward the rebbe; no one will drink without his “l’chaim!” signal.

Here, inside, everything is clear. Without confusion. There is a path, and the rebbe knows where it leads. Liberation is a miracle that is renewed every day. Every one of us has something from which to free himself and an enemy to conquer.

Outside, that path becomes a forest where shadows stray, searching for light in others’ windows.

I cast a glance at my friends who have come from both near and far to this holiday celebration. The scene before their eyes has captivated and enchanted them. When someone leads them up to the rebbe, they are the happiest people in the world. One after the other, they shake his hand and ask for his blessing. Yud Tes Kislev will become a date in their lives, too.

On our way out, someone remarked: I had no idea that despite the fact that I am not a Hasid I would not feel like a stranger among them. That is the miracle.


Somewhere in the east, on the edge of the horizon, a ray of light has brought the promise of a new beginning.

Chaim Zelig Slonimsky and the Diskin family

$
0
0
Chaim Zelig Slonimsky and the Diskin family
by Zerachya Licht
In December of 2016, Seforim blog published an article by Zerachya Licht about the Maskil Chaim Zelig Slonimsky and the Chanuka controversy he ignited. Presented here is a two part biographical monograph which focuses on Slonimsky relationship to the Diskin family. As an outcome of the above, this essay explores the Diskin family’s attitude toward Haskalah. At the end of Part I a newly discovered document which sheds light on these two topics is reproduced and transcribed. Also included are some significant points about R. Abbele Pasvoler’s attitude toward the books published by Maskilim.

Due to its length, this essay will appear in two parts. Below is the table of contents of Part I & Part II followed by Part I of the essay. Part II will appear at a later date.


חז"ס ומשפחת דיסקין
זרחיה ליכט
Part I
פרק א: שנות עלומיו – שקידתו על דלתי הרב האריסטוקרטי והחכם הכולל רבי בנימין דיסקין.
פרק ב: הספר 'מוסדי חכמה' - הסכמות הרבנים – הסכמת רבי אברהם אבלי פוסבלור.
פרק ג: מדוע לא הסכים רבי בנימין דיסקין על הספר 'מוסדי חכמה'?
פרק ד: כוכבא דשביט - תולדות השמים – השכלתו הכללית של רבי בנימין דיסקין.
Part II
(not included in this post)
פרק ה: מציאות הנפש - השכלתו הכללית של מהרי"ל דיסקין.
נספח א: יחסו של מהרי"ל דיסקין להשכלה כללית בעודו משמש ברבנות באירופה.
נספח ב: יחסם להשכלה כללית של שאר בניו וחתנו של רבי בנימין דיסקין.
נספח ג: הסכמות מרבי אבלי לספרי משכילים.


בחלקו הראשון של מאמרי כאן הרחבתי את הדיבור אודות חז"ס, תוך תיאור פולמוס 'מאי חנוכה'שחז"ס עמד במרכזו. בחלק זה ברצוני להציג לפני קהל הקוראים הנכבדים קווים כלליים לראשית דרכו של חז"ס ויצירותיו הספרותיות. עיקר מטרתי בחלק זה הינה לתאר את טיבם של ספריו הראשונים, ולציין אודות היחסים ששררו בין חז"ס למשפחת דיסקין - בכלל, ובינו לבין רבו הגאון רבי בנימין דיסקין זצ"ל - בפרט. מתוך כך יתבררו כמה דברים חדשים על השקפותיהם של בני משפחתו של רבי בנימין, ובעיקר של בנו הגדול הגאון מהרי"ל דיסקין זצ"ל. אקדיש גם חלק נכבד מהמאמר להסכמתו של רבי אברהם אבלי פוסבלור זצ"ל לאחד מספרי חז"ס, ולהסכמות נוספות שכתב לספרי משכילים אחרים בשעתו. עוד חזון למועד לתעד עוד אבני פינה הנוגעות להמשך ימי חייו של חז"ס. ביניהם, ייסוד ועריכת העיתון 'הצפירה'[1], החלק החשוב שלו בהתעוררות הדיון על בעיית השבת ביפן[2], המצאותיו הרבות[3], משפחתו, וכהנה רבות.
פרק א
שנות עלומיו – שקידתו על דלתי הרב האריסטוקרטי והחכם הכולל רבי בנימין דיסקין זצ"ל
חיים זליג סלונימסקי נולד בכ"ח אדר ב'תק"ע (מרץ 31, 1810) בעיר ביאליסטוק, פלך גרודנו שברוסיה. ככל בני גילו למד חז"ס בתלמוד תורה ובישיבה, והיה ידוע כ"עילוי"ו"חריף". אין לנו הרבה מידע אודות ראשית שנות בחרותו, מלבד מה שנחום סוקולוב[4] מוסר שבשנות עלומיו קבע חז"ס את מקומו בבית מדרשו של רבי מאיר ניחא'ס בביאליסטוק[5].
חז"ס מעיד על עצמו שבתקופה מסוימת[6] בימי עלומיו 'שקד על דלתי'הגאון רבי בנימין דיסקין, המכונה "ראב"ד[7] האראדנא"[8] (1798-1844). רבו זה היה בשעתו אחד מגאוני הדור, ונודע כיום כ'אביו של הגאון המפורסם רבי יהושע ליב דיסקין'[9]. לימודיו של חז"ס אצל רבי בנימין דיסקין מוזכרת גם בספר יזכור של קהילת וולקוביסק, שבה שימש רבי בנימין כרב באותם הימים.
וכך כתוב שם:
רבי בנימין דיסקין... איז דעמאלסט, ווי געזאגט, געווען רב אין וואלקאוויסק. רבי יצחק אלחנן [ספקטר] איז געווען זיין תלמיד און געלערענט אין דעם קיבוץ, צוזאמען מיט דעם רב'ס זוהן, רבי יהושע [ליב] דיסקין, רבי ברוך מרדכי ליפשיץ [וואס איז אויך געווען אן איידעם פון א וואלקאוויסקער גביר] און חיים זעליג סלאנימסקי, דער שפעטער-באוואוסטער רעדאקטאר פון 'הצפירה'.[10] 
בעברית: רבי בנימין דיסקין... היה אז הרב של העיירה וולקוביסק. רבי יצחק אלחנן [ספקטר[11] שהיה חתן של אחד מנכבדי העיירה וולקוביסק] היה תלמידו [של רבי בנימין] ולמד בקיבוץ יחד עם בנו של הרב, רבי יהושע [ליב] דיסקין, רבי ברוך מרדכי ליפשיץ[12] [שהיה גם כן חתן של אחד מעשירי העיירה], וחיים זליג סלונימסקי, שלימים נהיה העורך המפורסם של "הצפירה".
במאמר זה נדון בשאלה, האם השקפת החיים שבחר חז"ס לעצמו היתה שונה לחלוטין ממה שלמד וראה אצל רבו, הגר"ב דיסקין, או שאפשר למצוא איזו השפעה, ולו מזערית, מהרב על התלמיד בזה.
אין ספק שהגאון רבי בנימין דיסקין, היה נמנה על השורה הראשונה של גדולי התורה בדורו. וגם אין כאן המקום להאריך בגודל פרישותו[13], גאונותו[14], וצדקותו[15], אבל מן העניין להזכיר איזה פרטים פחות ידועים אודותיו ואודות משפחתו, שיכולים להפיץ קצת אור על צמיחת תלמידו חז"ס, שלימים יהיה מגדולי המשכילים שבדורו.
אודות רבי בנימין דיסקין, מספר יעקב מארק:
רבי בנימין דיסקין הידוע בשם 'ראב"ד'היה אחד הטיפוסים המעניינים ביותר בין רבני דורו. מלבד גדולתו ושכלו החריף, היה ידוע בהנהגתו, שהיה נוהג בנימוס גדול ובדרך ארץ. הוא היה כמעט הרב היחיד בדורו שהקפיד מאד על החיצוניות. והיה לבוש תמיד בגדים נאים ומצוחצחים[16], והנהגתו היתה בהתאם גמור להלכות דעות של הרמב"ם. וכינוהו בצדק 'הרב האריסטוקרטי'. רבי יצחק אלחנן למד ממנו הרבה, ולא תורה בלבד אלא גם דרך ארץ.[17]
דבר יותר מפתיע מספר הרב חיים דובער גולבסקי[18]:
כאשר נתקבלתי לתת שיעורים ולהרביץ תורה בבית מדרש למורים, הייתי בא על כל החגים ללייקוואוד. שם זכיתי בחגים לשמש גדול הדור, ומנו החכם השלם איש האשכולות מרנא ורבנא חיים העליר[19], שהיה ממש במלוא מובן המילה אנציקלופדיה חיה. דברנו פעם אחת על השכלה ויתרונותיה, ויותר מזה חסרונותיה. החכם השלם כליל המדעים איש האשכולות מרן חיים העליר, דִבֵּר על טשטוש הגבולות בין קנאים ומשכילים. פתאום אמר לי: אתה יודע שהרה"ג המובהק מרן בנימין דיסקין אביו של רבינו יהושע ליב, היה במידת מה משכיל בחכמת הדקדוק ועוד[20]. היה לו בן, אחיו של רבינו יהושע ליב[21], שהיה חתנו של הרב חיים דאווידסאהן רבה של ווארשא[22]. הוא היה מהמשפחות הכי מודרניות בכל פולין. דיברו שם פולנית ספרותית, מבצר ההשכלה. ורבי יהושע ליב היה ביחסים טובים עם אחיו, למרות שהיו השקפותיהם שונות.[23]
בנוסף לידיעתו בחכמת הדקדוק, ידוע לנו שהרב בנימין דיסקין היה בקי גם בחכמת האסטרונומיה, מקצוע שהצטיין בו תלמידו חז"ס. אמנם ידיעתו של רבי בנימין באסטרונומיה הייתה במידה הנדרשת להכרת ענייני חשבון התקופות והמולדות וכו', אבל נראים הדברים שידיעותיו עלו על שאר רבני דורו. ניתן למצוא הד לכך, בפירוש מהרז"ו על 'פרקי דרבי אליעזר'שחובר על ידי בן עירו של רבי בנימין, שכתב המחבר רבי זאב וואלף איינהארן[24] בתחילת פרק ששי:
יען שבשני פרקים אלו, פרק ששי ופרק שביעי, מְדַבֵּר [המדרש פרקי דר"א] בעניני תקופות ומולדות ולקויים אשר אין לי ידיעה בענינים אלו, על כן היתה בקשתי מאת הרב הגאון החכם הכולל מו"ה בנימין [דיסקין] נ"י ראב"ד דק"ק הוראדנא, שהוא ישים לבו הטהורה לבארם כי לו יאתה, וברוב טובו וחסדו נעתר לבקשתי, על כן אני מודיע נאמנה שהביאור על אלו ב'הפרקים מאת הרב הגאון הנ"ל ובלשונו הטהור.
מעניין מאד שבן עירו של רבי בנימין מתארו בתואר 'החכם הכולל'. תואר שמיועד בדרך כלל לחכמים שבנוסף לחכמת התורה הכשירו והשלימו עצמם בחכמת המדעים. ומצאתי לו חבר בזה. בדרוש 'דרך ספוד'מבעל 'דרכי יוסף', שגם הוא העניק לרבי בנימין את שם התואר "החכם הכולל':
בעמדינו במקהלות לעורר מספד רב וקינים והגה והי כמה פעמים על הסתלקות הגאונים הצדיקים יראים ושלמים קודם זמנן, כמו הרב הגאון החכם הכולל חכו ממתקים וכולו מחמדים כ"ש מו"ה בנימין זצ"ל ראב"ד דק"ק הוראדנא... [25]
אמנם התיאור הנוסף הנוגע ביותר לעניינינו הינו תיאורו של חז"ס, המתאר את רבו בלשון 'החכם הכולל'. בכתבה שנתפרסמה בעיתון 'הצפירה', הכניס המו"ל - חז"ס - הערה בשולי הגיליון בקשר לרבי נח יצחק בנו של רבי בנימין, וכך כתב:
את יוקר מעלת הרב הגאון [רבי נח יצחק] הזה ידעתי עוד מימי עלומי, בהיותי שוקד על דלתות אביו הרב הגאון החכם הכולל מוה'בנימין זללה"ה, ובניו הגאונים זרע בירך ה'כלם יראים ושלמים עם ה'ועם אנשים, וכל המעלות שמנה בו הסופר הנ"ל הם צודקים ואמתיים.[26]
להשלמת התמונה, ראוי לציין שקיימות שתי אגדות מפורסמות אודות רבי בנימין, אשר מבין שתיהן ניתן ללמוד שהוא היה טיפוס רבני אשר לפני מלכים יתייצב. אפילו אם סיפורים אלו הינם פרי אגדה ולא היו דברים מעולם, עדיין יש מקום ללמוד מהם שהאופי של רבי בנימין התאים לסיפורים אלו.
א) בכתב עת הפלס מסופר: כשנתאספו גדולי ליטא, למלא אחר דרישת הממשלה לבחור מקרבם איש לנסוע פטרסבורגה יחד עם האדמו"ר הגאון הצדיק מרן ר'מענדעלע ליבאוויצער זצוקלה"ה מארץ רייסין[27], כידוע, שמו עיניהם באא"ז הגאון הצדיק ר'בנימין דיסקין ראב"ד זצללה"ה מהוראדנא אבד"ק לאמזי....[28] 
ב) בספר עמוד אש מובא: כשהקיסר נפוליון שחרר את מדינת פולין מידי הרוסים, בדרך מסע נצחונותו הידועים, ערכו לו בערים שונות חינגאות ומשתאות, וראשי הדתות נשאו נאומי ברכה לכבוד הקיסר והמאורע. באחד הלילות הופיעו שליחים מזויינים בביתו של רבי בנימין דיסקין שכיהן כרב העיר, וללא הודעה מוקדמת, הובהל אל אחת המסיבות הנ"ל שנערכה בקרבתו. רק בדרך למסיבה הוגד לו לשם מה הוא מוזמן ומה טיבה של מסיבה זו [לנאום לכבוד נפוליון ולפניו]... כשהגיע תורו לנאום, קם ועלה אל הדוכן, ונשא נאום נפלא...[29]

ונחזור לחז"ס...
פרק ב
הספר 'מוסדי חכמה' - הסכמות הרבנים – הסכמת רבי אברהם אבלי פוסלבר

חז"ס למד את חכמת תכונות השמים והטבע מתוך קריאה בספרים שחיברו חכמי ישראל במשך הדורות בלשון הקודש. כמו ספר 'תכונת השמים'לרבי רפאל מהנובר, ספר 'נאוה קודש', פירוש על הלכות קידוש החודש להרמב"ם שחיבר רבי שמעון וואלמש, וספר 'שבילי דרקיע'לרבי אליהו הכים. ספרים אלו עוררו בלבו של הצעיר חז"ס, את התשוקה ללמוד את החכמות הלימודיות בספר מתוקן, ובעזרת רעו רבי מיכל זאבלודאווסקי מעיר מולדתו, השיג ספרי חכמה בלשון אשכנז והגה בהם בשקידה רבה[30], עד כי במשך שנים מועטות, בהיות חז"ס בן כ"ג עלה בידו לחבר ספר הכולל את כל חלקי חכמת החשבון (1833), והדפיס[31] חלק קטן ממנו בשם 'מוסדי חכמה'הכולל לימודי חכמת האלגברה.[32]
לפי נוסח השער ספרו 'מוסדי חכמה':
כולל כל חכמת הלמודיות הזכה [ריינע מאטהעמאטיק] ומבואר בו יסודות מלאכת המספר, ושלימות חשבון הכללי, חכמת האלגעברא הפשוטה והנשגבה, חכמת המדידה... הכל מסודר על אופן נאה ונכון כפי דרכי הלימודיות, על פי מופתים סלולים ונקלים לכל מעיין.
ספר זה היה מעוטר בהסכמת גאוני זמנו[33]. המסכים הראשון, היה הגאון רבי אריה ליב קאצנעליגבויגן מבריסק, המעיד על עצמו שלקח עותק אחד, ומוסיף:
גם כל איש משכיל, אשר הדעת בקרבו, וקרבת המדעים יחפץ, יהיה בעזרו לקבל ממנו את ספרו, בכדי שישלים פרי חפצו לאור.
כמו כן הסכים על ספרו הגאון הגדול רבי אברהם אבלי פאסוועלער מווילנא[34] המקונן בתוך הסכמתו על שאין בני דורו בקיאים במדעים:
מיום הורקנו מכלי אל כלי, ובגולה הלכנו, הופג טעמינו, וכמעט רחינו נמר, בחכמות האלה וכו'כי כבר נאמרו ונשנו, מפי שלומי אמוני ישראל, כי מלפנים היה בישראל גדולי המדע, ככלכל ודרדע, אשר כל מדע לא שגבה מאתם, והן עתה, כי ידל ישראל מאוד, ואין אתנו אנשי מחקר, לעמוד על מחקרי סתרי חכמות הטבעים ת"ל, אשר עמקו ורמו.
ולאחר שפתח הגאון רבי אבלי בגנות אלו שאינם בקיאים במדע, סיים בשבח המחבר חז"ס, שהכין לבו להפיץ חכמות:
הנה אחרי אשר הרבני המופלג וכו', המשכיל בכל מדע, כבוד מוה'חיים זעליג במוה'יעקב נ"י מביאליסטאק, הנה ה'נתן לו לב חכמה, להיות חורש מחשבות בינה בכל צד ופינה, מכל חכמות הרמות והנשגבות, הנני נותן לו תשואות חן חן, ואמטוייה'ליה אפיריון, ואעתיר מאת אחינו המתנדבים יודעי בינה, לסעדו להפיץ את ספרו, ולב להכינה, ומלאה הארץ דעה, ובאו לציון ברינה, הכ"ד המעתיר יום א'י"ד אדר ראשון תקצ"ד לפ"ק פה ק"ק ווילנא, 
נאום אברהם אבלי בהרב הג'מוהר"ר אברהם שלמה זצ"ל[35]

הרב אבא פאסוועלער [פוסבלר]


אודות קבלת הסכמה זו מרבי אבלי ע"י חז"ס, מְסַפֵּר נחום סוקולוב:
סח לי חז"ס, שכשנטל הסכמה לספרו 'מוסדי חכמה'מאת הרב ר'אבלי מפאסלאווא – אי אפשר היה להדפיס ס'בלי הסכמה, כמו שאין להדפיס עתה ספר בלי צנזור[36] – צריך היה לשהות כשבוע או עשור בבית מדרשו של ר'אבלי, ור'אבלי סח עמו ב'דברי תורה'וב'דברי חכמה', ולבסוף אמר [רבי אבלי]: ניש קשה [לא נורא!], רשאי האברך להדפיס את ספרו. ועמד אחד יהודי לוהט, מן המופלגים, המקורבים אל ר'אבלי, שמחה וטען: אבל, רבי, כמדומה לי... וגער בו הרב, ואמר: מה מדומה לך? מה מדומה לך? אין אתה מומחה לדברים כאלה.

במשך הימים אשר חכה חז"ס ולא ידע היקבל את ההסכמה, או לא, שאל את ר'אבלי פעם אחת: רבי, באר נא לי את הדבר הזה! הנה ראיתי פה אברכים באים לקבל סמיכה. במשך שני ימים אתה תוהה על קנקנם ופוטר אותם, הן או לאו, ואני יושב פה ואתה סח עמי יום יום. הן, רבי, הסמיכה שלהם היא להוראה, ונפקא מינה טובא, מפני שאברך כזה אם איננו מומחה, כי אם מהתלמידים שלא שמשו כל צרכם, עלול הוא להאכיל טרפות, לחייב את הזכאי ולזכות את החייב, ואני וספרי לא להוראה ולא לדין תורה, ואתה שוהה ומאריך?
אז השיבהו ר'אבלי בצחוק לחש: פתי קטן! עמהם אחת, שתים, שלש – אני פותח ומסיים, זו סמיכה בכל יום, אבל אתה יקר המציאות, ואני רוצה לטייל עמך ארוכות וקצרות[37].
בהמשך הדברים שם מוסר סוקולוב את דעתו של חז"ס אודות השכלתו של רבי אבלי:
לפי השערתו של חז"ס, היה הר'אבלי בעצמו איזה ניצוץ... עכ"פ היה בעל חשבון. גם זה נשאר מן הגאון [מווילנה]. הנוסח של הכשר למוד החכמות ידוע. מקראות שבמורה ומאמרי חז"ל בדבר תועלת החכמות – לרקחות ולטבחות, אבל המאמרים האלה היו קיימים בכל מקום. רק כשרוצים מוצאים הכשר, ולא כל איש ראוי לכך.
וראה נספח ג למטה עוד בענין הסכמות רבי אבלי לספרי משכילים.
פרק ג
מדוע לא הסכים רבי בנימין דיסקין על הספר 'מוסדי חכמה'?
נחזור להסכמות שהעניקו הרבנים לספר 'מוסדי חכמה'שחיבר חז"ס. לאחר הסכמותיהם של רבי אריה ליב מבריסק ורבי אבלי מווילנה, מופיע הסכמת הגאון רבי אליקים געציל מאיר מעיר שוויסלאץ. מְעַניין שהמסכים השלישי הזה למרות שטוען בפירוש שיש צורך בידיעת החכמות, מעיד הוא על עצמו "כי אין אתי יודע עד מה מחכמות אלו, אך אני מציץ מן החרכים, כי ידיו רב לו, והוא עלה במעלות בית חורין, יותר מכל בני גיל, בחכמות אלו", ובסוף חותם את שמו כ"אוהב החכמה והתושיה".
המסכים האחרון הוא הגאון רבי ירוחם אלטשולר מהעיר באדקי[38], שגם הוא מקונן על בני דורו שאינם בקיאים במדעים ואינם יודעים להבין את דברי חז"ל שכתבו דבריהם ברמיזה. וכך הוא כותב:
ומה נאמר בהרבה מן המדעים, שנתחדשו ונתוספו ע"י חכמי זולתינו הקרובים לזמנינו, דברים גדולים ונוראים, ואתנו אין יודע עד מה, והלא נודע כי בעניני המדעים הבנויים על שכל אנושי, יתרון הכשר דעת לחכמים האחרונים, על הראשונים, כאשר האריך במליצתו הגאון מורנו ישעיה באסאן[39] רבו של החכם האלקי מורנו משה חיים לוצאטו ז"ל[40] בהסכמתו לספר התשב"ץ[41]ומה נהדר לתלמיד חכם להיות שלם בידיעות האלה כי עי"ז כביר ימצא ידו לפרש מקומות הסתומים בדברי חכז"ל הנראים זרים בתחילת השקפה וע"י המדעים החדשים ימצא טוב טעם ודעת בנועם דבריהם וכו'וכו'.
ומסיים בשבח המחבר, ואף מבטיח לקנות ספר אחד ממנו.
אמנם, רבי בנימין דיסקין לא העניק הסכמה לספר זה[42]. אבל מאידך גיסא, שמו מופיע ברשימת הרבנים שהבטיחו לקנות את הספר מיד לאחר צאתו מן הדפוס. רשימת מתחייבים אלו מחולקת לשניים. החלק הראשון מכיל את שמות הרבנים, ובה הוזכרו ארבעה הרבנים הנ"ל שהסכימו על הספר, ובנוסף הוזכר גם הגאון רבי בנימין דיסקין. והחלק השני מכיל את שמות הבעלי בתים שהבטיחו לקנות את הספר מיד לאחר צאתו מן הדפוס. בחלק זה מופיע שמו של ר'שמואל שטראשון מווילנא [הוא בעל הגהות הרש"ש הידוע][43]. כמובן שגם משכילי הזמן התחייבו לקנות ספר זה, ובין השמות שברשימה הנ"ל הוזכר ה'מנדלסון הרוסי'הנ"ל - החכם ר'יצחק בער לעוונזאהן מקרעמניץ.
אין לנו עדות מפורשת מדוע סירב רבי בנימין להעניק הסכמה לספרו של תלמידו חז"ס, אבל אולי ניתן למצוא רמז לכך בסיפור הבא. בספר 'האיש על החומה'הובא סיפור אודות בנו של רבי בנימין דיסקין, הגאון רבי יהושע ליב, שאירע כביכול עם חז"ס, כאשר הגיע חז"ס לקבל את הסכמתו של מהרי"ל דיסקין לספרו 'יסודי העיבור':
הסופר חיים זליג סלונימסקי, שנמנה על חוגי המשכילים חיבר ספר 'יסודי העיבור'על חכמת העיבור, טרח[44] ובא לשקלוב לקבל הסכמה מאת הגאון הצעיר אב"ד שקלוב, ששמע גאונותו וחריפותו הלך בכל גלילות רוסיה וליטאמשנודע לבחורים הצעירים, תלמידי ישיבתו של המרא דאתרא, על מטרת בואו של הסופר המשכיל, נתלבשו רוח קנאות[45], ובאו אל רבם, ואמרו: שאם אמנם יקבל המשכיל סלונימסקי הסכמה מהגאון, זה יגרום לכך, שהרבה צעירים ילמדו היתר מכך, יסגרו את הגמרות ויפנו ללימודי ההשכלה, נתן בהם רבם מבט סלחני ופטרם בשתיקה.

חיים זליג סלונימסקי, שהגיע לשקלוב ביום חמישי אחר הצהרים, השאיר את ספרו אצל המרא דאתרא, על מנת שיעיין בו עד למחר בבוקר. ביום ששי בבוקר כשבא סלונימסקי לרבי יהושע ליב, הכניסו לחדר הבד"צ וסגר אחריו את הדלת, כשהתלמידים ממתינים בחוץ מתוך סקרנות, לראות איך יפול דבר. משראה סלונימסקי שהרב מכניסו ללשכת הבד"ץ נצנץ מעיניו ברק של סיפור על היחס המיוחד אליו מצד הגאון, וכבר נדמה לו שאכן השיג את מבוקשו.
נטל רבי יהושע ליב את העלים של הספר, דפדף בהם, והעמיד את המחבר על שמונה עשרה טעויות ואי-דיוקים שמצא בספר. סלונימסקי שנחשב לאחד מגדולי הידענים בחכמת התכונה, לא איבד עשתונותיו: עיין בהשגותיו של הרב – על ששה מהן הודה ששגה, על חלק הסביר את עצמו, ועל היתר הצטדק שהעתיק ממחברים אחרים מבלי לבדוק אמיתותן, והם ששגו והטעוהו כנראה. 'מחבר שאינו בודק וחוקר היטב מה שמביא ומעתיק מאחרים, אינו ראוי להסכמה'[46] פטרו רבי יהושע ליב לשלום.[47]
אגדה זו מעוררת שתי שאלות:
1. הַמְסַפֵר הנ"ל כנראה חשב שחז"ס לא הכיר את רבי יהושע ליב באופן אישי, אחרת אין מהראוי להזכיר כאן "ששמע גאונותו וחריפותו [של מהרי"ל] הלך בכל גלילות רוסיה וליטא". כלומר, מזה שמשכיל אחד מסוף העולם בא לדרוש הסכמתו יש להוכיח ששמו של מהרי"ל היה הולך מסוף העולם ועד סופו. לאור הידוע לנו חז"ס הכיר את מהרי"ל מהתקופה שלמדו בצוותא אצל הגאון רבי בנימין דיסקין, וממילא אין סגנון הפלגה זה מתאים לתוכנו של הסיפור. כמו כן לא ברורה ההתפלאות מ"היחס המיוחד אליו מצד הגאון", מאחר שהכירו מאז ששקד על דלתי אביו כתלמיד מבוגר יותר מבן רבו הצעיר ממנו. עוד זאת, הרי הספר 'יסודי העיבור'נדפס בערך בשנת 1865, ואז כבר היה רבי יהושע ליב קרוב לגיל 50, ולא היה צעיר כלל. רבי יהושע ליב עלה על כס הרבנות של שקלוב לא לפני לשנת 1861 בהיותו בן 44. ובאותם הימים לא היה רב בגיל זה נחשב כצעיר.
2. בספר 'יסודי העיבור'לא מופיעה שום הסכמה, לא ממהרי"ל דיסקין ולא משום רב אחר. אילו אכן הלך חז"ס למרחקים לדרוש הסכמה מרבי יהושע ליב, רק שהלה לא רצה להעניק לו הסכמה מפני שחז"ס 'לא בדק וחקר היטב מה שמביא ומעתיק מאחרים', לא מסתבר כלל שחז"ס לא ימשיך בדרכו חזרה ויחפש גאון אחר 'ששמע גאונותו וחריפותו הולך בכל גלילות רוסיה וליטא'שאינו מקפיד כל כך על שהעתיק ממחברים אחרים וכו'.
לכן מסתבר יותר, שעל ספר 'יסודי העיבור'לא חיפש חז"ס הסכמות מעולם. והטעם פשוט, הסיבה היחידה שחז"ס דרש הסכמות על ספרו 'מוסדי חכמה', היתה משום שבאותם הימים היה בלתי אפשרי להוציא ספר בלי הסכמות כמו שהסביר נחום סוקולוב. אבל בתקופה המאוחרת שבה הדפיס חז"ס את 'יסודי העיבור', כבר השתנה המצב ולכן לא דרש הסכמה מאף אחד.
לאור האמור ניתן לשער, אם יש איזה שמץ של אמת בסיפור הנ"ל, שהסיפור כפי שסופר או דומה לו, לא ארע עם מהרי"ל דיסקין, אלא עם אביו הגאון רבי בנימין דיסקין, ולא עם הספר 'יסודי העיבור', אלא עם הספר 'מוסדי חכמה'. סימוכין להשערה זו ניתן לראות מכך שחז"ס הראה את ספרו 'מוסדי חכמה'לרבו הגאון רבי בנימין, ורבו גם הבטיח לקנות עותק מיד לאחר צאתו מן הדפוס, ואם כן הוא, ניתן לתהות מדוע למרות שקיבל הסכמה מארבע רבנים על הספר, מרבו שלו לא קיבל הסכמה. סביר להניח שחז"ס ודאי ביקש הסמכה, אלא שרבו לא רצה להעניק לו מאיזו סיבה[48]. אמנם גם אם נקבל השערה זו אין בה כדי לגרוע מהעובדה שרבי בנימין הסכים לקנות עותק מהספר לאחר צאתו מבית הדפוס.
נוסח אחר לסיפור הנ"ל שכביכול קרה עם חז"ס ומהרי"ל דיסקין, ראיתי במאמרו של הבקי הנפלא ר'אליעזר בראדט שליט"א בשם ר'יהושע זיססענוויין[49]:
כמו ששמעתי מפה קדוש מהרי"ל דיסקין איך שהחכם סלאנימסקי היה נושא פניו עבור חכמתו שהיה מכירו שהוא מחכמי התכונה. וכן היה המעשה פעם אחת כשהיה בווארשא ע"ד בריאותו בא אצלו החכם הנ"ל והיה ספרו בידו ובקש ממנו לעיין ולהסכים עמו להוציאו לאור. אז השיב לו אדמו"ר מהרי"ל דיסקין זצ"ל: להשיבך איני יודע בחכמה הזאת אין ביכולתי, כי לאחר העיון אדע ככל חכמי התכונה, אבל להסכים על ספרך אין ביכולתי עד שתתן לי אותו לבית, ובתנאי אם לא נמצא שם דברים המתנגדים המדברים נגד חז"ל אז ודאי אסכים על האמת, אבל אם אמצא שם דברים שמדברים נגד כבוד חז"ל או סותרים דבריהם אז יהיה לי רשות לשורפו. וכששמע החכם סלונימסקי לקח את הספר ועזב את ביתו והלך.[50]
ואף שהסיפור שהובא ב'איש על החומה'אינו דומה לסיפור זה שהובא ע"י יהושע זיססענוויין, משניהם ניתן ללמוד שאכן חז"ס ביקש הסכמה ממהרי"ל. אך כבר הערנו שיותר מסתבר שגם אם שורשי הסיפורים נכונים, הם אירעו עם אביו של מהרי"ל דיסקין ולא עם המהרי"ל עצמו.

פרק ד
כוכבא דשביט - תולדות השמים – השכלתו של רבי בנימין דיסקין
לאחר חיבור ספרו הראשון, מוסדי חכמה, המשיך חז"ס לחבר עוד הרבה ספרים. בשנת תקצ"ה (1835) הדפיס בווילנא ספר קטן בשם 'כוכבא דשביט'שבו ביאר את ענין השביט של האלי [Halley's Comet], - שהופיע בשמים בשנה ההיא והקהל הרבה לדבר בו - בצירוף קצת ידיעות אסטרונומיות. ספר זה זכה למהדורה שנייה שנדפסה בוורשה בשנת תרי"ז.
היתה לחז"ס כוונה מיוחדת בחיבור ספר זה. והיא לעקור מבני עמו את האמונות הטפלות שתלו בביאת השביט. המון העם היו מלאים אימה ופחד שהשביט יבא ויחריב את העולם. ולמטרה זו ביאר חז"ס בפרטות את טבע כוכב השביט של האלי, זמן מהלכו והיראותו, כדי שיחזו מראש שאמת דיברו נביאי המדע ושהשביט הוא דבר טבעי ולא תופעה על-טבעית. ספר כזה שמבואר בו מראש, בשפה העברית, את מהלך השביט על פי המצאת המדעים, השריש את האמונה במדעים בקרב בני עמו של חז"ס.
וכך מתאר ר'שמואל יוסף פין[51] את הנסיבות לכתיבת הספר 'כוכבא דשביט':
בשנת תקצ"ה הודיעו במכתבי העתים כי עתיד כוכב שביט (comet) להראות ברקיע בשנה ההיא, ופחד גדול נפל על המון העם באמרם כי בבואו יחריב את כל הארץ ויבוא קץ לכל בשר, אז רוח חכמה לבשה את הרחז"ס ויחבר ספר "כוכבא דשביט", בו הציע שיטת התכונה החדשה ותהלוכת כוכבי הלכת במסלוליהם, החוקים החדשים בחכמת התכונה אשר המציאו החכמים הגדולי נעווטאן (Newton) וקעפלער (Kepler) ובאר את טבע כוכבי השביט בכלל שאין כל רעה במגורם ושאין כל צרה בהליכותם וטבע כוכב השביט ההוא אשר חכו בואו אז הידוע בשם הקאמעט של האללי בפרט, זמן מהלכות והראותו, מבואר ומוגבל בלוח המצורף לזה.[52]
בספרו הזה התפרסם חז"ס, ושמו הטוב הלך למרחוק עד כדי כך שגדולי חכמי משכילי גליציה הריצו אליו מכתבים מלאים שבח על אשר פעל למען הפצת השכלה בקרב עמו. בספרו הבא, תולדות השמים, הדפיס חז"ס, מכתב קצר שקיבל מרבי נחמן קרוכמל[53], ומכתב ארוך שקיבל מרבי שלמה יהודה רפפורט[54]. מכתבו של שי"ר השתרע על פני 18 עמודים של ספרו תולדות שמים.
חז"ס התפרסם במיוחד ע"י ספרו השלישי, 'תולדות השמים', שיצא לאור בשנת תקצ"ח (1838), בו הוא כתב מחקר יסודי על אופן חישוב הלוח העברי.
שמואל יוסף פין מבאר:
בספרו זה פנה לו הרב רחז"ס לבאר חשבון המולדות והתקופות המקובל בישראל, שכבר העירו עליו חכמי עמנו בדור העבר שאיננו מסכים עם המציאות הסכמה מדויקת – ועלה על דעתם לשער כי הקדמונים מייסדי החשבון לא דקדקו יפה בחשבונותיהם, ובא הרחז"ס והראה לדעת שסיבת השינוי הזה, שכבר הרגיש בו הרמב"ם בימיו, איננה תלויה במצוי חשבונם של הקדמונים כי אם בטבע מהלך הירח במסלולו שהלך ונעתק מזמן שני אלפים שנה. וסמך בסברתו זאת על חשבונותיו של התוכן המפואר לאפלאם.

ומצד עיונו זה התעורר הרחז"ס לעמוד על שתי שאלות גדולות ביסוד חשבון העבור המקובל אצלנו:
א) מי היו מייסדיו ובאיזה זמן, והודיע סברתו שנוסד החשבון הזה בזמן מאוחר הרבה מאשר יחסוהו לו קדמוני המחברים.
ב) החשבון המקובל אצלנו המיוחס לרב אדא בר אהבה [תקופת רב אדא] מיוסד לא על קבלה מסורה בידו מדורות הקדמונים, שהיתה שמורה ביד החכמים בסוד, כי אם על השקפות ובחינות מחשבונות מהלך הכוכבים בזמן מן הזמנים, שלפי חשבונו של הרחז"ס נעשו ונבחנו בזמן מאוחר הרבה בערך המאה התשיעית לספה"נ, במאה השביעית לאלף החמישי[55].
כמובן שבהנחה זו, נתן חז"ס לחכמי הדור מקום לענות בו, ועורר עליו את כעסם של הרבנים, וגם המשכיל התלמודי ר'צבי הירש פינעלעס[56] התעורר לערער על דבריו של חז"ס, ופרצה מחלוקת גדולה בין החכמים שנמשכה כשלשים שנה, משנת ת"ר (1840) עד תרל"א (1871) על מערכות מכתבי העת לבני ישראל ובלשונות העמים. ומסיים שי"פ ש"במלחמת חכמה זו הפליאו שניהם להראות חכם הגדול בחכמה זו, והפיצו אור על הרבה מאמרים לחז"ל במקצוע זה שהיו סתומים."
ראוי להעיר, שלמרות שבספר הזה פקפק חז"ס בדבר שהיה מקובל מדור דור, מכל מקום לא השפיעה פרשה זו כל כך על הורדת כבודו במחנה השמרנים, כמו שקרה לו בפרשת חנוכה. לדעתי, יש לתופעה זו שתי סיבות פשוטות: סיבה ראשונה היא, שתקופת רב אדא לא הוזכרה במפורש בשום מקום בש"ס, ונמצא שחז"ס לא פקפק בזה על אמיתת התלמוד אלא רק על דברי הראשונים, ואילו בפולמוס אודות הנס של פך השמן התקיף חז"ס את האגדה שהוזכרה בתלמוד. הסיבה השנייה היא, שהסיפור אודות הנס של פך השמן שגור הוא בפי הכל, נשים קטנים ועמי הארץ, ומי שיכחישו ממילא יהיה מופרך אצלם לגמרי, ואילו 'תקופת רב אדא'הוא ענין הרבה יותר אזוטרי, ואין ההמון מתפעל כל כך אם מישהו יבוא ויכחיש את המקובל.
גם בין החותמים על הספר 'תולדות השמים', מופיע שֵׁם רבו "הגאב"ד מו"ה בנימין מהוראדנא. ויש לציין שבנוסף לרבו מופיעים עוד שמות מפורסמים, בין מגדולי התורה ובין מגדולי המשכילים, והם: "הגאב"ד ר'שלמה איגר מקאליש[57]", בנו הגדול של הגאון רבי עקיבא איגר זצ"ל, "הגאב"ד מו'אליקים געציל מביאליסטאק[58]", "ר'מתתי'בר"ש שטראסון[59]", בנו של הרש"ש, "ר'יצחק בער לעווינזאהן מקרעמניץ", ריב"ל, "ר'נחמן קראחמאל", הידוע בר"ת רנ"ק, "הגאב"ד מו'שלמה ליב ראפפורט", חתנו של בעל 'קצות החושן'והידוע בר"ת שמו שי"ר.


ספר זה יצא לאור עם תיקונים שלשים שנה מאוחר יותר בשם 'יסודי העיבור'.
כבר ראינו למעלה שרבו של חז"ס, הגאון רבי בנימין דיסקין, היה בקי גדול בחכמת התקופות ומזלות. וסביר להניח שהוא שימש מקור להשראה לתלמידו חז"ס, שגם הוא הצטיין במיוחד בתחום הזה.[60] מה שמרשים ביותר הוא, ששני הספרים הראשונים[61] שהוציא חז"ס לאור, 'מוסדי חכמה'על אלגברה, ו'תולדות השמים'על עניני התקופות, התעסקו בדיוק באותם שני הנושאים שהצטיין בהם רבו של חז"ס, הגאון רבי בנימין דיסקין זצ"ל. את בקיאותו של רב"ד בעניני התקופות כבר ראינו למעלה בהקדמה לפירוש מהרז"ו על פרקי דרבי אליעזר, אבל את ההקשר הזה בין הנושאים שעסק בהם חז"ס לבין השכלת רבו הגרב"ד, מצאתי מוזכר במפורש במסמך אחד שבספרייה הלאומית. יש שם מכתב שכתב נין של רבי בנימין, שנשא את שמו של אבי סבו, והוא רבי בנימין דיסקין מדווינסק[62] בן הגאון רבי יצחק ירוחם[63] בן הגאון מהרי"ל דיסקין. המכתב נשלח ממנו לר'שמואל יוסף פין הנ"ל, ומכיל קווים ביוגרפיים חשובים אודות רבי בנימין דיסקין הראשון. והיות שכפי מיטב ידיעתי, מכתב יקר ערך זה לא ראה אור עדיין, אעתיק כל המכתב כאן, ואחריו אציג את הכתב יד:
דינאבערג יום ה'י"א תשרי שנת תרמ"ח

כבוד הרב החכם המפורסם, פאר עמו
כש"ת מו"ה ר'שמואל יוסף פין נרו יאיר ויופיע!
אחדשה"ט, הנה אודיע לכבודו הרם כי את כל ספריו קראתי בשמחת לב, וביותר את ספרו האחרון כנסת ישראל[64], אשר זה הֵחֵל לצאת לאור עולם, כי ספרו זה המכיל בקרבו את תולדות חכמי עמנו מימי הגאונים ועד עתה הוא אוצר יקר בספרות ישראל.
ומאשר כי בספרו זה באות ב'יבוא גם זכרון אַבִי אָבִי זקני הוא הרב הגאון הגדול מופת הדור מו"ה ר'בנימין דיסקין זצ"ל ראב"ד בהוראדנא[65], לכן הנני להודיע לכבודו הרם את קיצור תולדות ימי חייו ואת מספר הכת"י אשר השאיר אחריו למען יחקק זאת לדור אחרון.
הרב הגאון ר'בנימין דיסקין ז"ל הנ"ל, הנודע בשמו "ר'בנימין ראב"ד מהוראדנא", הי'בראשונה ראב"ד בהוראדנא, - מפני החרם שהי'שם, לא הי'יכול להיקרא בשם רב מהוראדנא[66], - ואח"כ הי'רב בעיר לאמזא, ונאסף בשנת מ"ו שנה לימי חייו, והרביץ תורה רבה בישראל, ומגדולי תלמידיו היו: הרב הגאון ר'יצחק אלחנן שליט"א רב דעיר קאוונא, והרב הגאון ר'שמואל אביגדור ז"ל רב דעיר קארלין[67], בעל המחבר תוספאה, ועוד הרבה גאוני וגדולי הדור ההוא; והניח אחריו[68] שני כתבי-יד על מסכתא "יבמות"ועל מסכתא "גיטין", בחריפות ובקיאות רבה מאד, כדרך הַהַפלָאָה על כתובות וקדושין, מראשית שתי המסכתות האלה עד סופן, על סדר הדפין, והן עתה בידינו, ונקוה בע"ה להדפיסן, גם התחיל לחבר "פירוש"על הירושלמי, בדרך נעלה מאד, ולא הספיקו לגמרו, כי נאסף במהרה בעו"ה אל עמיו, וכמו כן לא הספיק לגמור ספר על חשן משפט[69], ומלבד זאת השיב שו"ת הרבה ל...[70] וגאוני דורו, וברצוננו בקרוב אי"ה להדפיס קול קורא במה"ע אל החכמים אשר בידיהם נמצאו שו"ת א"ז הגאון ר'בנימין ז"ל הנ"ל שישיבון לידינו, למען נוכל להדפיסן.[71] גם מלבד גדולתו בתורה, הי'חכם גדול בחכמת החשבון הנשגבה (אלגעברא), ובדעת הילוך הכוכבים ומשפטן (אסטראנאמיע), כאשר יעיד ע"ז הרב החכם רח"ז סלאנימסקי נ"י, ורק בענוותו הרבה הסתיר את שמו. כי בספר אשר הדפיס אחד מתושבי הוראדנא על ספר "פרקי ר'אליעזר הגדול"[72] נמצא שם פירוש על פרק ל"ט, - המכיל בקרבו ידיעות רבות מחכמת האסטראנאמיע, - ונזכר שם כי זה הפירוש על זה הפרק עשה חכם אחד לבקשת המחבר, והחכם אחד ההוא – הוא א"ז הגאון ר'בנימין ז"ל הנ"ל, אשר מרוב ענוותו לא חפץ שידעו את שמו[73].
זאת היא קיצור מתולדות ימי חייו של א"ז הגאון הגדול מופת הדור מו"ה ר'בנימין ז"ל ראב"ד דהוראדנא, אשר מצאתי נכון להודיע לכבודו הרם נ"י.
גם בטוב כבודו הרם נ"י בהגיעו בספרו לאות "יו"ד", לפנותו אלינו על פי האדרעססע הכתובה בעבר השלישי, ונודיע לו את תולדות יתר הגאונים הגדולים שהיו ושנמצאו עתה ..[74] במשפחתנו, והי'ספרו שלם, ויקבל תודה ע"ז מדור אחרון.
ובזה הנני מכבדו כערכו הרם והנעלה.
בנימין בהרב הגאון והחכם המפורסם מו"ה ר'יצחק ירוחם נ"י דיסקין[75], בנו של הגאון מאור הגולה מו"ה ר'יהושע יהודה ליב דיסקין שליט"א, הדר בירושלים ת"ו
רואים אנו מכאן קשר ישיר בין השכלתו של רבי בנימין דיסקין לבין השכלת תלמידו חז"ס. וסביר מאד להניח שהרב השפיע בזה על התלמיד, אלא שהתלמיד צעד כמה צעדים קדימה ועשה מעשים שרבו לא שיערם. ועתה נראה אם יש איזה קשר כלל בין חז"ס לבין בנו של רבו, מהרי"ל דיסקין, ובתוך כך נעמוד על כמה פרטים חשובים בהשקפת החיים של מהרי"ל דיסקין בעודו בארץ העמים, כלומר, בחוצה לארץ, טרם עלותו לירושלים.




[1] בינתיים אעתיק רק מתוך הספר 'אוצר ישראל' (ערך סלונימסקי):
בשנת 1862 התחיל חז"ס להו"ל בווארשא מכ"ע השבועי 'הצפירה', אשר תעודתו היתה ללמד לבני ישראל מחקרי חכמה ובפרט חכמות התכונה והטבע. אך פתאום הפסיק הוצאות העיתון כי נקרא [חז"ס] מאת הממשלה לעמוד בראש בית מדרש לרבנים שנוסד בזיטאמיר, וגם נמנה להיות מבקר [צנזור] ספרי ישראל. ועמד במשמרתו זאת י"א שנה (1862-1873) עד אשר נסגרו דלתות בתי המדרשים לרבנים ברוסיא. וכאשר התפטר ממשמרתו רצה להו"ל את הצפירה מחדש אך לא השיג רישיון הממשלה והוכרח להדפיסו בברלין (1874), ובהשיגו הרישיון שב לווארשא להוציאו משם (1875), מאמרים בעניני חכמה שכתב בהצפירה הם נכבדים מאד, והודיע לעתים את כל ההמצאות החדשות בכל המקצועות המדעים בזמנו, גם כתב מאמרים בשאלות הזמן בדברים הנוגעים למעמד החינוך וההשכלה. ובכל אלה לא התנפל על הרבנים ולא בזה אותם כדרך שעשה בעל 'המליץ', ולכן היו קוראי הצפירה מכל המפלגות וגם החסידים היו בין חותמי העתק הזה. בשנת 1886 כאשר כבדה עליו מלאכת הערוכה מחמת שֵֹיבָתו, השתתף עמו נחום סאקאלאוו בעבודתו זאת. מכתב עת הצפירה, בעת שהעריכו חז"ס, היה העיתון היותר נכבד ומצוין בלשון עברית, ואין דומה לו בערכו גם עתה בספרות העיתונות העברית.
[2] חז"ס היה הראשון שעורר את השאלה אודות קו התאריך ובעזהי"ת נחזור לזה בקרוב.
[3] גם בזה אעתיק רק מ'אוצר ישראל' (ערך סלונימסקי):
עוד בשנת 1842 המציא חז"ס כלי מכונת החשבון לחשוב על ידו חשבונות שונים, והביאו לפטרבורג לפני חכמי האקדמיה בשנת 1844, וזכה בפרס הקצוב לממציאי חדשות בחכמות מעיזבון השר דעמידיעוו בסך 2500 רו"כ, ומאמרו בדבר הזה נדפס בז'ורנל היו"ל ע"י האקדמיה בשנת 1845, וע"פ הצעת שר ההשכלה אוואראוו נתכבד בתואר "אזרח נכבד". את כלי החשבון והזכות [הפטנט] לעשותו מכר חז"ס באנגליה במחיר ארבע מאות ל"ש. בשנת 1853 המציא תחבולה כימיית לעשות צפוי לבן [enamel] על כלי ברזל לבשול, ואף כי השיג זכות מיוחד ע"ז מהממשלה הרשו להם בעלי המלאכה להשיג גבולו, בהיות ההמצאה פשוטה מאד לעשות, ושם הממציא הראשון נשכח. בשנת 1854 המציא יסוד חדש למכונת הקיטור באופן אשר הקיטור עצמו יוליד תנועה סיבובית במכונה, כמו שמבאר במאמרו "תנועת דסיבוב ע"י כוח הקיטור" (הצפירה שנת 1877 גליון 49, 50), והיא המצאה הנדסה חריפה, וזכות ההמצאה מכר להאדון בארסיג בברלין, בשנת 1856 המציא לשלוח ארבעה מודעות בבת אחת על חוט הטלגרף ע"י סגולת כח אלקטרי-כעמיי, שהיה ליסוד להמצאת טומסון (לורד קעלווין) בשנת 1858.
[4] נחום סוקולוב (1859-1936) היה סופר, משורר, ומנהיג ציוני שמילא מקומו של חז"ס בעריכת העיתון 'הצפירה'.
[5] הצפירה, מאי 19, 1904 עמ' 9.
[6] לפי יעקב מארק (מחיצתם של גדולי הדור – ערך רבי יצחק אלחנן עמ' 107), למד חז"ס אצל רבי בנימין דיסקין רק במשך זמן קצר.
[7] הרב חיים קרלינסקי (הראשון לשושלת בריסק, עמ' 429 הערה 667) מוסר שהסיבה שלא נקרא בתואר 'רב'או 'אב"ד', הוא "מפני מעשה שהיה, בוטל בגרודנה התואר 'אב"ד'", וכן כתב נין רבי בנימין במכתבו לרש"י פין שהובא בהמשך דברינו, "הרב הגאון ר'בנימין דיסקין ז"ל הנ"ל, הנודע בשמו "ר'בנימין ראב"ד מהוראדנא", הי'בראשונה ראב"ד בהוראדנא, - מפני החרם שהי'שם, לא הי'יכול להיקרא בשם רב מהוראדנא". ואולי ידוע לאחד מקוראי הבלוג יותר פרטים אודות החרם הזה.
ראוי לשים לב שבעמוד השער של הספר 'לבני בנימין' (ווארשא 1869) מבנו של רבי בנימין, הרב אברהם שמואל דיסקין מוואלקאוויסק, כתוב, "ממני הצעיר אברהם שמואל אב"ד ור"מ בק"ק וואלקאוויסק בהגאון מה'בנימין זצוקללה"ה אבדק"ק הוראדנא מנוחתו כבוד בק"ק לאמזא יע"א". וכן כתב רבי אברהם שמואל בהקדמתו שאביו רבי בנימין היה "האב"ד דק"ק הוראדנא ולאמזא ושם מנ"כ". ואולי לא דק בלשונו.
[8] הצפירה, מרץ 11, 1979. ראה תמונה למטה.
[9] הרב משה יהושע יהודה לייב דיסקין (1817-1898) היה אחד מגדולי הדור ובהמשך המאמר הובאו כמה פרטים חשובים אודותיו.
[10] וואלקאוויסקער יזכור בוך – ניו-יארק 1949.
[11] ראוי לציין שבעיתון הפלס (שנה ב – יום ו'עש"ק י"ב אדר ב'תרמ"ט [1889]) יש תשובה מהג"ר יצחק אלחנן לחז"ס אודות אכילת קטניות בפסח, והוא מתארו בלשון "ידידי הרב החכם וכו'מו"ה חיים זעליג סלאנימסקי נ"י המו"ל מ"ע הצפירה. בכל המכתב מתייחס הגאון רבי יצחק אלחנן אל חז"ס ביחס של כבוד למרות שחז"ס רצה להתיר מנהג ותיקין כאיסור אכילת קטניות בפסח. התשובה נדפסה שוב ב'תשובות רבנו יצחק אלחנן' (סימן כב).
[12] הרב ברוך מרדכי ליבשיץ (1809-1885) נתמנה אח"ז להיות האב"ד של וולקוביסק ואחר כך מילא מקומו של עמיתו הגרי"א ספקטור בנובהרדוק, ושימש שם עד שנת 1883, שאז נתמנה במקומו בעל ערוך השולחן. הוא חיבר שו"ת ברית יעקב ב"כ.
[13] ראה עמוד אש (עמ'יא) שרבי יהושע ליב היה רגיל לספר, כי בילדותו היה מתחקה אחר אורח חייו הקדושים של אביו רבי בנימין, והבחין כמה פעמים כיצד הזדמנה שאלה בתבשילו של אבא, ולאחר שהכשירה, יעץ לרבנית, להאכיל התבשיל לילדים, ואילו הוא, האבא, פרש ממאכל זה.
[14] למרות שיש בידינו רק שרידים מחידו"ת שהרבה מהם נאספו ונדפסו בסדרת 'אהלים'המוקדש לתורת מהרי"ל דיסקין בהוצאת מדרש רבי רפאל ע"ש הר"ר קצנלנבויגן, מן המעט נלמד אל הכלל, שהיה גאון מובהק במלוא מובן המילה, וכן יעידו על זה בניו ותלמידיו.
[15] ראה עמוד אש (עמ'יב) בשם "הרב הגאון אברהם חיים נאה מפי רבינו הגה"צ מרן יוסף חיים זוננפלד זיע"א", שכאשר פרצה שריפה בכפר הסמוך לעיר וולקוביסקי, והביאו לפניו גווילים החרוכים מספר תורה, אשר הוצלו מקצתם מתוך הלפידים, כאשר ראה אותם רבי בנימינ'קה, מיד צנח ארצה תוך התעלפות קשה ואבדן הכרה.
[16] בספר זיכרון לקהילת לומזה (עמ' 104) מתאר יום טוב לוינסקי את הרב בנימין כ"בעל צורה אצילית ולבש תמיד בגדים נקיים ויפים". כמו כן ב"אוצר הרבנים" (בני ברק 1975; ערך 3683) נזכר רבי בנימין דיסקין כ"רב גאון אדיר וחכם מצויין, 'הדור בלבושו'...". וראה להלן שגם בנו רבי נח יצחק היה מכונה 'הדור בלבושו'.
[17] במחיצתם של גדולי הדור שם.
[18] ראה מש"כ אודותיו פרופוסר מלך שפירא כאן וכאן.
[19] הרב חיים הלר (1879-1960) היה תלמיד חכם גדול וגם חוקר.
[20] בדרך כלל ההדגשות בציטוטים שלי.
[21] הרב גלובסקי לא גילה לאיזה אח התכוון רבי חיים הליר ולא יכולתי לברר איזה מהם היה חתנו של הרב חיים דאווידסאהן. אבל מצאתי כמה פרטים מעניינים אודות כל האחים הקשורים לנושא שלנו, והצגתי אותם בנספח ב'למאמר זה.
[22] הרב חיים דויד-זאהן (1760-1854) היה גדול בתורה, וגם ידע שפות ובעל השכלה רחבה, והיה לו היכרות עם אנשי השלטון. נבחר כרבה של וורשה בהיותו בן שמונים. בהספד שנשא עליו המגיד של וורשה, הרב בנימין דוד רבינוביץ כתוב: "רוב ימיו עברו בתורה וגדולה, עושר וכבוד, ובניו רבנים, תורה ונביאים וכתובים עם מפרשיהם הראשיים ועל דגלם חכמת הדקדוק המסורת והטעמים היו ערוכים על שפתיו ולא היה לו שום ספר שלא הגיה בעצמו בכתב ידו ממש. משניות עם התוספות יו"ט היה בקיא בעל פה... היה בקיא בכל ספרי שו"ת... וכן עיין בספרי הזוהר והגדה וספרי קבלה. בענין הלכה למעשה היתה לו קבלה מאת רבו הגאון בעל "חוות דעת"מליסא..." (תולדות מהרא"ל צינץ עמ' 190)
אך, לעת עתה לא מצאתי שום קשר משפחתי בין משפחת דיסקין ולמשפחת דויד-זאהן.
[23] דו יובלין עמ'מב.
[24] רבי זאב וואָלף איינהאָרן (נפטר בווילנה בשנת 1862) מעיר גרודנה [הורודנה], חיבר פירוש מהרז"ו למדרש רבה וספר מדרש תנאים על המידות של רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי. לא כיהן ברבנות ובסוף ימיו עבר לגור בווילנה.
[25] דרכי יוסף חלק שני דרוש העשרים אות יא.
[26] הצפירה, מרץ 11 1979.
[27] רבי מנחם מנדל שניאורסון (1879-1866), הנודע על שם ספרו 'צמח צדק', היה האדמו"ר השלישי בשושלת אדמור"י חסידות חב"ד.
[28] הפלס שנה ב עמ' 179. וראה גם בעמוד אש עמ'י.
[29] עמוד אש עמ'ז בשם רבי יוסף לוי חגיז.
מעניין שבספר בספר אזנים לתורה מְסַפֵּר הרב זלמן סורוצקין זצ"ל סיפור מאד דומה להנ"ל:
שמעתי מפי ידידי הגאון הגר"ז סולוביציקהגאב"ד דבריסק (שליט"א) [זצ"ל], ששמע מפי אביו רבן של ישראל הגר"ח זצ"ל שהיה מספר מפי איש נאמןשבשעת מלחמת נפוליון באירופה המזרחיתעשו לכבודו משתה בחצר אחד האציליםאשר בפלך קובנהוהזמינו אל המשתה את כהני הדתותפרט לשל הדת היהודיתבשעת הנאומים לכבוד "הגבור המנצח", שאל נפוליוןמדוע אין כאן בא-כח הדת הישראלית? – אדון הבית הבטיח למלאות את החסרון לסעודת הערבתיכף שלחו להביא אל המשתה את הרב הזקן של העירה הסמוכהכאשר נודע להרבלמה הוא מתבקשחרד מאדכי לא הסכין לעמוד וכ"ש לדבר לפני מלך...
מעניין מאד שלמרות ששני הסיפורים מתחילים כמעט בסגנון אחד, בעוד שבספר עמוד אש מזהה את הרב, כרבי בנימין דיסקין, באזנים לתורה לא מזהה את הרב כלל, רק מתארו כרב זקן, דבר שלא זכה בו רבי בנימין מאחר ונפטר בגיל צעיר. עוד הבדל משמעותי יש בין שני הסיפורים, בתוכן הדרשות, שהרי הדרשה שבספר עמוד האש אינה דומה כלל לדרשה שבאזנים לתורה. ולעניינינו ראוי לעמוד על עוד הבדל, שבספר עמוד אש נמסר שנבחר רבי בנימין לבוא לנאום לפני נפוליון, ואילו בספר אזנים לתורה תפסו הרב של העירה הסמוכה ולא בחרו בו במיוחד, ואדרבה סגנון הסיפור מורה שאותו רב אנונימי לא היה מוכשר בטבעו לכך.
אך בספר אבי הישיבות (עמ' 387) מעתיק הרב דוב אליאך הסיפור הנ"ל שהובא באזנים לתורה בשם 'כתבי תלמידים מבריסק'. ומוסיף (עמ' 388 הערה 5) בשם בנו של הגרי"ז, הג"ר משולם דוד הלוי סולוביציק שליט"א, ששמע מפי יהודי קשיש בשם ר'משה גבירצמן מבאי בית הג"ר יהושע לייב דיסקין, כי הרב המדובר היה אביו של רבי יהושע לייב, הג"ר בנימין דיסקין.
[30] שמואל יוסף פין (כנסת ישראל; ווארשא 1886, ערך 'חיים זעליג סלאנימסקי') מספר ש"הרחז"ס שקד על הספרים ההם בשקידה נפלאה בהחבא במועדי לילה כי ירא לנפשו מרב עם."
[31] הספר נדפס בדפוס "ווילנא והוראדנא"ע"י המדפיסים ר'מנחם מן ב"ר ברוך ז"ל, ור'שמחה זימל ב"ר מנחם נחום, ועל השער חתם חז"ס את שמו "חיים זעליג בן יעקב".
[32] אוצר ישראל ערך 'סלונימסקי'.
[33] ראה למטה שנחום סוקולוב אמר שהיה מוכרח לזה ע"פ חוק הממשלה. וכן יוצא מדברי דוב אליאך שהבאנו שם.
[34] רבי אברהם אבלי פאסוועלער (1762-1836) היה אחד מגאוני הדור. לאחרונה נלקטו מחידושיו ותשובותיו בספר 'באר אברהם' (מכון ירושלים, תשס"ג). אצל לומדי הלכה הוא מפורסם ביותר, על שם חקירתו בענין מי שטעה בליל ראש השנה ולא אמר המלך הקדוש, שהובאה ע"י החיי אדם (כלל כד סעיף י) ומשם ע"י המשנה ברורה (שער הציון סימן תקפב ס"ק ד).
[35] מעניין שמוסדות חכמה אינו הספר הראשון על אלגברה המעוטר בהסכמת רבי אבלי. כבר בשנת 1829 הסכים רבי אבלי על הספר 'קנה חכמה'הכולל "חמשה שערים בחכמת אלגעברא". ראה כאן.
[36] לדעת ניסנבוים (cited by Itai Sneh, Hayim Zelig Slonimski and The Founding of Ha-Tsefirah - Thesis submitted to The Department of Jewish Studies, McGill University Montreal, 1991, p. 54 אני מודה להרב אליעזר בראדט על ההפניה, וכאן המקום להודות לו על שפשט לי יד עזרה בהכנת מאמר זה) העובדה שחז"ס דרש הסכמות, מעידה על רצונו להישאר מקובל בחוגי השמרנים. אולי אין זה סתירה לדברי סוקולוב שטען שהיה צורך רשמי לכך, משום שיתכן שמעולם לא נתכוון סוקולוב לומר שכן היה החוק דורש, רק שספר בלי הסכמה לא היה מתקבל על השמרנים. ומצאתי כעין דברים הללו במאמרו של שמעון ליב ציטרון אודות המשכיל 'מרדכי אהרן גינצבורג' (1795-1846) שהוציא ספר 'גלות ארץ החדשה או מסע קאלומבוס'לאור בשנת 1822, ושלח את הכתב-יד לאביו, שישב בווילנה, בבקשה כי יתקן את סגנונו, וכשימצא אותו מוכשר לדפוס, יאסוף בשבילו הסכמות מגדולי רבני-ווילנה. ובתוך הדברים מעיר ציטרון ש"באותו זמן היה כמעט בלתי-אפשר להדפיס ולהפיץ ברבים ספר-השכלה, שלא נתקבל עליו הכשר מאת איזה רב מפורסם". משמע מזה שלא היה מצד חוק הממשלה, רק מציאות עובדתית שהספר לא היה מתקבל בלי הסכמה.
ממשיך ציטרון לְסַפֵּר, שאביו של מרדכי אהרן, היה חשוב בעיני רבני ווילנה של העת ההיא, והשתדל, והשתדלותו עלה בידו, לקבל הסכמה מאת הגאון ר'אברהם אבלי פאסוואלי. ציטרון ממשיך להעתיק את ההסכמה, והואיל ואנו עסוקים בהסכמות רבי אבלי לספרי משכילים, ראוי להעתיקו משם לכאן [הדגשות במקור והוספתי פס במקום שרציתי להדגיש משהו]:
ה"ה הרבּני המשכּיל החכם הישיש הנכבּד מהו' אשר סלאנטער בּיותר שהוא חכם עוד רצונו ללמד לבני יהודא קסת הסופר ולשון עירומים בּספר לספּור ספירות דברים אשר היו לעולמים אשר מלפנינו, אשר גם בּעולם השפל הזה הי'נעלם וטמיר מאתּנו, כמה וכמה מדינות רחבות ומלאות אדם, וגם נתוודע שבּני אדם דרים נכח כּפּות רגלינו אשר הי'נחשב לזר מאד בּעיני הקדמונים. מזה יבּיטו ויראו פּעולת ה'אשר אין קץ ותכלית לנפלאותיו ולבּרואיו אשר בּשמים ממעל ובארץ מתחת, ולכן הקריב אל מזבּח הדפוס ההעתּקה הנעימה וההדורה הזאת אשר העתּיק בּנו הרבּני המליץ הגדול מוהר"ר מרדכי אהרן נ"י תּחת השגחת אביו הנ"ל. והנה אחרי אשר החכם הנ"ל הוא דובר צחות ודבש וחלב תחת לשונו למשוך בּקסת הסופר בּכתב אשורית לזאת יתאוו מטעמותיו, ולמען היות שכר לפעולתו העתיקו גם ללשון אשכּנזי הנהוג למען יתענגו בּו גם ההדיוטים והנשים. והנה אחרי שחכם הנ"ל טרח בּזה לכן נוצר תּאנה יאכל מפּריה וחתיכה דאסורא להשיג גבול החכם הנ"ל ולהדפּיסו לא בּלה"ק ולא בּלשון אשכּנזי הנ"ל מבּלעדי רישיון החכם מהו'אשר הנ"ל, וליקום ההוא גברא העובר ע"ז בּארור בּו קללה וכנ"ל. והשומע לדברינו ישכּון שאַנן דשן ורענן עד בּיאת ינון.
מסיים ציטרון:
רק על –ידי הסכּמות רבּניות כאלה יכול המשכּיל – הסופר שבּאותה עת להגן על עצמו מפּני רדיפות מצד הקנאים ומהסגת גבול
[37] הצפירה, מאי 27, 1904.
[38] בתולדות הרב ירוחם אלט-שולר אבד"ק באדקי מאת ר'יהודה ליב הכהן (פישמן) מימון מוזכר שהרב ירוחם היה אחד מגדולי חכמי ישראל. הרב מימון מדגיש שבנוסף לחכמת התורה היה גם חכם במדע. והביא סמוכים לכך מלשונו של הגאון הגדול ר'יחיאל העליר מסובלק שהיה נושא ונותן אתו בהלכה בספרו שאלות ותשובות 'עמודי אור'והוא מתארו "רב רחימאי הרב המאור הגדול המפורסם החריף ובקי, סיני ועוקר הרים, אושר השלמים, כליל המדעים, איש חמודות כש"ת מ'ירוחם נ"י אב"ד דק"ק באדקי [ראה עמודי אור סי'יא]. עוד סמך לדבריו, הביא הרב מימון משער הספר 'יגון לב' (ווארשא תר"כ) ששם הוא מתואר כך "הרב הגאון החריף ובקי ומפורסם, כליל המדע והחכמה, גומל חסד עם כל כקש"ת מהו'ירוחם ז"ל רב דק"ק באדקי. ('אזכרה'לנשמת הגאון הצדיק הרב רבי אברהם יצחק הכהן קוק, ירושלים תרצ"ז, עמ'נ)
[39] רבי ישעיהו באסאן (1673-1739) היה רב איטלקי ומשורר, רבן של פדובה ושל ריגיו, ורבו של רמח"ל.
[40] רמח"ל (1707-1746) היה מקובל גדול ומפורסם במיוחד על שם ספרו 'מסילת ישרים'.
[41] שם כותב רבי ישעיהו באסאן "לפי שהכורה אחר כורה, מעמל נפשו עד היסוד יערה, על כן גדול יהיה בחוכמת המחקר, כבוד האחרון מן הראשון, כי יעמיק ירחיב ויעמוד על העיקר, לא כן תורת ה'תמימה...".
[42] מענין מאמר זה להעיר, שעל הספר 'מורה דרך'מאת מוהר"ר אהרן בן הרב חיים ממשפחת הגאון מו"ה שמואל אב"ד דק"ק ווילנא, שיצא לאור בהוראדנא שנת תקצ"ו, מופיעים הסכמותיהם של רבי אבלי ורבי אליקים געציל מאיר הנ"ל, וגם "הסכמת הרב הגאון המפורסם החריף ובקי בחדרי התורה, החכם השלם, מו"ה בנימין ראב"ד דקהלתנו". נושא הספר הוא סדר מסעות של בני ישראל.
[43] רבי שמואל שטראשון (1794-1872) היה תלמיד חכם גדול מעיר ווילנה שמעולם לא שירת ברבנות. חיבר הגהות נפלאות על כל הש"ס ועוד ספרים.
[44] ראה כאן שמזיטאמיר, מקומו של חז"ס בעת הדפסת הספר 'יסודי העיבור', ועד שקלוב, מקומו של מהרי"ל, הוא מרחק של 515 ק"מ.
[45] העובדה שבני הישיבה היו קנאים, יש למצוא לה סמך, מדברי משכיל נלהב אחד שכתב ב'גנאי'הישיבות אשר בעיר שקלאוו: "[עמ' 163] הישיבות עומדות וקיימות במצבן מקדם קומתה ולא נשתנו מאומה... מי יערב בנפשו עוז לתת עצתו אמונה לאפרתי שקלאוו לשכור מורה לתלמידי הישיבות ללמדם שפת המדינה וחשבון... הן יתנו עליו בקולם ובשם אפיקורוס יכונוהו והיה לשמצה ולדראון לכל בשר בעירו... [עמ' 164] איזה מהבחורים הרהיבו בנפשם עוז להסיר מעליהם הבגדים העתיקים בתארם הפולני לפנים וללבוש תחתם בגדי אירופא, ולא שתו לב אל הרושם אשר תעשה זאת בלב הקנאים גם לכל מנהג חיצוני ירושת קדמוניות. ובאמת לא הרהיב בחור מישראל פני חמש שנים ללבוש בשקלאוו מלבוש גוי, אז הכתירו המקנאים את ראשו בכובע נוצות והעמידו אותו הבן על שולחן הקהל לפני פתח בית הכנסת להיות לשמצה לעיני כל עובר, עד אשר יתודה על חטאתו וישבע לבלי ישוב עוד לכסלה..." (עיתון המליץ דצמבר 31, 1872)
[46] בהמשך דבריי פיקפקתי על אמיתת הסיפור, אבל עצם הביקורת על חז"ס, שרק העתיק מאחרים ולא ידע את הענינים באופן יסודי, יש דברים בגו. במאמרו של סוקולוב שהבאתי לעיל, מתנצל נחום סוקולוב שאינו בר הכי להעריך את חז"ס מתוך ספריו, כי הוא [סוקולוב] עצמו לא היה מומחה לעניינים המשמשים נושאים לרוב ספרי חז"ס. בכל זאת העריך אותו סוקולוב מתוך היכרות אישית עמוקה. מסקנתו של סוקולוב היא, שחז"ס בטבעו לא היה מתמיד שהיה יכול לשקוד על עניין אחד ולירד לעומקו של דבר, רק היה עילוי שהיה יכול לחטוף ידיעות מרובות במרחב של עניינים. עיקר כוחו של חז"ס, לדעת סוקולוב, היה בזה שהיה "באר היטב", שהיה יכול ללמד את עמו חכמות בשפה ברורה ובנעימה, וגם בסגנון הישן שהיו רגילים בו מאז.
נראים הדברים שהשקפה זו על חז"ס, שעיקר כוחו היה בזה שלימד את העם דעת בשפה ברורה, הכיר בה הוא עצמו, שהרי כך העיד על עצמו בסוף ימיו כשהתלונן על הקמים עליו בפרשת חנוכה: "מיין גאנץ לעבען האב איך זיך בעשעפטיגט מיט תורה און חכמה; איך האב זיך בעטיהט צו לערנען מיין פאלק וויסענשאפט". זאת אומרת שראה את עיקר עבודתו בחיים בזה שלימד את העם, ולאו דווקא שהעמיק הרבה בעניינים ויצר רעיונות מחודשים. הברקות כן, אבל עיונים עמוקים לא. טבעו של חז"ס היה זה של ממציא ולא של עמקן ומעיין.
אריה עקביא, שכן הכיר את ספרי חז"ס ואת הנושאים שהוא כתב עליו, העיר שבהיות עיקר כוחו של חז"ס בהסברת הדברים לזולתו, לכן "אין לבקש אצל מסביר לא עמקות ולא שום חידוש, כל שאיפתו אינה אלא להסביר לזולתו מה שנודע לו עצמו". במיוחד אצל חז"ס מעיר עקביא "כי משהתחיל חז"ס ללמוד חכמות חיצוניות, מיד התחיל לכתוב חיבוריו באותן החכמות, כלומר בו ברגע שהתחיל להיות קולט התחיל פולט. וקשה לקבוע מה היה אצלו גדול ממה: החשק לקלוט או החשק לפלוט.
עוד אומר עקביא, שספרי חז"ס היו מותאמים יפה רק לשעתם ולמקומם, אבל כהיום הזה אין שום ערך לרוב ספריו. ברם, מסיק עקביא, בטון חיובי, שחז"ס התבלט בזה שהיה הראשון שהציב לו כמטרה לפרסם ולהסביר ולהקנות עניני מדע לקהל הקוראים העברים בדורו, שהיו זרים להם בהחלט.
ברם, הסיפור הזה, שלפי דברי האיש על החומה, אירע כביכול בין מהרי"ל וחז"ס באמצע העשור השביעי למאה ה-19 מזכיר מאד מה שבאמת אירע בין חז"ס ורגי"ל [מהור"ר גבריאל יהודה ליכטנפלד ז"ל, חותנו של י. ל. פרץ]. בשנת תרכ"ה הדפיס רגי"ל ספר בשם 'ידיעות השיעורים'וכפי דבריו בהקדמת ספרו 'צפנת פענח'קיווה רגי"ל לשאת פרי טוב בעמלו ולא עלתה בידו, כי לא מצא קונים לספרו. סוף סוף מצא איש אחד אשר הסכים למכור את ספריו של רגי"ל, בתנאי אם יסכים עליו החכם חז"ס. לאכזבתו של רגי"ל, כתב לו אותו האיש, כי בשאלו על-פי מכתבו את פי חז"ס, דיבר חז"ס קשות על ספר 'ידיעות השעורים', כי לא מצא בו דבר טוב ולא שום תועלת לקוראים, אשר לא יבינו בו דבר, כי אין לו הסדר הראוי למתחילים בחכמה כספר 'יסודי חכמת השיעור'שחיבר הוא [חז"ס]. גם שלח האיש ההוא לרגי"ל העתק מאיגרת חז"ס אליו. מיד בערה בו חמתו של רגי"ל כאש, ויאמר להינקם מחז"ס נקמת דם ספרו השפוך, ויכתוב את מחברתו 'צפנת פענח' (ווארשה, תרל"ד) ביקורת על שני ספרי הנדסה של חז"ס, ספר 'מוסדי החכמה'וספר 'יסודי חכמת השיעור. רג"י ליכטנפלד לא הסתפק בביקורת על הספרים, כי אם את המחבר עצמו בחר לו למטרה ואליו כינן חיציו לירות במו אופל לישר לב ולפצוע את לבבו בתארי בוז וקלון מרבה להכיל. מחברת 'צפנת פענח'מלא חירופים וגידופים לא על ספרי חז"ס לבד, כי אם על חז"ס עצמו. בחוברת זו מתלונן רגי"ל שחז"ס "עשה בספרו אך מלאכת מעתיק וקבץ למודיו והתמונות ההנדסיות השייכות להם מספרי זולתו בלא הכרה פנימית והבנת הענין אשר העתיק" (יצחק ראטנער, משפט אמת, ס"ט פטבורג, תרמ"ד, עמ' 5)
[47] האיש על החומה, ירושלים תשס"ו, כ"א עמ' 202-203.
[48] ראה להלן שהגאון רבי בנימין דיסקין רצה להסתיר ידיעתו בעניינים אלו, ואולי זהו הטעם שלא רצה להסכים על הספר שהרי אז יהיה מוכרח לגלות ידיעתו בעניינים אלו, או אולי מפני הטעם הזה, שחז"ס היה רק מעתיק מספרים בלי בדיקת אמיתתם.
[49] ציר נאמן, ירושלים תרנ"ט, דף צו ע"א.
[50] הרב אליעזר בראדט, 'יחסה של הספרות היהדות לקופרניקוס במשך הדורות'הע' 51. הוא מודה שם ל'הבקי הנפלא ר'איתם הנקין הי"ד'שהפנהו לזה. ראה שם שרא"ב העיר על העובדה שהגאון רבי אבלי פוסוולר מווילנא העניק הסכמה לספרו של ר'יום טוב ליפמן מאיישישאק 'כבוד יום טוב', שבסופו קבע המחבר שדעתו של קופרניקוס היא כפירה ואינה נכונה כלל וכלל, והסכמה זו ל'כבוד יום טוב'נכתבה רק שלש שנים לאחר שהעניק את הסכמתו לספר 'מוסדי חכמה'המצדיק את שיטת קופרניקוס. רציתי להעיר שעל אף שחז"ס מזכיר את שיטת קופרניקוס בהקדמת ספרו 'מוסדי חכמה', מכל מקום אין זה הנושא של הספר כלל, ועל כן אין לתפוס את הגאון רבי אבלי על זה.
[51] שמואל יוסף פין (1818-1890), הנודע בכינויו 'רש"י פין'או 'רשי"פ', היה סופר וחוקר עברי, שהשתייך לתנועת ההשכלה והיה מראשי הקהילה בווילנה. רש"י פין ערך כתב העת 'הכרמל'וחיבר כמה ספרים.
[52] כנסת ישראל; ווארשא 1886, ערך 'חיים זעליג סלאנימסקי'.
[53] רנ"ק (1785-1840) היה אבי המשכילים בגליציה וממייסדי תנועת 'חכמת ישראל'. במכתבו לחז"ס, מסביר רנ"ק שאחת מהסיבות שבשבילן הוא ערך את הסכמתו היא "בשביל החותמים הנכבדים אשר לא ימצא להם הפנאי בכדי לעיין בם מיד", כלומר שחז"ס השתמש עם מכתבו של רנ"ק המעיד על תועלת הספר, בכדי לאסוף חותמים. והתאריך על המכתב הוא א'כ"ח אדר ראשון שנת 'נפלאותיך'לפ"ק, והיא שנת 1837, והספר נדפס רק בשנת 1838. בנוסף למכתבו של רנ"ק ושי"ר, הדפיס חז"ס גם 'מכתב תהלה'שקיבל "מאת השרים החכמים, התוכנים המפוארים, היושבים בבית משמרת מבטי הכוכבים מגדל המצפה (שטערנווארטע) המכונן בממלכת פולאניא – פה ווארשויא", והתאריך על אותו המכתב הוא ינואר 28, 1838.
[54] שי"ר (1790-1867) היה חתנו של בעל 'קצות החושן', שימש כאב"ד בטרנפול ופראג והיה גם משכיל בחכמת ישראל.
[55] כנסת ישראל שם.
[56] ר'צבי מנחם או הירש מנדל פינלס (1806-1870) הנודע בר"ת של"ש, היה משכיל וחוקר התלמוד ומחבר המחקר 'דרכה של תורה'. ראה אודותיו ב'פשוטה של משנה'מחנן גפני, ספריית 'הלל בן-חיים', 2011, מעמ' 189-209.
[57] רבי שלמה איגר (1787-1852) היה אחד מגדולי דורו ושימש כרב בעיירות קאליש ופוזנן.
[58] הוא רבי אליקים געציל מאיר משוויסלאץ שהסכים על ספרו הראשון מוסדי חכמה.
[59] רבי מתתיהו שטראשון (1817-1885), נודע גם בכינוי 'רמ"ש', היה תלמיד חכם גדול וגם אספן ספרים.
[60] מְסַפְּרִים שחז"ס היה עני מרוד, ומרדכי ליפסון (מדר דר; הוצאות 'דורות', פליסטינה 1938, כרך שלישי עמוד 76) מוסר ש"חיים זליג סלינימסקי התוכן, עד שלא נודע טיבו בעולם עני ואביון היה, וקיים את התורה ואת החכמה מעוני ומרוב צער. פעם אחת ישב ועסק בענין חמור, טרח ויגע למצוא כוכב חדש שנתחבטו בו חכמי התכונה, נכנסה אשתו אצלו ובקשה מעות לפרנסת הבית, "הרי יודעת את"אומר לה סלונימסקי "שאין בידי פרוטה לפורטה". "חיים זליג", התחילה אשתו מגלגלת עמו, "מה יהא בסופנו? עד היכן נצטער ונחיה בדכדוכה של דלותם". "תנוח דעתך", אומר לה חיים זליג, "אמצא אותו כוכב ופרנסתי בריווח". "הן", מחזירה אשתו, "תמצא עשרה כוכבים בשמים ולא תמצא רובל אחד בארץ!"
עניות שסבל חז"ס בראשית דרכו, מוזכר ע"י שלמה יוסף פין, שי"פ (כנסת ישראל 'ערך סלונימסקי), "החכם רחז"ס אשר לא חלק לו ה'בעושר...".
[61] גם הספר מעט הכמות ורב האיכות 'כוכבא דשביטא'עסק באסטרונומיה.
[62] נכד זה נזכר כמה פעמים באגרות הנדפסות בספר עמוד אש (פרק ארבעה עשר). ברובם מעורר סבו מהרי"ל דיסקין אודות הצורך למצוא לו שידוך. לדוגמא, ראה אגרת א'מהגרי"ל דיסקין לאחותו וגיסו, בו הוא כותב ביום ג'דסליחות תר"ן לפ"ק "ע"ד נכדי ה'בנימין שי'אבקשך לכתוב אליו [כי לא ידעתי אדריעס אליו] כי עצתינו אמונה שיבא לפעיה"ק תובב"א, ובד'בטחנו כי ימצא לו זיווג הגון לאוי"ט בפה בעזה"י – ובשמי תברכנהו בכו"ח טובה."יש שם גם אגרת מאביו הגרי"י דיסקין בנושא הנ"ל. והעירני ידידי החכם הרב מהרמ"מ שליט"א שאפשר זהו גם המכוון בברכתו המליצית של רבנו מאיר שמחה מדווינסק לאביו הג"ר יצחק ירוחם בזה"ל "וישבע גיל ועונג מזרעו, ושתיליו יעשו דגן בחורים" [ע"פ זכריה ט, יז, המכתב נדפס ב'אהלים'למס'גיטין ועוד, עמ'כט].
באגרת ד'מזכיר מהרי"ל איך שנכד זה, בנימין דיסקין, מרעיש עולמות להדפיס כתבי אבי סבו, הגר"ב דיסקין. וכך כותב מהרי"ל, "מנכדי שי', הגיעני אגרת היום, ולפי דבריו הנהו בצל קורתם, והנני דו"ש ומברכו בכ"ט, מצא וגו'מצא וגו'. ועתה אחי התאצמו, והמקום יהא בעזרתכם למצא עזר לו כראוי לאוי"ט, ואברכה אתכם לראות בשמחת יו"ח שי'. רצוף פה איזה שורות לנכדי שי', יען הוא מרעיש השמים וארץ לחוק בדפוס ח"ת של אאמו"ר הגה"צ נ"ע."
מעניין ביותר האגרת שכתב מהרי"ל לנכדו הנ"ל:
ירושלים עה"ק תובב"א יום ד'בשלח שבט תרום לפ"ק

נכדי יקירי שליט"א,
שבוע זאת הגיעני אגרתך – רחפו עצמותינו בראותינו כי זה שנתיים הוכחת בחולשת הגוף ר"ל, ונשא כפינו לשמים כי ישלח ד'דברו וירפאך רפואה שלמה בתוך שח"י במהרה בקרוב. וע"ד העצה ליסע להורודנא, לדעתי עתה נחוץ הדבר יותר, כי בטחתי בעז"ה אשר הנסיעה גם חליפת המקום והאויר יהיו לתועלת לבריאותך אי"ה – וגם כי אשפוט אשר רוח הקנאה אשר עברה היתה בעוכרך. אבל בבואך שמה, אך שמחה וששון יגיעוך, ולא תוסיף לדאבה, ועצותיך יחליצו. ואשר חששת פן תהי'לבוז שמה, באשר מפני חולשתך, לא תוכל עתה לשקוד על דלתי תוה"ק ולהעמיק כ"כ כשנים קדמוניות, אל תדאג, כי כל משפחת בית אבא זללה"ה כולם גדולים בתורה ובחכמה, ובינה יתרה חלק ד'לנו – ויבינו הדבר לאשורו. גם כי הכרת פניך תענה עליך, וחזותו מוכיח עליו, וכ"מ בירושלמי פ"ד דסוטה שא"צ להביא עדים על חלישותו כי ניכר הוא בטב"ע. ויתר עוד, כי אגרת זאת תקח בידך, והי'לך לעדה – והמקום יהי'בעזרך בזכות אבותינו הגה"צ נ"ע, להצליח דרכך – נא ונא לבל תאחר עוד, ועשה כעצת אביך זקנך המייעצך לטוב.
משה יהודא ליב בהגאון מו"ה בנימין זללה"ה 
נ"ב הרבנית תחי'דו"ש, ומסכמת לעצה זו, באהבתה לך. זה כשבועיים כ'אליך, אבל אז לא ראיתי עדיין אגרתך, כי באה לידינו שבוע זו. אם תרצה תד"ש אביך בני יקירי הרה"ג שליט"א. 
[63] רבי יצחק ירוחם דיסקין (1839-1925), בנו יחידו של רבי יהושע ליב דיסקין, היה גדול בתורה שהתרחק מהרבנות.
[64] יצא לאור בווארשא 1886.
[65] לא מצאתי שיעשה זה שי"פ.
[66] נראה שר'בנימין אינו מזכיר וולקוביסק בגלל שזה נכלל ב'הורדנה'בהיותה פלך הורודנה.
[67] רבי שמואל אביגדור רבינוביץ (1806-1866), הנקרא בפי כל 'רבי שמואל אביגדור תוספאה'על שם חיבורו הגדול 'תנא תוספאה'על התוספתא שחלקו, מנחת ביכורים, נדפס במהדורת התוספתא של ש"ס וילנא. מלבד היותו תלמידו של רבי בנימין היה גם גיסו. מעניין מאד שיש אגרת (הפלס א, עמ' 76) מהרב שמואל אביגדור להרב בנימין אשר נושא האגרת הוא אודות שוחט שקרא בספרים חיצונים. והרב שמואל אביגדור מגייס את גיסו שהיה גם רבו, להציל השוחט מרודפיו.
אל כבדו גיסי אדמו"ר הרב הגאון הגדול המפורסם פאר החכמה כקש"ת מוהר"ר בנימין נ"י אב"ד ור"מ דק"ק וואלקאוויסקי יע"אזה זמן כביר אשר נסתם כל חזון מאתנו וצר לי כי לא ראיתי תמונת ידו זה ימים כבירים. על עתה באתי למלא משאלותי בנידון ידידנו אשר מעולם שמץ דבר לא נמצא בו, יקר רוח הוא. ועתה אשר קמו עליו קצת אנשים לעורר עליו קצת כי לא טובה הנהגתו אשר מתנהג לעיין בספרי החכמה ומה גם הכתובים בלשון לעז. וקצת אנשים דקהלתו אלצוהו בדברים עד שקבל עליו שלא לעיין בספרים חוץ מלה"ק ולא בספרי חכמה, ובנדר שתהיה שחיטתו אסורה. ועתה כאשר נועדו הקהל דשם לא הוטב בעיניהם דבר זה....אמנם בעיקר דינא י"ל אחרי שידענו את האיש ואת שיחו כי לא נסוג אחור מני ארחות ד'ומורגל לרוב בספרים אלו, י"ל דאין כאן מגדר מילתא כלל ויש להתיר הקבלה מעיקרה וזה חל עתה... ואחרי שידוע לרומעכת"ה תוכן הענין ממכתב ידידנו וממכתב הרב דבאדקי מהראוי שיזדקק ויכתוב לי תשובה על הפאסט המוקדמת וביחוד לאסהודי גברא אשר אתמחי והי'זה שלום מאת ידידו גיסו ותלמידו החפץ בהצלחתו ומבקש תשובתו.שמואל אביגדור החונה בק"ק אהו"נ
[68] בנו של הרב בנימין, הרב ישראל אברהם שמואל, כותב בהקדמה לספר בני בנימין, ש"אוצר חידושיו הנפלאים"של אביו הרב בנימין, לקח עמו אביו "ולא זכינו להנות לאורו, כי מלבד רפיון כחו וחלשות מזגו לכתוב רבי תורתו, עוד היו רגעיו ספורות ומדודות לשיעוריו הקבועים ולא פנה לחוק בעט סופר על הגליון אף אחת מני אלף. וגם המעט הנמצא אתנו מפוזר ומפורד אנה ואנה בלי סדרים. ולדאבון לבבינו אין לחברם אל מקום אחד."
ובמכתב ששלח הגרי"ל משקלאוו לאחיו בענין הדפסת כתב יד אביהם ר'בנימין מיום ה'י"ב טבת תרל"א כותב וז"ל, "האמנם זאת חובתינו להפיץ יפעת שמש תורתו אשר שקעה שלא בזמנה בעוה"ר ואם חלילה גם המעט אחד מאלף ממש מחידושי תורתו הנעימים אשר השאיר בכתובים גם המה לא יראו אור הדפוס הלזה יאמר ח"ו צדיק מה פעל". (המעין חוברת יב עמ' 45)
ראוי לשים לב ששני האחים מעידים שחידושי רבי בנימין שהועלו על הכתב הם 'אחד מני אלף'ממה שחידש.
ומה שכתב הרב ישראל אברהם שמואל ש"המעט הנמצא אתנו מפורז ומפורד אנה ואנה בלי סדרים... אין לחברם אל מקום אחד", כעין זה מתאר רבי רפאל הלוי קצנלבוגן את מצב הכתבים בשנת תשל"ב, "בין כתי"ק של רבנו הגה"צ הגרי"ל דיסקין זצ"ל, נמצאים גם כתי"ק של אביו הגה"צ רבי בנימין זצ"ל, ואמנם הם מפורדים ומפוזרים, ועבודה רבה זקוקה למצוא את הקשר שביניהם ולחברם יחד." (המעין, חוברת יב עמ' 43)
[69] רבי רפאל קצנלנבוגן (שם) מעיד ש"עפ"י רוב, הכתבים [של רבי בנימין] הם על חושן המשפט". בחוברת המעין הודפס שם קונטרס שכתב רבי בנימין בנוגע למחלוקת שהתעוררה בין מדפיסי ש"ס ווילנה ומדפיסי ש"ס סלאוויטא, ורבי בנימין תמך בעמדת מדפיסי ווילנה. עדות זו מעוררת תמיהה על דברי יוסף שלמון (ה'גדולים'עמ' 309) שכתב שמהרי"ל דיסקין הקפיד להשתמש דווקא בש"ס סלאוויטא. משום שקשה להאמין שהוא יקפיד להחמיר בדבר שאביו נכנס בעובי הקורה להתירו. כמו כן אין הוא מביא מקור התומך בדבריו אלו.
[70] יש טשטוש על מילה זו.
[71] הרב בנימין קיים הבטחתו ואכן בעיתון הצפירה (פברואר 21 1888 ומרץ 5 1888) פרסם המודעה הבא:

*       
ראוי לציין שפירסומת זו נתפרסם בחייו של "הגאון מאור הגולה מו"ה יהושע יהודה ליב דיסקין שליט"א, בעיתון הצפירה, על ידי נכדו של מהרי"ל, ונכתב בשם המשפחה. מחמת כן קשה להאמין ל'סיפור הירושלמי' (סיפורים ירושלמיים, כ"א עמ' 167 וראה זכרון מאיר, בני ברק תשס"א, עמ' 29) שפעם אחת נכנס רבי יוסף חיים זוננפלד לבית הרב מבריסק, לגונן על בית המוסר הירושלמי שהקים חתנו [הרב שנקר]. בידו עיתון "הצפירה"בו נכתבים מרורות על שיטת המוסר, והוא מבקש להראותו להרב יהושע לייב, כאמור: למה יאמרו כי חס ושלום הרב מבריסק עומד עם המשכילים באותה זירה... אך ראה הרב מבריסק את העיתון הידוע לשימצה בידי רבי יוסף חיים, זעם וזעק בקול: עיתון טמא בביתי! עיתון טמא בביתי! ותיכף ציווה על רבי יוסף חיים להרחיק ד'אמות מפתח ביתו את העיתון ולהקריאו לו משם. אמנם ראה במאמרו של יוסף שלמון (ה'גדולים'בעריכת בנימין בראון ונסים ליאון עמ' 303) שהאמין בסיפור זה לפי תומו.
[72] כוונתו לפירוש מהרז"ו שזכרנו למעלה.
[73] קשה להבין כוונתו, שהרי בכל הדפוסים המצויים בידינו שמו של רבי בנימין מופיע מיד לפני הפירוש על אותם הפרקים.
[74] לא יכולתי לפענחו, אולי צ"ל 'ב"ה'.
[75] גם רבי יצחק ירוחם היה פעיל בהפצת תורת סבו. כן נראה ממכתבו של הרב ישעיה אורינשטיין שנכתב עשר שנים אחר כתיבת מכתב זה. הרב ישעיה מבקש מאת הרב יצחק ירוחם שיבוא "לעיה"ק ת"ו, למלאות מקום אביו מרן הגאון הקדוש זצלל"ה. בביתו ישכון ועל כסאו ישב ובבית מדרשו יתפלל וילמוד... ואת חידושי תורת מרן אביו הגאון הקדוש זי"ע וגם חד"ת זקנו הגאון הגדול זצלל"ה יסדר, ובעזרת הי"ת יוכל להדפיסם פה בקדש לאט לאט על טהרת הקודש (מרא דארעא ישראל כ"ב עמ'ס).

New Auction House - Genazym

$
0
0
New Auction House - Genazym
by  Dan Rabinowitz, Eliezer Brodt

There is a new auction house, Genazym, that is holding its inaugural auction next week Monday, December 25th.  The catalog is available here.  The majority of the material are letters and other ephemera with a few dozen books. The books include a number with vellum bindings (71-75).  Appreciation of bindings has been brought to fore with the recent wider availability of books from the Valmadonna collection after it was broken up; a collection that was known for its exquisite bindings.[1] 

Books with illustrations form another group, including heretical images.  The title-page of the first edition of R. Yedidia Shlomo of Norzi's commentary on the biblical mesorah, Minhat Shai, Mantua, 1742-44 (76), includes Moses with horns, but more offensive is the depiction of God with a human face.   The images on the title page are various biblical vignettes and in the one for the resurrection of the "dry bones" that appears in Yehkezkel, God is shown as an old man with a white beard. [2] Another title-page containing non-Jewish imagery is the Smikhat Hakhamim, Frankfurt, 1704-06 (87).  Its title page is replete with mythological (?) or Christian (?) imagery. [3] 








































The illustration on the Minchat Shai title page. Note that this is from another copy, not the one on auction.

The kabbalistic work, Raziel haMalach, (77) contains illustrations of various amulets with various mythical creatures. [4] Another book with mystical images is the Emek Halakha, Cracow 1598, (80). Less sensational images, of ships and fauna, appear in the first Hebrew book to describe America, Iggeret Orkhot Olam, Prague 1793, (83). [5] R. Tovia ha-Rofeh's Ma'ase Tovia, Venice, 1707, (95) contains an elaborate illustration that compares the human organs with various parts of a house or building. [6]

Of note for its rarity is (88), a first printing of R’ Moshe Chaim Luzzatto's Derech Tevunot, Amsterdam 1742. The copy is a miniature, and was owned by the great collector Elkan Nathan Adler.

Among the most controversial books in the history of Jewish literatures the forged Yerushalmi on Kodshim, (likely) written by Shlomo Yehudah Friedlander (98).  There are two versions of the book, one printed on thick paper and, on a second title page, Friedlander is referred to as a doctor.  The other version is printed on poor paper and lacks the (presumably bogus) academic credential.  The theory behind the variants is that one was targeted at academic institutions and the other at traditional Jews. [7]  Here is what it looked like:









































Here are highlights from some of the letters for sale:

- There are some very interesting manuscript letters from the Chasam Sofer (46), R’ Chaim Sanzer (28) and R’ Meir Premishlan (37) .

- Letters from some of previous generations Litvish gedolim, like R’ Meir Simcha of Dvinsk (Meshech Chocham) (4), R’ Chaim Soloveitchik (2), R’ Raphael Shapiro (6), Chafetz Chaim (10), R’ Shimon Shkop (8), R Elchanan Wasserman (1), and the Brisker Rav (3). Many of these letters contain important historical information not found in other sources.

- Also of note are important, extremely rare and lengthy documents from the Rogatchover Gaon (5) and R’ Mordechai Gimpel Yaffe (9) related to the shemita and heter mechira controversies. Another letter of note is from the Minchas Elazar (29) in regard to the inheritance of R’ Alfandri.

[1] Portions of the Valmadonna Trust Collection were auctioned at Kestenbaum & Co. and Sotheby’s. here, here, hereRegarding the source of those books see here.
[2] The title, Minhat Shai, was imposed by the printer.  Norzi referred to the work as Goder Peretz.  See Jordan Penkower, “The First Printed Edition of Nozri’s Introduction to Minhat Shai, Pisa 1819,” Quntres 1:1 (Winter 2009), 9 n2.  The introduction to Minhat Shai was printed long after the work itself.  See Penkower, idem.  Moses crowned with horns appears in the earliest depiction of him to adorn a Hebrew book’s title page.  See “Aaron the Jewish Bishop,” here.
[3] A very similar title-page appears in two other books, the first edition of the Teshuvot ha-Bah and Beit Ahron.  Regarding the usage of these title-pages, see Dan Rabinowitz, “The Two Versions of the Bach’s Responsa, Frankfurt Edition of 1697,” Alei Sefer 21 (2010) 99-111.
[4] David Hanegbi, “The Printed Hebrew Book as a Talisman and Ritual Object: A Historical and Bibliographical Study in Sefer Razi'el ha-Malakh and its Editions,” (Ramat Gan:  MA Thesis, Bar-Ilan University, 2014).  Regarding the prevalence of mythical creatures in human society see Kathryn Schulz, “Fantastic Beasts and How to Rank Them,” New Yorker, Nov. 6, 2017 (here).  
[5] David Ruderman, The World of a Renaissance Jew:  The Life and Thought of Abraham ben Mordecai Farissol (Cincinati:  Hebrew Union College, 1981). 
[6] The book and specifically the image under discussion was recently analyzed by Etienne Lepicard, “An Alternative to the Cosmic and Mechanic Metaphors for the Human Body? The House Illustration in Ma’ashe Tuviyah (1708),” Medical History 52 (2008), 93-105.
[7] For an extensive bibliography of the literature discussing Friedlander’s edition, see Eliezer Brodt, “Tziyunim u-Meluim le’Mador ‘Netiah Soferim’Yeshurun 24 (2011) 454-455.

Book Launch of the Koren Rav Kook Siddur

$
0
0
Book Launch of the Koren Rav Kook Siddur

Seforim Blog contributor Rabbi Bezalel Naor has just published a major work, the Koren Rav Kook Siddur.

Culled from Rav Kook’s own commentary to the Siddur, Olat Re’iyah, and other writings of Rav Kook, as well as rich anecdotes transmitted by Rav Kook’s son and major disciples, The Koren Rav Kook Siddur speaks to the soul, while it connects us all to the sacred soil of the Holy Land.

There will be a book launch on Sunday, January 7, 10:00 AM, at Lincoln Square Synagogue in New York. Rabbi Naor will discuss the new siddur and dialogue with Professor Marc B. Shapiro regarding Rav Kook’s legacy. The event will be moderated by Rabbi Shaul Robinson. All are invited to attend.

Here are some sample pages:






Lecture Announcement - R. Yechiel Goldhaber - January 4, 2018

$
0
0
The readership of the Seforim Blog is invited to a lecture by the noted author, Rav Yechiel Goldhaber (link), whose respected research and scholarship is well-known to Seforim Blog readers. 

The shiur will be taking place Thursday, January 4, 7:30 PM at Khal Bnei Avrohom Yaakov, 2701 Avenue N, Brooklyn, NY. Rabbi Goldhaber's speech will be delivered in English. The subject of this shiur is  "A New source in understanding the Chasam Sofer and Metzitza B'peh."

This lecture is dedicated לזכר נשמת the late Dr. Shlomo Sprecher ז״ל who coordinated and hosted many of Rabbi Goldhaber’s shiurim, and wrote an important article in Hakirah on the subject of the shiur (link).

Rabbi Goldhaber has authored many wonderful articles, published important documents and written works on a wide range of topics, among them Minhagei Kehilos about customs, Kunditon (link), on the topics of the Titanic, and the so-called Cherem on Spain, as well as two volumes of Ginzei Yehuda, a collection of assorted letters from various rabbis of note.

A Letter Concerning Prof. Marc Shapiro’s book "Changing the Immutable"

$
0
0
A Letter Concerning Prof. Marc Shapiro’s book Changing the Immutable
By Eli Meyer Cohen
כבוד...
אחדשה"ט, ברצוני להעיר כמה הערות בנוגע למש"כ מרק שפירא אודות הדברים המובאים בפי'ר'יהודה החסיד. שלדעת גדולי פוסקי הדור ההוא הגר"מ פיינשטיין, הגרש"ז אויערבאך, הגרי"ש אלישיב והגרי"י ווייס בעל מנחת יצחק ז"ל, נדפסו שם דברי כפירה  והיות שיודע אני שבטח כבודו יערוך ביקורת כללית על ספרו, חושבני שדברים אלו יהיו לתועלת עבודתו.

ראשית אציג רקע היסטורי לסיפור. הדבר קרה בשנת תשל"ו, כפי שמפורש בשני התשובות שכ'הגרמ"פ באג"מ יו"ד ח"ג סימנים קי"ד – קט"ו. התשובה הראשונה נכתבה לר'דניאל לוי בסוף אדר ראשון, והשניה נכתבה להגרש"ז אויערבאך בח"י תמוז. אני למדתי אז בארץ וידידי ר'בערל פיינשטיין נכדו של הגרמ"פ הגיע ארצה ואמר לי שהראש ישיבה נתן לו שליחות להוליך מכתב בענין זה להגרשז"א ולרב אלישיב, ואכן כן עשה. כעת לאחר ט"ל שנים שאלתי אותו אם עדיין הפרטים בזכרונו, ומסרם לי כאילו הדבר קרה היום.

הוא נכנס אצל הגרשז"א וקרא את המכתב [שנדפס אח"כ סי'קט"ו] לאיטו מלה במלה, ואמר שמלשון המדפיס, ניתן לשמוע שדעתו היא, שלפי "מחשבת זמננו"לא מתאימים הדברים להדפסה, ומשמע שכאילו לא יאות הדבר לקיצוני זמננו כהנטורי קרתא [כך אמר], אך הוא טועה בזה כי הדברים הינם כפירה לחלוטין לכל אדם ולכל הדורות. גם הר'אלישיב ראה את המכתב ולאחר קריאת המכתב אמר לר'בערל שיחזור לרשז"א וימסור לו שיצוה לבנו שהיה מיודעו של המדפיס שיעצרו את ההדפסה.

וממילא מה שמשתמע מדברי מרק שפירא שהקטעים הבעייתיים הפריעו להגרמ"פ בלבד וכאילו היתה זו מלחמת יחיד – אין זה הדבר. אלא שאלו את פוסקי הדור של אז וכולם פסקו שזוהי כפירה, ומוכרחים להוציאם ולעשות halachic censorship.  אלא שהפוסקים ביניהם החליטו לא לפרסם את הדברים, משום שהם סברו להשקיט את הדבר, עד שהגיע ר'בערל ומכתבו בידו שדעת הגרמ"פ לפרסם את הענין כמפורש בדבריו בסוף התשובה לרש"ז, [כ"ז מבוסס על עדותו של ר'בערל הנ"ל שכלל גם את בעל המנח"י ביחד עם רש"ז והרב אלישיב המוזכרים בתחילת התשובה הנ"ל.]

ומעניין מאוד איך לא הביא שפירא את ה'מחקר'של הגרמ"פ ד"ה 'וכן מש"כ בדבר'. והביא ראי'מהאב"ע שלא היה יכול לסבול את הפירוש המופיע בר"י החסיד בענין עציון גבר – שכן מצא את אותו פירוש בשם א'יצחקי ועל זה אמר האב"ע "'חלילה חלילה ... וספרו ראוי להישרף'. וא"כ נמצא שכבר הוא דין פסוק מהאב"ע שצריך לשרוף ספר כזה".

ומש"כ אודות האב"ע שגם בספריו יש דברים בעייתיים – ע'בס'הכתב והקבלה בראשית כז,יט עה"פ אנוכי עשו בכורך,  וז"ל: ומה שהוזכר בפי'האב"ע לחשבו למשקר ולמכזב, איננו מלשון החכם ראב"ע, כי ידענו מכמה מקומות כי יד אחרים שלטה בפירושיו". וע'גם בתו"ש פרשת שמות עמ'רנ"ד (לא הובא ע"י שפירא) שהרבה דברים מהקראים הוכנסו בספר אב"ע ובפרט בחומש שמות.

ועי'גם בפירושים ופסקים לרבנו אביגדור הצרפתי בענין המבוכה הידועה בביאור דברי רש"י בשמות ט,י"ד שכתב רש"י "מכות בכורות", ויש שגרסו "בְּכוּרוֹת"– שפי'זה הגיע מהמלמדים והקראים וטעות בידם, פי'משום דלקו התבואות והפירות, וטעות הוא בידם כי לא מצאו ידיהם ורגליהם בבית המדרש". [ואגב ניתן ללמוד משם חידוש היסטורי – שהקראים עסקו גם בלימוד פירוש רש"י ולא רק במקרא עצמו].

עוד דבר שראוי לפרסם – וכנראה נעלם ממרק שפירא – שהגרמ"פ תפס אומנות זו גם בכתבי הרמב"ן – הלא ידוע דברי הרמב"ן בפ'לך לך פי"ב פסוק י'ודע כי אברהם אבינו חטא חטא גדול בשגגה שהביא אשתו הצדקת במכשול עון מפני פחדו פן יהרגוהו, והי"ל לבטוח בשם שיציל אותו.... גם יציאתו מן הארץ שנצטוה עליה בתחילה מפני הרעה עון אשר חטא... ועל המעשה הזה נגזר על זרעו הגלות... עכ"ל.

והנה אני רשמתי לעצמו מהכת"י של הגרמ"פ של ספרו דרש משה עה"ת [שנדפס לאח"ז ע"י ארטסקרול בשנת תש"נ ושם הושמט הענין! וז"ל: טעות גדול טעה לדבר סרה על אברהם ועל דבר שנהג כן כל ימיו כמפורש בקרא בכ"מ אשר יבוא אמרי אחי הוא, וכן עשה יצחק, ולכן הוא דין פסוק שכן צריכים כ"מ להתנהג, ומצוה גדולה למחוק דבר זה מספרי הרמב"ן, ע"כ. [שוב מצאתי בלשון כעי"ז בדרש משה ח"ב עמ'י.]

והדבר מובא בס'קול רם לתלמידו המקורב לו ר'אברהם פישעליס ז"ל [שהעתיק דברי רבו בדקדוק עצום] ח"ב ע'כ"ב, ושם כ'שמש"כ הרמב"ן על שרה שחטאה אמנו בענוי זה שעינתה הגר-  "א"א לנו לומר איזה חטא על האבות והאמהות אם זה לא נאמר מחז"ל הקדושים, ומצינו שהרמב"ן נמי כתב על אברהם אבינו שחטא חטא גדול.... וגם זה א"א לומר על אברהם אבינו, ויותר טוב לומר שזה טעות סופרים"עכ"ל.

[אגב ראוי להעיר שרש"ר הירש ז"ל בבראשית יב, ב בונה עלדברי הרמב"ן, (ועוד) הגם שאין דרכו להביא הרמב"ן בפירושיו, שמטרת התורה היא להודיענו גם "חסרונותיהם"של האבות וזהו חלק מהתורת אמת שקיבלנו אנו, ע"ש. ולהגרמ"פ הבנין נופל, כי הרמב"ן הלזה אינו אמת אלא מזוייף].

ומדי דברי בענין ה'אמת'אציע לשונו של בעל משנה הלכות בתשובתו (חלק יב, סי'ריד) על ענין ר"י החסיד הנ"ל, וזה לשונו: "אבל האמתכי לא אאמין אשר דברים אלו יצאו מפי הגרמ"פ אלא נלפענ"דשאיזה תלמיד טועה כתבו והכניסם בין מכתביו... וכמובן גיחוך זה רחוק מהאמת וקרוב לעניות בדעת וחוצפה נוראה לדבר סרה על דבר שיצא מעטו של הגרמ"פ זצוק"ל, הלא אם היה מבקש האמת היה יכול בקלות להרים את הטלפון ולברר אצל ר'דניאל לוי השואל או אצל מקורביו או אצל רשז"א ואצל הר'אלישיב המוזכרים בתשובה השניה שם.

אסיים בהערה אישית שהרגשתי בקראי ענין זה בספרו של מרק שפירא. בעי' 59 כשכותב אודות “a recent edition of the Mikraot Gedolot Pentateuch simply removes one of the Rashbam’s comments…”

ואני מתפלא עליו האם חסר דיו בקולמוסו מלהזכיר שם המו"ל? ולמה מפחד מלגלות האמת כדרכו וכשיטתו בכל ספרו? וכעת מוטל עלינו עול המחקר וחיפוש המקור, כיאות למבקשי האמת והחכמה.

בכבוד רב
קטון שבחוקרים
אלי'מאיר

The Rogochover and More: Excursus on Fasting

$
0
0
The Rogochover and More: Excursus on Fasting
Marc B. Shapiro
Relevant to what appeared in the last post (see note 13), I wish to mention some leniencies regarding fast days that contradict mainstream halakhah. I have also included other interesting material regarding the fast days.
1. R. Israel Jacob Fischer, dayan on the beit din of the Edah Haredit, stated that in our day all pregnant women up until the ninth month must eat on Yom Kippur פחות מכשיעור. See his haskamah to R. Baruch Pinchas Goldberg, Penei Barukh (Jerusalem, 1985), where he writes:
כיום הזה שנחלשו הדורות, ועשרות רבות של נשים מפילות ע"י התענית, צריכין כל הנשים המעוברות עד החודש התשיעי לאכול ביוהכ"פ פחות מכשיעור.
For a criticism of this great leniency, which contradicts Shulhan Arukh, Orah Hayyim 617:1, see R. Eliezer Waldenberg, Tzitz Eliezer, vol. 17, no. 20. Elsewhere, R. Fischer states that pregnant women are forbidden to fast on Tisha be-Av.
מעוברת אסורה להתענות בת"ב, ואין כאן דין שיעורים, כי במקום סכנה לא גזרו חז"ל
See Even Yisrael, vol. 9, no. 62. This too is at odds with Shulhan Arukh, Orah Hayyim 554:5, which rules that pregnant women are obligated to fast on Tisha be-Av.
In an article on the OU website[1] R. Y. Dov Krakowski writes:
There are those who are Noheg that pregnant women do not even begin to fast on Tisha B’Av (there is very little if any Halachik backing to this hanhaga, but many of the chosheve senior Poskim have such a Mesorah. I have personally heard this from many family members who heard this from my great uncle the Veiner [!] Rov Zetzal and from my wife’s grandfather Harav Lipa Rabinowitz who says it in the name of his grandfather the Sundlander Rov Zatzal).
R. Yosef David Weissberg also reports that many halakhic authorities rule that in contemporary times pregnant women are not obligated to fast on Tisha be-Av.[2]
2. R. Akiva Joseph Schlesinger writes that he has a tradition from the Hatam Sofer that pregnant and nursing women should only fast on Yom Kippur, and even women who are not pregnant should only fast on Tisha be-Av and the other fast days if they are very healthy.[3] He also quotes an oral tradition from the Hatam Sofer which seems to be saying that if he had the authority, he would have abolished the fast days other than Yom Kippur and Tisha be-Av. (See note 4 for another source where the Hatam Sofer says this explicitly.)
ובפרט אחרי כי בא חולשא לעולם, שמענו מהחת"ס זיע"א שאמר אי לאו דמיסתפינא כלפי ד'תעניות חוץ מיוהכ"פ ות"ב מטעם חשש סכנה לכמה בני אדם, ובפרט לנשים ה'ירחם, ולא להניח לבנותיו להתענות חוץ מהנ"ל.
His last words are not entirely clear. I think they mean that he would have preferred not to allow his daughters to fast except on Yom Kippur and Tisha be-Av, but not that he did so in practice. He does not say ולא הניח לבנותיו but ולא להניח לבנותיו.
The editor adds a note explaining the passage just quoted, but he misunderstands what R. Schlesinger means when he writes .מטעם חשש סכנה לכמה בני אדם He also mistakenly understands the passage to mean that the Hatam Sofer forbade all women to fast, other than on Yom Kippur and Tisha be-Av.
כאן כתב רבינו פסק החת"ס לענין שאר תעניות, דהיה אוסר להתענות לכל הנשים ואפילו למי שאינם מעוברות ומניקות, ולאנשים היה מתיר לכמה בני אדם אי לא דמסתפינא, אבל לנשים החליט להיתר.
R. Schlesinger also states that the rabbis did not allow women to fast except for Yom Kippur and Tisha be-Av.
בענין התעניות, בחולשתינו, רבותינו לא הניחו לנשים להתענות חוץ מט"ב ויוהכ"פ.
R. Schlesinger himself suggests that the women not fasting should give some money to charity and fast a few hours or even abstain from food the evening before the fast actually begins.
Returning to the Hatam Sofer’s comment that if he had the authority, he would abolish the fast days other than Yom Kippur and Tisha be-Av, the exact same thing was said by R. Abraham Joshua Heschel of Apta. He added that on Yom Kippur, who needs to eat (since we should be so involved in our prayers), and on Tisha be-Av, who is able to eat (as we should be so focused on mourning what we have lost)?[5]
אם הייתי בכוחי הייתי מבטל כל התעניתים חוץ מיום המר והמנהר (הוא ט'באב), שאז מי יוכל לאכול. וחוץ מיום הקדוש והנורא (הוא יום כפור), דאז מי צריך לאכול.
R. Abraham also reported that he was told by his teacher, R. Elimelech of Lizhensk, that if he could find two others to join with him, he would abolish “the fasts” (presumably, everything except for Yom Kippur and Tisha be-Av).[6]
3. R. Ovadiah Yosef, Yabia Omer, vol. 10, Orah Hayyim no. 39, discusses the laws of a nursing woman and the various fasts. On p. 503, in the hosafot u-miluim, he adds:
מש"כ להקל במינקת שאפילו הפסיקה להניק אם היא בתוך כ"ד חודש ללידה פטורה מלהתענות ג'צומות ותענית אסתר. יש להסתייע ממ"ש הגאון בעל דרכי תשובה בשו"ת צבי תפארת סוף סי'מח: וז"ל: ודע כי שמעתי מפה קדוש של מורי הגאון הקדוש אדמו"ר רבי יחזקאל משינאווא זצללה"ה, שאמר, כי הוא מקובל מגאוני וצדיקי הדור הקודמים זצ"ל, שכל אשה שעומדת עדיין בימים שיכולה ללדת, ובימי הצומות היא חלושת המזג, אפילו היא בריאה ושלימה, נכון יותר שלא תתענה, ורק לאחר שיפסוק זמנה מללדת עוד, אם תהיה בבריאות תשלים אותם התעניות, לחיים ברכה ושלום. ע"כ
This is a fascinating passage as R. Ovadiah is quoting R. Zvi Hirsch Shapira in the name of R. Ezekiel Halberstam of Shinova, who himself is passing on a tradition from earlier geonim and tzadikim, that women of childbearing age, even if they are not pregnant, do not have to fast if they feel weak. This ruling is in contradiction to Shulhan Arukh, Orah Hayyim 550:1, which states that women are also obligated to fast on the 10th of Tevet, 17th of Tamuz and Tzom Gedaliah, and does not give any exemption if they feel weak (as pretty much everyone feels a little weak when fasting). As we have already seen, R. Akiva Joseph Schlesinger states that “our rabbis” did not allow any women, not just those of childbearing age, to fast on these days.
R. Meir Mazuz, Sansan le-Yair (2012 ed), p. 354, notes this passage of R. Zvi Hirsch Shapira and reacts very strongly:
והוא נגד חז"ל חכמי התלמוד וכל הפוסקים שלא התירו רק למעוברת ומניקה. ומזה למדו רוב המורות והתלמידות בבית יעקב בימינו שלא לצום כל ד'תעניות, ואוכלות בריש גלי בשעת ההפסקה כאילו לא היו ד'תעניות בעולם ולא תיקנו אותם הנביאים.
Is R. Mazuz correct that most teachers and students at Bais Yaakov schools do not fast on the 10th of Tevet, 17th of Tamuz, Tzom Gedaliah, and Ta’anit Esther? I know that in the yeshiva world many do not fast, but my question is, is this really the majority, and are there any differences between Bais Yaakov schools in the U.S. and Israel? (Even though R. Mazuz refers to ד'תעניות established by the prophets, I am assuming he means the 10th of Tevet, 17th of Tamuz, Tzom Gedaliah, and Ta’anit Esther, as religious women of all stripes fast on Tisha be-Av.)
See also here where R. Yitzhak Yosef states that he heard that in some seminaries they tell the young women that they do not have to fast except for Yom Kippur and Tisha be-Av.
When I told a friend about what this post is focused on, he mentioned that he knows that many women do not fast other than on Yom Kippur and Tisha be-Av, but that he never heard of a “mainstream” posek who had this position. From R. Mazuz’s harsh comment it seems that he too assumes that there is no real halakhic basis for the practice of not fasting. My response to my friend, which I now share with readers, is that you can’t get any more mainstream than the great R. Shlomo Zalman Auerbach, and this was indeed his position. In Halikhot Shlomo: Moadei ha-Shanah, Nisan-Av, p. 401 n. 16, the following appears:
ולענין נשים הי'דרכו של רבנו להשיב לשואלים שהמנהג במקומותינו היה שהנשים אינן מתענות כלל, ואף הנערות, מלבד תשעה באב ויוהכ"פ. אבל לאנשים אין להקל כלל בד'תעניות ותענית אסתר יותר מהבמואר בפוסקים.
It is hard to criticize women for not fasting on the 10th of Tevet, 17th of Tamuz, Tzom Gedaliah, and Ta’anit Esther when R. Shlomo Zalman Auerbach saw no problem with this practice.
As with R. Mazuz, R. Eliezer Shlomo Schik, here, uses the expression “4 fast days” and it refers to the 10th of Tevet, 17th of Tamuz, Tzom Gedaliah and Ta’anit Esther. He notes that the practice in Breslov is that no women fast on these days. I have been told that among other hasidic groups there is variation. Some women fast on these days, others never fast, and some do not fast if they are married and of childbearing age. (In discussing unusual leniencies, there is no need to mention standard kulot that deal with pregnant and nursing women.)
R. Yohanan Wosner, a dayan in the Skverer community, writes that while some permit married women of childbearing age to forego the fasts (other than Tisha be-Av and Yom Kippur), there are those who permit even unmarried women to do so.[7]
In R. Simhah Rabinowitz’s Piskei Teshuvot, Orah Hayyim 550:1, he states that a few great figures (gedolei ha-dorot) were lenient and permitted all women of childbearing age to forego the fasts (other than Tisha be-Av and Yom Kippur). I must note, however, that none of the figures he refers to were halakhic authorities. The first source he cites was mentioned by me in the last post, note 13.[8] In it we see that the hasidic master R. Nathan David of Szydłowiec said that no women of childbearing age should fast, except for on Yom Kippur. The fact that he said that even on Tisha be-Av such women should not fast is, I think, quite radical. The passage also records a subversive comment from R. Ezekiel of Kozmir about how the Anshei Keneset ha-Gedolah, who instituted the fast days, are embarrassed now because they did not anticipate the much weaker recent generations. R. Ezekiel  The point of such a comment was presumably to “give cover” for those who find it difficult to fast and thus choose not to.  
ושמעתי מחסיד ישיש א'שנסע להרה"ק ר'יחזקאל מקאזמיר ז"ל שהוא היה מקיל גדול בתעניות, ואמר שאנשי כנסה"ג שתקנו התעניות מתביישין על שלא הסתכלו בדורות אלו, וסיפר כמה ענינים מקולותיו שהיה קשה לי לכתוב, ובשם רבינו הקדוש ז"ל מפאריסאב שמעתי שאמר בזה"ל מוזהר ועומד אני מהה"ק ר'נתן דוד ז"ל משידלאווצע לדרוש ברבים ששום אשה שראויה עדיין לילד לא תתענה כ"א ביום הקדוש, ולכן עכ"פ אדרוש זאת לידידיי.

The second source R. Rabinowitz cites is a report that R. Menahem Mendel of Kotzk said that with women one must be lenient when it comes to the fast days, as they need strength to give birth.[9]
שמעתי מהה"ג מהו"ר מאיר בארנשטיין ז"ל ששמע מפ"ק כ"ק מרן הקדוש זצוקלל"ה מקאצק דבאשה יש להקל בתעניות משום שצריכה כח להוליד בנים.
This is a very sensible statement which incidentally all poskim would agree with. But contrary to what R. Rabinowitz states, it says nothing about exempting women of childbearing age from any fast days. It only says that when dealing with such women the posek should be lenient.
The final source R. Rabinowitz quotes is from R. Ezekiel Halberstam of Shinova which was mentioned already.
4. R. Sadqa Hussein (1699-1772) was the leading rabbi in Baghdad in his day. He ruled that no pregnant women should fast on Tisha be-Av, as it was so hot in Baghdad that fasting created a situation of sakanat nefashot.[10] 
5. Here is a fascinating section of a 1953 letter from Joseph Weiss to Gershom Scholem.[11] It provides evidence that there was a time that members of the Ruzhiner “royal family” did not complete the fast of Tisha be-Av.[12] Do any readers know anything about this?
 
It could be that this practice relates to the tradition that R. Israel of Ruzhin died at the premature age of 54 as a result of fasting on Yom Kippur. Ahron Marcus writes:[13]
הוא נפטר מצמאון הלב שנגרם לו, כעדות הרופא המפורסם מלבוב, ד"ר יעקב רפפורט, ביום הכפורים האחרון תרי"א, כאשר התגבר על הבולמוס של צמא והשלים את תעניתו, מבלי לגמוע טיפת מים במשך היממה. הרבנים הנוכחים, אשר מורי הרבי שלמה רבינוביץ זצ"ל גינה את מבוכתם, לא העיזו להתיר לו את השתיה, על אף הדין המפורש בשולחן ערוך במקרה כזה. הוא הסתפק בכך, שטבל את קצות אצבעותיו בקערת מים ונשם את ריח המים, ובזה הגביר את ענוייו. המסכנים לא הבינו, כי גופו של אותו צדיק, על אף כפיפותו המוחלטת לכוחות הנפש, היה נתון לחוקי טבע רגילים. הוא לא שב לאיתנו, ונסתלק בג'מרחשון.
In discussing this story, R. Shlomo Yosef Zevin writes:[14]
ומכל הרבנים הגדולים שהיו שם לא עלתה אף על דעת אחד מהם, שאם הצדיק אמר כן, בודאי הוא מרגיש כי בנפשו הוא, ויש פקוח נפש בדבר. שתקו הרבנים ומכיון שלא התירו לו, סבל הצדיק, וקפצה עליו מחלת הלב, שקורין "הערץ-וועסער זוכט", ומאנה להרפא. מחלתו נמשכה עד יום ג'מרחשון, ונשמתו הטהורה עלתה אז לגנזי מרומים.
This is obviously an extreme example of being “frum” at someone else’s expense, in this case at the expense of literally his life.
Regarding R. Israel of Ruzhin, it is also recorded that he said that if someone feels a little bit weak he should not fast.[15]
וכשם שמצוה לשמור ישראל מעבירה כן מצוה ליזהר לכל איש אם יש לו מעט רפיון כח שלא יתענה.
It is not clear if this advice refers to all fasts, including Yom Kippur and Tisha be-Av.
Since the above-mentioned permission to eat on Tisha be-Av – and no doubt this also applied to the other fast days aside from Yom Kippur – was reserved for members of the Ruzhin “royal family,” it reminded me of a passage in R. Moses Sofer, Hatam Sofer al ha-Torah, vol. 2, p. 165a (haftarah for parashat Pekudei). The Hatam Sofer states that in theory, if one is able to focus all of his intentions on the glory of God, without getting any physical benefit, then it would permissible to eat on Yom Kippur. But he adds that this is something that only gedolei Yisrael can accomplish.
דודאי לאכול ביה"כ לשם מצוה אם אדם יכול לכוון כל מחשבתו לכבוד ה'בלי שום כונה אחרת להנאת הגוף אזי היא צורך גבוה כמו קרבנות נשיאים ועוד טוב ממנו ויפה דנו ק"ו אך מי יכול לעמוד בזה כ"א גדולי ישראל שהרי משום כך ס"ל לאבא שאול [יבמות לט ע"ב] מצות חליצה קודם למצות יבום לרוב העולם שאינם יכולי'לעמוד על מחשבתם שלא לכוון להנאת הגוף.
6. R. Joseph Mordechai Yedid Halevi, Yemei Yosef (Jerusalem, 1913), vol. 1, Orah Hayyim, no. 9, states that scholars and melamedim, if their fasting will affect their learning or teaching, are not obligated in any of the fasts other than Yom Kippur and Tisha be-Av.
7. The practice in Stockholm used to be that the community ended the fast of the 17th of Tamuz nine and a half hours after hatzot, which is before it is dark. This practice was defended by R. Benjamin Zvi Auerbach in his Nahal Eshkol, Hilkhot Tisha be-Av, p. 16 n. 1. I have heard from R. Chaim Greisman, the Chabad rabbi in Stockholm, that today they end the fast of 17th of Tamuz when it is dark. According to the times provided on www.chabad.org, in 2018 this will be at 11:38pm, with the fast beginning that morning at 12:51am (alot ha-shachar).[16] R. Michael Melchior, the chief rabbi of Norway, informs me that they also end the fast at darkness. This means that in 2018 in Oslo the fast of the 17th of Tamuz will end at 12:19am, with the fast beginning at 1:20am.[17]
R. Aaron Worms, Meorei Or, vol. 4 (Be’er Sheva), p. 14b, writes as follows about the northern European countries:
וכבר שמענו שהקילו רבנים קדמונים במדינו'ההם לסיים תעניתם בצום הרביעי וצום החמישי בעוד היום גדול בשעת חשיכה לרוב גלות ישראל ואף שתענית שלא שקעה עליו חמה לאו תענית שאני התם שמעקרא לא קבלו יותר מרוב ישראל.
Notice how he also refers to ending Tisha be-Av (tzom ha-hamishi) when it is still daylight. The justification he offers is the same as was later given by R. Auerbach, but R. Auerbach’s justification was only stated with regard to the 17th of Tamuz, not Tisha be-Av.
8. R. Ernst Gugenheim, Letters from Mir (New York, 2014), p. 106, wrote as follows in 1938:
Tomorrow [the day before Purim] will be a day of fasting. Here [in the Mir Yeshiva], they are rather meikil with respect to this viewpoint, and many bachurim, too weak, do not fast completely. It is true that every day for them is a day of half-fasting, such that they are quite weakened.[18]
9. R. Mordechai Eliyahu ruled that a pregnant or nursing woman can break her fast on Tisha be-Av if she is having difficulty fasting, and she does not need to ask a halakhic question. Rather, she is to determine herself if it is too difficult for her.[19] In 2007, because it was very hot on Tisha be-Av, R. Eliyahu ruled that no pregnant women needed to fast.[20]
10. R. Shmuel Salant was very liberal when it came to the fasts other than Yom Kippur and Tisha be-Av. If someone merely said that he was thirsty and wished to drink, R. Salant would immediately tell him to do so. If someone told R. Salant that fasting was difficult for him, R. Salant would permit him not to fast, and he did not ask for any particulars from the questioner. This was based on a teaching he had from R. Isaac of Volozhin, “that one safek sefeka related to pikuah nefesh pushes aside many fasts.”[21] Once, on a fast day between minhah and maariv, he heard someone say that he was thirsty and was waiting for maariv so that he could drink. R. Salant immediately got the man a cup of water and told him to drink it.[22]
A similar approach is recorded with regard to R. Meir Shapiro[23].
והיה אומר כי בדורות החלשים כבימינו כל מה שאוכלים הוי ככדי חייו, וצום הוי כסכנה לאנשים רבים, ולכן התיר להרבה לאכול בימי צום.
11. R. Haim Ovadia, a contemporary liberal Orthodox rabbi, argues that the minor fasts (which include all fasts other than Yom Kippur and Tisha be-Av) are optional in today’s day and age. See his discussion here. He concludes his analysis as follows:
In the current state of the Jewish people in Israel and abroad, the Talmudic rule demands that fasting on the minor fast days should be optional, and according to Ha’Meiri, fasting would even be forbidden, maybe because it shows lack of gratitude to God. For that reason, one who chooses not to fast on these days cannot be considered one who breaches the law, and can definitely rely on the ruling of Rashba. Hopefully, in the coming years, more and more individuals will choose to acknowledge the fact that we leave [!] in better times and develop a more positive worldview, and as a result maybe persuade the rabbinic leadership to reassess the situation and leave us with only two fast days, Tisha Be’Av and Yom Kippur, thus making those two much more meaningful.
12. R. Herschel Schachter, Nefesh ha-Rav, pp. 261-262, writes:
כשהורי רבנו התחתנו, שלח הגר"ח להודיע להכלה מרת פעשא שא"צ להתענות ביום חתונתה, כי כך היה דן כל אדם בזה"ז כחולה שאב"ס, שא"צ להתענות בשאר תעניות [ואפי בט'באב, כדעת המחבר (תקנ"ד ס"ו) והאבני נזר (חאו"ח סי'תכ"ט), ודלא כדעת הט"ז (שמה סק"ד), (כן שמעתי)] חוץ מביוה"כ. . . . נהג רנו להתענות בכל התעניות, ואפילו ביאה"צ.
R. Schachter cites R. Chaim Soloveitchik as saying that today everyone is regarded as suffering from a non-life-threatening illness and thus there is no obligation to fast other than on Yom Kippur. He adds that R. Joseph B. Soloveitchik did not follow this view but fasted on all the fast days, including when he had yahrzeit.
This is a radical view, as I do not know anyone else who stated that other than Yom Kippur, there is no longer an obligation to fast, even on Tisha be-Av. I must note, however, that there is no real source for this report in the name of R. Chaim. I spoke to R. Schachter about this and he told me that there is also a story that R. Chaim left a will stating that people should not fast on Tisha be-Av. Again, there is no source for this report, and like many such stories it is hard to know if there is any truth to it. Had R. Chaim felt strongly about this matter he could have announced his supposed view to his community, but he never did so.
There is something else that should be mentioned in this regard. The late Professor Aaron Schreiber told me that he heard from R. Simcha Sheps, who studied in Brisk, that one day on Tisha be-Av he visited the Brisker Rav, R. Isaac Zev Soloveitchik, in Jerusalem. He entered the Brisker Rav’s home and found him at the table eating! It is hard to know how much faith we can put in such a report as with the passage of time people’s memories can change. Regarding this story, someone I know was told by R. Ahron Soloveichik that it did not take place on Tisha be-Av but on the 17th of Tamuz. R. Ahron further said that the Brisker Rav was eating because of a medical reason, not because of any halakhic rationale regarding the current binding nature of the fasts.
13. The Ben Ish Hai, parashat Shoftim (first year), no. 17, rules that a groom – the same would apply to a bride – within the week of his wedding does not fast on Tzom Gedaliah, 10th of Tevet, Ta'anit Esther, and 17th of Tamuz. [24] He adds this was the practice in Baghdad.[25] (The exemption from fasting on Ta’anit Esther is mentioned by many others.[26])
R. Ovadiah Yosef is more stringent in this matter. He states that only if the 17th of Tamuz is pushed off to Sunday (and this would apply to the other fasts as well), then the bride and groom do not need to fast.[27]
R. Elijah Mani, another Baghdadi, records an additional liberal opinion (which he himself does not accept) in line with what the Ben Ish Hai wrote.[28]
נשאלתי אם החתן חייב להתענות [בעשרה בטבת]. ואני שמעתי ממורי הי"ו [הרב עבדאללה סומך] ששמע מהרב הגדול משה חיים זלה"ה, שאומר לחתן כרצונו אם תרצה להתענות ואם תרצה שלא להתענות.
14. R. Shmuel Wosner, Shevet ha-Levi, vol. 8, no. 261, states that someone who flies from Israel to the United States on a fast day such as the 17th of Tamuz does not need to wait until it is dark in the United States in order to break his fast. Rather, he can break the fast at the time that it is over in Israel. Since R. Wosner writes ביום תענית וכמו בי"ז בתמוז  I assume that he excludes Tisha be-Av from this lenient ruling.[29]
15. In my post here I discussed the original halakhic approach of R. Yitzhak Barda. When it comes to the fast days he also has an original perspective in that he holds that on Tzom Gedaliah, 10th of Tevet, Ta’anit Esther, and 17th of Tamuz, one can break the fast at sunset rather than waiting until darkness, which is the standard practice. See here. This is a more lenient position than his earlier approach found in his Yitzhak Yeranen, vol. 3, no. 20 and vol. 5, no. 41, where he only permits one to break the fast of the 10th of Tevet at sunset when the fast is on Friday.
16. In Teshuvot ha-Geonim: Shaarei Teshuvah, no. 325, the following appears:
זקן חלש שהיה מתענה ובתוך התענית שעבר עליו רובו של יום בתענית וכבר בא לידי חלישות בענין שחושש לסכנה מאכילין אותו אפילו ביום כיפור ולא שבקי ליה דימות וגמרינן מההיא עוברה דהריחה כו'כ"ש אם הוא זה זקן נכבד שאם ימות ויסתכן על תענית זה יהיה הפסד לרבים.
This geonic responsum has been cited numerous times and no one saw anything problematic with it. However, in 1995 R. Yehiel Avraham Silber published his Birur Halakhah: Telita’ah, and he has a different perspective.[30] He states that “there is no doubt” that this responsum is a forgery. His reason is that nowhere in halakhic discussions of pikuah nefesh is consideration ever given to whether a person is “honorable”. Yet in the geonic responsum it speaks of a זקן נכבד as a factor to be considered in permitting someone to break his Yom Kippur fast, as his life is not just an individual matter but is of importance to the community as a whole.
R. Silber writes:
תשובות הגאונים שערי תשובה נדפס לראשונה בשאלוניקי בשנת תקס"ב – תקופת הנסיון של עקירת התורה על ידי זיופים; סמוך לזה בשנת תקנ"ג יצא לאור לראשונה הספר שכולו זיוף בשמים ראש.
I think all readers can see that his argument has no basis whatsoever. Furthermore, the appearance of Besamim Rosh, a rabbinic forgery published by a maskil in Berlin in 1793, has absolutely nothing to do with a volume of responsa published in 1802 Salonika, a place far removed from any Haskalah influence. R. Silber’s claim is so unreasonable that I would never even refer to it in an academic article, and only mention it here as another curiosity from the world of seforim.
17. Here is a fascinating text that was called to my attention by R. Chaim Rapoport. It appears in R. Samuel Elijah Taub’s Imrei Esh (Jerusalem, 1996), p. 186, and has been subsequently included in other works.
 
R. Taub, the Modzitzer Rebbe (1905-1984), states that his forefather, R. Ezekiel of Kozmir (1772-1856), was lenient with all the fast days other than Yom Kippur and Tisha be-Av.[31] He then says that R. Ezekiel was very opposed to Tzom Gedaliah, and used to say that in Heaven Gedaliah is embarrassed that they established a fast day in his memory. Earlier in this post I cited a passage from R. Abraham Yelin that mentions how R. Ezekiel said that Anshei Keneset ha-Gedolah are now embarrassed for having instituted the fast days (see the source in n. 8). R. Yelin also writes that “it is difficult for him to record” some of R. Ezekiel’s leniencies regarding the fast days.[32]
R. Ezekiel’s opposition to Tzom Gedaliah was such that in his beit midrash it was declared that whoever wishes to fast on this day should leave Kozmir. We can thus assume that none of R. Ezekiel’s followers fasted on Tzom Gedaliah. Does anyone know if this antinomian view about Tzom Gedaliah continued among his descendants, which include the rebbes of Modzitz?
18. There is a joke in the “frum” world which goes as follows: There are three reasons not to fast on Tzom Gedaliah.
            1. It is a nidcheh (as he was killed on Rosh ha-Shanah).[33]
            2. Even if he was not killed he would not have been alive today.
            3. He would not have fasted for me if I was killed.
While this is only a joke, R. Ephraim Bilitzer records that it was widely reported that certain hasidic rebbes said that Gedaliah was troubled in heaven by the fact that thousands of Jews fasted on his account.[34] Therefore, followers of these hasidic rebbes did not fast on Tzom Gedaliah. R. Bilitzer finds it hard to believe such stories, but after what we have seen with R. Ezekiel of Kozmir, it is obvious that, at least with regard to R. Ezekiel, this was indeed the case.
Would R. Ezekiel, or any other hasidic rebbe who told his followers not to fast on Tzom Gedaliah, be impressed by R. Bilitzer’s very non-hasidic objection?
הלא דין הוא בש"ע להתענות ומה זה שנהגו שלא להתענות נגד הש"ע
After all, the Shulhan Arukh also gives the times for prayer, and a number of hasidic rebbes ignored these as well.[35]
In general, it should not surprise us to find hasidic rebbes with lenient approaches to fast days. R. Bilitzer himself informs us that R. Yissachar Dov Rokeah, the Belzer Rebbe, told his followers who were with him for the High Holy Days that anyone who felt the least bit weak on Tzom Gedaliah should immediately eat. This is a very lenient approach, and if followed by the Jewish world at large it would mean, I think, that not many teenagers would fast on this day. While fasting gets easier as one gets older, my experience has been that most teenagers find it at least a little bit difficult to fast.
The following story, about R. Solomon of Radomsk, even shows great leniency with regard to Tisha be-Av. I am sure readers will wonder why R. Solomon thought it was necessary for people to drink when the fast was just about over. If he wanted people to break the fast, why not have them drink earlier in the day?[36]
היה נוהג להקל בתעניות. פעם אחת, בערב תשעה באב ארעה שרפה בבית בנו, והיו הכל טרודים בכבוי השרפה. לפני גמר התענית, בשעת בין השמשות, הלך אל הבאר, הסמוכה לבית המדרש, וצוה לכל אחד לשתות מים.
Here is another interesting passage, from R. Abraham Yelin, Derekh Tzadikim, p. 13b, no. 44:

                              
It states that R. Mordechai of Nes’chiz used to pray minhah when it was already dark. However, on the 17th of Tamuz he finished maariv when it was still light. It is true that this text does not mention actually eating when it was still light, but isn’t that the implication of the passage? What else could it be coming to tell us, without having to be too explicit? I can’t imagine that it means that they finished maariv early so that people could go home and be ready to eat as soon as the fast was over.
It was not only hasidic rabbis who had such a liberal perspective (and I have already referred to R. Chaim Soloveitchik). Here is a story that was told by a hasidic rabbi to the grandson of R. Baruch Bendit Gliksman.[37] (R. Baruch Bendit was a misnaged.[38]):
פעם ישבתי ביום תענית בליטומירסק ולמדתי יחד עם בן גיסי, האדמו"ר רבי חנוך העניך מאלקסנדר וחתן גיסי, רבה של לודז הג"ר יחזקאל נומברג. נכנס אלינו זקנך הג"ר בנדיט מלאסק ומיני מזונות בידו, דורש מאתנו כי נטעום מעט ונפסיק את התענית, אמר: "מובטחני כי תהיו פעם מורי הלכה בישראל, לכן עז רצוני כי תלמדו להקל בתעניתים".
Returning to Tzom Gedaliah, I found an interesting passage in R. Yitzhak Meir Morgenstern’s She’erit Yaakov on Tractate Megillah.[39] He writes:
וראיתי דיש אנשים שנהגו להקל בצום גדליה כשנוסעים בדרך, ותמהתי עליהם איה מקורם.
R. Morgenstern is not referring to Modern Orthodox people. He is referring to those in his own hasidic circle, and he tells us that among them there are some who do not fast on Tzom Gedaliah when they are traveling. He wonders what the source for this practice is and is not able to find a good justification. For the purposes of this post, however, the very fact that he acknowledges the existence of a laxity when it comes to Tzom Gedaliah is significant.
R. Raphael Aaron Ben Shimon (1848-1928), the chief rabbi of Cairo, also speak of laxity regarding the fast days other than Tisha be-Av and Yom Kippur.[40] However, unlike R. Morgenstern, he was referring to a traditional Sephardic community rather than a haredi population.
בעון פשתה המספחת להקל בתעניות הצבור חוץ מט'באב ויוה"כ
I think R. Ben Shimon’s description is also applicable to many in the Modern Orthodox world, at least in the United States. That is, while they are careful to fast on Yom Kippur and Tisha be-Av, this is not the case regarding the other fast days. But unlike what we have seen with R. Morgenstern, no one would think to ask if there is any halakhic support for this. Even those who eat on the fast days know that their behavior is not in line with halakhah.[41]




[1] I mention the source since I was surprised that the OU would post an article written in “yeshivish” rather than converting it to standard English.
[2] Otzar ha-Berit (Jerusalem, 2002), vol. 1, 5:2.
[3] She’elot u-Teshuvot Rabbi Akiva Yosef, vol. 1, no. 174.
[4] See Minhagei Rabotenu ve-Halikhoteihem (Jerusalem, 2009), p. 317, citing the book Elef Ketav, no. 671:

החת"ס זלה"ה אמר, אם היה בכוחו היה מבטל כל התעניתים זולת ת"ב ויוה"כ.

Megillah 5b states that R. Judah ha-Nasi wished to abolish the fast of Tisha be-Av but the Sages disagreed. Another version recorded ibid., is that he only wanted to abolish Tisha be-Av if it was postponed to Sunday, but the Sages disagreed.
[5] Yalkut Ohev Yisrael (Jerusalem, 1998), p. 124.
[6] R. Israel of Ruzhin, Irin Kadishin, parashat Va-Yikra (p. 19a). When the text mentions abolishing “the fasts”, I don’t think it is merely referring to individual fasts that pious people undertake, as the term “abolish” would not seem to fit in that context.
[7] Hayyei ha-Levi, vol. 6, Orah Hayyim no. 95. It is interesting that some treat unmarried women with more leniency than men, because when it comes to the fast of the 20th of Sivan, commemorating the Chmielnicki massacres, Shaarei Teshuvah, Orah Hayyim 580:1, writes:

שמעתי בימי חרפי שנכתב בפנקס הארצות שהגזרה היא לבן י"ח בזכר ולבת ט"ו בנקבה.

For some reason, when it came to the fast of the 20th of Sivan the rabbis wanted 15-year-old girls to fast, but boys were only supposed to do so from the age of 18.
[8] R. Abraham Yelin, Derekh Tzadikim (Petrokov, 1912), pp. 13b-14b.
[9] R. Abraham Pitrokovski, Piskei Teshuvah (Jerusalem, 2001), no. 88 (Hilkhot Ta’aniyot, p. 88).
[10] See R. Hussein, Tzedakah u-Mishpat (Jerusalem, 1978), p. 10.
[11] Gershom Scholem ve-Yosef Weiss: Halifat Mikhtavim 1948-1964 (Jerusalem, 2012), p. 102.
[12] Rabbi and Mrs. Samuel Sperber, mentioned in the letter, are the parents of Professor Daniel Sperber.
[13] Ha-Hasidut, trans. M. Shenfeld (Tel Aviv, 1954), p. 223. See also R. Yissachar Tamar, Alei Tamar, Yoma, p. 396, who records in the name of the Rebbe of Husiatyn a different version of what R. Israel did with the water placed before him.

לרה"ק מריזין היתה לו דלקת גדולה בפיו וביחוד על השפתיים מתוך הצימאון הגדול, והעמידו לפניו קערה עם מים קרים כדי ששפתיו יתקררו מעט ע"י האדים היוצאים ממים קרים.

[14] Sipurei Hasidim (Tel Aviv, 1957), vol. 2, p. 85.
[15] Irin Kadishin, parashat Va-Yikra (pp. 19a-b).
[16] This time for alot ha-shahar is accompanied by the following note: “On this date at this location the sun does not set far enough below the horizon to use the standard calculation. The Chabad custom is to use Chatzot for this time.”
[17] These times were given to me by R. Melchior. Chabad’s site has the fast in Oslo ending at 12:18am (one minute earlier than R. Melchior) and beginning at 1:20am (the same time as R. Melchior). There are significant differences between these times and the times that appear on the popular myzmanim.com. On the latter site it says that this year in Oslo the fast begins at 2:48 am, which is significantly later than the official community practice and the Chabad practice. Myzmanim.com states that the fast ends according to R. Tukatzinsky at 12:34am, which, we are told, is the emergence of ג'כוכבים בינונים. This is a later time than that of R. Melchior and Chabad. For Oslo, myzmanim.com does not give a time for the end of the fast according to R. Moshe Feinstein.

There are also divergences when it comes to Stockholm. As noted, the Chabad site has the fast of the 17th of Tamuz this year beginning at 12:51am and ending at 11:38pm. Myzmanim.com has the fast beginning at 2:25am and ending at 11:45pm according to R. Tukatzinsky and at 12:09am according to R. Moshe Feinstein.

Readers can correct me if I am wrong, but I do not think that people who will be in Oslo or Stockholm on the 17th of Tamuz (or any other day for that matter) are halakhically permitted to rely on what appears on myzmanim.com in opposition to the local community’s practice.
[18] Among other passages that readers will find interesting is p. 160:

I have already gedavent [prayed] and listened to the weekly Inyan of Reb Chatzkel – Yechezkel [Levenstein]. He has already spoken very often against the datsche = vacations, wanting only the weak or sick bachurim really to go rest, but I observe he has not had much success in this respect and that there will be exactly the same number leaving. On the other hand, the yeshiva had gotten into the habit of rowing on the lake – but a single Inyan sufficed to bring an end to this custom from one day to the next – which constituted in a way a chillul Hashem, because in doing it the bachurim put themselves in the same category as the town people. Yet, is it not correct that, since the Torah is different from everything that exists, a ben Torah is distinguished by his behavior from his entire entourage? In Yiddish, it’s much better. I am sure that on my arrival in Mir, I would not have been able to understand that it was base to ride a bicycle or to go rowing. It is obvious that these restrictions are only valid here in this place, but you can also see how much the städtische [city dwellers] feel respect or anger to the yeshiva-leit.

On p. 96 he writes: “Our milk is purely Jewish milk, but the butter comes from goyim and is subject to no shemira of any sort.”
[19] R. Moshe Harari, Mikraei Kodesh: Hilkhot Ta’aniyot, p. 220 n. 6.
[20] R. Harari, Mikraei Kodesh: Hilkhot Ta’aniyot, p. 221 n. 7.
[21] Aderet Shmuel (Jerusalem, 2014), p. 145.
[22] Ibid., p. 146.
[23] R. Natan Lubert, She’erit Natan (Ashdod, 2013), p. 147.
[24] R. Solomon Laniado of Baghdad found the Ben Ish Hai’s position so astounding that he claimed that there is a printing error, and the text should be corrected to say that the groom needs to fast on all days except for Ta’anit Esther. See his letter in R. Yitzhak Nissim, Yein ha-Tov, vol. 2, Even ha-Ezer no. 2. (The title of R. Nissim's book is often pronounced Yayin ha-Tov, but that is incorrect. See Song of Songs 7:10.)
[25] The Ben Ish Hai’s testimony about the practice in Baghdad is problematic, as his contemporary, R. Elisha Dangor, writes that the practice in Baghdad is that the groom does fast in the week of his wedding, with the exception of Ta’anit Esther. See Gedulot Elisha (Jerusalem, 1976), Orah Hayyim 549:5. R. Ovadiah Yosef, Halikhot Olam, vol. 2, p. 211, cites the Ben Ish Hai’s student, R. Joshua Sharbani, who says that the because the Ben Ish Hai was so busy and involved in Torah study, he is not such a reliable source for the practices of Baghdad.

שהרב בן איש חי לא היה בקי כל כך במנהגי בגדאד לרוב טרדתו ושקידתו בתורה

This is quite a surprising this to say, as the Ben Ish Hai lived in Baghdad so how could he not be aware of things? Yet R. Ovadiah Yosef finds support for R. Sharbani’s comment in a responsum of R. Hayyim Joseph David Azulai, Hayim Sha’al, vol. 2, no. 35:2. R. Azulai cites a few examples where R. Joseph Karo testifies as to what the accepted practice was, and yet we have evidence that contradicts what R. Karo states. R. Azulai explains the reason for R. Karo’s mistake:

ויתכן שלרוב קדושתו וטרדת לימודו לא דקדק וסבר שהמנהג כך ואינו כן

[26] See R. Ovadiah Yosef, Yehaveh Da’at, vol.2, no. 78.
[27] Yehaveh Da’at, vol. 3, no. 37. In Yalkut Yosef: Kitzur Shulhan Arukh 265:13 (מילה במועדי השנה), it states that a groom can only eat on the pushed-off fast day after hatzot.
[28] Ma’aseh Eliyahu (Jerusalem, 2017), no. 119.
[29] In an earlier responsum, Shevet ha-Levi, vol. 7, no. 76, he does not say to break the fast when it is over in Israel. Rather, he says that one can break the fast when one feels weak.
[30] See Birur Halakhah: Telita’ahOrah Hayyim 618.
[31] It is interesting that he quotes R. Ezekiel as saying something very similar to what I cited earlier in this post from R. Abraham Joshua Heschel of Apta:

בשחור מי יכול לאכול – והכוונה היתה לתשעה באב שהוא יום חורבן ואבילות, ומי יכול אז לאכול. ובלבן מי צריך לאכול – היינו ביוהכ"פ ומי צריך לאכול, הרי בני אדם כמלאכים.

[32] Yelin, Derekh ha-Tzadikim, pp. 13b-14a.
[33] This is how the joke was told to me. While many indeed assume that Gedaliah was killed on Rosh ha-Shanah, Maimonides believes that he was killed on the third of Tishrei. See Mishneh Torah, Hilkhot Ta’aniyot 5:2.

On the assumption that he was killed on Rosh ha-Shanah (which is the dominant opinion), and the fast day was pushed off from its actual date, does this mean that every year Tzom Gedaliah has the status of a pushed-off fast day, with the various leniencies that go with it? Most say no, but there are some who say yes. R. Yair Rosenfeld has recently discussed the matter in Ha-Ma’yan 56 (Tishrei 5777), and he concludes (p. 18):

לאור זאת, יולדת במקום שמנהג הנשים לצום בד'צומות יכולה להמנע מהצום, וכן אבי הבן, ובצורך גדול אף הסנדק והמוהל, מתענים ולא משלימים. כן יש להוסיף שאף חתתן בשבעת ימי המשתה יכול להקל בצום זה כדינו בצום נדחה.

[34] Yad Efraim (Tel Aviv, 1970), no. 29 (p. 206, third numbering). This book is found on Otzar ha-Hokhmah together with many other books from R. Bilitzer. It is worth noting that most of his books on Otzar ha-Hokhmah, including six volumes of responsa, are still in manuscript. It appears that there is no money to prepare these works for publication, and they were therefore put on Otzar ha-Hokhmah in manuscript form. Fortunately, his handwriting is easy to read.
[35] The other objection of R. Bilitzer is that Tzom Gedaliah is not on account of the death of Gedaliah per se, but due to what befell the Jewish people in the Land of Israel as a consequence of his death. Even if this is correct, R. Bilitzer’s anger with the reported hasidic flaunting of Tzom Gedaliah apparently caused him to exaggerate somewhat. In his defense of fasting on Tzom Gedaliah, R. Bilitzer states that what happened to the Jews after Gedaliah’s death “was like the destruction of the Temple.”

Furthermore, it seems that the fast has more to do with Gedaliah the individual than R. Bilitzer is willing to acknowledge. I say this because some authorities have pointed to leniencies with regard to Tzom Gedaliah precisely because it is a pushed-off fast (i.e., it does not take place on the day of the event it commemorates). This shows the centrality of Gedaliah the individual and the importance of the day of his assassination to the fast. If the entire focus was on what befell the Jewish people after his death, the actual date of his death, and the resulting issue of a pushed-off fast, would not have any real significance.

I cannot locate the source at present, but Gerson Cohen, chancellor of the Jewish Theological Seminary, had no liking for Tzom Gedaliah. He wondered why a fast was declared in memory of a man he called “a Quisling.” Yet if Gedaliah is to be regarded as a Quisling, does that make Jeremiah, who told the Jewish people to accept Babylonian rule, a “Tokyo Rose”?
[36] Moshe Tzvi, “Ha-Tiferet Shlomo” me-Radomsk (Bnei Brak, 1989), p. 182.
[37] Yehuda Leib Levin, Beit Kotzk (Jerusalem, 1959), vol. 2, p. 159.
[38] See Pinhas Gliksman, Ir Lask ve-Hakhameha (Lodz, 1926), p. 43.
[39] There are actually two such volumes. I am referring to the first one that appeared (it has no date), p. 32.
[40] Nehar Mitzrayim (Jerusalem, 2007), Hilkhot Tefillin, no. 4 (p. 14).
[41] The one exception to this generalization would be the congregants and followers of R. Haim Ovadia. As we have seen in this post, R. Ovadia claims that the fast days other than Yom Kippur and Tisha be-Av are not obligatory. Thus, his congregants and followers would not regard eating on these fast days as deviant. As far as I can tell, no other liberal Orthodox rabbis have adopted R. Ovadia’s position.

The Universalism of Rav Kook

$
0
0
The Universalism of Rav Kook
by Bezalel Naor
Copyright ©2018 Bezalel Naor

Stereotypes are difficult to overcome. Until recently, the stereotype of Rav Avraham Yitzhak Hakohen Kook (1865-1935) was of a nationalist (perhaps even ultranationalist) who lent his rabbinic aegis to the Zionist enterprise in the first third of the twentieth century.

In his seminal work Orot [Lights] (Jerusalem, 1920), the very first section of the book is entitled “Erets Yisrael.” The punchline of the first chapter reads:

The expectation of salvation (tsefiyat ha-yeshu‘ah) is the force that preserves exilic Judaism; the Judaism of the Land of Israel is salvation itself (ha-yeshu‘ah ‘atsmah).

Thus, Rav Kook placed Israel’s return to its ancestral homeland front and center, and provided it with theological underpinnings sorely lacking in the secular Zionist movement.

In this respect, Rav Kook’s bold initiative, courageous and outspoken, at times alienated him from his more conservative-minded rabbinic peers. The Gerrer Rebbe, Avraham Mordechai Alter (1866-1948), wrote in a much publicized letter:

The Rav, the Gaon R. Avraham Kook, may he live, is a man of many-sided talents in Torah, and noble traits. Also, it is public knowledge that he loathes money. However, his love for Zion surpasses all limit and he “declares the impure pure and adduces proof to it.”…From this, came the strange things in his books.

With the passage of time and the publication of many hitherto suppressed manuscripts, we become increasingly aware of another facet to the extremely complex personality of Rav Kook: the cosmopolitan or universalist. Rav Kook’s passionate love for his land and his nation of Israel, in no way vitiated the larger scope of his Messianic or utopian vision. Such an illuminating manuscript is that designated Pinkas 5, published this year of 2018 by Boaz Ofen in volume 3 of his ongoing series Kevatsim mi-Khetav Yad Kodsho [Journals from Manuscript]. The Pinkas has been dated by the Editor to the years 1907-1913, during which time Rav Kook served as Rabbi of Jaffa.

In the following pensée (perhaps essay is the better word), Rav Kook argues that just as the “seventy nations” of the world form an organic unity, the proverbial “family of man,” so too the various faith communities or religions complement one another in a parallel organic unity.

Though Rav Kook probably never heard of the mythic bird Simorgh—who figures prominently in the twelfth-century work The Conference of the Birdsby the Persian poet Farid ud-Din Attar—Rav Kook’s imagery is roughly reminiscent. In that allegorical tale, the birds of the world set out to find a leader. It has been suggested to them that they appoint as their king the legendary Simorgh. To reach the remote mountain abode of the Simorgh, the birds must embark on a perilous journey. Most of the birds succumb to the elements along the way. At journey’s end, there remain but thirty birds. They discover that they themselves, together, form the sought Simorgh. In Persian, “Simorgh” means “thirty birds” (si-morgh).

Lest the reader mistakenly surmise that Rav Kook suggests that the faith of Israel will in some way be subordinated to a higher unity, Rav Kook’s bottom line reads:

And with this, automatically the horn of Israel must be uplifted.

“Bow down to Him, all gods” [Psalms 97:7].


***

The aspiration to bring peace to the world, has always been the aspiration of Israel. This is the interior of the soul of Knesset Israel (Ecclesia Israel), which was given full expression by the chosen of her children, the Prophets who foresaw at the End of Days humanity’s happiness and world peace.

However, light advances slowly. The strides made are not discernible because divine patience is great, and that which appears in the eyes of flesh insignificant—is truly exalted from the vantage of the supernal eye. “In the place of its greatness, there you find its humility.”[1]Even in the worst life; the hardest, lowest, most sinful life—there is abundant light and sufficient place for the divine love to appear. That life need not be erased from existence, but rather uplifted to a higher niveau. There is no vacuum,[2] no empty space; every level needs to be filled.

Truly world peace, in the material sense, comes into our vision. The nationalism that ruled supreme during the days of “barbarism,” when each nation perceived a foreign nation as uncivilized,[3][and held] that all man’s obligations to man are cancelled in regard to the “barbarians”—this evil notion is being erased. On the other hand, with the passing of generations, the intellect, the light of fairness, and the necessity of life—the windows through which the divine light wends its way—all together impress the stamp of universal peace upon the national character. Gradually, there arrives the recognition that humanity’s division into nations, does not pit them against one another, such that nations cannot dwell together on the planet Earth. Rather, their relation is organic—just as individuals relate to the nation, and the limbs to the body. This notion, when completely manifest, shall renew the face of the world, purifying hearts of their wickedness and uplifting souls.

However, the relation of nations—their pacification—must correspond to the relation of religions. A complete nationalism is not possible without correlate feelings of holiness. Those sentiments—whether few or many—change opinions; those sentiments are sensitive to the variables of geography and history.[4]

Peace between nations cannot come about by minimizing the value of nationalism. On the contrary, people of good will recognize that just as the feeling for family is respectable and pleasant, holy and pure, and were it to be lost from the world, humanity would lose with it a great treasure of happiness and holiness—so the loss of the “national family” [i.e. nationalism] and all the sentiments and delicate ideas bound to it, would leave in its place a destruction that would bring to the collective soul a frustration much more painful than all the pains that it suffered on account of the demarcation of nationalism.

Humanity must receive the good and reject the evil. The force of repulsion and the force of attraction together build the material world; and the cosmopolitan and national forces together build the palace of humanity and its world of good fortune.[5]

As it is in regard to nationalism, so it is in regard to religions. It is not the removal of religion—that will bring bliss, but rather the religious perceptions eventually relating to one another in a bond of friendship. (With the removal of religion there would pass from the world a great treasure of strength and life; inestimable treasures of good.) Every thought of enmity, of opposition, of destruction, will dissipate and disappear. There will remain in the religions only the higher, inner, universal purpose, full of holy light and true peace, a treasure of light and eternal life. The religions will recognize each other as brothers; [will recognize] how each serves its purpose within its boundary, and does what it must do in its circle. The relation of one religion to another will be organic. This realization automatically brings about (and is brought about by) the higher realization of the unity of the light of Ein Sof [the Infinite], that manifests upon and through all. And with this, automatically the horn of Israel must be uplifted.

“Bow down to Him, all gods” [Psalms 97:7].

(Kevatsim mi-Khetav Yad Kodsho, ed. Boaz Ofen, vol. 3 [Jerusalem, 2018], Pinkas 5, par. 43 [pp. 96-97])



[1] A play upon the saying of Rabbi Yoḥanan in b. Megillah 31a: “Wherever you find the strength of the Holy One, blessed be He, you find His humility.”
[2] Based on the saying attributed to Aristotle: “Nature abhors a vacuum.”
[3] Rav Kook explains the meaning of the original Greek word “barbaros” (βάρβαρος).
[4] Cf. this passage in ‘Arpilei Tohar:

Messiah will interpret the Torah of Moses, by revealing in the world how all the peoples and divisions of mankind derive their spiritual nourishment from the one fundamental source, while the content conforms to the spirit of each nation according to its history and all its distinctive features, be they temperamental or climatological; [according to] all the economic vagaries and the variables of psychology—so that the wealth of specificity lacks for nothing. Nevertheless, all will bond together and derive nourishment from one source, with a supernal friendship and a strong inner assurance.

“‘The Lord will give a saying; the heralds are a great host’ [Psalms 68:12]—Every word that emitted from the divine mouth divided into seventy languages” (b. Shabbat88b).

(‘Arpilei Tohar [Jerusalem, 1983], pp. 62-63)

‘Arpilei Tohar was first printed in Jerusalem in 1914, before the outbreak of World War One. For various reasons that we need not go into now, that edition remained unbound and uncirculated. Random copies found their way into private collections. In 1983, ‘Arpilei Tohar was reprinted in a slightly censored fashion. The complete contents of ‘Arpilei Tohar are now available in the unexpurgated collection, Shemonah Kevatsim, where it is designated “Kovets2.” This particular passage occurs in Shemonah Kevatsim (Jerusalem, 2004), 2:177.
[5] Rav Kook likens nationalism and cosmopolitanism to the repulsive and attractive forces of a magnet.

The Yiddish Press as a Historical Source for the Overlooked and Forgotten in the Jewish Community

$
0
0
The Yiddish Press as a Historical Source for the Overlooked and Forgotten in the Jewish Community

by Eddy Portnoy

Eddy Portnoy is Senior Researcher and Director of Exhibitions at the YIVO Institute for Jewish Research. He is the author of the recently-published (and much acclaimed, and fun) book, Bad Rabbi: And Other Strange but True Stories from the Yiddish Press (Stanford, 2017), available here (https://www.amazon.com/Bad-Rabbi-Strange-Stories-Stanford/dp/150360411X).

This is his first contribution to theSeforim Blog.

Sanhedrin 25 has this pretty well-known, somewhat rambling bit about what sorts of people are trustworthy enough to serve as witnesses in court. It’s pretty standard stuff. However, as part of this discussion, we get to learn about some early gambling practices among the Jews. While this topic is invoked mainly to denote the fact that gamblers may not be the most trustworthy folk, some of the details include a bit of haggling over whether people who who send their trained pigeons to steal other people’s pigeons can be considered as shysty as those who simply race pigeons for cash rewards. After a bit of back and forth, it is concluded that everyone involved in pigeon shenanigans are just as sleazy as dice players, who are banned by halakhah from serving as witnesses. The long and the short of it is that the Rabonim simply do not like the gambling.

When I first read Sanhedrin 25, I thought it was terrifically interesting, not because I had some investment in knowing whose testimony is considered worthy, nor because I’d just renovated the pigeon coop on top of my tenement. I was fascinated because it was an instance of the amoraim interfacing with the amkho. I have an abiding interest in the the amkho, those average, everyday Jews that make up the bulk of this freaky nation. These are the people you find on the margins of rabbinic discourse, those upon whom the rabbis meted out their rulings and punishments. Truth be told, I find these people much more interesting than either the rabbis or their fiddling with halakhah. Amazingly, in this discussion, the rabbis throw out some neat details about how pigeon racers would hit trees to make their pigeons go faster and how some people played a dice-like game with something called pispasin, a hardcore Jewish gambling habit that seems to gone the way of the dodo. 

Unfortunately, Jewish traditional texts aren’t very amkho-friendly. The average Yosls and Yentas who smuggle their way into works produced by rabbinic elites generally appear because they somehow screwed up, did something the rabbis didn’t approve of and thus wound up being officially approbated, a fact they also often ignored. That fact notwithstanding, the amkho still appears to have retained a high regard for their rabbinic elites, in spite of the fact that they frequently disregarded rulings that interfered with anything they considered even remotely fun. 

Take, for example, the body of rabbinic admonitions that trip their way from the gemara through 19th century responsa insisting that Jews refrain from attending theater and circus performances. Did any self-respecting Jew with tickets to whatever the 6th century version of Hamilton was ever say, “um, this isn’t permitted...we’d better not go.” This type of thing goes on for centuries. Sure, there’s a broad core of laws that most Jews stuck to, but, when it comes to matters of amusement or desire, the edges can get pretty fuzzy.

If you jump from the Talmudic period to the early 20th century (yes, I know this is ridiculous), one finds that the dynamic doesn’t change very much. The only real difference is that the rabbinic elite has lost much of its power and influence. Amkho still respects them, but they also still do what they want. One interesting factor is that there is now a forum where news of both the rabbis and the amkho begins to appear on a regular basis. This would be the Yiddish press, the first form of mass media in a Jewish language, a place where international and national news collided with Yiddish literature and criticism, where great essayists railed both in favor and against tradition, where pulp fiction sits alongside great literature, and where, among myriad other things, you can find a near endless supply of data on millions of tog-teglekhe yidn, everyday Jews who populated the urban ghettos of cities like New York and Warsaw. In a nutshell, the Yiddish press is a roiling and angry sea of words filled with astounding stories of all kinds of Jews, religious, secular and many who vacillate perilously between the two, aloft somewhere between modernity and tradition, taking bits of both, throwing it all in a pot and cooking it until it’s well done. 

It is not at all uninteresting.

As a kind of wildly disjointed chronicle of Jewish life, Yiddish newspapers are an unparalleled resource on the pitshevkes, the tiny, yet fascinating details of Jewish urban immigrant life. Where else could one find out that Hasidim were a significant component of the Jewish audience at professional wrestling matches in Poland during the 1920s? Or that 50,000 Jewish mothers rioted against the public schools on the Lower East Side in 1906? Where could one discover that petty theft in Warsaw spiked annually just before Passover, when Jews were known to buy new clothes and linens? Is there a place you know of where one could find out that Jewish atheists antagonized religious Jews on Yom Kippur by walking around eating and smoking? Or that gangs of ultra-Orthodox Jews stalked the streets on Shabbos demanding people shut down their businesses? If you want to experience the knot of fury into which Jewish life was bound up, look no further than the Yiddish press.

Yiddish newspaper editors always knew where to find the juiciest stories and, for example, frequently sent journalists to cover goings-on in the Warsaw beyz-din. And it wasn’t because there were important cases being seen there, but because there was always some wild scandal blowing up in front of the rabbis that often ended up with litigants heaving chairs at one another. Whether it was some guy who thought it would be okay to marry two women and shuttle between them, or a woman who knocked out her fiancée’s front teeth after he refused to acknowledge that he had knocked her up. Like a Yiddish language Jerry Springer Show, brawls broke out in the rabbinate on a near daily basis during the 1920s and 1930s. The rabbis, of course, were mortified. But they kept at it. And the journalists of the Yiddish press were there to record.




Captions (top, middle, bottom):

"Gas masks as a security measure in the Rabbinate." 

"A woman poured vitriol on her husband in a divorce case" (from the Rabbinate Chronicle)

"Thus can we now begin the case. Call in the two sides."

It may be that you don’t want to know that there were Jewish criminals, drunks, prostitutes, imbeciles, and myriad other types that comprise the lowest echelons of society. But these small, often inconsequential matters that litter the pre-WWII Yiddish press comprise the details of a culture that has largely disappeared. Moreover, one can find a wealth of information on the amkho, who they were, how they lived, how they thought and spoke. This of course, begs the question: what do we want out of history? Do we only want to know about the rabonim, the manhigim, the writers, the artists, and the businesspeople? Or do we also want to peek into the lives of the average, the boring, the unsuccessful, the dumb, and the mean? Do we want a full picture of the Jewish world that was, or do we only want the success stories?


For my money, I want to know as much as I can about how Jews lived before World War II. Not everyone’s great grandfathers were kley-koydesh. In fact, most weren’t and it’s sheer fantasy to think that most Jews had extensive yeshiva educations. Most Yiddish-speaking Jews were poor, uneducated, and sometimes illiterate. Many of them did dumb things, made bad decisions, and wound up in big trouble. Clearly a shonde, they may not have the yikhes we want, but, also, we don’t get to choose. They may not be the best role models, but they are nonetheless integral to the Jewish story. 
Viewing all 667 articles
Browse latest View live