Quantcast
Channel: The Seforim Blog
Viewing all 667 articles
Browse latest View live

Some Highlights of the Mossad HaRav Kook Sale of 2017

$
0
0
Some Highlights of the Mossad HaRav Kook Sale of 2017
By Eliezer Brodt

For over thirty years, starting on Isru Chag of Pesach, Mossad HaRav Kook publishing house has made a big sale on all of their publications, dropping prices considerably (some books are marked as low as 65% off). Each year they print around twenty new titles. They also reprint some of their older, out of print titles. Some years important works are printed; others not as much. This year they have printed some valuable works, as they did last year. See here and here for a review of previous year's titles.

If you're interested in a PDF of their complete catalog, email me at eliezerbrodt@gmail.com

As in previous years, I am offering a service, for a small fee, to help one purchase seforim from this sale. The sale's last day is Tuesday. For more information about this, email me at Eliezerbrodt-at-gmail.com. Part of the proceeds will be going to support the efforts of the Seforim Blog.

What follows is a list and brief description of some of their newest titles.

1.      הלכות פסוקות השלם, ב'כרכים, על פי כת"י ששון עם מקבילות מקורות הערות ושינויי נוסחאות, מהדיר: יהונתן עץ חיים.
This is a critical edition of this Geonic work. A few years back, the editor, Yonason Etz Chaim put out a volume of the Geniza fragments of this work (also printed by Mossad HaRav Kook).

2.      ביאור הגר"א לנ"ך, שיר השירים, ב, ע"י רבי דוד כהן ור'משה רביץ
 This is the long-awaited volume two of the Gr"a on Shir Hashirim, heavily annotated by R’ Dovid Cohen.

3.      עיון תפילה, לר'יעקב צבי מקלנבורג בעל ה'כתב והקבלה', מהדיר ר'משה צוריאל
This is a new edition of the beautiful work on Siddur from the Kesav V'Hakabalah, which has not been available for a while.

4.      על התפילה, ר' דוד צבי הופמן, מאמרים על תהפילה ובית הכנסת שתורגמו ונערכו מהרצאותיו ע"י ר'יהושע ענבל, קסה עמודים
 This is a small work based on R’ Dovid Tzvi Hoffman's lectures on Tefilah (translated from German). Of course, being that it’s from R' Hoffman it’s important to own.

5.      העיקר חסר, ר'צבי רון, אוצר פירושים על החסרות ויתרות בתנ"ך, תקעד עמודים
This is a large collection from a wide range of sources on the interesting topic of Chasairos V'yeseiros in Tanach.

6.      קונטרס קידוש השם, ר'ירוחם יהודה ליב פרלמן, הגדול ממינסק, על סדר הרמב"ם הל'יסודי התורה, עם מראה מקומות, ביאורים ומפתחות ע"י ר'הלל דוצי'ן, רנד עמודים.
This is an annotated edition of the small work of the Minsker Godol on Kiddush Hashem. For the back story behind why this work was written, see the following passage from R’ Meir Halperin’s classic and extraordinary biography, Hagodol MiMinsk.









7.      וזאת התורה, ר'דר', חיים טלבי, מנהגי קריאת התורה בעדות ישראל, 640 עמודים
This is an extremely useful and well organized work, based on the author's PhD dissertation, dealing with many aspects of K'reiyas Hatorah before, during and after, such as Hagbah, the amount of Aliyos called, standing, selling of Aliyos and Shenayim Mikrah V'echad Targum.

8.      מבית לפרוכת, ר'אברהם סתיו, פשט, עיון ומשמעות בעבודת יום הכיפורים.
9.      עולם הקרבנות, ר'צבי אינפלד, ניתוח מעמיק ומקיף עניין הקרבנות.
10.  משפטיך תהום רבה, תגובות הגותיות אורתודוקסיות לשואה, עורכים: גרשון גרינברג אסף ידידיה, 355 עמודים.

This is a very useful collection of fifteen essays of Orthodox Theological Responses to the Holocaust. In 2007, Oxford University Press printed a book in English titled Wrestling with God: Jewish Theological Responses during and after the Holocaust edited by Steven T. Katz, Shlomo Biderman, and Gershon Greenberg (689 pp.). The Oxford volume includes almost of all the essays that appear in this new volume and a few additional important orthodox responses not found in this new Hebrew volume. Its rather strange that there is no mention of the Oxford volume in the various introductions and notes, even though Gershon Greenberg, one of the editors of the Hebrew volume was also one of the editors of the English volume. Moreover, in the Hebrew edition, Greenberg  never cites the Oxford volume; only his essays about each response.

I would just like to add one source to the bibliography about the essays of R’ Kalonymos Shapiro from his Eish Kodesh. Recently, Dr. Daniel Reiser published a beautiful facsimile edition of R’ Kalonymos' autograph manuscript of this classic  work alongside an annotated transcript. (TOC available upon request).

11.  מאמרי טוביה, רשימות ומאמרים לר'טוביה פרשל, א-ב.

Just a few years ago, the great Talmid Chacham, writer and bibliographer (and much more), R’ Tovia Preschel, was niftar at the age of 91. R’ Preschel authored thousands of articles on an incredibly wide range of topics, in a vast array of journals and newspapers both in Hebrew and English. For a nice, brief obituary about him from Professor Leiman, see here. Upon his passing, his daughter, Dr. Pearl Herzog, immediately started collecting all of his material in order to make it available for people to learn from. Already by the Shloshim a small work of his articles was released. A bit later, she opened a web site devoted to his essays. This website is constantly updated with essays. It’s incredible to see this man’s range of knowledge (well before the recent era of computer search engines). A few months ago, Mossad HaRav Kook released volume one (424 pp.) containing some of his essays, and right before Pesach volume two was released (482 pp.) This is an extremely special treasure trove of essays and articles on a broad variety of topics. It includes essays related to Halacha, Minhag, bibliography, Pisgamim, history of Gedolim, book reviews, travels and personal encounters and essays about great people he knew or met (e.g.: R’ Chaim Heller, R’ Abramsky, R’ Shlomo Yosef Zevin, R’ Meshulem Roth, R’ Reuven Margolis, Professor Saul Lieberman). Each volume leaves you thirsting for more. At least another two volumes are in preparation by his daughter, Dr. Pearl Herzog. I wish her much Hatzlacha in this great service for readers of all kinds all over the world. Here is a table of contents of the two volumes.

Vol. I:







Vol  II:









The 1908 Student Strike at Rabbi Isaac Elchanan Theological Seminary: A Newly Discovered Document

$
0
0
The 1908 Student Strike at Rabbi Isaac Elchanan Theological Seminary: A Newly Discovered Document
By Eli Genauer
I would like to thank Dr Zev Eleff for his invaluable assistance in helping me frame this article. I would also like to thank Sharon Horowitz of the Library of Congress for providing research assistance.
The Rabbi Isaac Elchanan Theological Seminary (RIETS), present day Yeshiva University, was officially founded on March 20, 1897. RIETS was the first unequivocally Orthodox Jewish seminary on American soil.  Initially, its mission was entirely religious, limited “to promote the study of the Talmud and to assist in educating and preparing students of the Hebrew faith for the Hebrew Orthodox Ministry.”[1]RIETS’ first years were difficult ones.  It did not move into a building of its own until 1904.[2] Additionally, RIETS faced difficulty meeting its financial obligations.  including a student stipend. As a result, in 1906, RIET’s was beset by a major student strike. Among the student’s demands was that RIETS expand its mission beyond religious education and they demanded that they be instructed in secular subjects, including learning English.[3]While that strike was settled, another student strike and a lockout occurred over similar issues in May 1908. The strike was ended when changes were promised by the board of directors.  Yet, that settlement proved fleeting.

By August 1908, the students were striking again. The students’ strike received notice from the national press, when on August 19th, the New York Times reported:[4]

the Talmuds are lying idle on the shelves of the Rabbi Isaac Elchanan Theological Seminary at 156 Henry Street, and the drone of the voices of the students as they walked back and forth reading aloud from the Hebrew text is heard no more. For the last few weeks the students have not received the $3.50 a week which they are paid while they are learning to become Rabbis. Consequently, they have gone out on strike. Boruch Shapiro, Louis Mahler and Samuel Broida, the leaders of the demonstration, stationed themselves at the door of the school yesterday and effectively blockaded the entrance of all the smaller boys. Nathan Lamport of the Lamport Manufacturing Supply Company, at 278 Canal Street, president of the school, and David Abramowitz of 47 Forsyth Street, the Secretary, do not know what to do.[5]

On August 20th, citing financial reasons, the board locked out the students and closed the school.[6]As a result of the closure of the school by the board of directors, some of the students and some Rabbinic leaders tried to form a new school called Yeshiva le-’Rabbanim which was designed to address some of the deficiencies of RIETS.[7]

Although the closure of the RIETS has been documented, the August 1908 student strike that led to the closure is not reflected in any published histories discussing the unilateral closing of the school and lockout of the students by the board of directors on August 20th.[8]

One of the difficulties in piecing together exactly what happened during that August 1908 strike, lockout and its immediate aftermath is the dearth of contemporary records. This lacuna is in part attributable to a general lack of documntation of REITS’ early years.  And, “there are no records extant of the Seminary from its inception in 1897 to its merger with Yeshivat Etz Chaim in 1915. Only the Certificate of Incorporation, scattered newspaper accounts, one or two contemporary citations, and passing references in the memoir literature of the time remain as silent witnesses to the great vision and determination of a few men who…created the first Orthodox rabbinical seminary in America.”[9] As an example, in reporting on the August 1908 closure of the school by the board of directors and its aftermath, one scholar quotes mainly from newspaper accounts of the day.[10]There was an important memoir of that period written by Hayim Reuben Rabinowitz, who was an 18 year old student at the time, but Rabinowitz published his account 60 years later.[11]

Recently, however, a contemporaneous account of the events of 1908 has come to light.  This account was discovered as a result of construction at Congregation Bikur Cholim Machzikay Hadath in Seattle, Washington, when workers came upon a box of papers labeled, “Rabbi B. Shapiro Papers, 1920s-1960’s.” Rabbi Boruch Shapiro (1883-1970) was born in Szmorgon, Lithuania and was recognized as a Talmudic genius (Iluy) at an early age.[12]He was a student of, and received ordination from, Rabbi Meir Simcha of Dvinsk, (Or Sameakh), one of the outstanding rabbinic leaders of his time.[13]While in Dvinsk, R. Shapiro also received ordination from Rabbi Joseph Rozin, known as the “Rogatchover Gaon”.[14]  R. Shapiro immigrated to America in the early 1900’s and visited Seattle in 1913 on a fundraising trip. His visit became permanent when he ended up marrying a local woman, Hinda Gershonowitz and remained in Seattle until his passing in 1970. Rabbi Shapiro is perhaps best remembered as the Rav of Congregation Machzikay Hadath in Seattle, a position he held for forty years.

Before arriving in Seattle and shortly after arriving in America, Rabbi Shapiro studied at RIETS. Because he already possessed rabbinic ordination, he was considered in a special class of students, receiving a higher weekly stipend than most others who studied there. [15]He was sent by the school to give lectures at a synagogue in Brooklyn during the Sukkot holiday of 1905 as an example of the quality of students that were studying in the yeshiva.[16]

The box of papers discovered contains Rabbi Shapiro’s account of the events surrounding the student strike in August 1908, and the subsequent founding of the Yeshiva Le’Rabbanim. The account was written on October 7th, 1908 and covers the period from August 20 until that time. Because Rabbi Shapiro was one of the three student leaders of the strike, his account is particularly relevant to filling in the picture of the details of the August 1908 RIETS student strike.[17]Rabbi Shapiro’s writings, it should be noted, reflect that he and his fellow students had been involved in a struggle with, in his view, a dysfunctional and stubborn board of directors for over two years.[18]

Rabbi Shapiro records that:

On Thursday night, 24 Av 5668(20 August 1908), the Rabbi Isaac Elchanan Yeshiva was closed in a very unseemly fashion. Mr. [Jonathan] Shepp, the treasurer of the Yeshiva called the police several times to evict the yeshiva students from the building in which they learned.[19]But despite all his efforts, the police declined to do harm to the students. They remained there despite his displeasure until midnight and at that time they left for their residences.”[20]
After the students of the Yeshiva had concluded that there was no hope to improve both the physical and spiritual conditions of the Yeshiva due to the obduracy of the leaders whose concern was only for themselves, the students decided to separate from the above named Yeshiva and move to “Adas Bnei Yisroel” at 213 East Broadway, which welcomed them with open arms.[21] On 28Av (25 August-1908), the students of the Yeshiva moved their place of Torah study to the above mentioned address in the company of well-known rabbis, such as Rabbi [Shalom Elchanan] Jaffee[22], Rabbi [Chaim Sholom] Shoher[23],Rabbi [Aaron] Gordon [24], and others, who had gathered there to guide them. After much discussion, it was decided that the yeshiva students would study temporarily in Adas Bnei Yisroel, and that they would acquire a charter. So that the leaders of Yeshiva Rabbeinu Yitzchak Elchanan would not collect money in their name, they decided that this yeshiva would be called “Yeshiva L’Rabanim”. Similarly, they decided to send out boxes to collect members and to try to establish this yeshiva on a proper foundation.

From 28 Av 5668 until 12 Tishrei 5669, three meetings of well-known rabbis and prominent lay leaders were held. At the second meeting, an interim leadership team for Yeshiva L’Rabanim was chosen: Rabbi Jaffe, chairman; Rabbi Shoher vice chairman and treasurer; Rabbi [Joseph Judah Leib] Sossnitz, administrator;[25]Rabbi Dr. Rabinowitz from Brooklyn, administrator; Rabbi [Judah Leib] Lazeroff, administrator,[26]and others. The job of developing a “program” both in religious and secular studies for this yeshiva was also assigned to the above leaders.

Even before the closure of the Yeshiva Rabbi Isaac Elchanan, the physical situation of the students was very bad because for seven weeks prior to the closure, all they received was a half a kilogram of bread per week. However, the situation since they left the Yeshiva until now was much worse, and the poverty and embarrassment they suffered is difficult to describe. Many of them could have found other means of support, but because of their love of Torah, they accepted their lot and did not abandon Torah study with which they had been engaged their entire lives.

Many Rabbis, in writing, speech and action, promised to help. From all the promises very little materialized, aside from Rabbi Lazaroff, who had spoken up a few times in his synagogue on behalf of the Yeshiva. He assembled a worthy number of members from whom he collected funds. The prominent Mr. [Abraham J.] Goldstein and his brother-in-law, Mr. [P.] Feinberg from Jersey City came to the assistance of the Yeshiva in the beginning. [27]With the help of other prominent members of their congregation who worked alongside their honored Rabbi [Shlomo David] Posner, that synagogue supported the yeshiva a bit.[28]

To describe in detail all the problems faced by this new endeavor and the stumbling blocks that were placed in front of this new Yeshiva from the beginning until now would amount to an entire book. The task was difficult and the conflict with the administration of the Yeshiva Rabbi Isaac Elchanan weighed heavily on us. Many did not want to support the students of the Yeshiva since they saw that the “Morgen Journal” had “sold out” to those above mentioned administrators to do their bidding. They also felt that the “Tageblatt”was leaning in the direction of those administrators, and not on the side of the Yeshiva L’Rabanim. Many rabbis knew and admitted that the yeshiva students were right, but kept silent due to fear. So much so, even those who had joined the new Yeshiva were not really able to help it.

The primary laborers on behalf of the new Yeshiva were the students themselves and especially a student council that was chosen from among them to lead the struggle. The five members of this council were Mr. A.[vraham] Shapira, Mr.[Ben Zion] Perl, Mr. [Chaim Yechezkel] Mosesohn, Mr. [H.S.] Linfeld and Mr. B.[aruch] Shapira who was the leader.[29]The politics were so intense that oftentimes those in the Yeshiva did not confide in their fellow students for fear that they were supporting the other side. The council worked diligently with the three main activists, Rabbi B. Shapira, Rabbi A. Shapira, and Rabbi Perl who were most instrumental.  They abandoned all their other pursuits such as attending “Preparatory School,” working day and night to battle with the administration of Yeshiva Rabbeinu Isaac Elchanan.  Nothing was too difficult for them or beneath their dignity. Their physical situation was worse than the conditions of other students, as they had no other means of sustenance and they also received a more meager stipend compared to what they had been entitled to. They suffered immensely during this time. They knew that they were making great sacrifices and losing precious time. Nevertheless, they did not consider their own personal situations so that they could help establish this new Yeshiva on a proper foundation. There were times that matters grew so bad that many of the yeshiva students echoed the complaints of the Jews in the desert: they wanted to return to their previous Yeshiva, but thanks to many of the yeshiva students and the student council, especially Rabbi B. Shapira, these complaints were set aside and it allowed the Yeshiva to attain the status it claims today. The result of what has been done so far is small compared to what needs to be completed. Nevertheless, laying the foundation, which was the most difficult to accomplish, has been done. More effort is required to establish this Yeshiva on a firm foundation and to transform it into an excellent school that will train great rabbis in Torah, wisdom, fear of Heaven; who will work within the spirit of ancient Israel and the spirit of this new generation; and who will unite both old and young, thereby bring blessing to our people, our Torah and our holy faith.”

In the end, Yeshiva Le-Rabbanim did not exist for very long because it never had substantial financial backing and support from the general community.[30] The attempt to form an alternative yeshiva apparently did not deter some of the student dissidents to return to RIETS. In 1917, in a RIETS publication, Rabbi Baruch Shapiro and his brother Rabbi Abraham Shapiro along with Rabbi Ben Zion Perl are listed among those ordained by RIETS now serving as rabbis in America.[31]Even more curious, the strike leader Rabbi Baruch Shapiro went on a fundraising tour in 1917 to raise money for the Rabbinical College of America, one of whose components was RIETS.[32]

The strike’s impact, however, on one of the most important future leaders of RIETS and Yeshiva University was profound.  Chaim Rabinowitz wrote “The strikes stimulated the mind of a young Rabbi who had recently arrived in America. This young Rav was Rabbi Dov Revel.” Rabinowitz cites a letter that Dr. Revel wrote to Rabbi Zvi Masliansky in the spring of 1908, where he grieves about the turmoil in RIETS that Rabbi Masliansky had told him about and hopes for better days for the Yeshiva. Rabinowitz concludes “the dream of Rabbi Revel came to fruition in 1915 when he became the Rosh Hayeshiva…and instituted great changes in the order of studies.”[33]

Here is a sample page of the document:





[1]“Rabbi Isaac Elchanan Theological Seminary Association Certificate of Incorporation,” March 20, 1897, (quoted in Gilbert Klaperman, “Yeshiva University:  Seventy-Five Years in Retrospect,” American Jewish Historical Quarterly 54,1 (September, 1964), 6). William Helmreich, however, states that teaching “the language of the land” and Talmud was articulated in the RIETS charter, and, as such, “the first such mention of combining secular and religious studies in one institution.”  William B. Helmreich, “Old Wine in New Bottles:  Advanced Yeshivot in the United States,” American Jewish History, 69, 2 (December 1979), 235.  But, the 1897 certificate does not mention “language of the land,” and Helmreich’s assertion is without citation. 
[2]Gilbert Klaperman, The Story of Yeshiva University: The First Jewish University in America (New York: Macmillan, 1969) 71-72.
[3]Alexander Dushkin, Jewish Education in New York City (New York: Bureau of Jewish Education, 1918), 77-78.
[4]“Boys Go On Strike,” New York Times, August 19, 1908.
[5] The Times report may have been the result of the RIETS’ students, who, to gain sympathy to their cause alerted it to the unrest. See Klaperman, Story, 95
[6] The most complete report on the student unrest from 1906-1908 can be found in Klaperman, Story, 94-112.
According to Rabbi Klaperman, the closure and lockout on August 20th was reported by the Jewish Morning Journal on Friday August 21st, 1908 and the Judisches Tageblatt on Sunday August 23, 1908. Idem. 217n8.
[7] Gurock, Men and Women, 40; Rabinowitz, “60 Shana,” 553; and Klaperman, Story, 118.
[8] There are three discussions regarding the closure of RIETS on Thursday, August 20th, 1908
See Klaperman, Story, 111-12. There is no mention of a strike immediately preceding the board’s action. Rabbi Klaperman does not cite the Times article in any of his footnotes. Additionally, in footnote 21, p.218, he writes that there was no clear picture of presidential succession of RIETS between February 1906 and fall of 1908, despite an indication in the NY Times article that Nathan Lamport was the president of the school in August of 1908.

The second is Hayim R Rabinowitz’s recollections that appeared in Hadoar in 1968. Hayim R. Rabinowitz, “60 Shana le-Shvitot be-Yeshivat Rabbeinu Yitzchok Elchanan,” Hadoar, June 14, 1968, 552-554. In 1908, Rabinowitz was an eighteen-year-old student at RIETS, and writes at length regarding the situation leading up to the closing of the school on August 20th, with the resultant lockout of the students from the building at 156 Henry Street, but does not mention that the students had been on strike immediately preceding this event. Although Rabinowitz was a contemporaneous observer, his reminiscences were only published sixty years after the events in question.

The third discussion is by Jeffrey Gurock.  Jeffrey Gurock, The Men and Women of Yeshiva: Higher Education, Orthodoxy, and America Judaism (New York:  Columbia University Press, 1988) 39-40. Citing Rabinowitz, p.553, he writes “Frustrated, feeling that a double cross was in the making, RIETS students were once again talking strike in the late spring and early summer of 1908.” Gurock, however, does not mention that a strike and blockade of the building took place in August as indicated by the headline of the New York Times and in the subsequent article.
[9] Klaperman, Story, 48.
[10] Idem, 217-19.
[11]Rabinowitz, “60 Shana,” 552-554, quoted extensively in Gurock, Men and Women,39-41.
[12] The Jewish American Family Magazine and Gazette (Amerikaner Familian Magazin un Gazetten), vol. XXXIX, no. 47, September 19, 1941, 2.
[13]Rabbi Meir Simcha was the author of “Ohr Sameach”, an important commentary on Maimonides'“Mishna Torah”, and of “Meshech Chochmah”, a commentary on the Torah. Rabbi Meier Simcha wrote of Rabbi Boruch Shapiro “he has the ability to formulate outstanding novella acceptable to all”. The Jewish American Family, 2.
[14]Prior to coming to America, Rabbi Shapiro obtained letters of support from two other leading rabbinic figures in eastern Europe, Rabbi David Hirsch Eisenstein and Rabbi Shlomo Vilner. The Jewish American,2. Rabbi Vilner wrote that he never gives ordination to one so young, but in the case of Rabbi Shapiro, he was willing to make an exception.
[15]Rabinowitz, “60 Shana,” 553.  Rabinowitz also refers to Rabbi Shapiro as a “Gadol B’Torah”
[16] Klaperman, Story, 62.
[17] The New York Times article identifies him as one of the three student strike leaders. See also, Rabinowitz, p.553 As early as 1906, R. Shapiro held a leadership role.   He was among the four students chosen to represent the students’ views before RIETS’ board of directors.  Rabinowitz, “60 Shana,” 553; The Jewish American, 2, which states that Rabbi Shapiro was chosen as a representative by the students in dealing with the board.
[18] Regarding the student’s relationship with the board of directors, Klaperman describes an interaction between the students and the directors as follows: “The student’s dissatisfaction and the obduracy of the directors brought about continuous agitation in the school and highlighted the confusion of aims in the curriculum” Klaperman, Story, 86.
[19] Klaperman, Story,99 writes that in 1906, Jonathan Shepp was elected as the new treasurer, and that Jonathan Shepp was part of the finance committee appointed on August 31, 1908 to assist in reopening the school after it was closed on August 20. Klaperman, Story, 99, 113.
[20] Gurock indicates that the treasurer threatened to call the police, but that in fact the police were never called.  Gurock, Men and Women, 40 (citing Rabinowitz, “60 Shana,” 553).
[21]Regarding the address of the building to which the students moved, Rabbi Shapiro was physically at this new address so it is reasonable to assume that he recorded it correctly. Additionally, on June 3, 2015, there was an auction of documents associated with the newly founded Yeshiva La-Rabbanim (Kedem Auction No.8, Lot 301). One of the documents evidences a stamp which says 213 East Broadway. Rabbi Klaperman lists the address as 123 East Broadway.  Klaperman, Story, 116, 219n38.
[22] Rabbi Shalom Elchanan Jaffe (1858-1923) was an important early American Orthodox Rabbi. He received Semicha from both Rabbi Naftali Zvi Yehuda Berlin and Rabbi Yitzchak Elchanan Spektor. He arrived in America in 1890 and served as a Rav in St Louis and in Brooklyn before becoming the Rabbi in 1901 of the prestigious Beth Midrash Hagadol synagogue on the Lower East Side of New York. He was one of the most influential of Rabbis at the time, especially when it came to the supervision of kosher meat. Jaffe’s motivations for his involvement with this breakaway school, may have less to do with issues than his personality.  According to Klaperman, Jaffe was not one wedded to the idea of secular education, one of the central demands of the students. “On the other hand, Rabbi Jaffe was the stormy petrel on the rabbinic scene, known as an impetuous non conformist who rushed in without fear when his mind was made up.” Klaperman, Story, 117.
[23] Rabbi Chaim Sholom Shochar (Rabbi H.S. Shoher) came to Boston in 1882 to be the Rabbi of Bais Avraham synagogue and subsequently served as the Rabbi of Hadrath Israel and Mishkan Tefillah among other synagogues in Boston. In 1905, he moved to New York City to become the Rabbi of the prestigious Shaare Zedek synagogue located at 38-40 Henry Street. In 1910, he is listed as living at 215 East Broadway, next door to the location of Yeshiva Le-Rabbanim. He authored a pro-Zionist book Shalom Yerushalyim in 1909 and passed away in 1918.
[24] Rabbi Aaron Gordon (1845- 1922) known as the Miadziol (Myadel) Iluy, emigrated to America in 1890 and was the chief Rabbi of Rochester, New York until 1900 when he moved to New York City. He was one of the founders of the Agudath Harabanim and served as head of a Bet Din on the lower east side. He served as the Rabbi of Congregation Talmud Torah Tiphereth Jerusalem at 147 East Broadway. He was a prolific writer, authoring many books on Halacha, among them Even Meir(Pietrokov 1909), Teshuvat Meleat Even (Pietrokov 1912), Minchat Aharon(Jerusalem, 1920) and Sha’arei Da’at (Jerusalem, 1921).
[25]Rabbi Joseph Judah Leib Sossnitz (1837-1910) was born in Birzhi, district of Kovno. He has been described as a Talmudic scholar, mathematician and scientific author. He settled in New York in 1891 and in 1893, founded a Talmud Torah on 104th street in Manhattan. In 1899, he was appointed a lecturer in Jewish ethics at the Educational Alliance at 197 East Broadway.
[26]Rabbi Judah Leib Lazarov (1875-1939), studied inTelz, Mir, Volozhin and Radin before immigrating to America in 1898.He was hired as a preacher at Beth Midrash Hayei Adam at 89 Henry Street in 1903 and succeeded Rabbi S.E. Jaffee as Rabbi of Beth Midrash Hagadol in 1910. He authored a multi volume work Divrei Yehudah (New York, 1906-1910).

Except for Rabbi Dr Rabinowitz who was from Brooklyn, all the above named rabbinic leaders were from the Lower East Side near both Rabbi Isaac Elchanan Yeshiva on Henry Street and Yeshiva La’Rabanim on east Broadway. They most likely would have been aware of the struggles of the students with the board of the Yeshiva and had possibly allowed them to speak in their synagogues during the May strike. See Klaperman, Story, 104. It is also possible they were consulted by the students on an ongoing basis even before they tried to start a new school.
[27] Abraham J. Goldstein emigrated to America in 1884 and immediately settled in Jersey City. One book, Distinguished Jews of America, (New York, 1917), describes him as “a strict Orthodox Jew in every sense”, “one of the richest and most prominent citizens of Jersey City”, and “a member of almost every Jewish organization in Jersey City”. He owned a grocery wholesale business, was president of the Erie Building and Loan Association, and was one of the largest real estate owners in Jersey City.
[28] Rabbi Shlomo David Posner (Rabbi S.D Posner) was a Rabbi in Jersey City, New Jersey, for many decades. He signed his letters “Rav V’Av Beit Din” of Jersey City.  He authored a book of homilies Eshed Hanahar (New York, 1932). In the introduction, he writes candidly about being a Rabbi in America over many years. He was involved on a national level in many Rabbinic organizations and he helped raise money for the Jewish community in Palestine
[29] It is interesting to note that Rabbi Shapiro refers to this group as Mr. but later, refers to three of the group as Rabbi. The two Shapiro brothers and Ben Zion Perl are referred to by Rabinowitz as having Rabbinic ordination already at that time. Rabinowitz, “60 Shana,” 553.
The four referred to by Rabbi Shapiro aside from himself are:
(1) Rabbi Abraham Shapiro was the brother of Rabbi Boruch Shapiro. Like his brother, Abraham already possessed Semicha from Eastern Europe at this time. He later served as a Rabbi in Canton, Ohio and in Utica, New York. He was considered to be a prominent Musmach of RIETS in later years.
(2) Rabbi Ben Zion Pearl served as a Rabbi in Harlem. He was the director of the Uptown Talmud Torah Association which had 2,400 students in 1919. In 1925, he was involved in raising money for the building fund of Rabbi Isaac Elchanan Yeshiva. He passed away in 1929.
(3) Rabbi Chaim Yechezkel Moseson came from Lodz Poland, learned in the Yeshiva in Lomza Poland and received Smicha from Rabbi Yechial Michal Epstein, author of the Oruch Hashulchon. He was the principal of Yeshiva Torah Vadath, Mesivta Tiferes Yerushlayim, and other Yeshivot. He wrote many articles for Dos Yiddishe Licht, a newspaper financed by Cantor Yossele Rosenblatt.
(4) Harry Sebee Linfield (1889-1978), was a rabbi and statistician. His Jewish Statistical Bureau conducted research on Jews in America and published numerous reports and other publications on their findings, specifically the Statistics of Jews. He was born in Lithuania and came to the United States in 1905. He was awarded a PhD by the University of Chicago in Semitic language in 1916, and the following year was ordained a rabbi by the Hebrew Union College in Cincinnati
[30] Klaperman, Story, 118.
[31] Idem. 262
[32] The Reform Advocate, December 29, 1917, p.501
[33]Rabinowitz, “60 Shana,” 553-554.

Lag B’Omer through the eyes of a Litvak in 1925

$
0
0
By Shimon Szimonowitz


Dov Mayani (1903-1952)

A Static and Evolving Chag
Lag B’Omer has infiltrated Jewish culture as a bona fide holiday. While the day is celebrated throughout the Jewish world, it tends to take on added significance in Eretz Yisrael. This age-old disparity has seen a little easement, probably as a result of enhanced communication between the Promised Land and the rest of the world, but the difference is still obvious.

R. Chaim Elazar Shapira of Munkács[1](1868-1937) states, as a point of fact, “It has been the custom for hundreds of years in the holy land, especially in Meron, to make se’udos accompanied by dancing and music on Lag B’Omer. He goes on to state that conversely, in Chutz L’Aretz, although Chasidim do make Se’udos, “to also have music and dancing as in Meron would be very bizarre[2]since it is not practiced in our lands.[3]” There is no question that a lot has changed since the publication of that Teshuva in 1922.[4]

The purpose of this article is to travel back in time and view Lag B’Omer through the eyes of a Lithuanian Yeshivah student studying in the Chevron Yeshivah in 1925. By comparing his attitude to the festivities to the ones prevalent currently, we can bear witness to the evolution that Lag B’Omer has undergone outside of Eretz Yisrael in the last hundred years. At the same time, it will underscore how little it has changed in Eretz Yisrael.

On his first Lag B’Omer in Eretz Yisrael[5], in May of 1925, Dov Mayani (1903-1952)[6]penned a letter[7] to his close friend Ari Wohlgemuth[8]who was in Europe at the time[9]. In exquisite prose[10], Mayani vividly describes the Lag B’Omer celebration in Eretz Yisrael. One can sense surprise and even a measure of bewilderment which Mayani in turn thought he would provoke in his friend back home as well.


Dr. Joseph Wohlgemuth – Ari’s father

On one hand, we see from this letter that very little has changed in almost a century regarding how Lag B’Omer is celebrated in Eretz Yisrael. On the other hand, we see how much has changed in the rest of the world. Today we are accustomed to the festivities in Meron and we see similar events taking place all over, even outside of Eretz Yisrael. What was entirely novel to a Lithuanian Yeshiva student and his German counterpart in 1925 has now become the norm in many circles.
The letter includes many other interesting and valuable tidbits of information regarding the Chevron Yeshiva[11], but for the purpose of this article we will focus only on the portion concerning Lag B’Omer.

Presented below is a translation of said excerpt of the letter.



The letter

B’Ezras HaShem, Chevron Ir HaKodesh Tibaneh V’Sikonen, Tuesday- Behar Bechukosai
Chavivi!
[Following several handwritten pages concerning various important matters, Mayani continues…]  Now I will write to you about our life [in Chevron] … Let me now go over to lighter matters[12]. Today is Lag B’Omer. Today is the day that the entire Yeshiva was desperately[13]waiting for, since they are now able to remove the mask[14]of hair which was covering their faces. You should know that here [in Eretz Yisrael] there are more stringent customs. Starting from Pesach, no man may raise a hand to touch his beard[15]. [The beard] grows and increases until it matures; the hair sprouts and there is no respite from it[16]. Picture for yourself, that even mine [=my beard] got big and wide, and I already have an idea what I will look like in the future.
Dov Mayani with his friend Yitzchak Hutner in 1928
Rabbi Dov Mayani in his later years
And now on to the topic of the fires… You should know that here there is a custom of lighting a bonfire on Lag B’Omer. And what do they do? They light a bonfire and all the people of the moshav gather next to it and they sing and dance. The source of the custom seems to be in Kabala but it used to have a different character[17].
Lag B’Omer is the Hilula [lit. a celebration] of Rabbi Shimon Bar Yochai, the anniversary of his death. It is brought in the Zohar that his disciples would come to his grave and light candles in his memory and they would spend the day as a quasi-holiday[18]. The Mekubalim in the days of the holy Ari z”l [R. Yitzchak Luria (1534-1572)] renewed the custom and through the influence of Chasidim and their entire sect[19]it was adopted by the entire nation. It is self-understood what kind of form it has already taken on by now…
On the day [of Lag B’Omer] they gather from the entire land [Eretz Yisrael], mostly from the Chasidim, Sefardim, and the Bucharim, at the grave of Rabbi Shimon Bar Yochai in Meron, near Tzefas, and they make a big fire and they light candles and oil; all that they can get their hands on[20]. They throw all kinds of clothes into the fire, expensive items, and notes with requests on them[21]. This custom, although opposed by many of the Gedolim, still remained strong, and the masses believe in it and in its powers[22]. It used to be a Yom Tov of Chasidim and Anshei Ma’aseh, but now it has the character described above, and it is certainly not appropriate to be excited about it.
From all corners of the Land, they come with their sick children, and with the young ones which are to get a haircut for the first time[23]and the hair is then thrown into the fire etc. They break out in dances and circles[24]. In short, these festivities are celebrated with magnificence and splendor[25].
Lighting of smaller fires is also done throughout the land. In Chevron the townspeople made a fire last night and they invited the entire Yeshiva. The Hanhala [management] of the Yeshiva itself with the Rav [Rabbi Moshe Mordechai Epstein (1866-1933)] at its helm didn’t respond to the invitation at all, and declared that it totally doesn’t recognize it [= the festivities]. But many of the Yeshiva students came to see, and I[26]too was among the onlookers.
They went climbed up on to the roof after Ma’ariv and lit a large bonfire at the center and sang a Chasidic song. The students of the Yeshiva joined in spontaneously and many of them danced around the fire. It was an amazing sight, albeit a bit wild and lacking Jewish flavor. In didn’t find favor in my eyes at all, but it was interesting to watch.
Mainly it was a Chag for their children[27]who went around with fireworks[28]in their hands and with beaming and shining faces.

Analysis
[1]“…here there are more stringent customs…”
Mayani comments that in Eretz Yisroel there are more stringent customs regarding shaving during Sefirah. In HaHar Hatov (p. 49) it is suggested in a footnote that it can be deduced from this comment that in Berlin [whence Wohlgemuth hailed] they were lax regarding the customs of the Sefirah days.
I believe this to be in error. It seems that Mayani was referring to the difference in custom between Lithuania and Eretz Yisroel. In Lithuania, religious Jews refrained from shaving only from Rosh Chodesh Iyar until Lag B’Omer [18 days] and then again from Lag B’Omer until the Sh’loshes Yemei Hagbala [13 days], thus never allowing the beard to grow too long. See Aruch HaShulchan (493:6) where he confirms this to be the custom in Lithuaniaו[29]. In Eretz Yisrael, the Yeshiva students felt compelled to conform to the local custom which was to observe Sefirah from Pesach until Lag B’Omer. Since they couldn’t shave from Erev Pesach, it forced them to grow their beard for twice as long as they had been accustomed to in Europe.

Regarding laxity with Sefirah, R. Eliezer Brodt pointed me in the direction of a letter dated May 10, 1938, in which Ernst Guggenheim, a French Yeshiva student who traveled to study in the Yeshiva in Mir, reports “everyone has a dirty beard, but in other yeshivot, like the one in Brisk, for example, the whole Yeshiva, with the Rosh Yeshiva in the lead, shaves during this period” (Letters from Mir: A Torah World in the Shadow of the Shoah pp. 127-128). Guggenheim writes again about his beard on May 29th (ibid p. 137) “I wear a quite gorgeous beard at this moment, six-week-old and cleaned on Lag B’Omer. It’s not simply a piece around the chin, but a collar à la Hirshler before he trimmed it. Moreover, soon I will make it disappear even though it is already popular at the Yeshiva.” See Nefesh HaRav p. 191.

[2] “Lag B’Omer is the Hilula of Rabbi Shimon Bar Yochai, the anniversary of his death”
Lag B’Omer is not mentioned anywhere in the Mishnah or Talmud. An early reference to it can be found in the name of R. Zerachya HaLevi of Gerona (c. 1125-1186). Accordingly, R. Zerachya was in possession of an old Sephardic manuscript of the Talmud which alludes to the fact that Rabbi Akiva’s disciples ceased to die on that date[30]. R. Menachem HaMeiri (1249 – 1306)is probably one of the earliest sources to explicitly mention the day of Lag B’Omer[31]. Despite that fact that these Provencal sages[32]do mention this day as the end of the mourning period, they do not mention it as a reason to celebrate it in any shape or form.

There is also very little in the classical Poskim regarding the origins of Lag B’Omer. R. Moshe Isserls (1520-1572), based on Maharil, simply states that one must ‘celebrate a bit’[33]on Lag B’Omer.[34] The Vilna Gaon (1720-1797) indicates that the reason for celebration is the fact that the disciples of Rabbi Akiva ceased to die on that day.[35]This would also appear to be the reason given by the Maharil. The problem is, as pointed out by R. Aryeh Leibish Balchubar (1801-1881), that the reason they stopped dying is because there were none left. Why would this be a reason to celebrate?[36]

R. Avraham Gombiner (c. 1635-1682) relates in the name of R. Chaim Vital (1542-1620), that someone once said Nachem [a prayer with an expression of mourning] on Lag B’Omer and was punished.[37] It would seem that this event was unrelated to Rabbi Shimon Bar Yochai or his place of burial. R. Aaron Alfandari (c. 1700–1774) questions this omission and points out that the reason why the man was punished is only because he said Nachem on the Hilula of Rabbi Shimon bar Yochai and not because it was Lag B’Omer… if it was because of Lag B’Omer”[38]. R. Menachem Mendel Auerbach (1620-1689) prefaces the abovementioned story by saying that it is the custom in Eretz Yisrael to visit the graves of Rabbi Shimon and his son Rabbi Elazar on Lag B’Omer. He identifies the anonymous man mentioned by R. Gombiner as a Rabbi Avrohom HaLevi, and adds that R. Yitzchak Luria delivered a message from Rabbi Shimon bar Yochai to R. Avrohom HaLevi, that the latter is going to be severely punished for saying Nachem on the day of “my happiness”.[39]

Regarding R. Alfandari’s argument that Lag B’Omer was not the reason for R. Avrohom Halevi’s punishment, but rather due to the Hilula of Rabbi Shimon bar Yochai, R. Chaim Yosef Dovid Azulai (Chida, 1724-1806) suggests that Lag B’Omer and Hilula of Rabbi Shimon are one and the same. In other words, the source of celebration on Lag B’Omer was the fact that it was the Hilula of Rabbi Shimon.  Still, R. Alfandari viewed these as mutually exclusive. In any event R. Azulai also concedes that the opposition to saying Nachem was confined to the place of Rabbi Shimon’s burial. Interestingly enough, R. Azulai ends his remarks by praising R. Gombiner’s ambiguous wording since it leads to what he sees as a positive conclusion, that one should celebrate on Lag B’Omer regardless of whether he is at the gravesite of Rabbi Shimon or not. He merely points out that the intensity of the celebration is greater near the gravesite.

Although we now know that Lag B’Omer is the Hilula of Rabbi Shimon, we are still left in the dark regarding the exact reason for celebration. The most popular explanation is the one which Mayani mentions here, that it was the anniversary of Rabbi Shimon’s death. R. Azulai mentions this possibility, but elsewhere in his writings he questions it. R. Dovid Avitan in his notes on the Birkei Yosef, argues that R. Azulai’s conclusion was that it was not the anniversary of Rabbi Shimon bar Yochai’s death. This is corroborated by a more reliable manuscript of R. Shmuel Vital’s (1598 – 1677)writings. Instead R. Azulai suggests that perhaps Lag B’Omer was the day that Rabbi Shimon began studying Torah at the feet of Rabbi Akiva.

Lag B’Omer has confounded many halachic authorities throughout the generations[40]. For a more comprehensive treatment of this subject, the reader is referred to R. Eliezer Brodt’s Seforim Blog post hereand for a great lecture on the subject Professor Shnayer Leiman’s lecture the strange history of Lag B’Omer is strongly recommended.

[3] “…at the grave of Rabbi Shimon Bar Yochai in Meron, near Tzefas…”
It is safe to say that nowadays the name Meron garners instant recognition among most religious Jews. Yet in 1925 this was apparently not the case. Mayani felt compelled to identify Meron as being situated “near Tzefas.” The Chasam Sofer, in his teshuva about the Lag B’Omer festivities, writes that “they gather from all over in the holy city of Tzefas to celebrate the Hilula of Rabbi Shimon bar Yochai”[41]. Throughout the entire Teshuva he fails to mention Meron by name. While it is true that in those days they would gather from all over the Land and converge in Tzefas and then go on to Meron, as recorded by Rabbi Menachem Mendel of Kaminetz (1800-1873) in his Koros Ha’itim, it is still noteworthy that the Chasam Sofer does not mention the name of the town. When discussing the custom of gathering in Meron on Lag B’Omer, R. Aryeh Leibish Balchubar also feels a need to add that this takes place in the village Meron “which is near Tzefas”[42].

 [4]They throw all kinds of clothes into the fire, expensive items… opposed by many of the Gedolim…”
The custom of throwing expensive clothes into the fire in honor of Rabbi Shimon is well documented. One of the earliest descriptions available is found in a letter written by a student of R. Chaim Ben-Attar (1696-1743) in which he writes that R. Chaim went to Meron the day after Purim of 1742 and “lit many clothes” in honor of the Tanna[43]. R. Menachem Mendel of Kaminetz (1800-1873) is an early eyewitness who describes how this was practiced on Lag B’Omer itself. He relates that they would sell the honor of igniting the fire for a large sum of money and the one who bought it would take a large scarf in good wearing condition, light it, and throw it into a bowl of oil. Additional historical accounts of burning clothes are compiled in the introduction to the 2011 edition of R. Shmuel Heller’s Kevod Malachim.

This custom merited the ire of R. Yosef Shaul Nathanson (1808–1875). In a Teshuva concerning an event that took place in 1842, R. Nathanson writes that he has a lot to say about the custom of burning clothing in honor of Rabbi Shimon on Lag B’Omer. He maintains that “they are transgressing the prohibition against wasting[44]and are engaging in superstitious practices[45]which are forbidden”. He adds that this custom was obviously not practiced in the days of the Ari z”l and he is certain that R. Yosef Karo would not have allowed it. R. Nathanson ends off by saying that he guarantees that if they were to take all that money [wasted on the burning of clothes] and use it to support the poor of Eretz Yisrael, Rabbi Shimon bar Yochai would derive much more pleasure from it.[46]These very sentiments are also expressed by the Sephardic Rishon L’Tzion, R. Rafael Yosef Chazan (c.1741 - 1820).[47]

In 1874 the Chief Rabbi of Tzefas, R. Shmuel Heller (1803-1884), authored a pamphlet named Kevod Malachim, in which he vehemently defended this practice and thereby encouraged its continuation despite of the abovementioned opposition. For a more comprehensive treatment of this fascinating subject, the reader is referred to Prof. Daniel Sperber’s Minhagei Yisroel vol. 8 pp. 72-83.
It is also possible that Mayani was referring to the Teshuva of R. Moshe Sofer (1762–1839) in which he takes issue in general with the festivities in Meron. According to R. Moshe Sofer, turning a day on which no miracle occurred into a Chag, constitutes a transgression of the commandment against adding to the Torah[48]. Allusion to the lighting of the fires is treated with similar disapproval.[49]


Kever of Rabbi Shmuel Heller

[5] “It used to be a Yom Tov of Chasidim and Anshei Ma’aseh...”
Mayani obviously did some research on Lag B’Omer. In a letter dated April 25, more than a week before Lag B’Omer, he writes:

Here in the Land, Lag B’Omer, the anniversary of the death of Rabbi Shimon bar Yochai and many of his disciples, is a great Chag for the people of the Yishuv. Originally it was [intended] only for the Talmidim and people of a high caliber, but now ‘that there are scarcely any men of high caliber and there is an influx of big-mouths and strongmen’, it has lost it pure character. I heard from people in Jerusalem that very few of the very pious[50]visit the village of Meron on that day.[51]
This sentiment that Lag B’Omer used to be celebrated in a more spiritual manner in earlier times is found in some other sources as well. Among others, R. Nathanson (שואל ומשיב מהדורה חמישאה סימן לט) argues that in all probability back in the days of the Ari z”l, they would only learn by the graveside of Rabbi Shimon and recite prayers so that he should awaken the mercy of Heaven.

[6] “…sang a Chasidic song…”
From his letter one gets the sense that Mayani was a bit prejudiced against chasidim as was typical of a Lithuanian Misnaged. This happens to be far from the truth. On his farewell trip leaving Europe he stayed by a Chasid who was an Agudah leader and in addition to discussing with him Torah topics, Dov Mayani learned many Modzhitzer Nigunim during his stay. According to his daughter this encounter made a deep impression on Mayani’s musical style[52]. She also says that in general her father had an affinity toward Chasidus[53].

Nevertheless, Mayani can be critical at times of what he called a “Chasid Shoteh”. In a letter describing his fellow passengers on the boat trip to Eretz Yisrael, Mayani describes a Belzer Chasid whose entire Judaism was encompassed in his sidelocks, his beard, his long gabardine, despised Lithuanians, and minimized interaction with any other kind of people (תמצא לו החברה חסיד בלזאי שוטה, אשר כל יהדותו בפאותיו וזקנו וקפוטתו תלויות, ושונא הליטווקים תכלית שנאה וממעט מכל שיח ושיג עם אנשים אחרים.). On the other hand, in that same letter, he describes a Chasid of Chabad in glowing terms, as someone he considers to be a Lamdan and an important man… (גם חסיד ליטאי, מחסידי חב"ד איש למדן וחשוב בעירתו אשר ירד מגדולתו ועשרו לרגל המלחמה ובעוד כוחו עמו עולה לארץ ללמד בה ולהאחז בה).

Later in his life he came even closer to Chasidus. His daughter Rivka states that despite his Lithuanian upbringing and education, her father possessed a Chasidic soul[54]. He especially appreciated the emphasis placed on music. In his later years, he became close to some Chasidic leaders such as R. Yisrael Alter (1895-1977) and R. Simcha Bunim Alter (1898-1992). He was even asked by the latter to deliver sermons in the Gerrer Yeshiva in Tel Aviv in 1941. He also forged a close relationship with R. Chaim Meir Hager of Viznitz (1887-1972) and Reb Arele Roth of Jerusalem (1894-1947), and even prayed with a Gartel given to him by R. Hager[55].


[*] I would like to express my appreciation to Professor Shlomo Tikochinsky (See note below) and my friend Eliezer Brodt for providing me with important sources for this article. A tremendous debt of gratitude is owed to my mother for spending her precious time editing this article. I also need to mention my friends R. Eli Reisman and Binyamin Steinfeld for reviewing this document and offering insightful edits that have been incorporated in the final version. Many thanks also go to R. Shaul Goldman for reviewing it and contributing to its style and final form.


[1]חלק ג סימן ס
[2]כזרות יחשב
[3]כיון שזהו אינו נוהג פה במדינתנו
[4]Herethe present Munkatcher Rebbe can be seen lighting a Lag B’omer fire and dancing in front of it. This is a clear deviation from the teshuva of his Grandfather, the Minchas Elazar. While one can be sure that he found good reason to institute the change, for our purposes this observation helps document the evolution of the Chag.
The same change has recently been observed in Satmar. The present Satmar Rebbe of Monroe is on record for having once spoken out against bonfires on Lag B’omer in Chutz La’aretz, saying that they are against the custom, yet he later reversed himself and instituted perhaps the biggest bonfire festivity outside of Eretz Yisroel. See here for more details and for a link to his original speech against bonfires. See also חידושי תורה מהר"א ט"ב תשס"א אמור/ל"ג בעומרp. 194 where the Rebbe writes:
וזה הענין מה שנוהגיןגם בחוץ לארץלהדליק נרות ומאורות בלילה הזה...
[5] He arrived in Eretz Yisrael on the tenth day of Shevat 5685 (February 4th 1925).
[6] He was born Dov Karikstansky. In Yeshiva, he was nicknamed ‘Berel Grodner’ after his hometown Grodno. Shortly after arriving in Eretz Yisrael he Hebraized his surname to Mayani. See אעברה נאp. 71 for the story behind the name change.
[7] The letter was transcribed in its original Hebrew and published by his daughter Rivka Monowitz in the digital supplement to her אעברה נא, called ההר הטוב. The letter begins on p. 46 of ההר הטוב. Pictures of the original letter were supplied to me by Professor Shlomo Tikochinsky who transcribed the letters published in ההר הטוב. Almost the entire portion of the letter presented here also appears in the original Hebrew in Tikochinsky’s latest and most fascinating book, למדנות מוסר ואליטיזם p. 243. Prof. Tikochinsky was also kind enough to supply me with the pictures of Dov Mayani.
[8] Ari studied together with Dov at the Slobodka Yeshiva in Europe. Later they studied together at the Berlin seminary where they both became attached to the legendary Rabbi Avraham Eliyahu Kaplan. Ari was from Berlin, where his father Dr. Joseph Wohlgemuth served as a professor of Talmud and Jewish philosophy at the Rabbinical Seminary. The younger Wohlgemuth was constantly struggling to reconcile his “Yekkeshe” upbringing with his Eastern European Lithuanian Mussar education. In this matter Dov and Ari were soulmates who worked together to synthesize these two different worlds. (See אעברה נאp. 127)
[9] We can assume that Ari was in his native Germany at the time. One can also glean this information from the last few lines of this letter. Dov writes to Ari that he and another student at the Yeshiva were debating whether Graetz’ book ‘Geschichte der Juden’ [History of the Jews]begins with the Exodus or only after Joshua conquered Eretz Yisroel. Dov says that he remembers reading a half a year ago in a Russian translation of the book about the Exodus, but his friend insists that the book only begins after they entered Eretz Yisroel. He asks Ari to take a look at the book and let him know who is right. It would seem that since Ari was in Berlin he was in the position to easily look up the answer.

For the benefit of the curious reader, it is worth noting that there was merit to both sides of the argument. Graetz begins with the crossing of the Jordan, but then goes back to describe the Exodus. See here.
[10] The letter was written in beautiful Hebrew. It is quite amazing that a Yeshiva student in 1925 mastered Modern Hebrew. See אעברה נאp. 34 for a discussion regarding how Mayani mastered the relatively new language.
[11] There are many interesting parts to the letter, but it is worth mentioning in particular Mayani’s description of Rav Isser Zalman Meltzer’s (1870 – 1953) visit to the yeshivah. Rav Isser Zalman was a brother-in-law of the Slobodka Rav and Rosh Yeshiva, Rav Moshe Mordechai Epstein. Mayani writes that Rav Isser Zalman came to spend the weekend in the city of Chevron to which his brother-in-law had just relocated from Slobodka. He describes an exciting shiur which Rav Isser Zalman delivered on Sunday. He adds that Rav Isser Zalman is a more outstanding Magid Shiur [ר"מ יותר מצויין] than his brother-in-law Rav Moshe Mordechai. He also praises Rav Isser Zalman’s personality by noting that he is a very gentle sweet person with a young spirit which draws his students. Mayani also shares that Rav Isser Zalman had a Yahrtzeit and davened all the Tefillos for the Amud. One cannot help but smile while reading that the musical Mayani admits that he “begrudgingly” (בדיעבד שבעתי מזה רב רצון) immensely enjoyed Rav Isser Zalman’s davening.
[12] Earlier in the letter Mayani tells Wohlgemuth about how he spent the “יום הזכרון” dedicated in memory of their joint Rebbe, the legendary Rav Avraham Eliyahu Kaplan. In spite of the fact that the Alter of Slobodka had an unspoken agreement with Rav Avraham Eliyahu that the latter was not to attract Slobodka students to the Berlin Seminary, Mayani was attracted to R. Kaplan when he visited Slobodka and subsequently joined R. Kaplan in Berlin. This went against the Alter’s view that the Seminary was only for German-born students who grew up with a “Torahim Derech Eretz” upbringing. See אעברה נאp. 45.
[13]בכיליון עיניים
[14]מעטה
[15]לנגוע בזקנו
[16] Utilizing a clever play on the words of the prophet Yechezkel (16:7), Mayani writes:
"ויגדלו וירבו ויבואו בעדי עדים, השער צמח ואין נגדו עזרה"
[17]"ואף צביון לגמרי אחר היה לו"
[18]יומא דפגרא
[19]כת was a derogatory term used by Misnagdim when referring to Chasidim.
[20]כל אשר ידם מגעת
[21]פתקאות בקשה
[22]סגולות
[23] This custom has many sources and is beyond the scope of this article.
[24]מחול
[25]פאר והדר
[26]אני הקטן
[27] In many sources, Lag B’Omer is described as a day focused on children. Among others see Minhagim of Worms (מנהגי וורמיישא ח"א אות צה וח"ב עמוד קע"ה) were it is described as a relaxed day in which the teachers provide their students with goodies.
[28] In the source, it says אבוקות קטנות – “Feuerwerke”. In HaHar Hatov it is mistakenly transcribed as “Feueraserke”.
[29]וכן המנהג שלנו.
[30] See Sefer HaManhigהלכות אירוסין ונישואין סימן קו.
[31]בית הבחירה יבמות סב, ב וע"ע תשב"ץ חלק א סימן קעח.
[32] R. Zerachya, Me’iri, Sefer Hamanhig were all from the Province. See also Kaftor V’Ferach (פרק ז עוד בענין טבריה) where another Provincial sage mentions Lag B’omer as the end of the mourning period.
[33]מרבים קצת שמחה ואין אומרים תחנון.
[34]רמ"א סימן תצג סעיף ב.
[35]ביאור הגר"א שם ד"ה ומרבים.
[36]שו"ת שם אריה סימן יד.
[37]מגן אברהם שם סעיף ב.
[38] יד אהרן שם.
[39]עטרת זקנים שם
[40]R. Yosef Shaul Nathanson (שואל ומשיב מהדורה חמישאה סימן לט) questions why one would celebrate the anniversary of a Tanna’s death. He points out that on the anniversary of Moshe Rabbeinu’s death on the seventh of Adar it is customary to fast, so why would we celebrate on the anniversary of Rabbi Shimon’s death:
תמהתי דהרי אדרבא במות צדיק וחכם יש להתענות ואנו מתענין על מיתת צדיקים ואיך נעשה יום טוב במות רבינו הגדול רשב"י ז"ל ובמות מבחר היצורים משה רבינו ע"ה אנו עושין ז'אדר בכל שנה ואם הזוהר קרא הלולא דרשב"י היינו לו שבודאי שמחה לו שהלך למנוחה אבל אותנו עזב לאנחה.
R. Aryeh Leibish Balchubar (שו"ת שם אריה סימן יד) penned a responsum in which he criticized the “newfangled” custom of turning a Yahrtzeit into a day of celebration. He insinuates that the Chasidim are responsible for what he sees as a deviation, and he chastised them for doing so:
בימים ההם ובזמן הזה החלו בני עמנו במקצת מחוזות, כמו וואלין פאדליא אוקריינא ועוד, לשלוח ידם במנהגים שנהגו בהם אבותינו ואבות אבותינו מעולם.. ועתה באתי לדבר על מה שכתב הרמ"א ביורה דעה ס"ס ת"ב בשם הרבה פוסקים קדמונים שמצוה להתענות יום שמת בו אביו או אמו... ומשנים קדמוניות נהגו כן כל מדינתנו והוא מנהג וותיקין שנתיסד מקדמונים ואין אדם רשאי לבטלו אם לא ע"פ אונס.

R. Balchubar writes that the Chasidim bring proof from the celebrations on Lag B’Omer that a Yartzeit is a cause for celebration. As can be expected he rejects their claim, by saying that it is not the reason why we celebrate Lag B’Omer:

ואומרים כי חלילה להתענות ביום מיתת הצדיק רק מצוה להרבות בשמחה וראייתם ממה שמרבים בשמחה בל"ג בעומר על קרב הצדיק בוצינא קדישא רשב"י כידוע שמתאספים שמה מכל הארצות ומדליקים שם הדלקות ומאורות רבות וששים ושמחים במקום מנוחתו בכפר מירון הסמוך לצפת. ואומרים בתר רשב"י אנן גררינן וממנו אנו לומדים לעשות כן להצדיקים האלה הקדושים אשר בארץ. ומה שנהגו עד כה להתענות ולהתאבל ביום זה, הוא נתקן רק לפני אנשי ההמון ואנשים פשוטים אשר צריכים להתאבל במיתתם, לא הצדיקים והחסידים המפורסמים אז הוא יום שמחתם כידוע מהמעשה בכתבים ובמגן אברהם וכו'ומזה נתפשט המנהג הרע הזה כמעט בכל האנשים כי כל אחד יאמר אבי היה צדיק וחסיד וכו'וכדי לבטל פטפוט דבריהם ושיחה בטלה שלהם נגד תורה שלמה שלנו...

After rejecting the possibility that a Yahrtzeit is a reason for celebrating, R. Balchubar continues with a lengthy discussion regarding the cause for celebration on Lag B’omer.
[41]שו"ת חתם סופר יורה דעה סימן רגל
[42]שו"ת שם אריה סימן יד
[43] אגרות ותשובות רבינו חיים בן עטר אגרת ז'
[44]בל תשחית
[45]דרכי אמורי
[46]שואל ומשיב מהדורה חמישאה סימן לט
[47]חקרי לב מהדורה בתרא יורה דעה סימן יא
[48]בל תוסיף
[49]שו"ת חתם סופר יורה דעה סימן רגל
[50]היראים
[51]ההר הטוב עמ' 43-44.
[52]אעברה נא עמ' 58
[53]שם עמ' 63
[54]היה בעל נשמה חסידית
[55]אעברה נא עמ' 262-263

On Touching Clothing before Washing Hands in the Morning

$
0
0
On Touching Clothing before Washing Hands in the Morning
Chaim Sunitsky

In this short article I want to examine the source for the statement in Shulchan Aruch Harav (Orach Chaim 1:7) that according to the Zohar it is forbidden to touch one’s clothing before washing hands in the morning.

אע"פ שמדין התלמוד אין צריך ליטול ידיו תיכף ומיד כשניעור משנתו אלא רשאי להלך בינתים וכן מותר מדין התלמוד ליגע במלבושיו קודם נטילת ידים מכל מקום חכמי הזוהר הזהירו מאד שלא לילך אפילו ד'אמות קודם נטילת ידים שחרית וכן הזהירו שלא ליגע במלבושיו קודם נטילת ידים וכל ירא שמים יחמיר לעצמו כדברי הזוהר וכל מדקדק במעשיו יזהר שמיד 
שניעור משנתו יטול ידיו אע"פ שנשאר מושכב ובזה ינצל מהוצאת שכבת זרע לבטלה

Even though according to the Talmud one does not have to wash hands immediately after sleeping and he can walk [without washing hands], and also according to the Talmudic Law one can touch his clothes without washing hands, still the sages of the Zohar very seriously warn not to walk even four cubits before washing the hands in the morning and also they warned not to touch one’s clothing before washing hands and everyone who fears Heaven should be strict with himself according to the words of the Zohar …

 Regarding the stringency of “walking four cubits” before washing hands in the morning, enough has been written and I will not concentrate on that. It is enough to say that this “prohibition” is not found in our versions[1] of the Zohar[2] and most people did not follow this until the last couple of centuries[3].

However while the stringency of not touching one’s clothes is brought in the name of a number of important books[4], this precise prohibition is not found in the Zohar. It seems that Baal Hatanya learns his stringency based on the following Zohar (1:53b):

הה"ד (במדבר יט יא) הנוגע במת וגו', ועל דא כיון דאיהו נטיל נשמתא וסאיב גופא, כדין אתייהיב רשו לכל אינון סטרי מסאבן לשריא עלוי, דהא ההוא גופא אסתאב מסטרא דההוא חויא בישא דשריא עלוי, ועל דא בכל אתר דההוא חויא בישא שארי, מסאב ליה ואסתאב. ותא חזי, כל בני עלמא בשעתא דניימי על ערסייהו בליליא, וליליא פריש גדפהא על כל בני עלמא, טעמי טעמא דמותא, ומגו דטעמי טעמא דמותא, האי רוחא מסאבא שטיא על עלמא, וסאיב (על) עלמא (ד"א ל"ג בגו קפטירא דיליה), ושריא על ידוי דבר נש ואסתאב, וכד אתער ואתהדר ליה נשמתיה, בכל מה דיקרב בידוי כולהו מסאבי, בגין דשריא עלייהו רוח מסאבא, ועל דא לא יסב בר נש מנוי לאלבשא ממאן דלא נטיל ידוי, דהא אמשיך עליה ההוא רוח מסאבא ואסתאב, ואית ליה רשו להאי רוח מסאבא לשריא בכל אתר דאשכח רשימו מסטריה, ועל דא לא יטול ידוי בר נש ממאן דלא נטיל ידוי

… therefore everyone who sleeps tastes the taste of death … and an evil spirit rests on his hands and makes him unclean and when he wakes up and his soul comes back to him whatever he touches with his hands becomes unclean since he has the unclean spirit that rests on him and therefore he should not take his clothes to be dressed from the one who didn’t wash hands, for unclean sprit is on them, and it has a right to rest on all places that it find appropriate from its side, and therefore he also should not allow his hands to be washed by the one who didn’t wash his own hands.

It would seem[5] that this Zohar’s is parallel to the following Gemora in Berachot (51a):

 אמר רבי ישמעאל בן אלישע שלשה דברים סח לי סוריאל שר הפנים אל תטול חלוקך בשחרית מיד השמש ותלבש ואל תטול ידיך ממי שלא נטל ידיו ואל תחזיר כוס אספרגוס אלא למי שנתנו לך מפני שתכספית ואמרי לה אסתלגנית של מלאכי חבלה מצפין לו לאדם ואומרים אימתי יבא אדם לידי אחד מדברים הללו וילכד

R. Yishmael ben Elisha[6] says in the name of an angel not to do three[7]things, because they are dangerous: Do not take your shirt from the hand of your attendant when dressing in the morning, and do not let water be poured over your hands by one who has not already washed his own hands, and do not return a cup of asparagus brew[8] to anyone except the one who has handed it to you[9].

The reason why taking one’s garment[10] from an attendant in the morning is dangerous is not specified[11] and it seems that this has nothing to do with the attendant not washing hands[12]. However the Zohar[13] quoted above seems to understand that this prohibition it related to the attendant not washing hands. It seems that Shulchan Aruch Harav extrapolates[14] that there is no difference between the attendant and the person himself[15] and hence one should not even touch his own clothes before washing[16].

In conclusion, I’d like to mention how great is the influence of the Zohar (or anything quoted from the Zohar) on the Haredi community. It would be great if people spent at least as much time learning the laws of Lashon Hara and guarding their tongues as they do on learning the laws of washing hands in the morning and making sure to follow them!



[1] The authority who quoted this stringency is Sefer“Tolaat Yakov” by R. Meir Ibn Gabai. However it’s not clear if he mentioned this in the name of Zohar. Similarly for instance Magen Avraham and many other poskim including the Mishna Berura (in Siman 676) in the laws of Hanukkah quote in the name of Mahashal that the correct first vowel for “Shechecheyanu” blessing is hirik (Lizman Haze). This however appears grammatically incorrect since whenever the second word is with definite article “hazeh” the first also is “lazman” (and almost all siddurimexcept Chabad’s “Tehilat Hashem” have “lazman hazeh).” There are many examples of this in the Torah, like Bayom Hazeh, Lamoed Hazeh(see for instance notes to Mishna Berura from “Ish Matzliach”). It would seem strange that Maharshal who took pride in being a superb grammarian didn’t know this. If one examines the Magen Avraham’s quote, one can see that the book “Mate Moshe” that he brings, is not quoting Maharshal on this particular issue but on a different issue, and Magen Avraham misunderstood and thought this grammar rule is also brought in the name of Maharshal. Similarly one of the proposals is that that those quoting the stringency of not walking four cubits before washing hands incorrectly attributed it to the Zohar, though “Tolaat Yakov” didn’t actually quote the Zohar. Note also that Birke Yosef claims that he found this prohibition in some handwritten manuscript of the Zohar, but it is possible that it was inserted there afterwards as the copyist believed he is just restoring the missing part (see further discussion by R. Marc Shapiro on this blog).
[2] In general the Zohar seems to have a fixation on the issue of “Ruach Ra” (bad spirit) on the hands in the morning, and discusses this issue in many different places, (just as for instance the issue of getting up at midnight).
[3] See for instance Sh’vut Yakov 3:1, T’shuva Meahava 1:14. It seems that precisely because of the great authority of Zohar among Hassidim and Sephardim, and also because the Mishna Berura brings this stringency, that this is now accepted by most Haredim (and some people don’t even get out of bed until they wash their hands). The Aruch Hashulchan (4:14) says that “some are strict to follow the Zohar not walk 4 cubits before washing hands and it seems so from the Gemora (Berachot 60b) since it brings  the blessing on washing hands together with other morning blessings [that used to be] made near the bed.” One difficulty with following this law is when one goes to the bathroom in the middle of the night. Interestingly, the opinion of R. Avraham David Wahrman from Buchach in the name of his Rebbe is that in such a case one is not required to wash hands (“Eshel Avraham”, 4, printed in the back of Vilna editions of Shulchan Aruch, not to be mistaken with other books by the same name). Similar position is taken by R. Shlomo Zalman Auerbach, (“Halichot Shlomo,” 13:16). Note that the leniency he brings to not even make the blessing of Asher Yatzar seems to only apply when one is not going to go to the bathroom when he wakes up and will therefore be able to make this blessing then (see Mishna Berura 4:3). Thus the reference to Halichot Shlomo in second chapter of “Piske Halacha” of R. M.D. Lebovits seems incorrect. However R. Yair Chaim Bachrach (“Mekor Haim,” 7:3) does permit one not to make Asher Yatzar when it is difficult to do this at night.
[4] Most poskim(Magen Avraham 4:1, Mishna Berura 4:2) bring it in the name of Seder Hayom (Birkat Hashachar), whereas the Ben Ish Chai (Toldot, 6) brings it from Arizal in Sefer Olat Tamid. I found it also in Pri Etz Chaim(Shaar Haberachot, 5, and Kaf Hachaim 4:24 also quotes this) and Reshit Chochma (Shaar Hakedusha, 5). The earliest source is probably “Tzavaof Rabbi Eliezer Hagadol,” 10 as we will discuss below.
[5] See also Shaare Zohar from R. Reuven Margolis.
[6] Usually it’s assumed there were two people by this name although it seems most likely there was only one. The existence of the other was based on a mistaken assumption that two of the ten “Harugei Malchut” died not in R. Akiva’s time but more than fifty years earlier, during destruction of the Second Temple. Those two are assumed to be Rashbag (R. Shimon ben Gamliel) and R. Yishmael ben Elisha (assumed to be the grandfather of the second R. Yishmael, friend of R. Akiva). However “Dorot Harishonim” proves from numerous Hazalthat R. Yishmael ben Elisha died around the same time as R. Akiva and therefore Rashbag is actually Rashbahag (R. Shimon ben Hasagan) and all the people called the “ten Haruge Malchut” were killed during Hadrianic persecutions (though Rashbag was probably also killed, possibly by the Zealots). It is also possible that the other “R. Yishmael Kohen Gadol” (mentioned in Berachot 7a) was (called there “ben Elisha”) was Yishmael ben Pabi (or Fabi) who is probably the same person as Yishmael ben Kimchit (see Maharsha, Yoma 47a, see also R. Reuven Margolis, “Leheker Shemot Vekinuim Betalmud,” 9-10).
[7] Below the Gemora also quotes the first two rules in the name of the “Angel of Death.”
[8] Some alcoholic drink that probably included fermented asparagus.
[9] All kinds of rituals were developed when drinking this beverage as the Gemora mentions earlier.
[10] I found in the notes to the new edition of Mishna Berura there is a reference that just as Pri Megadim (Eshel Avraham 158:17) was not sure if the prohibition of wiping one’s hands applies to any cloth or only “haluk” (robe or gown), so too here the same uncertainty applies. Certainly according to the Zohar there is no difference (see also Ben Ish Chai, ibid).
[11] Maybe it has to do with haughtiness like a king who is being dressed by others. See also Hashuke Hemed (Berachot, page 305) regarding whether a sick person can be lenient.
[12] It specifies unwashed hands only for the second dangerous action (see also Magen Avraham 4:1, Mishna Berura 4:2, see however Divre Yatziv, Orach Chaim 2).
[13] Maybe the Zohar follows a different girsa for that Braita. The same may be true from the Tzava of R. Eliezer Hagadol: אל תטול חלוקך ללבוש בלא נטילת ידים, לא מידך ולא מיד אחר שלא נטל ידיו, כי רוח הטמאה שורה בו. He is obviously basing his statement on this Gemora otherwise he could have said that nobody should touch clothing before washing hands.
[14] Since the reason of the Zohar is that everything touched becomes unclean. This however is arguable. One can say that just as the one washing his own hands can do so even though they were unclean before, but he is not supposed to have his hands washed by someone else, whose hands are unclean, so too while he shouldn’t take his clothing from someone who didn’t wash hands, maybe he can touch his own clothes before washing hands.
[15] It’s not clear what to do about pajamas that one definitely touches during nighttime (but in the time of Talmud they slept naked, see Shabbat 118b, so it was not an issue, see also Eshel Avraham ibid).
[16] The Gemora (Shabbat 109a) also prohibits touching certain things before washing hands. It’s not clear if this includes all foods and drinks (see Rashi Yoma 77b, but see Chae Adam 2:2; I would think that the food does not become forbidden at least after the fact, since the sages were able to buy foods from an Am Haaretz who presumably didn’t wash his hands properly.) 

The Power of Tefilah during Aseret Yemei Teshuvah

$
0
0
The Power of Tefilah during Aseret Yemei Teshuvah
By Eliezer Brodt

The following is a chapter from my sefer Ben Kesseh Le’assur [still available for purchase, for more information contact me at eliezerbrodt@gmail.com.]

מעלת התפילה בעשרת ימי תשובה
אליעזר יהודה בראדט
א. ר'יונה מגירונדי בספרו 'שערי תשובה'מדריך את האדם כיצד יתנהג בעשרת ימי תשובה:
וראוי לכל ירא אלוקים למעט בעסקיו, ולהיות רעיוניו נְחִתִּים, ולקבוע ביום ובלילה עתים להתבודד בחדריו ולחפש דרכיו ולחקור, לקדם אשמורות, ולהתעסק בדרכי התשובה וכשרון המעשה, ולשפוך שיח ולשאת תפילה ורינה ולהפיל תחינה, שהעת עת רצון והתפילה נשמעת בה, כענין שנאמר: 'בעת רצון עניתיך, וביום ישועה עזרתיך'; ואמרו רבותינו ז"ל (ראש השנה יח ע"א): 'דרשו ה'בהמצאו', אלו עשרת ימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים[1].
מבואר בדבריו, שעשרת ימי תשובה הינם ימים המסוגלים לקבלת התפילה. גם בן דורו, ר'משה מקוצי, כותב כיוצא בזה: "אף על פי שהתשובה והצעקהיפה לעולם, בעשרה ימים שבין ראש השנה ליום הכיפוריםהיא יפה ביותר, ומיד היא מקובלתשנאמר: 'דרשו ה'בהמצאו'; במה דברים אמורים? ביחיד, אבל בציבור - כל זמן שצועקין ועושין תשובה בלבב שלם מיד הם נענים"[2]. וכך גם כותב ר'בחיי ב"ר אשר ן'חלאווה  בספרו כד הקמח: "שכן בעשרה ימים אלה שהן ימי הדין והמשפט הנוראים, הנקראים בכל ישראל 'עשרת  ימי תשובה', ומיוחדים לעולם לתפילהולבקש שערי תשובה"[3].
באותה תקופה נתחדד הרעיון בדברי ר'מנחם המאירי , בעל בית הבחירה: "אף על פי שהתפילה חביבה אף ביחיד, תפילת הציבור חביבה ביותר... ומכל, בזמן, רצוני לומר עשרת ימי תשובה, מתוך שהתורה נתנה הערה לכל, הרי אף תפילת היחיד חביבה חיבוב יתר"[4]. כלומר, מחמת שבעשרת ימי תשובה האדם קרוב ביותר לאלוקיו, איננו נצרך להתפלל בציבור כדי שתתקבל תפילתו כמו בשאר ימות השנה, והיינו משום שבעשרת ימים אלה הקב"ה מצוי לכל יחיד ויחיד[5], בימים אלו יש השראת שכינה מיוחדת, "בהללו עשרה ימי תשובה הקב"ה שרוי ביניכם"[6], לפיכך אפילו תפילת היחיד מתקבלת, שהרי תפילה במקום או בזמן השראת השכינה - מתקבלת[7]. כך כתב גם ר'אהרן הכהן מלוניל (נפטר בשנת ה'צ), בעל 'ארחות חיים': "שלשה תפילות נשמעות: תפלה בדמעות... תפילתיחידבין ראש השנה ליום הכיפורים"[8].
התפיסה שבימים אלו מתקבלת ברצון גם תפילת יחיד- שנזכרת גם בדברי כמה מהאחרונים[9]- לא נשארה בעולם הרעיוני בלבד. ר'חיים עוזר גרודזנסקי פוסק, שבמקרה הצורך יש להקל בחובת התפילה בציבור בעשרת ימי תשובה, משום שתפילת יחיד בימים אלו שווה לתפילה בציבור[10]ועוד, גם כשמתפלל ביחידות אינו צריך להכליל תפילתוו עם הציבור, לאומרה בלשון רביםכדי שתתקבל תפילתו, כפי שיש לנהוג כל ימות השנה[11], אלא יאמרה בלשון יחיד![12]ולא עוד אלא שיכול לאומרה בארמית, שלא כמו בשאר ימות השנה[13].

ב.סגולת עשרת ימי תשובה בקבלת התפילות אינה רק בנוגע לתפילות שנושא בימים אלה, אלא גם כל תפילותיו הבלתי ראויותששפך בכל ימות השנהמתקבלים ומתרצים לפני בוראו באמצעות תפילה ראויהשישא בימים נשגבים אלה. כך כותב ר'דוד ב"ר אברהם הנגיד, דור שלישי לרמב"ם: "...אם היה נעור ומדבר דברים בטלים, בשמחה והוללות, ובסוף הלילה הולך לישון עד שליש היום ויקום להתפלל - אותה תפילה תשאר תלויה ועומדת; לא תוכל לעלות לפני ה'עד שיגיע יום הכיפורים ויתפלל בכוונה ובתשובה שלמה, אז יעלו תפילותיו, זו עם זו"[14].
אכן במקורם נאמרו דבריו על יום הכפורים בלבד[15], אך ברור שסגולת יום הכפורים להכשרת התפילות של ימות השנה היא משום שיום זה הינו שיאו של עשרת ימי התשובהבהן התפילה רצויה ביותרמחמת קרבת הקב"ה ('קראוהו בהיותו קרוב'). ולמרות שבמקורות קדומים לא נמצא במפורש שהתפילות בעשרת ימי תשובה (ולא רק תפילות יום הכפוריםבלבד!) מכשירות את התפילות של ימות השנה, זכר לדבר יש. ר'רפאל עמנואל חי ריקי (תמז-תקג), מגדולי מקובלי איטליה ששהה בצפת ובירושלים מספר שנים, כותב בשנת תפב בספרו משנת חסידים: "ובעשרת ימי תשובה... המתענה בהם ועושה תשובה גמורה, מוחלין לו בכל יום מימי השבוע שבעשרת ימי תשובה מה שחטא ביום ההוא לעולם"[16]. אם כל יום מעשרת ימי תשובה מכפר אפילו חטאים חמוריםשחטא בימי השנה, אם כן ודאי שאדם הרגיל להתפלל שלא בכוונה, תפילות ימים אלה יתקנו את תפילותיו שלא בכוונה. מה עוד, שהדברים מתקבלים על הלב אם נצרף לכך את סגולת קבלת התפילה הקיימת בעשרת ימי תשובה.
כמו חיבורים אחרים, גם משנת חסידים הינו סיכום מתורתו של האר"י כפי שקיבלו המחבר מתלמידי גורי האר"י, ואכן עיקרו של הרעיון מצוי בכתבי ר'חיים ויטאל, אשר רשם את כל תורת רבו:
אמר לי הרב משה גאלאנטי, ששמע ממורי ז"ל: שאם האדם יתענה בשבעת ימים שבין ראש השנה ליום הכפורים ויעשה בהם תשובה גמורה, כל יום מהם מכפר על כל העונות שחטא כל ימיו ביום שכיוצא בו... ואם התענה ועשה תשובה בכל שבעת הימים ההם, יתכפרו לו כל עונותיו שעשה כל ימיו[17].
בחיבורים מאוחרים יותר נאמר מפורששהתפילה בעשרת ימי תשובה מכשירה את כל התפילות של ימות השנה. כך כותב ר'יעקב ב"ר יוסף, בעל זרע ישראל: "...מבואר גם כן בכמה ספרי מוסר מגודל מעלת התפילה, באם שמתפלל בכוונה באותם הימים מראש השנה ועד יום הכפורים, דאף מי שלא היה מכוון בתפילתו בשארי ימות השנה, באם שהיה מכוון בתפילתו באותם הימים - בזה הוא מתקן התפילות של כל השנה"[18].

ג.הסיבה שתפילה בכוונה הנאמרת בעשרת ימי תשובה מכשירה ומעלה עמה את התפילות הפסולות שהתפלל אותו אדם בימות השנה היא גם משום, שבימים אלו מצוי גילוי שכינה, ואנו כבר מקובלים מרבותינו הראשונים כלל גדול שתפילה הנאמרת בזמן או במקום השראת שכינה מתקנת עמה תפילות שאינן ראויות.כך מוסר לנו אחד מגדולי המקובלים בדורו, ר'יוסף ג'יקאטיליה (ספרד ה'ח - סה) בספרו שערי אורה (נכתב בשנת ה'לד[19]), בבואו לבאר את החילוק שבין תפילה שביחיד לתפילה בציבור:
וכשהיחיד מתפלל... [תפילה ש]אינה הגונה, קורים [המלאכים] לאותה תפילה 'תפילה פסולה'... והכרוז קורא: אל תכנס אותה תפילה לפני השם יתברך... ואם תאמר, נמצאו רוב התפילות שמתפלל היחיד נפסדות ונאבדות, כי אחת מני אלף יכול להתכוון בתפלת יחיד בענין שתהא ראויה להתקבל. דע כי אין הדבר כן, אלא כל אותן התפילות הפסולות... כשדוחין אותן לחוץ ואינן נכנסות, השם יתברך נתן להם מקום להכנס בו, שהשם יתברך ברא רקיע ומסר עליו ממונים ושומרים, וכל אותן התפילות הפסולות הנדחות, מכניסין אותן באותו רקיע, ועומדות שם. ואם חזר זה היחיד שהתפלל תפילות פסולות... ועמד והתפלל תפילה אחת בכוונה גדולה, ותפילתו זו הגונה ושלימה - אז אותה התפילה הכשרה מסתלקת והולכת ונכנסת באותו היכל החיצון שהתפילות הפסולות שהתפלל מקודם עומדות שם, ומוציאה משם כל אותן התפילות הפסולות שהתפלל, ועולות כולן עם אותה התפילה הכשרה...[20].
וכל העניינים האלו שאמרנו הם בתפילות היחידים, אבל בתפילת הציבור - אין כל ממונה וכל שוער יכול לעכב, אלא כשהציבור מתפללים תפילתם נכנסת ומתקבלת על כל פנים[21]... כשהיחיד מתפלל - בודקין את תפילתו אם היא ראויה להתקבל, וכמה מערערים יש עליה; אבל כשהציבור מתפללין - 'לא בזה את תפילתם', אף-על-פי שאין תפילתם כל כך הגונה, מקבלים אותה מלמעלה...[22].
הסיבה שתפילת ציבור מתקבלת אפילו שאינה בכוונה, היא משום שתפילתם נאמרת במקום השראת שכינה, ש"כל בי עשרה - שכינתא שריא"[23]. ובכך שר'יוסף ג'יקאטיליה משווה את תפילת היחיד שבכוונה לתפילת הציבור שלא בכוונה, מוכח שהגורם להתקבלות תפילת היחיד הוא הכוונה, ש'התפלל תפילה אחת בכוונה גדולה', היינו יחידהאומר תפילתו ב'כוונה גדולה' - שכינה שרויה אצלו, וכאמור תפילה זו מתקנת את כל תפילותיו הבלתי ראויות. הוי אומר: תפילה שנאמרה במקום השראת השכינה -מתקנת עמה תפילות שאינן ראויות[24].

יסודו של ר'יוסף ג'יקאטיליה שהתפילות הפסולות מעוכבות עד שיכוון בתפילתו, אינו חידושו שלו אלא נטלו מספר הזוהר שהיה מצוי אצלו, ובו נאמר:
ההוא ממנא קדישא דקיימא על ההוא פתחא, כל אינון צלותין דבקעי אוירין ורקיעין למיעאל קמי מלכא, אי צלותא דסגיאין אינון - פתח פתחא ואעיל ההוא צלותא, עד דאתעבידו כל צלותין דעלמא עטרא ברישא דצדיק חי עלמין; ואי צלותא דיחיד - סלקא עד דמטי לפתחא דהיכלא דא דהאי ממנא קיימא ביה, אי יאה ההיא צלותא לאעלא קמי מלכא קדישא - מיד פתח פתחא ואעיל לה, ואי לא יאה - דחי לה לבר, ונחתא ואתשטיא בעלמא, וקיימא גו רקיעא תתאה מאינון רקיעין דלתתא דמדברי גו עלמא. ובההוא רקיעא קיימא חד ממנא די שמיה סהדיא"ל, וממנא על האי רקיעא ונטיל כל הני צלותין דאתדחיין, דאקרון צלותי פסילאן, וגניז לון עד דתב ההוא בר-נש לגבי מאריה כדקא יאות, וצלי צלותא אחרא זכאה, ההיא צלותא זכאה כד סלקא, נטיל ההוא ממנא סהדי"אל האי צלותא וסליק לה לעילא עד דאערע בההיא צלותא זכאה וסלקין ואתערבון כחדא ועאלין קמי מלכא קדישא[25].

תפיסה זו מופיעה גם בכתבי האחרונים. ר'יהונתן אייבשיץ אמר באחת מדרשותיו : "חטא היוצא מפי איש ואשה כל יום, וביחוד שיחה ובטלה בבית הכנסת, ומכל שכן בעת תפילה, הכל הוא עולה בעב וענן, ומונע לתפילה לעלות.אך אם אדם התפלל אחר כך בכוונה ובבכי ודמעה - מעלה כל תפילות מכמה שניםאשר סביב נקבצו לו, כי נשארו עומדים ברפיון מבלי עלייה, וכעת על ידי תפילה הם עולים במעלה בית אל"[26].
מעתה, אם השראת השכינה מחמתתפילתו בציבור מתקנת את תפילותיו שהתפלל בעבר, ודאי שתפילה בציבור מתקנת את תפילתו של עתה. וכך אכן כותב המבי"ט: "תפילת היחיד, בהיותה בלתי הגונה או בלתי נאמרת בכוונה - אינה מקובלת כלל. וכשאומרה ברבים, לפעמים תתקבל בזכות תפילת הרבים,כי אפילו לחובה היחיד נגרר אחר הרוב..."[27].
חידוש נוסף אנו למדים מתורתו של המבי"ט המתקשר באופן ברור לתפיסת תיקון התפילות של ר'יוסף ג'יקאטיליה; כשם שהשראת שכינה הבאה מחמת איכותהתפילה (שנאמרה בציבור) מעלה ומתקנת את תפילותיו הקודמות, כך גם השראת השכינה הבאה בגלל סגולת המקום, היינו שקבע מקום לתפילתו[28], מתקנת את תפילתו הקודמת. וכך כתב המבי"ט בבואו לבאר את מאמר התלמוד (ברכות ו ע"ב): "כל הקובע מקום לתפילתו - אלהי אברהם בעזרו":
בעומדובמקוםשהתפללבראשונה[29], גםכילאיתפללעתה, הואנענה, בהיותועומדבמקוםשהתפללבו... כןהמתפלללאליתברךעלדברפרטיבמקוםמיוחד, כשחוזרלאותוהמקוםבכוונתהתפילהשהתפלל - הקב"השומעתפילתושהתפללקודם.וזהו'הקובעמקום' - לתפילותשהתפללכבר[30].
היינו, אדם שהתפלל תחילה תפילה שאינה ראויה(שהרי לא נתקבלה תחילה), אם בימים הבאים יהפוך את מקום תפילתו למקום תפילה קבוע - תתקבל תפילתו של קודם. ואם יתמה המעיין מדוע, הנה הדברים ברורים כי בכך שמקום תפילתו הפך למקום תפילה קבוע - שורה בו השכינה, והרי כבר מקובלנו מר'יוסף ג'יקאטיליה שהשראת השכינה מתקנת ומעלה את תפילותיו![31]
ולא זו אף זו. ר'שמואל ראבין מחדש על פי היסוד האמור דבר נפלא. וזו לשונו:
בכל התפלות צריך לפרש ולבאר היטב הכוונה, לבל ישאיר מקום למקטרג שיקח הדברים על כוונה אחרת, זולת הכהן גדול ביום כיפור בקודש הקדשים לא היה נצרך לזה, אחרי ששם היה התפלה מגיע אליו יתברך זולת אמצעות המלאכים,שאפילו מלאכי השרת לא היו יכולים להכנס לקדש הקדשים[32].
הוי אומר, התפילות הנאמרות בקודש הקודשים מתקבלות ברצון ואפילו ללא כל כוונה, בגלל שהוא המקום בו מצוי גילוי שכינה הגדול ביותר.

ד.רבותינו האחרונים הזכירו הרבה גם אם לפעמים לא ידעו מבטן מי יצאו הדברים - את פתרונו של ר'יוסף ג'יקאטיליה לתיקון תפילות, ושקלו וטרו בדבריו; יש מהם שצמצם את פתרונו ויש מהם שהרחיב, ויש שהקיש את הרעיון והסיעו גם לענין אחר. 

1.לתפילה פגומה באותיותיהאין אפשרות תיקון. אם היה ניתן להבין משיטת ר'יוסף ג'יקאטיליה שכלתפילה מקבלת את תיקונה אגב תפילה ראויה, בא ר'ישראל איסר מפוניבז'ומחלק בין שתי מיני תפילות פגומות זו מחמת חוסר כוונה וזו משום חסרון אותיות ותיבות, שלשיטתו, לפגם מן הסוג האחרון אין אפשרות תיקון, שהרי היא 'מחוסרת אבר'. ואלה דבריו:
אף שכתוב בספרים, שאם אדם זוכה להתפלל תפלה אחת בכוונה רצויה, עולין עמה כל התפלות שלא בכוונה שהתפללו עד הנה ונדחו, ומסתברא שכך הוא אם התפלל כל תיבה בשלמות, רק בחסרון כוונה, והיא כמתה, תוכל לקבל חיות על ידי התפילה החיה. אכן, אם התפלה חסרה אותיות, והיא כמו מחוסר אברים, איך אפשר שימלא אבר החסר?...[33]

2.תיקון תפילות פסולות של אדם שנפטר. לעומת צמצום פתרון התיקון של ר'יוסף גי'קאטיליה,היו שנהגו להפך והרחיבואת פתרונו והסכימו שאף ניתן לתקן תפילות של אדם שנפטר לבית עולמו. כך כותב ר'ידידיה טיאה ווייל (אשכנז תפב - תקסו), בעל לבושי בדים, לאחר שהעתיק תורף הדברים שנאמרו בספר שערי אורה:
אמנם נראה, אם מת אותו יחיד ולא התפלל תפילה אחת בכוונה, וכי יעלה על הדעת שח"ו יפסיד כל התפילות שהיה מתפלל?! ואולי יש לומר, אם בנו היה מתפלל תפילה אחת בכוונה גדולה, אז מעלה בנו כל תפילות של אביו (ואפשר דזה הטעם דאבל מתפלל בציבור), כי ברא מזכה דאבא. ויען, אם גם בנו לא התפלל תפילה אחת בכוונה או אם אין לו בן, אם כן הפסיד כל התפילות, לזה אם יגולגל נשמתו לבוא בעולם ויתפלל עוד תפילות אחרות בכוונה גדולה - מעלה כל התפילות הפסולות שהתפלל בגלגולים אחרים[34].

3.תיקון אכילות פסולות. אמנם למרות שר'ישראל איסר מפונביז'צמצםאת יכולת התיקון של תפילות, מאידך גיסא הרחיבאת השיטה לענין תיקון אכילה, היינו, אכילה שלא ברך עליה בכוונה ראויה. ואלו דבריו:
בברכת אכילה ושתיה תכוין להשפיע בהם נפש השכלית. ודע, שאף אם לא יעלה בידך הכוונה הרצויה הזו אלא פעם אחת בחודש, מעלה גדולה השגת; ואף שלא תזכה לזה כי אם פעם אחת בשנה - דבר גדול הוא. כי הספרים כתבו, שתפילה אחת בכוונה גוררת אחריה את כל התפילות שבלא כוונה להעלותם איתה[35]. 



[1]ר'יונהמגירונדי, שערי תשובה, שערשני, אותיד, ירושליםתשמה, עמ'עו.
[2]ר'משה מקוצי, ספר מצוות גדול, עשין, סי'טז.
[3]רבינו בחיי, כד הקמח, ערך'ראשהשנה', בתוך: הרבח"דשעוועל (מהדיר), כתבי רבינו בחיי, ירושליםתשל, עמ'שעג. כברר'יצחקב"ריהודהאבןגיאת,הלכות רי"ץ גיאת, הלכותתשובה, ירושליםתשנח, עמ'ס, כותב: "שעשרתימיתשובה... שביןראש השנהליום הכפוריםלאלמיקבעינהובתעניתהואדדריש, אלאלהתפללולהתחנןולהודותולעמודבתחנוניםולחזורבתשובה".השווה גם לצוואתו של ר'ישראל ליפשיץ, בעל 'תפארת ישראל': "הזהרו מאד להתפלל בכוונה... ובכל התפלות שבעשרת ימי תשובה, שאז קרוב ה'לכם, בני... ומצוי טפי שתקבל אז תפלתכם ברחמיו יתברך". נדפס בתוך: המעין, יא (תשלא), גל'ד, עמ' 44-28, סי'כה [=אשר יצווה, א, ירושלים תשסד, עמ'רסט ואילך; ר"ש דבליצקי, בינו שנות דור ודור,בני ברק תשסו]. ר'דוב בער קאראסיק, פתחי עולם ומטעמי השלחן, סי'תרב, ס"ק ב: "ובספרד נוהגים, שגם בשבת אומרים סליחות ותחנונים... וכיון דבעשרת ימי תשובה התפלה נשמעת יותר מבימים אחרים, וגם באותן הימים האדם מוכן להיות נגמר דינו ביום הכיפורים, אין לך דבר נחוץ יותר מזה".
[4]ר'מנחםב"רשלמההמאירי, בית הבחירה, ראשהשנהיזע"א.
[5]ראהראשהשנהיחע"א: "'דרשוה'בהמצאו'... ביחיד... אלועשרהימיםשביןראשהשנהליוםהכפורים".
[6]דבריםרבה, מהדורתליברמן, סו"פהאזינו. וכךבפסיקתאדר"כ, מהדורתמנדלבוים, נספחים, פיסקהז; תנחומא, האזינו, ד.
[7]הרעיון שתפילת היחיד מתקבלת ברצון כתפילת הציבור בזמן השארת השכינה ביאר המבי"ט. לדעתו, ב"דורות הראשונים, הקודמים לאנשי כנסת הגדולה שתקנו נוסח כל הברכות, "לא התפללו בציבור, כי באותם ימים לא היה צורך בכך, משום שהשכינה שרתה בישראלהיתה נשמעת תפילת כל יחיד ויחיד". וזו לשונו בספרו בית אלהים, שער היסודות, פרק לח, ירושלים תשמה, עמ'שעח-שעט: "דורות הראשונים, הקודמים לאנשי כנסת הגדולה שתקנו נוסח כל הברכות, היו שומרים ענין כוונת כל ברכה וברכה בדברים ההכרחיים... לא כנוסח זה שאנחנו מתפללים אלא כל אחד כפי צחות לשונו. כי מזמן משה רבינו עליו-השלום עד אנשי כנסת הגדולה היתה השכינה נגלית במקום הקרבן... והיתה נשמעת תפלת כל יחיד ויחידוברכתו לאל יתברך על הנאתו מזה העולם. וזהו הטעם אצלי על מה שנראה, כי באותו הזמן לא היו מתקבצים ישראל בכל מקומות מושבותם ערב ובקר וצהרים במקום מיוחד להתפלל בו תפלת ציבור, אלא כל אחד היה מתפלל ביחיד במקום שיזדמן לו... שכל אחד היה מתפלל ביחיד במקום שיזדמן לו והיתה תפלתו נשמעת כשל רבים לפני השכינה הנגלית במקום הקרבן".
[8]ארחות חיים, סוף הלכות ראש השנה, דף קג ע"א.
[9]ראה, לדוגמא, ר'יעקבישראלקניבסקי, קהילות יעקב, ברכות, סי'ג: "מבואר, דיחידבעשרתימיתשובהכוחויפהכציבורבכלימותהשנהלעניןשתשובתוותפילתומתקבלת".וראה עוד: ר'אלעזרפלעקלס, עולת חודש השני (עולת ציבור חלק ראשון), מונקאטש תרסז, דף ע ע"א.
[10] [הרבש'אריאלי], חזון טוב, ירושליםתשנח, עמ'קצז. ידידיהרבאברהםשפילמןהפננילמקורחשובזה.
[11]ראה ברכות ל רע"א: "לעולם לישתף אינש נפשיה בהדי ציבורא". ופירש רש"י: "לישתף נפשיה, אל יתפלל תפלה קצרה בלשון יחיד אלא בלשון רבים, שמתוך כך תפלתו נשמעת".
[12]כך מחדש ר'משה יהודה ליב ברמאן (פולין תרכו – תשב), חק משה, שבת יב ע"ב, תל-אביב תשלג, עמ'כא-כב. תחילה תמה על שבנוסח התפילה לחולה שהציעו ר'מאיר ור'יהודה לא נכללו בה חולים אחרים, ולא כנוסח תפילת ר'יוסי: "המקום ירחם עליך בתוך שאר חולי ישראל", הכוללת אחרים ו"תפילתו נשמעת בזכות הרבים" (רש"י, שבת שם); ולכאורה נמצא, שר'מאיר ור'יהודה אינם מסכימים עם הכלל "לעולם לישתף אינש נפשיה בהדי ציבורא". לפיכך הוא מסביר, שנוסח התפילה של ר'מאיר ור'יהודה נועד להאמר רק בעשרת ימי תשובה (כשיטת התוספות, שם, ד"ה רבי יהודה אומר, עיי"ש), כי "באותם הימים גם היחיד יש לו מעלת רבים, לכן סבירא להו [לר'מאיר ור'יהודה] דאין צריך לכלול את עצמו ברבים, דגם בתפילת יחיד הקב"ה שומע באותם הימים".
[13]עי'סוטה לג ע"א, שיחיד אסור להתפלל בלשון ארמית, וציבור מותר (ועי'הרב עובדיה יוסף, שו"ת יחוה דעת, ח"ג, סי'מג, לסיכום הנושא). מכך למד ר'משה יהודה ליב ברמאן: "אם כן, בעשרה ימים שבין ראש השנה ליום כיפורים, דדין יחיד אז כציבור, מותר ליחיד לבקש אז צרכיו בלשון ארמי" (חק משה, שבת יב ע"ב, תל-אביב תשלג, עמ'כב. וראה להרב נסים דיין, ברכת מועדיך על ימים נוראים, בני-ברק תשסב, עמ'כז-כח). לשני מקורות אלו הפנני ידידי פרופ'יעקב שמואל שפיגל.
[14]ר'דוד הנגיד,מדרש דוד, אבות פ"ב מ"ה, מהדורת בן ציון קרינפיס, ירושלים תשד, עמ'לא.
[15]וכךבהתקדשיום כפוראנואומריםבתפילה זכהשנתחברהע"י ר'אברהםדאנציג, בעל'חייאדם': "ועלידיזכותהתפילותשנתפללביוםהקודשהזה, יעלוויבואוויגיעוויצטרפועמהםכלהתפילותהפסולותשהתפללנובכלהשנהבלאכוונה, ויהיוכולםנכללותבתפילתהיוםהזה". מסתימתלשונומשמעשכלתפילהשתאמרביוםכפורתעלהותטהראתהתפילותהפסולות, ולארקתפילהבכוונהכדבריר'דודהנגיד ("עדשיגיעיום-הכפוריםויתפללבכוונהובתשובהשלימה..."). בענין 'תפילה זכה', התפשטותה ודפוסיה, ראה: מ'מאיר, "על תפילה זכה", כנישתא, ב,רמת-גן תשסג, עמ'קיט-קלח.
[16]ר'רפאלעמנואלחיריקי, משנת חסידים, ח"ג, מסכתימיתשובה, אותג, ד"צ: ירושליםתשמב, דףקמבע"ב.
קביעתשנתתפבכתאריךכתיבתהחיבור, הואלפי הנאמרבשערהמהדורההראשונה (משנת חסידים, אמשטרדםתפז): "...שחברתיאני... עמנואלחיבלא"אאברהםריקיתנצב"הבעירליוורנובשנתד"ללימישניחיי, הואשנתה'כ'ו'נ'ו'ת'ליצירה". דהיינו שנתתפב.
[17]ר'חיים ויטאל, שער הכוונות, דרושיראשהשנה, סוףההקדמה.
[18]ר'יעקבב"ריוסף, זרע ישראללמסכתראשהשנה, ראשהשנהדףלדע"ב, אמשטרדםתצו, דףכגע"ב.
אמנם לדעת ר'דוד שלמה אייבשיץבעל 'ערבי נחל', רק תפילות ראש השנהבכוחן לתקן את התפילות הפגומות. וזו לשונו: "ואיתא,דבראשהשנהישכחלתקןכלהתפלותפסולותשלכלהשנה, דהיינוהתפלותשהיהבהםמחשבותזרותורעות... ובראשהשנהיכוללהעלותן.ומסתמאעיקרהזמןלזההואביוםהשני,דאזמדתהדיןגובר" (ערבי נחל, ב, יוםב'דראשהשנה, בניברק חש"ד,עמ'שצ).
[19]ראה: א'פרבר-גינת (מהדירה), פירוש המרכבה לר'משה די ליאון, מבוא, לוס אנג'לס תשנח, עמ' 42,סוףהערה128.
[20]אגב, ר'זכריה סימנר, מציע אפשרות תיקון אחרת לתפילות הפסולות המעוכבות, הנעשה באמצעות צירוף חלקי התפילות הכשרות: "ובאם שאחד לא כיון בכל הברכות בפעם אחת מחמת טרדות, רק היום מכון בברכה אחת או שתים או שלש ולמחר גם כן בשאר ברכות, באופן כשמגיע ראש השנה ויום כיפור היה בודאי מכון כל הברכות בכוונה נכונה, אז מלאך סהדיא"ל מוסרה לסנלפו"ן להוליכה למעלה. אבל כל זמן שלא נתכוון בכולה – מעכבה אצלו עד יום כיפור, ואם לא נתכוין כן כל השנה עד יום כיפור, אז המלאך הנזכר למעלה משליכה אל מקום פסולי המקדשים שהוא סוף רקיע" (ספר זכירה [נדפס לראשונה בהמבורג תסט], מהדורת ש'אבא-שאול, ירושלים תשנט, עמ'לד).
הדברים האחרונים מבוססיםעלדברי ר'נפתליהירץבכרך,עמק המלך(נדפסלראשונהבאמשטרדםתח),כפי שאכן נאמר במפורשבספר זכירה,אלאשבעמק המלךלאנזכרשלאחריום-הכפוריםאיןתקנהלתפילותהפסולות, אלא שהוא כותב: "כיאפילושלאיתכויןהיחידבכלהברכותבבתאחת, רקאםהיוםיכויןבברכהאחתאושתיםוכמוכןלמחרבברכהאחתאושתיםאחרות, ברכותמצטרפות. וכשנמצאשנתכויןבכלהתפילה, אזמלאךסהדיאלמוסרהלסנדלפוןלהוליכהלמעלה. אבלכלזמןשלאנתכוויןבכולן, אזסהדיאלמעכבהאצלו" (עמק המלך, אמשטרדםתיג, דףקעבע"ב).גםלשיטתר"יג'יקאטיליהאיןגבול של זמן, כמשמעמרהיטת לשונו, ולפיכך לאידעתימקורושלספר זכירה, וצ"ע.
וראהגםחמדת ימים[נדפסלראשונהבאיזמירתצא-תצב], חלקימיםנוראים, דףסחע"ב: "ואמרוהמקובליםז"ל, כיבשארימותהשנהמחסדוהגדוליתברךאפילושלאנתכווןהאדםבכלברכותשל'שמונה עשרה'בבתאחת, רקאםיוםאחדיכויןבברכהאחתאושתים, וכמוכןביוםאחרבברכהאחתאושתיםאחרותברכותמצטרפות,וכשנמצאשנתכווןבכלהתפלה, אזהמלאךסהדיאלמוסרהלסנדלפוןלהוליכהלמעלה. אבלכלזמןשלאנתכוויןבכולן, המלאךהנזכרמעכבאותהאצלהעדיוםכיפור, ואםלאנתקנהעדהיוםההוא, אזהמלאךמשליכהלמקוםפסוליהמוקדשין...". וככלהנראהבעל'חמדתימים'עירבאתשתיהשיטותהאחרונות.
[21]אמנםנראהשלדבר זהלאהסכים המבי"ט,בית אלהים, שערהתפילה, פרקיא, ירושלים תשמה,עמ'מה, שכתב: "כיתפלתהיחידבהיותהבלתיהגונהאובלתינאמרהבכוונהאינהמקובלתכלל. וכשאומרהברביםלפעמיםתתקבלבזכותתפלתהרבים, כיאפילוהואצדיקלפעמיםאיןתפלתונשמעתלסיבתהרביםשאינםהגונים". וצריךעודעיון.
[22]ר'יוסףג'יקאטיליה, שערי אורה, שערשני, ספירהתשיעית, ד"צ: ירושליםתשנד, דףלע"בלאע"א.
יסוד זה הועתק כמעט ללא שינויים מספר 'שערי אורה'בידי רבים מהאחרונים. ראה: ר'מאיר ן'גבאי, תולעת יעקב, 'היכל ראשון יוצר אור', ירושלים תשנו, עמ'לט; תפלה לדוד, נדפס במאמרו של י'יודלוב, 'תפלה לדוד', ישורון, ב, ירושלים תשנז, עמ'תקכא-תקכב [והשווה: י'יודלוב, "קובץ תפילות מירושלים, מקושטא שנת רצ"ה או רצ"ח", קרית ספר, סא (תשמו), עמ' 931-929]; ר'מנוח הענדל, הגהות חכמת מנוח, ברכות ו ע"א; ר'ישעיה הלוי הורוויץ, סדור שער השמים, חמו"ד, דף עז ע"ב; ר'יעקב עמדין, סדור שערי שמים, א, ירושלים תשנג, עמ'נב; ר'מאיר מוילנא, נחלת אבות, ירושלים תשמג, דף יד ע"א [=אשר יצווה, א, ירושלים תשסד, עמ'קצח]; ר'יחיאל העליר, הגדה לליל שמורים עם ביאור אור ישרים, קעניגסבערג תריז, עמ'כב; ר'יוסף מסלוצק, דרשות רבינו יוסף מסולצק, ירושלים תשנה, עמ'ס; ר'משה נתנאל פוטשובסקי, אמונת התחיה, פתח השער, ברדיטשוב תרנד, דף יג ע"ב; ר'יצחק ווייס, בינה לעתים, בני ברק תשסח, על אלול, עמ'קיג, אות א'תקס; ר'ראובן מרגליות, מלאכי עליון, ירושלים תשה, עמ'קמד, הערה קפה.
ועלפייסודזהכתבר'יהודההלר (נפ'תקעט) ביאוריפהלמאמר (ברכותלדרע"ב) "גדולהתפילהיותרמןהקרבנות", ואלהדבריו: "גדולהתפילהיותרמקרבנות... אמנםגםאםאיננהבכוונהאינהנדחיתלגמריאבלהיאמונחתבקרןזוית, ואםיתפללאחרכךבכוונהישבוכחלהעלותהאףאתהתפילהאשרהיתהבלאכוונה, וזושאמרהכתובגביקרבנות'למהלירובזבחיכםוגו', קטורתתועבההיאלי', אבלגביתפילהלאאמראלא'אַעְלִיםעֵינַימִכֶּם', אבלאינודוחהאותהרקמעליםעיניועדאשרהוכשר,ועדייןתוחלתישבה. וזואשרכיוונובהחז"ל, שגדולהתפלהמהקרבנות. והואנכון" (ר'יהודה הלר, תרומת הכרי, פתחהשער, אותג, ברטיסלבהתריח).
[23]סנהדריןלטע"א. ובברכותוע"א: "ומניןלעשרהשמתפלליןששכינהעמהם? שנאמר: 'אלהיםנצבבעדתאל'".
ראהסוטהלגע"אשציבוריכוללהתפללבלשוןארמילמרותשאיןמלאכיהשרתנזקקיןלשפהזו, "משוםדבציבורהוא, שהשכינהשורהשם" (אור זרוע, הלכותשבת, סי'נה, ד"ה'והאדאמרינן'), ומשוםכך"איןהמתפללצריךשיזדקקולומלאכיהשרתלהכניסתפלתולפניםמןהפרגוד" (ע"פרש"י, שבתיבע"ב). וכךבראשוניםנוספים, לדוגמא, ר'יהודהב"ריקר, פירוש התפילות והברכות, א, עמ'יט [=שו"ת תמים דעים, סי'קפה]: "אבלציבור, כיוןדשכינהעמהן, יכוליןלהתפללבלשוןארמי..."; ר'מנחםב"רשלמההמאירי, בית הבחירה, שבתיבע"ב: "...כתבוהגאונים, בתפלתהציבורשהואבכללשוןמטעםזה, שהציבורשכינהעמהם"; שבלי הלקט, סדרראשהשנה, סו"סרפב, ועודהרבה.
[24]יתכן, שלפי יסודו של ר'יוסף ג'יקאטיליה ניתן אף להבין מדוע מי שאינו יכול לכוון בכל ברכות התפילה, עליו לכוון לכל הפחות בברכת 'אבות' (ראה: ברכות לד ע"ב; ר'יוסף קארו, בית יוסף, או"ח, סי'קא, אות א), או בברכות 'אבות'ו'הודאה' (כך לשיטת ר'יהודה החסיד, ספר חסידים, מהדורת ר'מרגליות, סי'קנח; ספר רוקח, הלכות חסידות, שורש זכירת השם, ירושלים תשכ, עמ'ט; סמ"ק, סי'יא; רי"י קניבסקי, קהילות יעקב, ברכות, סי'כז, אות א; קובץ שעשועי אורייתא, ג, ברוקלין (כסליו תשסה), עמ'עד-פד). כי כשם שתפילה שבכוונה מכשירה תפילות פסולות שהתפלל קודם לכן, כך גם חלק מן התפילה – ברכה אחת או שתי ברכות – שנאמרה בכוונה, בכוחה להכשיר את שאר הברכות שלא בכוונה שבתפילה הנוכחית. ולמרות שלא מצאתי מקור לרעיון זה, הדברים מסתברים במיוחד לאחר השוואתם לדברי ר'שלום בוזאגלו (מקדש מלך על זוהר, ח"ב, רמה ע"ב, זאלקוויא 1864): "כתב הרב, שאין צריך האדם שיתפלל י"ח ברכות כולה בכוונה, ואז יעלו התפלות שאינם הגוונים עמה. אלא אפילו בכל תפילה ותפילה, אם כיון באחת מכל הברכות עד שמראש השנה עד ראש השנה צירף הקב"ה שמונה עשרה ברכות בכוונה מכל תפלותיו – אגבן עולים כל תפלות של כל השנה שאינום הגונות".
[25]זוהר, ח"ב, רמהע"ב. הביאו (בתרגוםללשוןהקודש) ר'צביהירשקוידאנובר (פפד"מ תה – תעב), קב הישר, א, פרקח,ירושלים תשנג,עמ'לו.עיי"ש.גםבחמדת ימים, חלקימיםנוראים, דףלאע"א, העתיקדבריזוהראלו, וגםהוסיףלהם דבריתוכחהומוסר: "ומיהאישאשרלאישיתלבואתזאתלשובמדרכוהרעהבקרבהימיםהאלה [הימיםהנוראים], להכונןבמחשבתו, ולהעלותכלתפילותהפסולותשלכלימותהשנהבתפלותהיום, וישיםעללבואתמהשהתפללבלאכוונהועדייןלאנענהבאותםהתפילות, ועתההואמתודהומתחרטעלעוןזהשהקלבכבודויתברךויאמר: אוילימהשעשיתי! מדועאתדברה'בזיתי?...".
[26]ר'יהונתן אייבשיץ, יערות דבש, ח"א, דרושא, בני ברק תשמג, דףלבע"ד.
[27]כלומר, אם לחובה היחיד נגרר אחר הרוב, ודאי שהיחיד נגרר אחר הרוב לזכות – שתפילתו תתקבל. הציטוט שבפנים הוא מספרו בית אלהים, שער התפילה, סו"פ יא, ירושלים תשמה, עמ'מה. העתיקו דבריו החיד"א, מדבר קדמות, מערכת צ אות ו (ערך 'ציבור'), ירושלים תשכב, עמ'נא; ר'יצחק ווייס, שו"ת שיח יצחק, סו"ס מד.
[28]לכךשמקוםהנקבעלתפילהשורהבוהשכינה, ראהירושלמי, ברכותפ"דה"ד: "צריךאדםלהתפללבמקוםשהואמיוחדלתפילה, ומהטעם? 'בכלהמקוםאשראזכיראתשמי'...". והמשךהפסוקהוא (שמותככא): "אבואאליךוברכתיך". היינו, שכינתותשרהשם [ראהתרגוםירושלמי, שמותשם: "בכלאתרדתדכרוןיתשמיקדישא, מימרימתגליעליכוןומברךיתכון"]. וכךמפורשבספר ראבי"ה, ח"א, ברכות, סי'צ, מהדורתא'אופטוביצר, עמ' 67, הכותבדבריוע"פירושלמיזה: "צריךאדםלהתפללבמקוםהמיוחדלתפילה, דכתיב: 'בכלהמקוםאשראזכיראתשמי'וגו', היהמקוםמיוחדלתפילהשםהשכינהשורה".
[29]על חשיבות מקום התפילהבדעת המבי"ט אנו למדים מדבריו הבאים: "וכמו כן המקום שהוא מוכן להתפלל בו כבר הוכן להיות תפלת ישראל נשמעת בו, ולכן המתפלל בו אפילו יחיד ואפילו בלי כוונה שלימההוא קרוב להיות תפלתו נשמעת, וכמו שמצינו בכלב שהלך להשתטח על קברי אבות" (בית אלהים, שערהתפילה, פרקה, ירושליםתשמה, עמ'כ). אמנם פיסקא זו איננה מדברת על הקובע מקום לתפילתו, אלא על מקום הקבוע לתפילת רבים, ככל הנראה בית הכנסת. אך יש מן הטעם להשוות את הדברים.
[30]מבי"ט, בית אלהים, שערהתפילה, פרקה, ירושליםתשמה, עמ'יז.
[31]בדרך אגב יש להעיר, שמ'בניהו בדיונו על ידיעות הקבלה של המבי"ט (ראה: הנ"ל, יוסף בחירי, ירושלים תשנא, עמ'קלב), לא התייחס לדברי המבי"ט הנוכחים בהקשרם לשיטתו הקבלית של ר'יוסף ג'יקאטיליה והאחרים. גם ידוע לנו שהמבי"ט הכיר את ספרו השני של ר"י ג'יקאטיליה – 'גנת אגוז', כפי שכתב במפורש: "וכן כתב גם כן ה"ר יוסף גיקטליי"א ז"ל בספר 'גנת אגוז'אשר לו..." (בית אלהים, שער היסודות, סו"פ ה, ירושלים תשמה, עמ'קעב). עוד בענין ידיעת הקבלה של המבי"ט, ראה דבריו שם, שער היסודות, פרק סא, עמ'תקמא: "ושמעתי מפי מקובל אחד...". אמנם כנראה כוונתו על מקובל בן דורוממנו הוא שמע.
[32]ר'שמואל ראבין, בגדי אהרן, מערכת ת, אות ו (ערך 'תפילה'), בני ברק תשנז, עמ'קלג. וראה מה שהעיר על כך ר'יעקב חיים סופר, תורת יעקב, ירושלים תשסב, עמ'שמב.
[33]ר'ישראל איסר מפוניבז',מנוחה וקדושה, שער התפילה, סי'כא,ירושליםתשנד, עמ'עג.
[34]ר'ידידיהטיאהווייל, לבושי בדים, ירושליםתשמח, עמ'קיט.
[35]ר'ישראל איסר מפוניבז',מנוחה וקדושה,שער התורה, סי'ה,ירושליםתשנד,עמ'קעה-קעו.

ביאור שי'הגר"א ביחס למנהג העמדת אילנות כו'בחג השבועות

$
0
0
ביאור שי'הגר"א ביחס למנהג העמדת אילנות כו'
בחג השבועות*
איסר זלמן ווייסברג, לייקוואוד
איתא בשו"ע אורח חיים (תצד, ג)ברמ"א:
ונוהגין לשטוח עשבים בשבועות בבית הכנסת והבתים זכר לשמחתמתן תורה.
לשון הרמ"א צ"ב, דאיך מזכירים שמחת מ"ת ע"י שטיחת עשבים בביהכ"נ או בתים?
מקור הדברים הוא במהרי"ל (מנהגים) הלכות שבועות:
נוהגין להשטיח רצפת בית הכנסת בבשמים של עשבים ובשושנים לשמחת הרגל.
ובמעגלי צדק[א]:
נהגו לשטוח שושנים ועשבים טובים בביהכ"נ לכבוד התורה.
ובמנהגים דק"ק וורמישא (לר'יוזפא שמש[ב]) ח"א אות קב:
ומשימין למעלה ובצידי ארון הקודש וכן במגדל [הבימה] שושנים ופרחים ועשבים המריחים ריח טוב[ג].
במקורות אלו (וכיוצא בהם) מבואר דהמנהג הי'להשים "שושנים ופרחים"ו"עשבים המריחים ריח טוב".
מנהג זה מובן היטב. ריח טוב היוצא מעשבי בשמים מענג הנפש וראיית שושנים ופרחים יפים מעוררים רגשי שמחה[ד].וזהו שכ'המהרי"ל "לשמחת הרגל".
מנהג זה שמוזכר לראשונה במנהגי קהילות אשכנז[ה]ואוסטרייך נתפשט כמעט בכל תפוצות ישראל (כולל ארצות המזרח) אבל לא בצורה שווה.
בלקט יושרמובא מנהג בעל "תרומת הדשן" (נולד באשכנז אבל כיהן ברבנות באוסטרייך) "לפזר עשבים ובשמים של עשב", היינו שנוסף על עשבי בושם פיזרו גם סתם עשבים.
וכנראה שבזמנו ומקומו של הרמ"א נתצמצם המנהג רק לשטיחת סתם "עשבים"שאינם מריחים ואינם נהדרים[ו].
ונשאלת השאלה: איזה שמחה ועונג מתעוררת ע"י סתם "עשבים"השטוחים על פני הרצפה[ז]?
וי"ל שלכן בא הלבוש (שם סעיף א) והוסיף בטעמא דמילתא[ח]:
ונוהגין לשטוח עשבים ביום טוב דשבועות בבית הכנסת ובבתים זכר לשמחת מתן תורה שהיו עשביםסביב הר סיני שנאמר גם הצאן והבקר אל ירעו וגו' (שמות לד, ג), שמע מינה שהיה שם מרעה.
היעב"ץ בסידורו מעתיק אותו הטעם בקצת שינויים:
נוהגים לשטוח עשבים זכר למתן תורה שהי'בהר ירוקכמו שנאמר אל ירעו אל מול ההר.
·    השמיט [זכר] לשמחת [מתן תורה], כי לפי טעם הלבוש אין לה מובן. עשבים המריחים מוסיפים שמחה, אבל לא סתם עשבים.
·    הזיז העשביםשהיוסביב הר סיני לגוף ההר[ט]. כי מה נוגע הנוף שהי'מחוץ להר סיני, ולמה לעשות זכר לזה?
וצ"ב, דהרי אין לנו שום מקור דההר היתה ירוקה[י]בעשבים.
בשולחן ערוך הרב (שםסעיף יד) העתיק דברי הרמ"א כצורתם והשמיט דברי הלבוש:
ונוהגין לשטוח עשבים בבית הכנסת ובבתים בשבועות זכר לשמחת מתן תורה.
וזהו. שמע מינה דלא קבל דברי הלבוש. כי דרכו של הרב להוסיף טעמי ההלכה ולא להעלימם.
וי"ל דהיינו משום שאין זה טעם התחלת המנהגכמובא במקורות הנ"ל.ועוד, מציאות עשבים סביב (או על גבי) איזה הר אינו נדיר, ואינו דבר המיוחד הראוי'לזכרון.
לפיכך החליט אדה"ז להעתיק לשון הרמ"א כצורתו בלא הוספת ביאור. ואיך שנבחר לפרש הרמ"א נפרש גם דבריו[יא].
בזמןהמגן אברהם התפתח המנהג משטיחת עשבים להעמדת אילנות (שם ס"ק ה):
נוהגין להעמיד אילנות בבה"כ ובבתים. ונ"ל הטעם שיזכירו שבעצרת נידונין על פירות האילן ויתפללו עליהם.
גם מנהג זה וטעמו הובא ע"י אדה"ז (בסעיף טו).
אבל צ"ע למה לא ניחא לי'להמג"א להבין המנהג כהשתלשלות מהמנהג הקדום של שטיחת עשבים, אלא שמפני סיבות (כגון: שלא רצו ללכלך הרצפה בעשבים, שלאחרי ב'ימים שנדרסים ברגלי הקהל, אין המצב יפה כלל) לכן החליפוהו בענפי אילן?
ואולי י"ל שהן הלבוש והן המג"א לא נתכוונו להציע שהטעמים שהמציאו הן סיבת התחלת המנהג, דפשוט שהעשבים הפשוטים נשתלשלו מעשבים המריחים, והאילנות נשתלשלו מהעשבים. ולא כוונו כ"א לתת טעמים לקיים המנהג בצורתו החדשה.
והנה על דברי הרמ"א הנ"ל כ'במשנה ברורה (ס"ק י):
§         זכר לשמחת מתן תורה - שהיו שם עשבים סביב הר סיני כדכתיב הצאן והבקר אל ירעו וגו'..
§         נוהגין להעמיד אילנות בבהכ"נ ובבתים זכר שבעצרת נידונו על פירות האילן [מ"א].
§         והגר"א ביטל מנהגזהמשום שעכשיו הוא חק העמים להעמיד אילנותבחג שלהם.
מלשון המ"ב משמע שהגר"א לא אסר כ"א העמדת אילנות, אבל לא אסר עשבים ופרחים. וכנראה שהושפע מהחיי אדם שהוא מקורו של המ"ב בד'הגר"א (כמש"כ  בשעה"צ) שגם הוא הזכיר שי'הגר"א רק ביחס לאילנות.
בחיי אדם כלל קלאסעיף יג:
הגר"א ביטל מנהג מלהעמיד אילנותבעצרת, משום שעכשיו הוא חוק העמים להעמיד אילנות בחג שלהם שקורין "זאלאניע שווענטע"או "פינגשטן". (ועיין ע"ז דף י"א בתוספות שם). וכתבתי בזה בדין חוקות העמים, בחלק יו"ד.
ובחכמת אדם כלל פט סעיף א:
וכל דבר שהוא חוק לעבודה זרה אף על גב דכתיב בתורה שהיו נוהגין בו ישראל, אסור משום בחוקותיהם. ולכן המצבה אף על פי שהיתה אהובה לפני המקום בימי האבות לאחר שנעשה חוק לעבודה זרה כתיב ולא תקים לך מצבה (דברים טז, כב). וכן שריפה על המלכים אילו היה חוק לעבודה זרה אף על גב דכתיב בקרא ויש לומר דהם למדו ממנו אפילו הכי אסור.
אבל מה שאינו חוק לעבודה זרה אלא להבל ושטות אם כתיב בתורה מותר, ואם לא כתיב אף זה אסור. ומטעם זה אסר הגר"א להעמיד אילנותבחג השבועות כמו שכתבו האחרונים כיון שכן נהגו בחג שלהם (עבודה זרה יא, א בתוספות שם ד"ה ואי חוקה).
שי'הגר"א מובא גם במעשה רב אות קצ"ה[יב]:
בשבועות אין להעמיד אילנותכי מאחר שאינו אלא מנהג ולא מדינא, ועכשיו חק העמים הוא, נכון לבטל.
וגם הכא נאמרו הדברים רק על אילנות.
עד"ז בס'"שבעים תמרים"על צוואת רבי יהודה החסיד[יג](סוף ס"ד) מצינו:
כמה דברים מצינו שהי'נוהג גבן, ואחרי שהגוים הנהיגו לעשות ככה וקבעו להם לחוק, מאז בטלו אצלינו לנהוג כן. כמו העמדת האילנותבחג השבועות שהי'מנהג מאז ומקדם, ועם כל זה הגר"א ביטל המנהג מטעם הנזכר.
וכ"כ בעל "מנחת אלעזר"ממונקאטש[יד]:
מנהג העולם מאז להעמיד אילנותבשבועות אבל כעת המנהג ברוב קהילות חסידים[טו]ואנשי מעשה בשב ואל תעשה כמש"כ בס'מעשה רב דמנהג הגר"א למנוע מזה מאחר שאינו מדינא ועכשיו חוק העמים הוא.
עפ"ז הורו כמה גדולי דורינו (הקהלות יעקב, הגרש"ז אוירבאך והגרי"ש אלישיב[טז]) שלשי'הגר"א לא נאסר עשבים ופרחים.
ומי אנכי אזו"ב הק'כו'אבל תורה היא כו'ולולא דמסתפינא הייתי מעיר שכנראה דקולא זו מיוסדת על טעות בכוונת הגר"א ש"עכשיו חק העמים הוא".
כי הגאונים הנ"ל שנקטו שלא אסר הגר"א כ"א עצים תפסו שהתכוון למנהג הנוצרים להעמיד עצי "יָרוֹק עַד"EVERGREEN TREESב"קראצמעך".
אולם בחיי"א מפורש דלא קאי ע"ז כלל[יז], שכ'"שעכשיו הוא חוק העמים להעמיד אילנות בחג שלהם שקורין "זאלאניע שווענטע"או "פינגשטן[יח]".
והכוונה בזה לחג נוצרי הנקרא "פענטעקאסט[יט]". חג זה נוסד לחקות חג השבועות, והוא חמישים יום לאחרי חג "איסטער"שלהם שהוא חיקוי לפסח. בחג זה מנהגם לקשט בתי תיפלתם (קלויסטערס) בענפי עצים ופרחים וכדומה. מנהג זה, כנראה, לקחו מאיתנו. דכשהחליטו הנוצרים לחדש חג זכר ל"שבועות"מסוימת שחגגו התלמידים (כמובא בהערהיח), הלכו לראות מה עושים היהודים בביהכ"נ שלהם כדי שיוכלו לחקותם[כ].
לפ"ז פשוט דאין שום חילוק לשי'הגר"א בין אילנות לפרחים כיון שמנהגם לעשות שניהם.
וכן מפורש בערוך השולחן (שם סעיף ו)שאין חילק בזה:
וכתבו שנוהגיןלשטוח עשבים בשבועות בבהכ"נ ובהבתים זכר לשמחת מתן תורה .. ויש נהגו להעמיד אילנות [שם]. אמנם בדורות שלפנינו ביטלוהאילנות והעשבים מטעמים שידעו הגדולים שבדור.
(כנראה מחמת הצנזור לא כ'הטעם, אבל פשוט שהתכוון לשי'הגר"א.)
והכי מצינו בהבאה אחרת של שי'הגר"א, והוא בספר הלקוטים שהוא לקט של הנהגות הגר"א שנערך ע"י ר'מרדכי ב"ר ארי'לייב אפשטיין[כא]. ובה מוזכר עשבים (ולאאילנות):
בפרש"י עה"פ לא תקים לך מצבה (דברים טז, כב) "ואע"פ שהיתה אהובה לו בימי האבות, עכשיו שנאה מאחר שעשוה אלו חק לע"ז". מכאן ראי'למנהגו של החסיד שביטל העשביםבשבועות, אף שהרמ"א הביאו, כי י"ל בימי הרמ"א לא הי'להם לחוק מנהג זה[כב]".
הרי להדיא שהסתייגות הגר"א אינו במיוחד לאילנות[כג].
ובאמת אין שום ראי'מלשון החיי"א הנ"ל (שהזכיר רק אילנות) דס"ל שהגר"א לא אסר עשבים ופרחים, כי לא הביא בכלל אותו המנהג. ומסתבר שבמקומו וזמנו בין כך נתבטל העשבים והוחלפה המנהג באילנות, ולכן לא הזכיר אותם. וכמובן, שכן י"ל ביחס ללשון המע"ר וליתר המקורות שהבאנו לעיל (שער יששכר ושבעים תמרים) שלא הזכירו שהגר"א אסר גם עשבים ופרחים.
ובל"ה פשוט דלא ל"עצי קראצמעך"כיוון הגר"א. חדא, דהרי הגוים מקפידים להשתמש אך ורק בזן וצורה מסוימת של EVERGREEN, ולמה יאסר אילנות אחרים. ועוד, הרי הם מעמידים אילן שלם, ואילו מנהג ישראל הוא בענפי אילנות[כד].
ועוד, והוא העיקר. בחיי הגר"א ובמקומו לא הי'נפוץ מנהג "עצי קראצמיך"כלל וכלל! המנהג נולד עשרות שנים לאחרי הסתלקות הגר"א בעיירות בודדות במדינת אשכנז, ולא נתפשט עד זמן רב אחרי תקופת הגר"א.
והנה הרבה אחרונים הכריעו דלא כהגר"א, וביניהם: בעל שואל ומשיב[כה], המהרש"ם[כו], הרה"ק מקומרנא[כז], לקוטי מהרי"ח[כח], והגר"ע יוסף[כט].
ועיקר טענתם היא עפ"י המבואר בראשונים ובפוסקים דבאיסור לא תלכו בחוקות הגוים בענין ב'תנאים, חדא, שיהי'חפצא של "גויעשער"חק, דהיינו שאין זה מנהג נורמלי וניטרלי המיוסד על שכל ותועלת שגם יהודים היו יכולים לחדש מנהג זה, אלא כדי להאסר צ"ל מנהג שבעיקר מהותו שייך לגוים, דהיינו שיש בו שמץ ע"ז, או פריצות, שחץ וגאוה, או סתם שטות והבל המיוסדת על אמונה טפלה (SUPERSTITION)ניחוש וכישוף וכיו"ב.
ושנית, שלא נאסר לישראל כ"א באופן שהעשי'נחשבת מעשה של חיקוי לגוים אבל אם יש להיהודי סיבה נכונה לעשותו, שוב אינו נאסר.
ולפנינו מקצת ההוכחות לשני תנאים האלו.
בעבודה זרה יא, א:
"תניא שורפין על המלכים ולא מדרכי האמורי.. היכי שרפינן, והכתיב ובחוקותיהם לא תלכו? אלא.. לאו חוקה היא, אלא חשיבותא היא".
וביאר הר"ן (על הרי"ף):
לפי שלא אסרה תורה אלא חוקות של עבודת כוכבים אלו דברים של הבל ובטלה, וכולן יש בהם סרך עבודת כוכבים. אבל דברים של טעם שרו. ובשריפה על המלכים טעמא איכא לשרוף לכבודן כלי תשמישן לומר שאין אדם אחר עשוי להשתמש במה שנשתמש בו הוא[ל].
והאריך בזה הריב"ש בסי'קנח והמהרי"ק בסי'פח.
ועפ"י דבריהם הכי נפסק בשו"ע הל'חוקות הגוים (יו"ד סקע"ח ס"א):
אין הולכין בחוקות העובדי כוכבים ולא מדמין להם. ולא ילבש מלבוש המיוחד להם.. הגה: אלא יהא מובדל מהם במלבושיו ובשאר מעשיו.
וכל זה אינו אסור אלא בדבר שנהגו בו העובדי כוכבים לשום פריצות, כגון שנהגו ללבוש מלבושים אדומים, והוא מלבוש שרים וכדומה לזה ממלבושי הפריצות, או בדבר שנהגו למנהג ולחוק ואין טעם בדבר, דאיכא למיחש ביה משום דרכי האמורי, ושיש בו שמץ עבודת כוכבים מאבותיהם. אבל דבר שנהגו לתועלת, כגון שדרכן שכל מי שהוא רופא מומחה יש לו מלבוש מיוחד שניכר בו שהוא רופא אומן, מותר ללובשו. וכן שעושין משום כבוד או טעם אחר. לכן אמרו: שורפין על המלכים ואין בו משום דרכי האמורי.
כל זה לענין התנאי הראשון שצ"ל אצל הגוים בגדר "חוק עכו"ם".
והגר"א אמנם חולק ע"ז כדהאריך בביאוריו על אתר, וס"ל דאפי'אם אין מנהג הגוים קשורה לע"ז או פריצות מ"מ אסור לחקותם[לא]. ורק באופן "שהיינו עושין זולתם מותר. וכן במלבושים. אבל כל שלובשין מלבוש המיוחד להם אסור".
ועכשיו בנוגע התנאי השני שצ"ל אצל היהודי בתורת "חיקוי":
בתוספתא שבת פ"ז ופ"ח מונה הרבה דברים האסורים משום דרכי האמורי (כו"כ מובאים בשבת סז, א-ב), וקאמר שם בהרבה מהם דאם עושה משום סיבה הגיונית מותר. כמו "הנותן מקל של אוד וברזל תחת ראשו הרי זה מדרכי האמורי. אם בשביל לשמרן הרי זה מותר" (ו, יג).
ובשבת (שם, א) "כל דבר שיש בו משום רפואה אין בו משום דרכי האמורי".
ובסנהדרין (נב, ב) אסר רבי יהודה לבית דין להשתמש בסייף להריגה משום דזהו מנהג הגוים ו"הרי אמרה תורה ובחקתיהם לא תלכו! ורבנן: כיון דכתיב סייף באורייתא - לא מינייהו קא גמרינן". והיינו דכיון דאנו עושין זאת משום דכתיב באורייתא אין זה בגדר חיקוי הגוים.
ועד"ז בב"ק פג, א "המספר קומי הרי זה מדרכי האמורי, אבטולמוס בר ראובן התירו לו לספר קומי, מפני שהוא קרוב למלכות". ובנוסח הרמב"ם (ע"ז יא, ג) "ישראל שהי'קרוב למלכות וצריך לישב לפני מלכיהם והי'לו גנאי לפי שלא ידמה להן ה"ז מותר ללבוש במלבושיהם ולגלח כנגד פניו כדרך שהם עושים".
והק'בכס"מ ובב"י (יו"ד שם) דכיון ד"מדאורייתא אסירי היאך היו חכמים מתירין איסור של תורה לקרובי המלכות".
ופי'הב"ח "דלשון ובחוקותיהם לא תלכו לא משמע אלא שרוצה להתדמות ולנהוג כמותם שנראה שמודה לדתם, וכלשון הספרי (ראה, פיסקא פא) "הואיל והן יוצאים בארגמן אף אני אצא בארגמן וכו'". אבל מי שאין דעתו להתדמות להן אלא שצריך ללבוש כמלבושיהם כדי שלא יהיה לו גנאי, דבר זה לא אסרה התורה, ולא עליו קאי הלאו".
וראה גם בס'"המספיק לעובדי ה'"לרבי אברהם בן הרמב"ם (בחלק שתורגם ויצא לאור ע"י נסים דנה בתשמ"ט ע'קנה ואילך) שהאריך לבסס החידוש שרצה להנהיג, דהיינו להשתחוות אפים ארצה במקומות שונים בתפילה. וחד מהטענות כנגדו שיצא להפריך הוא מזה שהוא גם מנהג הגוים. ומבאר שם בארוכה יסוד הנ"ל, שכל שאין בעשיתינו שום כוונה של חיקוי הגוים, ואדרבה כל מגמתינו הוא לקיים דיני התורה ומנהגי היהדות, פשיטא דאין לזה שום שייכות לאיסורא דלא תלכו וגו'.  

נחזור לענין המנהג לשטוח עשבים ופרחים או להעמיד אילנות.
הרי לפי המבואר לכאורה מותר הוא מכל הצדדים, הן מצד עשיית הגוים והן מצד עשיתינו.
לענין עשיית הגוים - בס'יוסף דעת על יו"ד (מבעל שו"ת שואל ומשיב) שם כ'"צוויתי לשאול מהגוים על מה הם עושין זאת? והישיש שבהם הגיד שאינו רק משום כבוד והדור הבית בעצים נאים".
וכיון שיש בזה טעם שכלי הרי אינו בגדר "חוקת הגוים".
ואפי'לשיטת הגר"א דגם דבר שהם עושין עפ"י טעם נאסרה, אם הוא דבר המיוחד להם ואנו מחקין אותם, הרי בענין העמדת פרחים ואילנות בבביהכ"נ בחגה"ש, לא לבד שאין אנו מחקים אותם, אלא אדרבה, כל עיקר שורש מנהגם היא כדי לחקות אותנו!
וא"כ על מה ולמה בא הגר"א לאסור דבר זה?
זהו תמצית דברי האחרונים הנ"ל שהכריעו דלא כהגר"א ותמכו בהמשכת מנהג הפרחים והאילנות.
אבל באמת לא עמדו על כוונת הגר"א. כי דבריו מיוסדים על שי'התוס'בע"ז שם (כמש"כ החיי"א). ואלו הדברים:
"תרי גווני חוקה הוו, אחד שעושין לשם חוק לעבודת כוכבים, ואחד שעושין לשם דעת הבל ושטות שלהם[לב]. [ובאותו שהוא חק לעכו"ם] אף על גב דכתיבא באורייתא יש לאסור כיון שלהם הוא חק לעבודת כוכבים דומיא דמצבה כשהיו מקריבין עליה אבות היתה אהובה לפניו, משעשאוה האמוריים חק לעבודת כוכבים שנאה והזהיר עליה דכתיב (שופטים טז, כב) לא תקים לך מצבה[לג]". ועד"ז הוא בתוס'סנהדרין נב, ב.
אשר לכן כל מה שהבאנו לעיל בנוגע לאיסורא ד"לא תלכו גו'", דהיינו שלא נאמר כ"א באופן שהעשי'חשובה מעשה של חיקוי לגוים אבל אם יש להיהודי סיבה נכונה לעשותה, שוב אינו נאסר, אינו אלא בחוק שהוא הבל ושטות וכיו"ב[לד], אבל חוק השייכת לע"ז נאסרה בעצם אפילו אם יש ליהודי טעם הגון לעשותה שאינו שייך כלל וכלל לכוונת הגוים בעשייתם.
ולכן בנידון דידן, לא איכפת לן מה שהגוים שמים פרחים וענפי אילן וכו'בבית תיפלתם רק משום כבוד והידור הבית בחג ה"פענטיקאסט"שלהם, וגם אינו נוגע זה שהם עושין זאת רק כדי לחקות היהודים, דסו"ס כיון שזה לכבוד בית ע"ז שלהם או לכבוד חג השייך לע"ז שלהם, שוב נאסר בעצם, ואסורים אנו לעשותה, אע"פ שאין עשייתינו מתפרש בשום פנים כחיקוי למעשיהם, וגם מנהגינו קודם לשלהם[לה].
ויש להציע מקור מפורש לשי'הגר"א, והוא בספרי דברים פרשת שופטים:
ולא תקים לך מצבה. אין לי אלא מצבה,  [אשירה[לו]ו]עבודה זרה מנין? ודין הוא, ומה מצבה שאהובה לאבות שנואה לבנים, עבודה זרה ששנואה לאבות דין הוא שתהא שנואה לבנים.
וב"ספרי דבי רב"על הספרי[לז]פי':
ר"ל מנין שאין לעשות לנוי ולכבוד בשום מקום של קדושה אפי'בגבולין ובחו"ל כגון בביהכ"נ ליטע שם לפני'דמות אשירה, א"נ שאר דברים שעושים להדור לע"ז כגון חמנים[לח]וכיוצא, אפי'שדעתו לשמים לפאר את בית אלקינו, מ"מ כיון שהגוים עושים דברים הללו נמי לע"ז, אסור לפאר בהם בית אלקינו דמאיסי לגבוה. ועביד ק"ו ממצבה שהיתה אהובה לאבות כדאשכחן "ויצב יעקב מצבה (וישלח לה, יד)", וא"כ מדינא הוה לן למימר לאו מנייהו גמרינן, ואפ"ה אסר הכתוב להקים מצבה בשום מקום להסך עלי'לשמים, כ"ש שאר דברים שעושים הגוים חק לע"ז להדור כגון אשרים וחמנים, דודאי אסור לכבד בהם ולפאר לשם גבוה, דודאי מאיסי[לט].
עד"ז פי'ב"תולדות אדם"להספרי לר'דוד משה אברהם אשכנזי בעל פי'מרכבת המשנה על המכילתא (ירושלים, תשס"ד):
אשירה וע"ז מנין - היינו שיהי'אסור לנטוע אשירה אפי'לנוי בעלמא או דבר שהי'חק לע"ז והוא אינו עושה דבר זה לע"ז אלא לשמה, אפ"ה אסור.
ולדבריהם מפורש בספרי דאסור ליפות ביהכ"נ בדברים שהגוים מיפים בתי ע"ז שלהם ודבר זה נלמד מאיסור מצבה, וכדברי הגר"א[מ].
והנה לכאורה פשוט דכל גדר איסורא דחוקות הגוים אינו שייך כ"א בדבר הידוע שהוא חק הגוים, דודאי ליכא חיובא לדרוש ולחקור אצל כל גויי הארץ מהו מנהגם וחוקם ודרכי פולחנם לא לבד ברשות רבים כ"א גם בבתי תיפלתם.
ואם כן נשאלת השאלה, הרי רוב רובם מבנ"י מאז עד היום הזה לא שמעו בכלל אודות כל המציאות של "פענטיקאסט"וכ"ש אודות מנהגם ליפות בתי תיפלתם בפרחים ואילנות ביום זה. (וזהו אמנם הסיבה שהרבה אחרונים תפסו שהגר"א התכוון ל"עצי קראצמעך"כי זהו דבר הנעשה (גם) בחוץ, וידוע לכל), ואם אמנם נתוודע הדבר להגר"א, מ"מ כיון שהדבר אינו ידוע לרבים מה שייך לדבר אודות איסורא ד"לא תלכו וגו'"?
אלא שלפי הנ"ל הרי זה גופא החידוש היוצא משי'התוס', דחוקים המשתייכים לע"ז אסורים אף באופן דליכא בעשיית היהודי שום ענין של חיקוי. והיינו טעמא, דשאר מנהגי העמים נפקעים מתורת "גוי'עשער"חק ע"י כוונת ישראל בעשיתו, משא"כ חוקים האלה המשתייכים לע"ז, נעשו בעצם שנואים למקום, ולעולם אינם נפקעים מתורת חוק האסורה, ולכן לענין איסור זה אין נפק"מ אם החק לא הי'ידוע לרבים (וממילא דאין בעשיית יהודי גדר של חיקוי), דסו"ס אחרי שנתוודע הדבר אפילו לאחד[מא]נעשתה לדבר השנאוי למקום כלפי היודע.
לפי המבואר, הנוסח המופיע בחכמת אדם שהוזכר בראשית דברינו צ"ע:
"מה שאינו חוק לעבודה זרה אלא להבל ושטות אם כתיב בתורה מותר, ואם לא כתיב אף זה אסור. ומטעם זהאסר הגר"א להעמיד אילנות בחג השבועות כמו שכתבו האחרונים כיון שכן נהגו בחג שלהם (עבודה זרה יא, א בתוספות שם ד"ה ואי חוקה)".
וע"פ הנ"ל, אע"פ שהציון לתוס'בע"ז נכונה, הפני'להחלק שמתיחס לחוק שאינו לעבודה זרה אלא להבל ושטות, לכאו'אינו מדויק. דמנהג זה אינו הבל ושטות, כנ"ל, ולאו מטעם זה ביטל הגר"א מנהג האילנות, כ"א מטעם שהוא חק שכןשייך לע"ז[מב].
וביחוה דעת הנ"ל כ'דהגר"א לשיטתו דחולק על הרמ"א בהל'חוקות הגוים שם (ששיטתו מיוסד על הר"ן, הריב"ש והמהרי"ק, כנ"ל), וס"ל דאפי'אם הוא דבר של טעם ותועלת אסור לחקות הגוים, כמובא לעיל. ולשיטתו הוא דאסר הגר"א העמדת ענפי אילנות ופרחים. אבל לדידן שנקטינן כהרמ"א ודעימי'אין אנו צריכים לחוש לזה.
ועד"ז כ'הג"ר אשר ווייס שליט"א במנחת אשר עה"ת פ'אחרי סל"ג.
אבל לפי משנ"ת אין הדברים נכונים, ומתרי טעמי.
חדא, דאפי'להגר"א (שאוסר לחקות הגויים אפי'בדבר שיש בו טעם, מ"מ) לא נאסר כ"א דבר שאנו למדו מהם, אבל "כל דבר שהיינו עושין זולתם מותר". וענין העמדת ענפי אילנות ופרחים ליפות בתי תפילה, הרי הם לקחוהו מאיתנו!
ועוד, הרי נתבאר שטעמו של הגר"א מיוסד על שי'התוס'ודעימי', דבדבר השייך לע"ז אין שום חילוק אם יש להגוים, וגם, להבדיל, להיהודים, טעם שכלי בדבר, דאעפ"כ הוא נאסר מחמת היותו שנואה למקום. והרמ"א הרי לא קאי בחוקים שבסוג הזה[מג].
ויש להביא ראי'מפורשת דגם הרמ"א ס"ל כהגר"א דחוק השייך לע"ז אסור אפי'אם יש לנו טעם הגון לעשותו – מדבריו בהלכות ראש השנה סי'תקפא:
נוהגים להתענות ערב ר"ה. הגה: ... ורבים נוהגין לאכול בערב ראש השנה קודם עלות השחר משום חקות הגוים הנוהגים להתענות בערב חגיהם[מד]. (מקורו בהגהות מיימונית הל'שופר א, א).
וכמובן דתענית בערב ראש השנה אית בי'טעמא, ולשי'המהרי"ק שהובא להלכה ברמ"א ביו"ד, הרי לא נאמרה בזה איסורא דחוקות הגויים. ובע"כ דשאני חוק המשתייך לחגי ע"ז[מה].
והנה הנוסח במעשה רב הוא רק ד"נכון לבטל"המנהג, היינו דלא אסרו הגר"א בהחליט. ואם הנוסח מדויק צ"ב למה לפי הנ"ל לא נאסר ממש.
ואולי יש לחלק בן הענין דשורפין על המלכים, דמבואר בגמ'לשי'התוס'דאם הי'משתייך לע"ז הי'נאסר אע"פ דכתיבא באורייתא ואין אנו עושין זאת לחקות הגוים, וגם הרי אנו עושין זאת מילתא בטעמא, דהיינו לכבודו של מלך. ועד"ז לענין מצבה דנאסר אע"פ שהיתה אהובה בימי האבות ואין בעשייתינו שום ענין של חיקוי. והיינו טעמא, משום דענינים אלו אינם מנהג של יהדות במיוחד, כ"א דהם ענינים אוניברסליים שהיו שייכים לכל מין האנושי, ולכן כשאימצם הגוים לענין השייך לע"ז שוב הם נאסרים משום "ובחוקותיהם".
אבל מנהג שנקבע לראשונה ע"י יהודים כמנהג יהדות אינו נפקע מ"יהדותו"ע"י שהגוים אימצוהו לעצמן, ובפרט דכל כוונתם בזה היא לחקות אותנו. ולכן סובר הגר"א דיש מקום לחלק ולהתיר הדבר. ואעפ"כ, כיון דאינו אלא מנהג, נכון להחמיר ולבטלו. דבענינים של ע"ז אין לסמוך על היתרים[מו].
עכ"פ אחרי שנתבאר שאלו שתמכו בהמשכת המנהג יסדו דבריהם על הבנה מוטעת בדברי הגר"א, אין לנו על מי להישען להקל נגד הגר"א.
ויש להוסיף שכמה גדולי הפוסקים בדורות האחרונים נקטו כשי'הגר"א לענין מנהג דומה להנ"ל. והוא לענין נטיעת אילנות בחצרות בתי כנסיות לנוי. הדיון נפתח בעקבות שי'רבי דוד ערמאה (על הרמב"ם ע"ז ו, ט), המובא בהגהות הגרע"א (סימן קנ), שנטיעת אילנות סביב בית כנסת אסורה מדרבנן מדין אשירה. אבל כמה פוסקים הוסיפו דאף אי נקטי'דשיטה זו יחידאה היא ולא קי"ל כן, מ"מ במקום שהעכו"ם נוהגים בזה בבתי תיפלתם יש לחשוש לאיסורא ד"ובחקותיהם".
הלא הם המהר"ם שיק[מז], המהרש"ם[מח]וה"חבצלת השרון[מט]".
אמנם, אין שום סיבה לבטל מנהג ישראל כליל, כי כמובא לעיל, המנהג המקורי הי'ליפות גם הבתים בפרחים. ומנהג זה אינו שייך כלל למנהג הגוים, כי הם עושים זאת רק בבית התיפלה. ונראה פשוט שהגר"א לא הי'מסתייג מזה.
ולכן נכון הדבר מה שנוהגים בהרבה משפחות להחזיר מנהג העתיק הזה ליושנה (כמובן לא בביהכ"נ, כ"א) בביתם, דהיינו ליפותו בפרחים ושושנים לכבוד החג ולכבוד התורה[נ].




* תודתי נתונה בזה לידידַי שמהם שאבתי מראה מקומות והערות: הרב יהושע מונדשיין ז"ל, ויבחל"ח: הרב גדלי'אבערלאנדער ("מנהג אבותינו בידינו"), הרב נחום גרונוואלד, הרב אליעזר יהודה בראדט, וכן להרב שלמה גליקסברג.
[א].נד'ב"מחזור מכל השנה כמנהג קהלות קודש אשכנז" (ויניציא, שכ"ח1568 ). מחברו הי'ר'בנימין הלוי (רבה של קהילה אשכנזית בשלונקי בזמן הבית יוסף). גודל חשיבותו ניכר ממה שמובא עשרות פעמים במג"א (בר"ת מ"צ). נדפס מחדש בשנת תש"ס ע"י מכון הררי קדם.
[ב]. נולד בשנתשס"ד 1604 ושימש במשך כארבעים שנה כשמש הקהילה היהודית בוורמישא. הספר הופיע לראשונה בשלימות מכת"י המחבר ע"י מכון ירושלים בשנת תשמ"ח.
[ג].ועד"ז ב"מנהגות וומייזא"לר'יודא ליווא קירכום (קירכהיים, נפטר בשנת שצ"ב 1632) י"ל ע"י מכון ירושלים בשנת תשמ"ז, ע'רנה.
[ד]. בדורות מאוחרים מצאו עוד טעם למנהג עשבים המריחים עפ"י שבת (פח,ב) "כל דבור ודבור שיצא מפי הקדוש ברוך הוא נתמלא כל העולם כולו בשמים". וביחס למנהג השושנים הביאו מפרש"י על תהלים (מה,א): למנצח על שושנים - לכבוד תלמידי חכמים יסדו השיר הזה שהם רכים כשושנים ונאים כשושנים ומרטיבים מעשים טובים כשושנים.
[ה].בברכי יוסף כאן ס"ק ו"ונוהגין לשטוח עשבים וכו'. יש סמך למנהג זה ממ"ש באגדה דהמן אמר לאחשורוש דמנהג ישראל לשטוח עשבים בעצרת". לכאו'כוונתו לתרגום שני למגילת אסתר (ב, ח), אבל שם לא נזכר שטיחת עשבים כ"א שהיו זורקים תפוחים ("ושדיין חזירי תפוחים") בביהכנ"ס ושוב מלקטים אותם.
ויש גורסין "חזורי ותפוחים" (פירוש מהר"ד משעברשין, פראג שס"ט, נד'מחדש בתורה שלֵמה על מג"א, והוא פי'ש"חזורי"הוא מין אחר של תפוחים. ובתרגום הרב צבי כהן שליט"א, ירוש'תשנ"ו - "כפתורי תפוחים").
ב"פתשגן הכתב" [הוא תרגום הת"ש ללשה"ק הנפוץ שנעשה ע"י ר'מרדכי וינטורה, י"ל לראשונה באמשטרדם תק"ל 1770] - "שושניםותפוחים", וכנראה הי'לו גירסא אחרת(אולי "וורידי"במקום "חזורי").
וב"תוספות השלם"על מג"א (מכון הרי פישל) "אגוזים"במקום תפוחים.
לע"ע המקור הכי קדום ומפורש להמנהג ליפות ביהכ"נ בצמחים (כפי שגילה ידידי ר'אליעזר יהודה בראדט) נמצא במחברות עמנואל (ע'שצח)שנכתב בערך בשנת ה'פא1321 . שם כ'שמצא בספר עתיק שיש ליפות ביהכ"נ בשבועות בשושנים. [בשו"ע או"ח סש"ז סט"ז (ומשם לשו"ע הרב ס"ל) מובא דאסור לקרות הספר כי יש בו מליצות ומשלים של שיחת חולין ואסור משום מושב לצים. אבל המחבר, עמנואל הרומי, הי'אדם חשוב עד שהחיד"א בשם הגדולים(ח"ב עמ'כב) המליץ ללמוד פירושו על משלי (נד'בנאפולי שנת רמ"ז1487 )[.             
[ו].להעיר שרבי אברהם הלוי הורוויץ (שהי'תלמיד הרמ"א) מזכיר המנהג לחלק להציבור "עשבים המריחים" (עמק ברכה בסוף הס'בחלק הליקוטים על שבועות). ועד"ז בנו, השל"ה (מס'שבועות אות טו. מובא בכמה פוסקים ובשו"ע הרב שם סי"ז). אבל שניהם נולדו בפראג (והשל"ה שימש ברבנות בכמה עיירי אשכנז), ומסתבר שמנהג זה ("עשבים המריחים") ראו במקומות אחרים, לא במקומו של הרמ"א בפולין.  
[ז].אבל להעיר מהגהות המנהגים לספר המנהגים של הר"י טירנא (חג השבועות) "ושוטחין עשביםבבית הכנסת לשמחה". "עשבים"סתם, וגם "שמחה". [עדיין לא נתברר מי חיבר הגהות אלו, אבל הוא מקור מוסמך ומובא הרבה פעמים ברמ"א].
[ח]. מזה שהעתק הלבוש את ל'הרמ"א ("זכר לשמחת מתן תורה") מבואר שלמד כן בדבריו (ואולי שמע זאת ממנו, כי הי'תלמידו). וכן נקט המ"ב. ומבואר בזה למה הוסיף הרמ"א תיבת "זכר", אבל צ"ב דהול"ל רק "זכר למ"ת", ומהו הכוונה בתיבת "שמחת"?
[ט]. או שהבין דמש"כ הלבוש "סביבהר סיני"היינו על גבי ההר מוקף מכל צדדיו אע"ג דמהקרא שהביא - "גַּם הַצֹּאן וְהַבָּקָר אַל־יִרְעוּ אֶל־מוּל הָהָרהַהוּא"אין להוכיח כ"א שהי'מקום מרעה בסמיכות לההר. (ולהעיר שבדפוסי הלבוש הושמט סוף הפסוק).
[י].אדרבה, בפי'רבינו אפרים (שמות ג, א)  "ההר נקרא חורבה כי למעלה בהר הוא יבש.. סביב ההר טיט ושם גדלים סנאין* כדי למנוע רגל בני אדם". וכעי"ז בפי'התפילה להרוקח (ח"ב ע'תקנב).
והאבן עזרא בפירוש הארוך שם כ'"הר האלהים חרבה.. טעם חרבה מרוב החום שלא ירד שם גשם, כי הוא קרוב ממצרים דרך שלשת ימים כאשר דבר משה. ובעבור שהיאור רחוק, על כן אין שם ליחה, ותגבר בו היבשות".
וצ"ב למה הזהיר רחמנא "גַּם־הַצֹּאן וְהַבָּקָר אַל־יִרְעוּ אֶל־מוּל הָהָר הַהוּא"אם לא הי'הי'שם מרעה. וגם משה הלך לשם לרעות צאנו.
* ברבינו יהודה החסיד שם: דהר סיני הוא "מקום קוצים ואין בני אדם הולכים שם ולא בהמות והוא מקום טהרה ואין שם טינוף". וברמב"ן (דברים א, ו): על דעתי חורב שם מקום קרוב להר סיני.. ואפשר שגם ההר גם המדבר יקראו סיני, כי שם אילני הסנה רבים".
[יא].י"ל דגם עשבים פשוטים שמתחדשים דְּשֵׁנִים וְרַעֲנַנִּים באביב מזכירים ומסמלים ענין ההתחדשות וחיות חדשה, זכר לההתחדשות דמ"ת וקבלת תורת חיים וכו'.
[יב].שנערך ע"י הג"ר יששכר בער שהתפלל בביהמ"ד של הגר"א בצעירתו והי'מגדולי הדיינים בווילנא בדור שאחרי הגר"א. השתמשתי במהדורת ר'יעקב זלושינסקי ירוש'תשס"ט, אבל בהרבה דפוסים הקודמים נשמט כל הקטע, כנראה מחמת הצנזור.
[יד]. שער יששכר ע'קיט אות מח, מובא בדרכי חיים ושלום אות תרלז.
[טו]. לכאורה אין זה המציאות היוםברוב חוגי החסידים. ראה רשימה גדולה של חוגי חסידים שעודם מחזיקים בהמנהג ב"נטעי גבריאל"שבועות פ"ט, "מנהג ישראל תורה"מועדים ב ע'תרא. וראה להלן הערה מו לענין מנהג חב"ד.
[טז]. ארחות רבינו ח"ב ע'צו. ועלהו לא יבול ח"א ע'קפד. אשרי האיש או"ח ג ע'תלט.
עוד טעם מובא שם מהגרי"ש אלישיב להתיר פרחים כו'באה"קהיות דמצויים שם בעיקר רק ישמעאלים ואינם עושים כן אצלם. וצ"ע, דהרי יש יותר משלש מאות אלף נוצרים בארה"ק, ומאות בתי תיפלה, כולל זה הנמצא בירושלים שהיא הכי חשובה (לכמה חוגי נוצרים) בכל העולם!.
[יז].תודתי נתונה לידידי ר'אלי מארקין שהעירני על כך.
[יח].תיבת  PENTECOST   מובנו בשפת יוון העתיקה "[יום] החמישים". PFINGSTENהיינו "פענטיקאסט"בל'אשכנז. ZESŁANIE ŚWIĘTEGOהוא השם הפולני ל"פענטעקאסט". מובנו "ירידת השפע". כי מסופר בספרם (מעשי השליחים ב) שבחג שבועות מסוימת ירד "לשונות של אש"על ראשי תלמידי הנוצרי שחגגו חגה"ש (שכידוע היו בורים וע"ה כו'אבל שומרי מצוה) והתחילו להתנבא. ולזכרון אותה ההתרחשות קבעו חג ה"פענטעקאסט".
מענין לענין. באגרות קודש של הרבי מליובאוויטש חי"ט (אגרת ז'אלפים שפב) נמצא אגרת לדודי הרב יעקב עמנואל שחט ז"ל משנת תש"כ ובה הערות לכו"כ ממאמרים שחיבר דודי ושָלחָם להרבי לסקירה. הרבי התיחס למאמר בה השתמש בתיבת "פענטעקאסט"כמונח האנגלי ל"חג השבועות". ומעיר הרבי בזה"ל: "פענטעקאסט! מה חסר בביטוי שבועות (קדושין ע, א)".
[יט]. וכמש"כ באגרות משה המצוין להלן (הערה לה) "הגר"אאסר מאחר שעושין העכו"ם בחג שלהם סמוך לשבועות".
[כ]. כי כידוע אף שהתלמידים הראשונים של הנוצרי היו יהודים עמי הארץ, אבל בהמשך הזמן נהפך נצרות לנחלת גוים בלבד, ולא ידעו בין ימינם ושמאלם אודות מנהגי ישראל.
בתחילה חגגו "פענטיקאסט"ביום שחל בו שבועות. אבל בשנת ד'פה (325 למס') החליטו מחמת גאוותם שלא להיות תלויים בלוח היהודיםובדו חשבונות מסובכים איך לקבוע "איסטער"ו"פענטיקאסט".
[כא]. נתפרסם לראשונה ע"י ר'בצלאל לנדא בספרו "הגאון החסיד מווילנא" (מובא במהדו'מעשה רב הנ"ל הערה יב).
[כב]. איןזה המציאות, אלא שלא היתה ידוע קודם הגר"א. וראה להלן הערה מא. ולהעיר שמנהג הנ"ל של של קישוט בתי התיפלה קיים בעיקר אצל הנוצרים השייכים להכנסי'האורתודוקסית המזרחית, ואילו בפולין, מקומו של הרמ"א, רובא דרובא של הנוצרים שייכים להכנסי'הקתולית.
[כג]. המהרש"ם בדעת תורה (דלהלן הערה כו) כתב דאין צריך לחוש לשי'הגר"א (בנוסף על עיקר טעמו שעלי'נעמוד בסמוך) ד"כפי שנהגו העכו"ם במדינתנו שמעמידים האילנות גם בחוץ, א"כ כיון שאנו עושין כן רק בפנים בלא"ה אין חשש".
וצ"ב דמה בכך שמעמידים האילנות גם בחוץ, הרי יש הרבה שמעמידים רק בפנים. וכי לא נאסר חוקות הגוים רק באופן שעושין בדיוק כפי הנהגת כל הגוים?
וי"ל בכוונתו דמהא דמעמידים גם בחוץ מוכח דגם בפנים אינו מטעם יפוי המקום כ"א דהוא ענין לעצמו גם כשמעמידים אותו בפנים, וא"כ אינו דומה כלל להעמדת אילנות ליפות המקום לכבוד החג, והוא עשי'שונה לגמרי.
עכ"פ מובן דגם המהרש"ם תפס דהחוק של הגוים שבגללו הסתייג הגר"א מהעמדת אילנות היינו "עצי קראצמעך". וכבר נתבאר שזה אינו.
[כד]. וכדהעיר בס'"מנהג ישראל תורה".
[כה]. בספרו יוסף דעת על יו"ד סשמ"ח.
[כו]. דעת  תורה או"ח סתצ"ד.
[כז]. אוצר חיים פ'קדושים, מצוה רסג.
[כח]. ערב שבועות.
[כט]. יחוה דעת ח"ד סל"ג.
[ל]. הדברים מיוסדים על דברי הרא"ה שם.
[לא]. עיקר חילי'דהגר"א לחלוק על הראשונים (הר"ן, הריב"ש והמהרי"ק), עליהם מושתת פסק הרמ"א (דמותר לחקות הגוים בדבר שיש בו טעם) הוא משום דגם אחרי שנקבע בסוגיא דע"ז ד"שריפה לאו חוקה היא אלא חשיבותא הוא", אפ"ה הוצרך הש"ס בסנהדין נב, ב להוסיף טעם דשרי "משום דכתיבא באורייתא". הרי דגם במידי שאינו שייכא לע"ז אסור לחקות בלא היתר נוספת ד"כתיבא באורייתא".
ובשו"ת אדמו"ר הצמח צדק (יו"ד סי'צא) דן בדברי הגר"א ומציע תירוצים לתמיהתו, ומ"מ הסכים שבפשטות לשי'הרמב"ם ודעימי'אסור לחקות הגוים אפי'בענינים שאינם קשורים לע"ז או לצניעות.
דהרי אלה דברי הרמב"ם בהל'ע"ז רפי"א: "אין הולכין בחקות העכו"ם ולא מדמין להן לא במלבוש ולא בשער וכיוצא בהן .. אלא יהיה הישראל מובדל מהן וידוע במלבושו ובשאר מעשיו כמו שהוא מובדל מהן במדעו ובדעותיו."
ובספר המצוות מל"ת ל': "היא שהזהירנו מלכת בדרכי הכופרים ומהתנהג במנהגותיהם ואפילו במלבושיהם.. וכבר ידעת לשון הנביא (צפני'א, ח) ועל כל הלובשים מלבוש נכרי. זה כולו להתרחק מהם ולגנות כל חוקותיהם ואפילו במלבוש". ועד"ז בסמ"ג (לאוין נ), ובחינוך (ס"פ קדושים), ולא נזכר שום דבר אודות מהות הלבושים כ"א דצריכים להיות שונים מהגוים.
והנה מנהג רוב עולם התורה ה"ליטאי"לא להקפיד שיהיו מלבושיהם חלוק מגויי הארץ על אף דבריו החותכים של הגר"א.
גם מנהג רוב חסידי חב"ד לא להקפיד ע"ז (בימות החול), הגם שלפי דברי הצ"צ הי'ראוי להחמיר.
ואין להכניס להדיון הא דבזמן גזירת המלבושים ברוסי'בליטא ובפולין (שהתחיל בשנת תר"ד 1844*) הכריע הצ"צ שאין בזה דינא דיהרוג ואל יעבור**, דכמובן במקום פקו"נ שאני (ע"ש בתשבותיו סי'צ').
והג"ר משה פיינשטיין (יו"ד א סי'פא) העלה סברה להצדיק המנהגד"מי אומר שהם מלבושי נכרים והישראלים לובשין בכאן במלבושיהם? ומדוע לא נאמר שמתחלה הם גם מלבושי ישראל? דלא נקבע כלל מתחלה להנכרים ואח"כ גם להישראלים, דמתחלה הא נעשו גם לישראלים". והיינו דכהיום שכולנו דרים ביחד בעיירות גדולות - יהודים, ולהבדיל, נוצרים, הינדוס, מקסיקנים וכו', הרי להיוצרים והמעצבים סגנון הלבושים אינם מיעדים סחוריהם לבני דת או חברה מסוימת, כ"א לכל תושבי המדינה. וא"כ א"א להגדיר הלבושים האמריקאים או האירופאים כלבוש המיוחד לגויים.
ובשו"ת דברי נחמי'להג"ר נחמיה מדוברובנה (תלמיד אדמו"ר הזקן וחתן בנו) בסוף חלק יו"ד ישנה תשובה ארוכה ש(כנראה) נכתב להצ"צ בנוגע לגזירת המלבושים ובו מנתח הָדֵק היטב כל השיטות וכל הצדדים באופן מופלא.
ובתוך הדברים העלה סברה זו של האג"מ, וכ'שכן אמנם יוצא מדעת המהרי"ק בשי'הרמב"ם, אבל פשטות לשון הרמב"ם ודעימי'מורה שגם בכה"ג חייבים יהודים לשנות מלבושיהם מגויי הארץ. אלא שלהרמב"ם אינו מחויב לשנות כל בגדיו כ"א מקצתם***. (ולשיטות ראשונים אחרים אמנם אסור אפילו ההתדמות בבגד אחד, אבל הם ס"ל דליכא איסורא כ"א בבגד שיש בו משום פריצות, וזה אינו נוגע להנידון כאן).
ואין לומר דדי בהנחת פאות אחורי האוזן או בגידול הזקן לשנות הצורה הכללית של היהודי, ואין הכרח בשינוי המלבושים -
דהרי הרמב"ם מפרט "לא במלבוש ולא בשער", הרי דהם שני דברים.
ואולי די בלבישת כובע "פדורה" (הנק'גם מגבעת קנייטש או בורסלינו, שבדורינו חדלו רוב הגויים במדינתינו ללובשו). וגם הרי הולכים עם ציצית בחוץ****. ובחב"ד ישנה עוד שינוי שנזהרים (עפ"י קבלה) שלא לסגור החליפה כדרך הגוים כ"א ימין ע"ג שמאל.
[אבל מש"כ באג"מ הנ"ל שגם להגר"א מותר, כי הבגדים שאנו לובשים "היינו לובשין בלא"ה, פי'לא בשביל שהנכרים לובשין באלו, אף שקדמו הנכרים ללובשן". צע"ג לענ"ד, דזהו ממש גוונא דהמהרי"ק שדן בדבר לבישת הקאפ"א, דהיינו לבוש המיוחד לרופאים. וע"ז הרי חולק הגר"א, דסו"ס מה שהיהודים לובשים אותו הוא מפני שנקבע כך האָפנָה .(STYLE, FASHION) דהַכִי יעלה על הדעת שיהודים היו לובשים עניבה או חולצה אם קאָלנער המסוימת וכו'אם לא הי'נקבע האָפנָה ככה?]
* ראה בארוכה כל השתלשלות הדברים ומעמדם של גדולי ישראל בזמנו בקובץ "היכל הבעש"ט"גליון יב ע'צו ואילך.
** כדעת האדמורי"ם הרה"ק רמ"מ מקוצק, הרה"ק ר"י מרוז'ין, הרה"ק ר"מ מדז'יקוב.
דלא כדעת החידושי הרי"ם, והגר"ש קלוגר (שו"ת טוב טעם ודעת מהדו"ק יו"ד סי'קפט).
בחכמת אדם המובא בפנים מביא דהגר"א הורה דשינוי המלבושים הוא ביהרג ואל יעבור (ומוסף "ואף שזה צריך עיון גדול.."), אבל הגר"א לא התיחס לגזירת המלבושים הנ"ל שאירע אחרי הסתלקותו. ואולי הי'מסכים להמתירים בגלל סיבות אחרות המיוחדות לאותן גזירות.
*** אבל להגר"א ג"ז אסור, כי אחת מהוכחות שהביא לשיטתו (דגם אם אינו הלבוש פרוצה אסורה, ודלא כהרמ"א) הוא ממש"כ הרי"ף בסנהדרין (יז, ב בדפי הרי"ף) ד"ערקתא דמסאנא"פירושו ש"הנכרים שבאותו הזמן היו עושין רצועות של מנעליהן אדומות וישראל היו עושין שחורות כדי שלא ילבשו מלבוש נכרי". ו"ודאי משום רצועה אחת אינו משום פריצות". [וכבר נתקשה בזה בדברי נחמי'שם, דלָמָה לא?]. הרי דאף בחלק קטן ממלבוש אחד שאין בו פריצות איכא להך איסורא.
**** במשנה ברורה (ס"ח ס"ק כו) החמיר מאד בענין  בזה – "ואותן האנשים המשימין הציצית בהמכנסים שלהם לא די שמעלימין עיניהם ממאי דכתיב וראיתם אותו וזכרתם וגו'עוד מבזין הן את מצות הש"י ועתידין הן ליתן את הדין ע"ז כו'".  גם בערוך השולחן (שם סעיף יז) כ'ד"אותם התוחבים הטלית קטן בהמכנסים אין דעת חכמים נוחה מהם".
המ"ב והערוה"ש מתיחסים להמסתירים ציציותיהם מפני הבושהאו משום ש(לדעתם) היא נראית מרושל schleppy)), אבל יש נוהגים כן עפ"י קבלה כפי שהאריך בזה בשו"ת יחוה דעת ח"ב סימן א. ומסיק "והמנהג ברור אצל כל רבני הספרדים, פוסקים ומקובלים, ללבוש הטלית קטן תחת כל הבגדים וגם הציציות מכוסות.. ועל כל פנים אנו שהולכים בכל כיוצא בזה בעקבות דברי האר"י בודאי שכן ראוי לעשות, שהטלית הקטן יהיה תחת כל הבגדים, וגם הציציות יהיו מכוסות.. טוב ונכון שבני הישיבות הספרדים ועדות המזרח לא ישנו ממנהג אבותיהם שנהגו ללכת על פי קבלת רבינו האר"י ז"ל, וילבשו הטלית קטן תחת בגדיהם, וגם הציציות יהיו מכוסות בבגדיהם". וכן קבע בילקוט יוסף (ח, מב) "מנהגינו שגם הציציות מכוסות תחת הבגדים. וכן נהגו גדולי הדורות הספרדים, וכן ראוי להיות על פי הקבלה".
ב"שולחן מנחם" (שהוא ליקוט מתשובות והוראות של הרבי בעניני הלכה שנלקטו מדבריו שבכתב ושבע"פ, ז'חלקים, ירושלים תשע"ג - ח"א סי"ז) מובא ענין שלם שמקורו בלקו"ש חל"ג פ'שלח (שהוא עיבוד מהמדובר בהתוועדויות ש"פ פקודי תשמ"א וש"פ מקץ תשמ"ג) ובו מנתח הרבי את כל הענין עפ"י הלכה ועפ"י קבלה, אבל לא בא לקבוע בזה הלכה למעשה, כדמסיים שם, וכמש"כ להדיא בהערה 3 שאין הכוונה להכריע בזה כ"א לברר הדעות והמנהגים, ונהרא נהרא ופשטי', ומציין לדברי הגר"ע ב"יחוה דעת"הנ"ל.
[אולם עורכי ה"שולחן מנחם"מצאו לנכון להעתיק אחרי האריכות הנ"ל (שהוגה ואושר ע"י הרבי) קטע מדברים שבע"פ שנאמר בהתוועדות דתשמ"ג הנ"ל, והוא, דכל השקו"ט בזה מתיחס לדורות שעברו אבל כהיום נעשה הוצאת חוטי הציצית של הט"ק לצורת ה"חרדים לדבר ה'", ולכן אין ליהודי יר"ש לפרוש מהציבור כי בזה מראה כאילו אינו רוצה להיות בכלל היראים.
אבל לא השכילו לעשות, כי ככל הנראה לאחרי אמירת הדברים בתשמ"ג ולפני הופעת הענין באופן רשמי בלקו"ש בשנת תשמ"ט, בא לפני הרבי דברי הגר"ע הנ"ל שממליץ בחוזק לשומעי לקחו שלא להצטרף לבני תורה האשכנזים בענין זה, ולכן לא רצה הרבי שההוראה הנ"ל יתפרסם בדפוס שלא לפגוע בכבודו, ולכן הושמט מהנוסח הרשמי בלקו"ש. ואדרבה, מדגיש שאינו קובע בזה למעשה, ונהרא נהרא ופשטי'.]
למעשה בחב"ד מקפידים מאד בהוצאת הציצית לחוץ, וגם כדי לקיים החובה של תורה שיהי'הציצית "נוטפת על הקרן"שהחמיר בזה מאד אדה"ז בפסקי הסידור. (אלא שלזה מן הצורך להוציא לא לבד חוטי הציצית כ"א גם שולי בגד הט"ק, וכמובן שלא כאן המקום לבאר הענין).
ומי אנכי אזו"ב הק'כו'אבל תורה היא כו'ולא אבין על מה ולמה קבע הג"ר עובדי'בתוקף כ"כ שכל בני הישיבות הספרדים יבדלו בזה מאחיהם האשכנזים, דבשלמה בנוגע לגדולי תורה ובעלי שם שאכן עושין כל מעשיהם בהתאים לקבלת האר"י – מובן שעליהם להחזיק במנהגם. אבל מה זה שייך לכל בני הישיבות כו'שלא יודעים בין ימינם ושמאלם בעניני קבלה? ולמה להם להתראות אחרת מאחיהם בני ישיבות האשכנזים? ובפרט שזה נגד הפסק של מרן המחבר בשו"ע. (ובעוד שבמקומות אחרים הורה הגר"ע שלאו דוקא שדעת האריז"ל מכריע בעניני הלכה). וצ"ע. 
[לב]. בריטב"א שם כ'דכ"ה נמי שי'רש"י.
[לג]. מקורו ברש"י עה"כ, ומיוסד על הספרי המובא בסמוך: "ומה מצבה שאהובה לאבות שנואה לבנים..".
[לד]. מלשון התוס'בע"ז שם משמע דהאיסור של דרכי האמורי אינו שייך לע"ז והוא רק "הבל ושטות", אבל בר"ן שם כ'ד"בכולם יש סרך עבודה זרה". גם מל'המהרי"ק המובא ברמ"א הנ"ל שכ'"שכל מה שנהגו העכו"ם למנהג ולחוק ואין טעם לדבר יש לחוש בו משום דרכי האמורי ושיש בו שמץ עבודה זרה מאבותיהם", משמע דיסוד האיסור הוא שמץ דע"ז.
ובאנצ'תלמודית ערך "דרכי האמורי"תפס דיש בזה פלוגתא בין תוס'והר"ן. אבל אינו מוכרח כלל. ואין לנו לאפושי פלוגתא.
כי כוונת התוס'לחלק בין דבר שהוא "סרך"ו"שמץ"ע"ז לבין דבר שהוא "חוק"לע"ז. דענין "מצבה"וכיו"ב נעשה להדיא לשם ע"ז, ושייכותו לע"ז היא ישירה. משא"כ הענינים הנאסרים משום דרכי האמורי שייכותם היא יותר עקיפה ומעורפלת.
ובמו"נ (ג, לז) כ'דדרכי האמורי הם ענפי מעשה המכשפים, ונשענים לעניני הכוכבים, ויתגלגל הדבר להגדיל הכוכבים ולעבדם ולרוממם.
הרי דדרכי האמורי מסתעף מכשפים שהם מוביליםלע"ז. וי"ל דשהו גם כוונת הר"ן ד"בכולם יש סרך עבודה זרה".
ובתוספות יום הכיפורים יומא (פג, ב, הובא בדרכי תשובה קעט, ז) ביאר בשי'הרמב"ם ש"הרפואות שאנו אוסרים מדרכי האמורי הם רפואות שהמציאום תחילה האמוריים מכח שהיו עובדים עכומ"ז לשמש ולירח והיו אומרים לחולי זה יעשו רפואה זו ויועיל בסגולה מכח שברפואה זו יש בה כח כוכב פלוני וכל כיו"ב מרפואות שהמציאום האמוריים בסגולה מכם דתם ועבודתם על זה נאמר ובחוקותיהם לא תלכו".
וגם לדבריו שייכותם של "דרכי האמורי"לע"ז היא רחוקה מדבר שהוא "חוק"לע"ז, דאף שתחילת התהוותם של "דרכי האמורי"מסובבת מאמונתם בכוכבים וכו'מ"מ שייכותם האידנא אינו גלוי', דגם הגויים המבצעים סגולות האלו אינם עושים אותם לשם ע"ז אלא רק מפני ההנחה שהדברים מועילים.
עכ"פ אין שום צורך לחדש פלוגתא בין הראשונים ביסוד האיסור ד"דרכי האמורי", אלא דלכו"ע קשורה לע"ז.
[גם בקהלות יעקב לע"ז סי'ה'כ'דלרש"י איסורא דדרכי האמורי אינו קשור לע"ז כלל ואינו בכלל "ובחוקותיהם"ונלמד מקרא אחרינא - "לא תעשה כמעשיהם (משפטים כג, כד)". וכבר העיר בס'"סדר יעקב" (ע"ז שם) דבשבת סז, א כ'רש"י דדרכי האמורי כן נאסר מ"ובחוקותיהם". גם לא מסתבר שדוקא "לא תעשה כמעשיהם"הנאמרבהמשך ל"לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לֵאלֹהֵיהֶם וְלֹא תָעָבְדֵם"קאי באיסור שאינה שייכת לע"ז].
[לה]. באגרות משה ח"ח יו"ד סי"א כ'"בדבר שטיחת עשבים והעמדת אילנות בחג השבועות, שהגר"א אסר מאחר שעושין העכו"ם בחג שלהם סמוך לשבועות, וטעם מהרש"ם אינו כלום כדכתב כתר"ה. ועיין בעה"ש שג"כ כתב שבדורות שלנו ביטלו, כוונתו להגר"א שנתקבלו דבריו".
אבל לא פירש לנו למה "אינו כלום", ואולי כוונתו כבפנים. וע'לעיל הערה כג ביחס לטענתו השני'של המהרש"ם. ויש להעיר שבהקדמה לחלק זה של האג"מ הדפיסו תולדותיו, ושם מובא בשמו שזוכר איך שבעירו בימי ילדותו היו תלמידי וולאז'ין מתגנבים לבתי הכניסיות לפני שבועות ומסלקים משם ענפי האילנות. לפ"ז מש"כ "שנתקבלו דבריו"של הגר"א, הכוונה היא לאו דוקא ש"ברצון קבלו עליהם".
[לו]. כ"ה בדפוסים וכ"ה בפי'רבינו הלל ובפי'המיוחס להראב"ד (לייקוואוד, תשס"ט). אבל הגר"א מחק "אשירה", וכ"ה במהדורת פינקלשטין.
[לז]. לר'דוד חיים פארדו בעל חסדי דוד על התוספתא.
[לח]. כנראה נקט ד"חמנים"הם צורות של השמש העשיות רק לנוי, והוא דלא כפשטות הדברים שהם ע"ז ממש*.  וגם הרי צורת חמה בין כך אסור משום "לא תעשון אתי גו'".
* אם כי רש"י בדברי הימים (ב לד, ד) כ'רק "צורות חמה", אבל בבחוקותי (כו, ל-לא) פי'דהם ע"ז ממש שמעמידין על הגגות בחמה (וביחזקא'שם פי'דהם "על הגגות לחמה"). והוא עפ"י תו"כ ריש קדושים (ודלא כתו"כ על אתר). ובמצודת ליחזקא' (ו, ד) "צורת חמההיו עושים להם לפסלכי עבדו לחמה"ובישעי' (כז, ט) "דמות מהעשוי לעבודת החמה".
[לט]. עוד ב'פרושים נאמרו בהספרי, שלכאו'רחוקים המה מדרך הפשט.
א] על מש"כ בספרי "ששנואה לאבות"מציין רבינו הלל להקרא (וישלח לה, ב) ד"הסירו את אלהי הנכר אשר בתוככם". וב"הגהות וביאורים לחכם קדמון ספרדי" (להרב סולימאן אוחנאנדפס בהוצ'דהספרי עם פי'רבינו הלל של ר"ש קולידיצקי, ירוש'תשמ"ג) מציע לפרש הדברים עפ"י מש"כ הרמב"ן (וישלח לה, ד): "והנראה אלי כי בני יעקב לא לקחו עבודה זרה ומשמשיה משכם עד שנתבטלה והותרה להם, שהעכו"ם מבטל עבודה זרה בעל כרחו (ע"ז מג, א), והנה היא מותרת להם. אבל יעקב צוה להסיר אותה לטהרת הקדש שיהיו ראויים לעבוד את השם ולהקריב לפניו קרבן, כאשר צוה להם בטבילה וחלוף הבגדים, והיה די להם בקבורה, ולכן טמן אותם תחת האלה במקום שלא יעבד בו ולא יזרע".
ומסיק דזהו אמנם כוונת הספרי "עבודה זרה מנין", דהיינו ע"ז שנתבטל.
וכמובן הדוחק להעמיס כ"ז בדבריו הקצרים של רבינו הלל.
ב] הנצי"ב פי'שעשה אשירה או איזה צורה לא לעובדם כ"א לעבוד ה'תחתיהם.ומ"מ משתמש הספרי בל'"ע"ז",  כי  כל פסל או צורה שאסור, שם ע"ז עלי'.והביא ראי'מל'המכילתא עה"כ (יתרו כ, כ) לא תעשון אתי אלהי כסף ואלהי זהב גו': "שלא תאמר, הואיל ונתנה תורה רשות לעשות בבית המקדש, הריני עושה בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, ת"ל לא תעשו לכם. דבר אחר, לא תעשו לכם, שלא תאמרו, הרי אנו עושין לנוי, כדרך שאחרים עושין במדינות, ת"ל לא תעשו לכם". הרי אף דקאי על צורות שעשאן לשם ה'או סתם לנוי, אפ"ה כיון דאסורים קראן הכתוב "אלקי זהב".
אבל כמובן שלשון "אלקי זהב"אינו זהה לל'"עבודה זרה". גם "לשון תורה לעצמה, לשון חכמים לעצמו (ע"ז נח, ב)". ואיפה מצינו בחז"ל הביטוי "ע"ז"ביחס לצורה האסורה שאינו ע"ז?
[מ].אלא שלפי ה"ספרי דבי רב"שונה היא איסור זה המיוחד לדברים המשתייכים לע"ז, משאר דברים הנאסרים מחמת "ובחוקותיהם וגו'", דכיון דהאיסור נלמד ממצבה לא נאסר כ"א בדבר שהיהודי עושה לצורך גבוה בדוגמת מַצֵבָה, וכמש"כ – ד"כיון שהגוים עושים דברים הללו נמי לע"ז.. מאיסי לגבוה", משא"כ בדבר של רשות ליכא חומר מיוחדת בחק השייכת לע"ז, יתירה מיתר חוקי הגויים.
[וכעין הדין ד"הקריבהו נא לפחתך", דלפעמים היא גם לעיכובא (רמב"ם איסו"מ ב, י לענין טריפה למזבח. ובאבן האזל שם דהוא מה"ת).
אבל לשי'הגר"א (המיוסדת על תוס') האיסור בחק המשתייך לע"ז נכלל בלאו ד"ובחוקותיהם", אלא דנלמד ממצבה שחוק בסוג זה אינו נפקע מאיסורו גם אם היהודי עושהו מסיבה הגיונית, וגם אם לא למדנו זאת מאיתם.
[מא].ומ"מ מסתבר דאין ענין לפרסם היות ענין מסוים מנהג עכו"ם בבתי תיפלתם. כי בדבר שאינו ידוע אין עשיית היהודי מתיחסת כלל לחוק העכו"ם. ויתכן דהלשונות המובאים באחרונים שהגר"א "ביטל"או "אסר"המנהג אינם מדויקים*, אלא דאחרי שנתודע הדבר להגר"א, נמנע מזה בבית מדרשו הפרטי ובאר טעמו לחובשי ביהמ"ד. ומהם יצא הדבר.
בס'"הגאון החסיד מווילנא"לר'בצלאל לנדא (ע'נו) מביא מסורת אודות הגר צדק המפורסם מווילנא (פוטוצקי) הי"ד, שימים אחדים לפני שנשרף על קידוש השם ועלה נשמתו הטהורה השמימה ביום ב'דשבועות, ביקר אותו הגר"א בכלאו. ואולי הוא הי'מי ששיתף הגר"א בידיעה זו אודות מנהג הנוצרים בחגה"ש הנידונית כאן.
* להעיר ממכתב הג"ר חיים מוולאז'ין שמופיע בכמה דפוסים של המע"ר שכ'שמצא בה טעות[ים].
[מב]. ואולי נפל טעות בדפוסים ומש"כ "ומטעם זהאסר הגר"א.."צריך להופיע מיד אחר הקטע: "וכל דבר שהוא חוק לעבודה זרה..."
[מג]. ויבחל"ח, גם הר"י זלושינסקי שהוצא לאור מהדורה מפוארת של ה"מעשה רב" (בשנת תשס"ט) לא עמד כלל על שי'הגר"א בזה, ובמלואים שם כ'כדברי הגאונים הנ"ל דהגר"א לשיטתו דאוסר גם דבר שיש בו טעם. וכנ"ל אין זה שייך להנידון.
ובמקורות וביאורים שם כ'לדייק מהל'במע"ר "כי מאחר שאינו אלא מנהג ולא מדינא נכון לבטל". דכוונתו דאם הי'כתוב בתורה הי'מותר כשי'הגר"א בבאוריו (וכמובא בחכמת אדם המוזכר לעיל) דדבר שיש בו טעם מותר אי כתיבא באורייתא.
וגם בזה טעה, דכנ"ל, בהדיא כ'הגר"א דלאו דוקא בעינן כתוב בתורה, אלא "כל דבר שהיינו עושין זולתם מותר". וא"כ אין שום חילוק בין דין או מנהג.
[מד]. היינו בערב קראצמעך. וכ"ה מנהג הנוצרים השייכים להכנסי'האורתודוקסית המזרחיתעד היום הזה.
[מה]. וכדהעיר בס'"דברי חן"על הרמב"ם (לרבי חיים נתנזון, נד'בפיעטרקוב בשנת פטירת המחבר תרס"ד) בהל'שופר שם.
והנה בנו"כ השו"ע (ט"ז, מג"א, שו"ע הרב וכו') סי'ר"ס מובא (מהמטה משה בשם ספר הגן) דיש מקפידים שלא ליטול צפרנים ביום ה'. ובס'"נפש חי'"להג"ר ראובן מרגליות על השו"ע שם כ'דשמע טעם מפני שיום ו'הוא יום איד לישמעאלים ודרכם לגלוח לכבודו ביום ה', לכן קפדו ע"ז חכמי המעריב דוגמת דברי הרמ"א הנ"ל. אבל לכאורה טעם זה אינו נכון, דהישמעאלים אינם עובדי ע"ז, ולכן לפי הרמ"א ביו"ד ודאי מותר כיון דיש בזה טעמא. וגם להגר"א פשוט דאין שום חשש כיון שלא מהגויים למדנוה.
[מו]. להעיר שגם בבית מדרשו של הרבי מליובאוויטש לא הניחו שום ענפי אלנות או פרחים בחגה"ש. וכמובן שכך נוהגים היום בכל בתי כנסיות חב"ד בעולם.
בשנים קדמוניות אמנם נהגו להעמיד ענפי אילנות כו'בכמה בתי כנסיות חב"ד כמובא ב"לוח כולל חב"ד" (שנערך לראשונה ע"י הגר"ח נאה, ולאחר פטירתו מעודכן כל שנה ע"י צאצאיו). גם מובא ("המלך במסיבו"ח"א ע'שטז) שהרבי אמר שבביהכ"נ החב"די שבו התפלל בנעוריו בניקולעייב כן נהגו להעמיד ענפי אילנות כו'. וצריך בירור מהי סיבת נטישת המנהג.
לעיל בפנים הבאנו מהג"ר חיים שמעון דוב מחבר ס'"שבעים תמרים"שהי'מחסידי אדמו"ר הצ"צ מליובאוויטש שכותב בפשיטות שנתבטל מנהג האילנות "אצלינו"מטעמי'דהגר"א.
ולהעיר שהרבי הי'מורה להתרחק במאד מאד מכל ענינים שיש בהם אפי'שמץ ע"ז. ראה שולחן מנחם ח"ד סי'טז-יז [לדוגמא: שלילת ההשתמשות בתאריך לועזי, שלילת נתינת חשיבות ליום ראשון, להשמיט תיבת "סיינט" (ואפי'האות "ס"לבד) בכתיבת עיירות שנק'ע"ש אדם שהנוצרים כינהו "קדוש", שלילת איזשהו התיחסות לכל ענין ה"אולימפיקס", כיון שהופעת המשחקים לראשונה ביוון העתיקה היתה קשורה לע"ז, אע"פ שאין לאלה של היום שום קשר לזה כ"א בשם. ע"ש עוד. הרבי גם נקט מעמד בלתי מתפשר וחָמור נגד פגישות עם האפיפיור. ראה תורת מנחם ו'תשרי תשמ"ח אות ט"ו, ובהנסמן בס'המפתחות לשיחות קודש (זליגסון) ערך אפיפיור].
[מז]. שו"ת מהר"מ שיק (או"ח סי'עח-עט).
[מח].שו"ת מהרש"ם (ח"א סימן קכז). וצ"ע להתאים דבריו כאן למש"כ ב"דעת תורה"המצוין לעיל הערה כו.
[מט]. להרב דוד מנחם באבד, אב"ד טרנאפאל, תנינא סי'ס"ב.
הגאונים הנ"ל לא נכנסו להדיון בגדר איסורא ד"בחוקותיהם", אבל מובן שאין דבריהם מובנים כ"א עפ"י משנ"ת בשי'הגר"א, כי הרי נטיעת אילנות נעשית ליפות המקום, הן אצל הגוים, והן, להבדיל, אצל היהודים. [כדהעיר בשו"ת היכל יצחק (לריא"ה הרצוג או"ח סימן י במכתבו להר"י לנדא אב"ד דב"ב)].
ושוב מצאתי כן להדיא בשו"ת מחזה אברהם (להרב אברהם מנחם שטינברג, רבה של ברודי) או"ח ס"ל, דרק עפ"י שי'הגר"א בענין אילנות בשבועות נכונים דברי המהרש"ם.
ולהעיר שלפי הגי'בספרי המובא בפנים "אשירהוע"ז", ולפי'פירושו של ה"ספרי דבי רב", איסור נטיעת אשירה בחצר ביהכ"נ מפורש בחז"ל.
[רוב הדעות בענין נטיעת אילנות בחצר ביהכנ"ס הובאו בילקוט יוסף סי'קנא, דיני קדושת בית הכנסת, אות מד].
ובני הת'ישראל פינחס נ"י העיר מהמנהג של תלבושת מיוחדת לחזנים שהתחיל בגרמני'והתפשטה להונגרי', והרבה גדולי הפוסקים אוסרוה משום חוקת הגויים (ביניהם המהר"ם א"ש, בעל קיצור שו"ע, ה"מחנה חיים", ה"קול ארי'"וכו'בקול קורא שיצא בשנת תרכ"ו כמובא בקובץ "בית הכנסת", ת"א תש"ח, שנה ג'חוברת ב'ואילך). והרי גם בענין זה יש טעם בדבר (והוא גם קשור למנהג העתיק המוזכר בראשונים שהשליח צבור לובש טלית או בגד ארוך לכבוד הצבור), ואעפ"כ אסרוהו, וגם אם אין הבגדים דומים לבגדי הגלחים, כיון שעצם הדבר שנציג הציבור לובש בגדים מיוחדים דומה למנהג הגוים. (אלא ששם הנידון במנהג מודרני שהושפע מתנועת ההתבוללות).
[נ]. בנוסף על הוספת קיום במצות שמחת יו"ט של אשתו וב"ב שמתענגים מפרחים ושושנים.

Translations of Rabbi Judah Halevi’s Kuzari

$
0
0
Translations of Rabbi Judah Halevi’s Kuzari
by Daniel J. Lasker

Daniel J. Lasker is Norbert Blechner Professor of Jewish Values at Ben-Gurion University of the Negev, Beer Sheva, and is chair of the Goldstein-Goren Department of Jewish Thought.

This is Professor Lasker's third essay at the Seforim blog.

On the occasion of the publication of:
ספר הכוזרי. הוא ספר הטענה והראָיה לדת המושפלת לרבי יהודה הלוי
תרגם מערבית-יהודית לעברית בת זמננו
מיכאל שוַרץ
הוצאת הספרים של אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, באר-שבע, תשע"ז

R. Judah Halevi, The Book of Kuzari. The Book of Rejoinder and Proof of the Despised Religion, translated by Michael Schwarz
Beer Sheva, 2017


The publication of Prof. Michael Schwarz z”l’s new modern Hebrew translation of Rabbi Judah Halevi’s Judaeo-Arabic Book of Kuzari provides a good opportunity to discuss previous versions of this seminal book of Jewish thought and to evaluate the advantages that Prof. Schwarz’s translation has over other renditions. Prof. Schwarz (1929-2011), who completed a draft translation before he died over five years ago, was a scholar of Jewish and Islamic philosophy whose best-known publication has been his translation of Maimonides’ Guide of the Perplexed. After an unfortunate delay, the Kuzari has now been published by the International Goldstein-Goren Center for Jewish Thought at Ben-Gurion University of the Negev, in its series “Library of Jewish Thought,” under the editorship of Prof. Haim Kreisel.[1]

Less than thirty years after R. Judah ben Samuel Halevi completed his Book of Kuzari[2] in approximately 1140, it became one of the first Judaeo-Arabic compositions to be translated into Hebrew. This pioneering translation marked part of the cultural transfer of Andalusian Jewish culture, written in Judaeo-Arabic, into Hebrew, and was accomplished in 1167 by R. Judah ben Saul Ibn Tibbon, “the father of the translators.” As the centers of Jewish intellectual life moved to Christian areas where Hebrew was the predominant Jewish literary language, it was only through this translation that the Kuzari was known to generations upon generations of Jews. The Kuzari’s readers were moved by its unwavering defense of Judaism, its description of Jewish singular chosenness, and its love of Zion. Halevi’s life story, including his departure from Iberia and, according to legend, his martyrdom at the gates of Jerusalem, only strengthened the resonance of the book (on this legend, see here). Extensive commentaries were written on the basis of the Ibn Tibbon translation by authors who neither understand Arabic nor were able to appreciate the Islamic context in which the Kuzari was written. Judah Halevi’s defense of Judaism made a great impact on Jewish thought and achieved canonical status.[3]

With the birth of Jewish studies in the nineteenth century, scholars began publishing original texts in academic editions. Thus, Hartwig Hirschfeld (1854-1934), working with Oxford-Bodleian Ms. Pococke 284, the only complete, or almost complete, version of the work, produced a first edition of the original Judaeo-Arabic text of the Kuzari.[4] He published with it a version of the Ibn Tibbon translation which was partially corrected to correspond to the Judaeo-Arabic version, but not in a consistent manner. Thus, Hirschfeld changed some passages in the Hebrew despite their being attested in all the Ibn Tibbon manuscripts and editions, but left other problematic passages untouched.[5] The Hirschfeld Ibn Tibbon text achieved wide distribution when it was used by Avraham Zifroni as the basis of his edition of the Kuzari, and many contemporary editions of the Hebrew Kuzariare based on Zifroni’s work.[6] Meanwhile, Hirschfeld’s Judaeo-Arabic publication has been supplanted by the superior edition of David Zvi Baneth and Haggai Ben-Shammai.[7]

The Judah Ibn Tibbon translation of the Kuzari is an adequate translation, despite some misunderstandings. It follows the Tibbonide practice of maintaining the syntax and word order of the original Arabic to the extent possible and often translating the same underlying Arabic term with one Hebrew equivalent. It may also be a better witness to the original text of the Kuzari than the unique Judaeo-Arabic manuscript which was copied in Damascus over 300 years after the composition of the original book. For professional students of medieval Jewish philosophy, or those with close familiarity with medieval Hebrew, it is readable and achieves its goal of making the work accessible to non-Arabic readers. Yet, there is still no acceptable edition based on the best manuscripts of this translation. In addition, as a means of communicating the extent of Judah Halevi’s thought to the contemporary reader of modern Hebrew, it is less than ideal. Thus, since the 1970’s, a number of new Hebrew translations of the Kuzari have appeared.

The first of these translations was presented by Dr. Yehudah Even Shmuel (1886-1976) in 1973.[8] The first edition included a long introduction, a vocalized and punctuated text, short notes and many extensive indices, and was praised for the clarity of its Hebrew and its accessibility to contemporary readers. Subsequently it was published in paperback with just the text and short notes, an edition which has sold well and is used as a textbook for high schools and universities. At first, the novelty of a medieval philosophical work in readable modern Hebrew seems to have compensated for the imprecision of the translation.[9] Oftentimes, the translator offered more of a creative paraphrase than an exact translation, and there were sections where Even Shmuel attempted to tone down considerably Judah Halevi’s view of Jewish essentialism.[10] Many key terms were translated by different Hebrew words, making it impossible for the reader to note the importance of these words, most of which have resonances from the Islamic and Arabic realms. Thus, Halevi’s great debt to his non-Jewish cultural context was effectively hidden by this translation. Scholars soon realized that this edition of the Kuzari could not be used for academic purposes.

Despite its drawbacks, or perhaps because of its advantages, the Even Shmuel translation went unchallenged for over 20 years. In the mid-1990’s, I heard Rabbi Yosef Kafiḥ (1917-2000), the well-known editor and translator of Judaeo-Arabic texts, reply to a question as to why he did not translate the Kuzarias he had translated so many other classics. He responded that he had prepared such a translation many years previously but had decided not to publish it because he did not want to appear as competing with Even Shmuel. Nonetheless, Kafiḥ finally did publish his own translation in 1997,[11] following his custom of presenting the original Judaeo-Arabic and the Hebrew translation in parallel columns.[12] This translation has neither the clarity nor the extensive notation of Kafiḥ’s earlier translations; most of his comments are devoted to attacking Even Shmuel’s translation. In his introduction, Kafiḥ explains that he had begun translating the Kuzari when he was a student in a class led by Rabbi David Cohen (the Nazir, 1887-1972) at Merkaz Harav Yeshiva in 1947-48, where he was made responsible for comparing Ibn Tibbon’s Hebrew with the Judaeo-Arabic in the Hirschfeld edition.[13] Repeating what he had said in public, namely that he had waited so long to publish this translation because of his desire not to appear as a competitor with Even Shmuel, he then goes on to attack Even Shmuel’s translation mercilessly. He even states that Rabbi Judah Halevi composed one of his dirges when he realized that his Kuzariwould be translated by Even Shmuel.

Despite Rabbi Kafiḥ’s great erudition in Judaeo-Arabic, and the general readability of his other translations, the Kuzari does not match his previous work. Whether this was a result of the fact that the translation was, indeed, a product of his youth before he had perfected his Hebrew style, or was the work of an aged man who did not review his earlier drafts, it did not succeed in replacing the Even Shmuel translation as the generally accepted Hebrew version of the Kuzari. My own experience with Israeli students has been that Kafiḥ’s Hebrew is not much more understandable than that of Judah Ibn Tibbon, and, despite the convenience of having the original Judaeo-Arabic text available, it was not a very good pedagogical tool. Sometimes I preferred using the Ibn Tibbon text which is available in a number of formats, such as in Yediot Aharonot’s Am ha-sefer project[14] and on-line.

There exists one more contemporary translation of the Kuzari into Hebrew and that is the one produced by Rabbi Itzhak Shailat (b. 1946).[15] Shailat is known for his editions and translations of medieval Judaeo-Arabic texts, such as Maimonides’ Epistles. Although Shailat’s introduction and notes to his editions demonstrate a conservative, harmonistic and pietistic approach to his authors, his translations are generally accurate. His methodology, however, is to reproduce Tibbonide Hebrew as much as possible, giving his translations a classical, rather than modern, feel. Hence, his Kuzari should be seen as an update of Ibn Tibbon rather than as an independent creation.

Before discussing the new Hebrew translation, it might be useful to refer to translations into other languages. In addition to editing the Judaeo-Arabic text of the Kuzari, and producing an edition of Ibn Tibbon’s Hebrew translation, Hartwig Hirschfeld also translated the book into English.[16] This work was reissued many times, often with minimal attribution to Hirschfeld.[17] The abridged translation of the Kuzari by Prof. Isaac Heinemann (1876-1957) which appeared independently in Oxford, 1947, and was later incorporated in the widely distributed Three Jewish Philosophers,[18] is greatly dependent upon Hirschfeld. In addition to questions of accuracy, the language of these translations is difficult for the contemporary English reader.

In an attempt to present a clearly written English version of the Kuzariwhich could be used by laypeople, Rabbi N. Daniel Korobkin (b. 1964) published a translation on the basis of the Ibn Tibbon version, relying on the interpretations of the classical commentators Judah Moscatto and Israel of Zamosc.[19] Although achieving its goal of readability, the author’s ignorance of Arabic and the scholarly literature on the Kuzari are the cause of multiple errors of translation and annotation. Ibn Tibbon’s Hebrew translation of the Kuzari is included in the book, but since it is based on the Hirschfeld/Zifroni edition (the exact source is not noted in the book), and the English translation is based on older editions, there are inconsistencies between the Hebrew and the English. Subsequent to the Korobkin translation, other English editions of the Kuzari have appeared, but apparently none of them is based on the Judaeo-Arabic original.[20]

A scholarly, readable English translation of the Kuzari from the original has long been a desideratum. In fact, Prof. Lawrence V. Berman (1929-1988) began the work on such a translation before his untimely death. The project was inherited by Prof. Barry S. Kogan (b. 1944) and is scheduled to appear as part of the Yale Judaica Series. This project has been long delayed, but Prof. Kogan has been very generous with sharing drafts of this translation with colleagues, a number of whom have used its clear and accurate renditions in their own publications. One can only hope that there will not be much further delay until the translation appears in print.[21]

This leads us to the recently published Hebrew translation of the Kuzari by Prof. Michael Schwarz. Following the pattern established in his translation of Maimonides’ Guide, Schwarz presents an eminently readable rendition of the book. As in the case of his other translations, the work combines accuracy with readability. His language is elegant, eschewing the many foreign words which have entered contemporary Hebrew. He highlights words which appear in Hebrew in the Judaeo-Arabic original by using a bold font so the reader knows that this is Halevi’s Hebrew, not Schwarz’s.

As noted above, one of the challenges with a translation of the Kuzari is how to capture the Islamic/Arabic flavor of the work. Despite its reputation as the most Jewish of the medieval Jewish philosophical treatises, recent research has demonstrated the extent to which the Kuzari is steeped in Islamic concepts.[22] This can be seen by its use of a number of key terms which are repeated throughout the book, such as ṣafwa (the choicest, translated as segulah, as found in other translations, despite Prof. Schwarz’s reservations); al-amr al-ilāhī (divine order, translated ha-davar ha-‘elohi, as per Kafiḥ, in contrast to Ibn Tibbon’s ha-ʿinyan ha-‘elohi); ijtihād (fervent striving or innovating new laws, translated as hit’amẓut, hishtadlut, or ḥiddush halakhah), or qiyās (analogous reasoning or general rationalism, translated heqesh or higgayon). Since it is not always possible to use the exact same translation in every context, the translator must find a way of informing the reader of the underlying key term. Schwarz solves this problem by drawing up a list of recurring Arabic concepts and noting each time one of them is used. He then explains these terms in a special glossary devoted to their explication. Some important Arabic words which are used less often are explained in the textual notes. In addition, the notes provide references to Halevi’s sources or further explications.

Scholarly analyses of the Kuzari are extensive, and as in the case of Schwarz’s translation of the Guide, the notes are full of references to this secondary literature. Although he does not say so in his very short preface, one can assume that as was the case in the Guide, the reference to a particular article or book does not necessarily imply endorsement of the material found therein. The annotations are there for comprehensiveness, and the alert reader is enjoined to examine them carefully. The bibliography occupies 36 pages. In addition, there are indices of sources and a general index of topics and places.[23]

When Part One of Prof. Michael Schwarz’s translation of the Guide was first published by Tel-Aviv University Press in 1997, I offered the opinion that despite the fact that it was the best available Hebrew version of Maimonides’ masterpiece, I was not sure it would replace the other available translations, partially since traditional Jewish readers might be wary of a university provenance and the reliance on non-Jewish sources.[24] I believe that my estimation has been proven wrong, since the translation’s clear superiority to the competition has made it indispensible.[25] It is to be hoped that the same widespread acceptance of the Schwarz translation of the Guide will be repeated in the case of the Schwarz translation of the Kuzari, since it is, without doubt, the best Hebrew Kuzari available.

Notes:
[1] Books from this series are produced by the Mosad Bialik Publishing House. The Schwarz Kuzari can be ordered here. The translation is preceded by an introduction which Prof. Schwarz asked me to write and which he approved a few weeks before his death. [Editor’s Note: Professor Schwarz’ edition of the Kuzari can be purchased via Bialik or by contacting (Eliezerbrodt@gmail.com) -- where the book will be available at the same  Book Week price. Portions of the proceeds of this sale help support the efforts of the Seforim Blog.]
[2] The title, The Book of Rejoinder and Proof of the Despised Religion, is in accordance with a Geniza fragment; a slightly different title appears in the one full Judaeo-Arabic manuscript mentioned below. The title of Ibn Tibbon’s translation, Sefer ha-kuzari, was that which was known to centuries of Hebrew readers, and it corresponds to the title, al-kitāb al-khazarī (“The Book of the Khazar”), found in Halevi’s famous autograph letter from the Geniza.
[3] See Adam Shear, The Kuzariand the Shaping of Jewish Identity, 1167–1900, Cambridge 2008. Another medieval translation, by Judah ben Isaac Cardenal, has not survived.
[4] Das Buch al-Chazarî des Abû-l-Hasan Jehuda Hallewi; im arabischen urtext sowie in der hebräischen übersetzung des Jehuda Ibn Tibbon, herausgegeben von Hartwig Hirschfeld, Leipzig, 1887. The manuscript is now classified as Neubauer Catalogue Oxford ms. 1228, and it is freely available on-line (here).
[5] See Daniel J. Lasker, "Adam and Eve or Adam and Noah? Judaeo-Arabic and Hebrew Versions of the Same Books,” Pesher Nahum. Texts and Studies in Jewish History and Literature from Antiquity Through the Middle Ages Presented to Norman (Naḥum) Golb, ed. Joel L. Kraemer and Michael G. Wechsler et al., Chicago, 2012, pp.141-148.
[6] The Zifroni edition, Warsaw, 1911, published under his original name Zifrinowitsch, included many valuable notes. Subsequent editions generally omitted these notes.
[7] Judah ha-Levi, Kitāb al-radd wa-ʾl-dalīl fi ʾl-dīn al-dhalīl (Al-kitāb al-khazarī), ed. David H. (Zvi) Baneth and Haggai Ben-Shammai, Jerusalem, 1977.
[8] The Kosari of R. Yehuda Halevi, Translated Annotated and Introduced by Yehuda Even Shmuel, Tel Aviv, 1972. On Even Shmuel, né Kaufman, see Ira Robinson, “The Canadian years of Yehuda Kaufman (Even Shmuel): Educator, Journalist, and Intellectual,” Canadian Jewish Studies, 15 (2007), pp. 129-142.
[9] See, e.g., Michael Schwarz’s effusive review in Kiryat Sefer, 49 (5734), pp. 198-202. Many years later, Prof. Schwarz told me that he no longer held the views he expressed in that review.
[10] For instance, the term ṣarīḥ/ ṣuraḥa’, meaning “native-born,” and indicative of Halevi’s essentialist view of the Jewish chosenness, is glossed over in 1:115; 2:1; and 5:23; see Daniel J. Lasker, “Proselyte Judaism, Christianity and Islam in the Thought of Judah Halevi,” Jewish Quarterly Review, 81:1-2 (July-October, 1990): 75-91 (Hebrew version: in Ephraim Hazan and Dov Schwartz, eds., The Poetry of Philosophy. Studies on the Thought of R. Yehuda Halevi, Ramat-Gan, 2016, pp. 207-220).
[11] Sefer ha-kuzari le-rabbeinu Yehuda Halevi zẓ”l, Kiryat Ono, 5757.
[12] Kafiḥ states that he used the text published by Hirschfeld, correcting it according to the Baneth-Ben-Shammai edition. A comparison of texts indicates that he did not always follow Hirschfeld and Ben-Shammai. In fact, in the edition and Hebrew translation, he accepted certain emendations in the order of the text and the re-assignment of sections from the King to the Sage, and vice versa, e.g., 3:25-31. These departures from the original are very similar to ones made by Even Shmuel (both mention the opinion of Rabbi Ben-Zion Hai Uziel).
[13] Cohen’s class notes were published many years later as a commentary on the Kuzariunder the title Ha-kuzari ha-mevu’ar, edited by Dov Schwartz, Jerusalem, 1997.
[14] Judah Halevi, Sefer ha-kuzari, Tel Aviv, 2008 (with my introduction). The text is vocalized and section headings have been added (not by me), but it is not a scientific edition.
[15] Jerusalem, 2010. In his introduction (p. 5), Shailat writes that he was aware that Prof. Schwarz was working on a translation, but he decided to go ahead with his own project because it was unclear when the Schwarz translation would be ready and unlike Schwarz’s rendition into modern Hebrew, Shailat was translating it into medieval Hebrew.
[16] Judah Hallevi's Kitab al Khazari, translated from the Arabic with an introd. by Hartwig Hirschfeld, London, 1905.
[17] E.g., the edition by Schocken Publishing House, The Kuzari: An Argument for the Faith of Israel (various editions), which mentions H. Slonimsky as the author of the introduction on the cover of the book, but requires one to search well to find out that it was Hirschfeld’s translation.
[18] Cleveland, 1960, with many reprints.
[19] Yehuda HaLevi, The Kuzari. In defense of the Despised Faith, translated and annotated by N. Daniel Korobkin, Northvale, N.J., 1998.
[20] Amazon.com lists many editions of the Kuzari. I have been unable to check them personally. As far as I know, they are all dependent upon the Hebrew.
[21] Reference should be made as well to the excellent French translation by Prof. Charles Touati (1925-2003), executed on the basis of the Judaeo-Arabic original: Juda Hallevi, Le Kuzari. Apologie de la religion méprisé, traduit sur le texte original arabe confronté avec la version hébraïque et accompagné d’une introduction et de notes par Charles Touati, Louvain, 1994.
[22] My student Ehud Krinis discusses Shi’ite influence; see his God’s Chosen People: Judah Halevi’s Kuzari and the Shīcī Imām Doctrine, Turnhout 2014. For Sufi influence, see Diana Lobel, Between Mysticism and Philosophy: Sufi Language of Religious Experience in Judah Halevi's Kuzari. Albany, NY 2000.
[23] The indices were produced by Prof. Schwarz’s son, David Zori, who took upon himself the responsibility of transforming his father’s draft into publishable form. Editorial work on the text was done by Ayal Fishler.
[24] Jewish Studies, 37 (1997): 267-271 (Hebrew).

[25] An edition of Schwarz’s Guide, without the notes and with some corrections, was issued by Yediot Aharonot in the Am ha-sefer series, Tel-Aviv, 2008. The translation was also at one time freely available on-line until Tel-Aviv University Press removed its site. Accessing it on-line is still possible, but it is not as easy as it once was.

Book week 2017

$
0
0
Book week 2017
By Eliezer Brodt

Book week just began in Eretz Yisrael. As I have written the past ten years, every year in Israel, around Shavous time, there is a period of about ten days called Shavuah Hasefer - Book Week (for previous years lists see  herehere, here, hereherehereherehere,  here and here). Many of the companies offer sales for the whole month. Shavuah HaSefer is a sale which takes place all across the country in stores, malls and special places rented out just for the sales. There are places where strictly “frum” seforim are sold and other places have most of the secular publishing houses. Many publishing houses release new titles specifically at this time.

 In my lists, I sometimes include an older title, from a previous year, if I just noticed the book. As I have written in the past, I do not intend to include all the new books. Eventually some of these titles will be the subject of their own reviews. I try to include titles of broad interest. As this list shows although book publishing in book form has dropped greatly worldwide, Academic books on Jewish related topics are still coming out in full force.

As in previous years I am offering a service, for a small fee to help one purchase these titles (or titles of previous years). For more information about this email me at Eliezerbrodt-at-gmail.com. Part of the proceeds will be going to support the efforts of the the Seforim Blog.


בן צבי
1.      שלמה דב גויטיין, התימנים: היסטוריה, סדרי חברה, חיי רוח, מבחר מחקרים [הדפסה שניה], מכון בן צבי, 374 עמודים
2.      עפר אליאור, רוח חן, יחלוף על פניי, יהודים, מדע וקריאה 1210-1986, בן צבי, 360 עמודים
3.      בית דינו של שמואל, תשובות רבי שמואל לאנייאדו וחכמי דורו, ההדירה: לאה בורנשטיין-מקובצקי, בן צבי, ב'חלקים
4.      גנזי קדם יב
5.      מרדכי עקיבא פרידמן, מילון הערבית היהודית מימי הביניים, 1017 עמודים
6.      מוטי בנמלך, שלמה מולכו, חייו ומותו של משיח בן יוסף, 438 עמודים
7.      נעמה וילוז'ני, שערות לילות וקרני אשמדאי, דמות וצורה במאגיה ובאמנות העממית בין בבל לארץ ישראל בשלהי העת העתיקה, 444 עמודים
8.      צפי זבה אלרן, זיכרונת חדשים אסופות האגדה ועיצובו של קנון עברי מודרני, 318 עמודים
9.      קיימי קפלן, עמרם בלוי - עולמו של מנהיג נטורי קרתא, 593 עמודים [עומד להופיע בקרוב]

מאנגס
1.      ברית המנוחה, ההדיר: עודד פורת, מהדורה מדעית ומבואות, ספריית הילל בן חיים, מגנס, 610 עמודים
2.      אריאל פורסטנברג, שפת השיח התלמודי, עיון פילוסופי בדרכי ההתהוות של ההלכה האמוראית, מגנס, 262 עמודים
3.      שלום צדיק, מהות הבחירה בהגות היהודית בימי הביניים, מגנס, 348 עמודים
4.      אהרן שמש, עונשים וחטאים מן המקרא לספרות חז"ל, הדפסה שנייה, מגנס, 250 עמודים
5.      יובל בלנקובסקי, חטא לשם שמים, עבריה לשמה בעולמם של חכמים, מגנס, 224 עמודים
6.      דב שוורץ, רחק וקרוב הגות יהודית בביזנטיון בשלהי ימי הביניים, מגנס, 540 עמודים
7.      יצחק ברנד, יש מאין, עסקאות בנכסים מופשטים במשפט התלמודי, 484 עמודים
8.      הגדולים - אישים שעיצבו את פני היהדות החרדית בישראל, בעריכת בנימין בראון ונסים ליאון, 968 עמודים [מהדורה שניה]

9.      אדם לאדם, מחקרים בפילוסופיה יהודית בימי הביניים ובעת החדשה מוגשים לפרופ'זאב הרוי על ידי תלמידיו במלאות לו שבעים, 726 עמודים

10.  יחזקאל, ב'חלקים, מקרא לישראל
11.  אילן אלדר, הבלשנות העברית בימי הביניים, 426 עמודים
12.  דוד צרי, חוץ מיראת שמים, בידי שמים ובידי אדם בדרושי ראשית החסידות, 395 עמודים
13.  משה פלאי, כוכבי יצחק, כתב העת של ההשכלה באימפריה האוסטרו הונגרית, 629 עמודים
14.  נפש האדם, פירוש קהלת לר'שמואל בן יהודה אבן תיבון, מהדיר יעקב רובינסון, איגוד, 610 עמודים
15.  דרשות משנות הזעם, ב'חלקים [אש קודש], ההדיר: דניאל רייזר

ביאליק
1.      ספר הכוזרי, תרגום מיכאל שורץ, 422 עמודים
2.      אברהם גרוסמן, תמורות בחברה היהודית בימי הביניים, 559 עמודים
3.      ירון צור, גבירים ויהודים אחרים במזרח התיכון העות'מאני 1750-1830
4.      יעקב בלידשטיין, 'ובהם נהגה' - עיונים בהלכות תלמוד תורה לרמב"ם
5.      התפילה בישראל: היבטים חדשים, בעריכת אורי ארליך
6.      מדרשי גאולה, בעריכת יהודה אבן שמואל, עם מבוא מאת עודד עיר שי

כרמל
1.      עמנואל אטקס,לשם שמים: חסידים, מתנגדים, משכילים ומה שביניהם, 466 עמודים

מגיד- אופק
1.      חיים סולוביצ'יק, יינם, סחר ביינם של גויים על גלגולה של הלכה בעולם המעשה, 232 עמודים [מהדורה שניה עם הוספות]
2.      תוספות ר"י הזקן ותלמידיו, ג, אופק
3.      חידושין על התורה לרבינו תם ובית מדרשו, אופק, 121+תקפט עמודים
4.      Rabbi J. D. Bleich, Contemporary Halakhic Problems, Volume VII, 524 pp.
5.      Rabbi Joseph B. Soloveitchik, Halakhic Morality, Essays on Ethics and Masorah, 237 pp.
6.      Rabbi Aron Lichtenstein, By his Light Character and Value in the service of God, 252 pp.

כנרת-דביר
1.      ספר האגדה
2.      יעקב נגן, נשמת המשנה, קריאה ספרותית וחיפוש משמעות, דביר, 462 עמודים
3.      דוד רוטמן, דרקונים, שדים ומחוזות קסומים, על  המפולא בסיפור העברי בימי הביניים, 575 עמודים
4.      שלו'ירושלמי, יוסי אליטוב ואריה אלריך, ברגע האמת, הרבי מלובביץ'והדיאלוג הביטחוני מדיני עם מקבלי החלטות בישראל, 476 עמודים
5.      יונתן סרנה,לינקולן והיהודים, 288 עמודים

מכון שכטר - JTS
1.      חברה יהודית ים-תיכונית בשלהי ימי הביניים לאור גניזת קהיר, אברהם דוד
2.      מדרש קהלת רבה א- ו, בעריכת מנחם הירשמן, קנ+363 עמודים

ספריית הילל בן חיים
1.      יהודי ביטי, הפילוסוף המקובל, עיונים בספר קול הנבואה, ספריית הילל בן חיים, 300 עמודים
2.      יהודית וייס, משיח נוצרי קבלי ברנסנס, גיום פוסטל וספר הזוהר, ספריית הילל בן חיים, 355 עמודים
3.      יוסף שטרן, החומר וצורה במורה נבוכים לרמב"ם
4.      ורד טוהר, חיבור המעשיות והמדרשות וההגדות (פירארה שי"ד)

מרכז זלמן שזר
1.      בין בבל לארץ ישראל, שי לישעיהו גפני, שזר, 500 עמודים
2.      סדריק כהן סקליל, דון יצחק אברבנאל, שזר, 286 עמודים
3.      רוני באר-מרקס, על חומת הנייר: עיתון הלבנון והאורתודוקסיה, 350 עמודים
4.      תמונת עבר, שי לירחמיאל כהן, בעריכת עזרא מנדלסון, 423 עמודים
5.      חב"ד היסטוריה, הגות ודימוי, בעריכת גדי שגיב יונתן מאיר
6.      שמואל פיינר, עת חדשה יהודים באירופה במאה השמונה עשרה, 583 עמודים
7.      אהרן אופנהיימר, על נהרות בבל: סוגית בתולדות בבל התלמודית
8.      אורית רמון, מהר"ל באור חדש, זהות יהודית בסדר עולם משתנה, 288 עמודים
9.      סנג'יי סוברהמניים, שלוש דרכים להיות זר
10.  דברה קפלן, שטרסבורג, יהודים נוצרים רפורמציה

מכללת הרצוג
1.      נטועים כ [חומר חשוב], 283 עמודים
2.      יונתן גרוסמן, מגילת רות גשרים וגבולות, הרצוג, 414 עמודים
3.      דב שוורץ, דילוג אל האור [מושגי יסוד בהגהות חב"ד], 353 עמודים
4.      ר'דוד פוקס, לנטוע שמים

ראובן מס
1.      רחל רייך, מעשה פילגש בגבעה, ניתוח ספרותי, ראובן מס, 200 עמודים
2.      משה בר אשר, לשוננו רנה, עיוני תפילות בלשון ובסגנון בתכנים בנוסחות ובמנהגים, 382 עמודים
3.      ישראל נתנאל רובין, מה שאלוקים לא יכול,

בר אילן
1.      אריאל רוט, כיצד לקרוא את ספרות חב"ד, 300 עמודים
2.      דרכי דניאל, מחקרים במדעי היהדות לכבוד הרב פרופסור דניאל שפרבר, בעריכת אדם פרזיגר, 992 עמודים
3.      איתי מרינברג-מיליקובסקי, לא ידענו מה היה לו: ספרות ומשמעות באגדה התלמודית, 236 עמודים
4.      בד"ד 31
5.      סידרא לא
6.      דעת 82
7.      דעת 83
8.      צבי שטיינפלד, הוריות, מחקרים במשנה ובתלמודים,  572 עמודים
9.      פירוש קדמון על מורה נבוכים, 556 עמודים
10.  אוריאל סימון, אזן מלין תבחן [מהדורה שניה], מחקרים בדרכו הפרשנית של ר'אברהם אבן  עזרא, 568 עמודים
11.  צבי קדרי, מילון העברית המקראית [הדפסה שלישית]
12.   
A Dictionary of Jewish Palestinian Aramaic of the Byzantine Period [מהדורה שלישית]

ידיעות ספרים
1.      ר'יצחק אייזיק הלוי הרצוג, המוסדות העיקרים של המשפט העברי, ב'חלקים,
2.      נמרוד זינגר, בעל שם והרופא, רפואה ומאגיה בקרב יהודי בראשת העת החדשה
3.      ר'לוי יצחק מברדיצ'ב, בעריכת צבי מרק
4.      יואל בן נון ושאול ברוכי, מקראות עיון רב תחומי בתורה, יתרו

רסלינג
1.      נעמי פריש, אתרוג הלב מסה על ארבעת המינים, 257 עמודים
2.      יעקב אזואלוס, תורת המלאכים בתרגומים הארמיים לתורה, 222 עמודים
3.      מורן הכהן, מחקר הקבלה בישראל, היסטוריוגרפיה אידיאלוגיה ומאבק על הון תרבותי, 315 עמודים

אוניברסיטת תל אביב:
1.      אופיר מינץ־מנור, הפיוט הקדום,
2.      תומר פרסיקו מדיטציה יהודית: התפתחותן של תרגולות רוחניות ביהדות זמננו, תומר פרסיקו
3.      מור אלטשולר, חיי מרן יוסף קארו

האקדמיה ללשון העברית
1.      תלמוד ירושלמי, קונטרס תיקונים מורחב
2.      תלמוד ירושלמי, מפעל המילון ההיסטורי, הדפסת שלישית עם קו'תיקונים מורחב
3.      ענייני התחביר שבכתאב אלתנקיח (ספר הדקדוק) לר'יונה אבן ג'נאח, דוד טנא
4.      שמעון שרביט, תורת ההגה של לשון חכמים




Interesting Legacy Judaica Auction lots

$
0
0
Legacy Judaica is holding an auction on June 13, 2017, and we wanted to highlight a few items of interest (for our previous post regarding the auction house and previous auctions see here.  There are, of course, some old and rare books from the 16th and early 17th centuries (lots 1-7), and over forty manuscripts and a number of letters from rabbinical luminaries, R. Yosef Dov Solovetchik (Beis ha’Levi) (lot 198), R. Yitzhak Ze’ev Solovetchik (Brisker Rav) (lot 199), R. Hayim Ozer (lot 172), R. Kook (lot 183), R. Henkin, R. Yechiel Michel Epstein (Arukh ha-Shulkhan) (lot 168), and the Netziv (lots 161-62), (there is also an amulet (lot 163) from his son, R. Chaim Berlin, that apparently was written at the Netziv’s direction).

Two particularly important manuscripts relate to the late 18th century controversy regarding the nascent Chassidic movement.  One, lot 84, is a copy of the 1796 letter condemning Chassidim that is signed by the Gaon, among others (this is a transcript of the letter and does not contain the Gaon’s actual signature).  The second, lot 85, is contains two virulent letters against Chassidim, both of which have been shown to be forgeries.  The first is written in the name of R. Akiva Eiger, and the second is attributed to R. Yoel of Amtzislav.  Wilensky analyzed both and concluded that they are forged.  The document also includes the (real) transcript of the proclamations of the Bet Din of Shklov against the Chassidim. Unrelated to the forgery, the various condemnations against the early Chassidim were the subject of a recent controversy when many of them were reprinted in a three volume history of the Vilna Gaon, Ha’Gaon.  The book was burnt (with hametz) and subject to bans, one by the Bedatz Bet Din (see our earlier posts herehere, and here).

Other items include, R. Aaron Shmuel Koidonover, Birkat ha’Zev’ah, Amsterdam, 1669 (lot 12).  That book contains a number of bibliographical items of note. The title page indicates that the book was printed by two different publishers, the first abandoned because of poor workmanship. But the identity of the sloppy printer is not provided.  This led to complaints by one of the (then) two Amsterdam publishers, Uri Phoebus.  He alleged that many were wrongly assuming him to be the offending publisher.  To address Phoebus, in some number of copies a page was added that identified the culprit as Joseph Athias, the other Amsterdam publisher.  There was little love lost between Athias and Phoebus, and ten years later they famously clashed over competing luxury editions of Yiddish translations of the Bible.

The title page of the book itself is elaborately illustrated, and depicts at the top, King David surrounded by two cherubs, and on the sides of the page, four biblical scenes with corresponding verses relating to various events in David’s life.  A similar title page, although significantly more controversial appears in the Amsterdam 1706, book, Hemdat Tzvi.  In that instance, however, the illustrations were used to broadcast the author, Tzvi Hirsch Chotsh’s affinity for Shabbatai Tzvi (see Bezalel Naor, Post-Sabbatian Sabbatianism, 80-82).

A book related to Shabbatai Tzvi appears in lot 16, R. Shmuel Aboab’s D’var Sh’mu’el, Venice 1702.  This copy contains the section, Zikharon L’veni Yisra’el, that provides two documents regarding the Shabbatai Tzvi episode.  Many copies of this edition lack this section. 

The book, Zeh Sefer Shevach v’Zimra, (lot 124) relates to the Napoleonic wars. This book, printed in 1796, relates that when Fasano, Italy (it is located in the heel of the boot), was under siege by Napoleon, the Jews were charged as spies on his behalf.  The Jews holed up in the synagogue and a mob formed outside.  When all seemed lost, a French cannon went off and the mob was scared off, saving the Jews.  This book contains the story and a poem written in commemoration of the event that was to be said yearly.  Napoleon was a mixed bag for the Jews.  Many welcomed him and saw him as an opportunity to improve the lives of the Jews (some even considered him a messianic figure).  R. Shneur-Zalmen of Lyadi, the founder of the Habad movement, was famously against Napoleon, and explained that “if Bonaparte wins, the wealth of the Jews will be increased and their status raised, but they will be distanced in their hearts from their father in heaven.”  On the other hand – and R. Shneur-Zalman was writing in the Russian Empire – “if Tsar Alexander wins, poverty will increase among the Jews, their status will be lower, but they will be bound and tied in their hearts to their father in heaven.”  

For further information and for online bidding see http://legacyjudaica.bidspirit.com

Book week & The International Book Fair 2017 Updated

$
0
0
Book week & The International Book Fair 2017 Updated
By  Eliezer Brodt

Book week just began in Eretz Yisrael. As I have written the past ten years, every year in Israel, around Shavous time, there is a period of about ten days called Shavuah Hasefer - Book Week (for previous years lists see  herehere, here, hereherehereherehere,  here and here). Many of the companies offer sales for the whole month. Shavuah HaSefer is a sale which takes place all across the country in stores, malls and special places rented out just for the sales. There are places where strictly “frum” seforim are sold and other places have most of the secular publishing houses.

Many publishing houses release new titles specifically at this time, some books are released during the week (thus the Update). Not all of the books listed below can be found at the various fairs as some companies do not come to the fairs and only offer sales via the Web.

Some of the sales end this week others other expire only at the end of the month.

Some of the frum companies began their sale last week [such as Ahavat Sholom] others like Mechon Yerushlayim and Zichron Aron begin their sales this coming Sunday [PDF of Catalogs available upon request.]

This year International Book week is taking place right next to the Book fair in Jerusalem. For the Most part, the booths worth visiting are from Urim, Gefen, Pomerantz (Kodesh books), and Maggid (they have booths at both fairs). [See below for some recommendations].

In my lists, I sometimes include an older title, from a previous year, if I just noticed the book. As I have written in the past, I do not intend to include all the new books. Eventually some of these titles will be the subject of their own reviews. I try to include titles of broad interest. As this list shows although book publishing in book form has dropped greatly worldwide, (and continues to drop) Academic books on Jewish related topics are still coming out in full force.

As in previous years I am offering a service, for a small fee to help one purchase these titles (or titles of previous years). For more information about this email me at Eliezerbrodt-at-gmail.com. Part of the proceeds will be going to support the efforts of the the Seforim Blog.

בן צבי
1.      שלמה דב גויטיין, התימנים: היסטוריה, סדרי חברה, חיי רוח, מבחר מחקרים [הדפסה שניה], מכון בן צבי, 374 עמודים
2.      עפר אליאור, רוח חן, יחלוף על פניי, יהודים, מדע וקריאה 1210-1986, בן צבי, 360 עמודים
3.      בית דינו של שמואל, תשובות רבי שמואל לאנייאדו וחכמי דורו, ההדירה: לאה בורנשטיין-מקובצקי, בן צבי, ב'חלקים
4.      גנזי קדם יב
5.      מרדכי עקיבא פרידמן, מילון הערבית היהודית מימי הביניים, 1017 עמודים
6.      מוטי בנמלך, שלמה מולכו, חייו ומותו של משיח בן יוסף, 438 עמודים
7.      נעמה וילוז'ני, שערות לילות וקרני אשמדאי, דמות וצורה במאגיה ובאמנות העממית בין בבל לארץ ישראל בשלהי העת העתיקה, 444 עמודים
8.      צפי זבה אלרן, זיכרונת חדשים אסופות האגדה ועיצובו של קנון עברי מודרני, 318 עמודים
9.      קיימי קפלן, עמרם בלוי - עולמו של מנהיג נטורי קרתא, 593 עמודים
10.  יהושע בלאו, סימון הופקינס, הערבית-היהודית הקדומה בכתיב פונטי, חלק א, טקסטים מקראיים משלהי האלף הראשון, 586 עמודים

מאנגס
1.      ברית המנוחה, ההדיר: עודד פורת, מהדורה מדעית ומבואות, ספריית הילל בן חיים, מגנס, 610 עמודים
2.      אריאל פורסטנברג, שפת השיח התלמודי, עיון פילוסופי בדרכי ההתהוות של ההלכה האמוראית, מגנס, 262 עמודים
3.      שלום צדיק, מהות הבחירה בהגות היהודית בימי הביניים, מגנס, 348 עמודים
4.      אהרן שמש, עונשים וחטאים מן המקרא לספרות חז"ל, הדפסה שנייה, מגנס, 250 עמודים
5.      יובל בלנקובסקי, חטא לשם שמים, עבריה לשמה בעולמם של חכמים, מגנס, 224 עמודים
6.      דב שוורץ, רחק וקרוב הגות יהודית בביזנטיון בשלהי ימי הביניים, מגנס, 540 עמודים
7.      יצחק ברנד, יש מאין, עסקאות בנכסים מופשטים במשפט התלמודי, 484 עמודים
8.      הגדולים - אישים שעיצבו את פני היהדות החרדית בישראל, בעריכת בנימין בראון ונסים ליאון, 968 עמודים [מהדורה שניה]

9.      אדם לאדם, מחקרים בפילוסופיה יהודית בימי הביניים ובעת החדשה מוגשים לפרופ'זאב הרוי על ידי תלמידיו במלאות לו שבעים, 726 עמודים

10.  יחזקאל, ב'חלקים, מקרא לישראל
11.  אילן אלדר, הבלשנות העברית בימי הביניים, 426 עמודים
12.  דוד צרי, חוץ מיראת שמים, בידי שמים ובידי אדם בדרושי ראשית החסידות, 395 עמודים
13.  משה פלאי, כוכבי יצחק, כתב העת של ההשכלה באימפריה האוסטרו הונגרית, 629 עמודים
14.  נפש האדם, פירוש קהלת לר'שמואל בן יהודה אבן תיבון, מהדיר יעקב רובינסון, איגוד, 610 עמודים
15.  דרשות משנות הזעם, ב'חלקים [אש קודש], ההדיר: דניאל רייזר

ביאליק
2.      אברהם גרוסמן, תמורות בחברה היהודית בימי הביניים, 559 עמודים
3.      ירון צור, גבירים ויהודים אחרים במזרח התיכון העות'מאני 1750-1830
4.      יעקב בלידשטיין, 'ובהם נהגה' - עיונים בהלכות תלמוד תורה לרמב"ם
5.      התפילה בישראל: היבטים חדשים, בעריכת אורי ארליך
6.      מדרשי גאולה, בעריכת יהודה אבן שמואל, עם מבוא מאת עודד עיר שי

כרמל
1.      עמנואל אטקס,לשם שמים: חסידים, מתנגדים, משכילים ומה שביניהם, 466 עמודים

מגיד-אופק
1.      חיים סולוביצ'יק, יינם, סחר ביינם של גויים על גלגולה של הלכה בעולם המעשה, 232 עמודים [מהדורה שניה עם הוספות]
2.      תוספות ר"י הזקן ותלמידיו, ג, אופק
3.      חידושין על התורה לרבינו תם ובית מדרשו, אופק, 121+תקפט עמודים
4.      Rabbi J. D. Bleich, Contemporary Halakhic Problems, Volume VII, 524 pp.
5.      Rabbi Joseph B. Soloveitchik, Halakhic Morality, Essays on Ethics and Masorah, 237 pp.
6.      Rabbi Aron Lichtenstein, By his Light Character and Value in the service of God, 252 pp.
7.      Rabbi Daniel Z. Feldman, False Facts and True Rumors, Lashon Hara In Contemporary Culture,333 pp.

כנרת-דביר
1.      ספר האגדה
2.      יעקב נגן, נשמת המשנה, קריאה ספרותית וחיפוש משמעות, דביר, 462 עמודים
3.      דוד רוטמן, דרקונים, שדים ומחוזות קסומים, על  המפולא בסיפור העברי בימי הביניים, 575 עמודים
4.      שלו'ירושלמי, יוסי אליטוב ואריה אלריך, ברגע האמת, הרבי מלובביץ'והדיאלוג הביטחוני מדיני עם מקבלי החלטות בישראל, 476 עמודים
5.      יונתן סרנה,לינקולן והיהודים, 288 עמודים

מכון שכטר - JTS
1.      חברה יהודית ים-תיכונית בשלהי ימי הביניים לאור גניזת קהיר, אברהם דוד
2.      מדרש קהלת רבה א- ו, בעריכת מנחם הירשמן, קנ+363 עמודים

ספריית הילל בן חיים
1.      יהודי ביטי, הפילוסוף המקובל, עיונים בספר קול הנבואה, ספריית הילל בן חיים, 300 עמודים
2.      יהודית וייס, משיח נוצרי קבלי ברנסנס, גיום פוסטל וספר הזוהר, ספריית הילל בן חיים, 355 עמודים
3.      יוסף שטרן, החומר וצורה במורה נבוכים לרמב"ם
4.      ורד טוהר, חיבור המעשיות והמדרשות וההגדות (פירארה שי"ד)

מרכז זלמן שזר
1.      בין בבל לארץ ישראל, שי לישעיהו גפני, שזר, 500 עמודים
2.      סדריק כהן סקליל, דון יצחק אברבנאל, שזר, 286 עמודים
3.      רוני באר-מרקס, על חומת הנייר: עיתון הלבנון והאורתודוקסיה, 350 עמודים
4.      תמונת עבר, שי לירחמיאל כהן, בעריכת עזרא מנדלסון, 423 עמודים
5.      חב"ד היסטוריה, הגות ודימוי, בעריכת גדי שגיב יונתן מאיר
6.      שמואל פיינר, עת חדשה יהודים באירופה במאה השמונה עשרה, 583 עמודים
7.      אהרן אופנהיימר, על נהרות בבל: סוגית בתולדות בבל התלמודית
8.      אורית רמון, מהר"ל באור חדש, זהות יהודית בסדר עולם משתנה, 288 עמודים
9.      סנג'יי סוברהמניים, שלוש דרכים להיות זר
10.  דברה קפלן, שטרסבורג, יהודים נוצרים רפורמציה

מכללת הרצוג
1.      נטועים כ [חומר חשוב], 283 עמודים
2.      יונתן גרוסמן, מגילת רות גשרים וגבולות, הרצוג, 414 עמודים
3.      דב שוורץ, דילוג אל האור [מושגי יסוד בהגהות חב"ד], 353 עמודים
4.      ר'דוד פוקס, לנטוע שמים

ראובן מס
1.      רחל רייך, מעשה פילגש בגבעה, ניתוח ספרותי, ראובן מס, 200 עמודים
2.      משה בר אשר, לשוננו רנה, עיוני תפילות בלשון ובסגנון בתכנים בנוסחות ובמנהגים, 382 עמודים
3.      ישראל נתנאל רובין, מה שאלוקים לא יכול,

בר אילן
1.      אריאל רוט, כיצד לקרוא את ספרות חב"ד, 300 עמודים
2.      דרכי דניאל, מחקרים במדעי היהדות לכבוד הרב פרופסור דניאל שפרבר, בעריכת אדם פרזיגר, 992 עמודים
3.      איתי מרינברג-מיליקובסקי, לא ידענו מה היה לו: ספרות ומשמעות באגדה התלמודית, 236 עמודים
4.      בד"ד 31
5.      סידרא לא
6.      דעת 82
7.      דעת 83
8.      צבי שטיינפלד, הוריות, מחקרים במשנה ובתלמודים,  572 עמודים
9.      פירוש קדמון על מורה נבוכים, 556 עמודים
10.  אוריאל סימון, אזן מלין תבחן [מהדורה שניה], מחקרים בדרכו הפרשנית של ר'אברהם אבן  עזרא, 568 עמודים
11.  צבי קדרי, מילון העברית המקראית [הדפסה שלישית]
12.   
A Dictionary of Jewish Palestinian Aramaic of the Byzantine Period [מהדורה שלישית]
13.  אברהם אופיר שמש, ריח גן עדן, ריחות בשמים וקטורת במסורת היהודית,348 עמודים

ידיעות ספרים
1.      ר'יצחק אייזיק הלוי הרצוג, המוסדות העיקרים של המשפט העברי, ב'חלקים,
2.      נמרוד זינגר, בעל שם והרופא, רפואה ומאגיה בקרב יהודי בראשת העת החדשה
3.      ר'לוי יצחק מברדיצ'ב, בעריכת צבי מרק
4.      יואל בן נון ושאול ברוכי, מקראות עיון רב תחומי בתורה, יתרו, 278 עמודים

רסלינג
1.      נעמי פריש, אתרוג הלב מסה על ארבעת המינים, 257 עמודים
2.      יעקב אזואלוס, תורת המלאכים בתרגומים הארמיים לתורה, 222 עמודים
3.      מורן הכהן, מחקר הקבלה בישראל, היסטוריוגרפיה אידיאלוגיה ומאבק על הון תרבותי, 315 עמודים

אוניברסיטת תל אביב:
1.      אופיר מינץ־מנור, הפיוט הקדום,
2.      תומר פרסיקו מדיטציה יהודית: התפתחותן של תרגולות רוחניות ביהדות זמננו,
3.      מור אלטשולר, חיי מרן יוסף קארו
4.      שניצר מימון, אונס בין הלכה למציאות- היחס לכפיית מין על נשים בקהילות יהודי גרמניה בימי הביניים

האקדמיה ללשון העברית
1.      תלמוד ירושלמי, קונטרס תיקונים מורחב
2.      תלמוד ירושלמי, מפעל המילון ההיסטורי, הדפסת שלישית עם קו'תיקונים מורחב
3.      ענייני התחביר שבכתאב אלתנקיח (ספר הדקדוק) לר'יונה אבן ג'נאח, דוד טנא
4.      שמעון שרביט, תורת ההגה של לשון חכמים
5.      אילן אלדר, לתולדת תורת הלשון העברית בימי הביניים  האסכולה האנדלוסית, 208 עמודים

בית אל
1.      הילה וולברשטין, איש כי יפליא, על ר'דוד הנזיר,
2.      ד"ר חנה קהת, ביחד, מדריך לבניית אינטימיות זוגית בריאה, 128 עמודים
3.      תחומין, כרך לז
4.      נעם ארנון, המערה, תגליות ומחקרים במערת המכפלה
כתר
1.      משה אידל, שלשלאות קסומות, טכניקות וריטואלים במיסטיקה היהודית, 277 עמודים
הוצאת אדרא
1.      יהודה ליבס, לצבי ולגאון, משבתי צבי אל גאון מווילנא, 408 עמודים
2.      משה חלמיש, הריטואל הקבלי- שילוב של הגות ומעש

The following titles were at the International Book Fair:

Gefen Books
1.      Georges Weisz, Theodor Herzel: A New Reading, 295 pp.
2.      Albert Londres, The Wandering Jew Has arrived, 203 pp.
3.      Shaul Meizlish,The Rabbinate in Stormy Days, The Life and Teachings of Rabbi Yitzhak Isaac HaLevi Herzog, The First Chief Rabbi of Israel
Urim
1.      Maimonides Between Philosophy and Halakhah, Rabbi Joseph Soloveitchik’s Lectures on the Guide of the Perplexed, Edited with and Introduction by Lawrence Kaplan, 256 pp.
2.      Yitzchak Etshalom, Between the lines of the Bible: Exodus:  220 pp. (reviewed here)
3.      Yitzchak Etshalom, Between the lines of the Bible: Genesis, 268 pp. Revised and Expanded
4.      Moshe Sokolow, Tanakh, And Owners Manual :Authorship Canonization, Masoretic Text, Exegesis, Modern Scholarship and Pedagogy, 219 pp. [Excellent]
5.      Rabbi Michael Broyde, A Concise Code of Jewish Law for Converts, 180 pp.
Pomerantz -Kodesh Books
1.      Mitchell First, Esther Unmasked, Solving Eleven Mysteries of the Jewish Holidays and Liturgy, 241 pp., Kodesh Press
2.      When God Becomes History: Historical Essays of R’ Kook Edited by Bezalel Naor,263 pp.
3.      Rabbi Haim Sabato, Seeking His Presence, Conversations with Rabbi Aharon Lichtenstein, 368 pp. [Excellent]


A Half Slave, Ber Oppenheimer, the Reliability of R’ Shlomo Sofer, and Other Comments

$
0
0
A Half Slave, Ber Oppenheimer, the Reliability of R’ Shlomo Sofer, and Other Comments
By Brian Schwartz

When I was in my early yeshiva years studying tractate Shabbos, I came across a Rashba which I found to be most intriguing.  During its discussion of the first mishna, the gemara in Shabbos 4a makes the statement, “וכי אומרים לו לאדם חטא כדי שיזכה חבירך,” which means, “do we really say to a person, ‘sin in order that your friend should merit?’” A notion which suggests that a person should not sin in order that others can fulfill a mitzvah. Tosafos[1] has a long discussion addressing the multiple places in the Talmud which seem to contradict this concept.  One of the sources discussed, is the mishna in the fourth chapter of Gittin. The mishna states that if one owns a חצי עבד חצי בן חורין, (a half slave half free man, a phenomenon which happens when two partners own a slave and one partner frees him of his share), one must free him on the account that as a half slave he cannot fulfill the mitzvah of procreating, as a half slave cannot marry a slave or a free woman.  Tosafos also notes that freeing a slave is a transgression of the positive commandment of לעולם בהם תעבודו, as expressly stated previously in Gittin 38b.  Tosafos asks, how can a master be obligated to free his half slave so that the half slave can fulfill his mitzvah of procreating, does that not contradict the above statement in Shabbos of וכי אומרים לו לאדם חטא כדי שיזכה חבירך by violating a positive commandment? 

The Rashba[2] answers this question with the novel idea that the commandment of לעולם בהם תעבודו doesn’t apply to a half slave. Therefore, in this situation one isn’t transgressing any commandments when enabling someone else fulfill a mitzva. The problem with this approach is that there seems to be a gemara in Gittin 38a which suggests otherwise:
"ההיא אמתא דהות בפומבדיתא דהוו קא מעבדי בה אינשי איסורא אמר אביי אי לאו דאמר רב יהודה אמר שמואל דכל המשחרר עבדו עובר בעשה הוה כייפנא ליה למרה וכתיב לה גיטא דחירותא רבינא אמר כי הא מודה רב יהודה משום מילתא דאיסורא ואביי משום איסורא לא האמר רב חנינא בר רב קטינא אמר ר'יצחק מעשה באשה אחת שחציה שפחה וחציה בת חורין וכפו את רבה ועשאה בת חורין ואמר רב נחמן בר יצחק מנהג הפקר נהגו בה .”
“There was a slave-woman in Pumpedisa, with whom men did sinful acts.  Abaye said: Were it not that Rav Yehuda has said in the name of Shmuel, that anyone who frees his slave transgresses a positive commandment, I would force her master, and he would write her a contract of freedom.  Ravina said:  In such a case Rav Yehuda would agree because of the sinful acts.  And Abaye, would not agree due to sinful acts?  Did not Rav Chanina Bar Rav Ketina say in the name of R’ Yitzchak:  There was once an incident involving a woman who was a half slave-woman and half free-woman, and they forced her master, and he made her a free woman; And Rav Nachman Bar Yitzchak said, men acted with her in a promiscuous manner.”
The gemara clearly suggests that if it wasn’t for the promiscuity of the half-slave woman, freeing her would be forbidden under the positive commandment of לעולם בהם תעבודו, clearly contradicting the Rashba.  This question bothered me very much, so I began a search through the acharonim[3] to see if anyone dealt with this problem.  While I was perusing through the yeshiva’s library, I happened upon an old torn up copy of the Chiddushei Maharam Barby by R’ Meir Barby, the Av Beis Din of Pressburg before the Chasam Sofer and R’ Meshullam Igra.  R’ Barby asks the question in the name of one of his students and attempts to give an answer[4].  At the time, I gave no specific significance to this source, other than the fact it was the earliest mention of this question that I could find.  I continued to gather sources until I found this question asked in the sefer Mei Be’er.  The Mei Be’er was authored by Ber Oppenheimer, a resident of Pressburg and a talmid chacham.  What is so interesting about this sefer is that Oppenheimer corresponds with many of the gedolim of his time.  Examples include; R’ Shmuel Landau, R’ Baruch Frankel Teomim, R’ Moshe Mintz, R’ Mordechai Banet, R’ Yaakov Orenstein, and many others[5].  All these personalities do not hold back on writing titles and honorifics to Oppenheimer that would suit any other great rabbi of their time. 

After a response to the above question from the author of the Ketzos Hachoshen[6], Oppenheimer writes that he found this question in the name of one of R’ Meir Barby’s students,  in the newly printed Chidushei Maharam Barby, and that student happened to be Oppenheimer himself.[7]  From there he proceeds with his own answer.  Here is the title page of the Mei Be’er:


While I was discussing this question with one of my rebbeim in yeshiva, I brought up the topic of the Mei Be’er and how the sefer impressed me with all the correspondence with the gedolim of the time.  To my surprise, my rebbe told me that R’ Moshe Sofer, known as the Chasam Sofer after the seforim he authored, supposedly quipped about the sefer"מי באר לא נשתה" (a pun of the verse in Bamidbar 21:22).  This tidbit of information intrigued me to learn more about Ber Oppenheimer, and to find out if there was any truth to the hearsay of what the Chasam Sofer allegedly said. 

Ber Oppenheimer

            Ber Oppenheimer, a descendant of the famous R’ Dovid Oppenheim, was born in 1760 to his father Yitzchak in Pressburg.  Together with his brother Chaim, young Ber went to study in the Yeshiva of Fürth.  Sometime later, Oppenheimer left Fürth for Berlin so that he could fulfill his desire to learn secular knowledge.  When he completed his studies in Berlin, he returned to Pressburg where he would become one of the leaders of the community.

            In 1829, Oppenheimer published his seferMei Be’er.  Besides for the Mei Be’er, Oppenheimer published material in the Bikkurei Haitim and Kerem Chemed journals, and in 1825 he printed a prayer service in Honor of the ascension of Caroline Augusta of Bavaria to the Austrian throne[8].  Oppenheimer certainly was a maskil, though it seems he was traditional enough for all the gedolei hador he corresponded with.  The question is, what exactly did the Chasam Sofer think of him?  Did he know something the other gedolim did not, being that he lived in the same community as him?  In the Mei Be’er, there are a few teshuvos from the Chasam Sofer to Oppenheimer[9]. Devoid of of any titles and praise for Oppenheimer, the Chasam Sofer’s teshuvos to him leave off an impression of a seemingly cold relationship compared to his other correspondents; however, from this alone one can hardly gauge exactly what the Chasam Sofer really thought of Oppenheimer. 

            The start of the trail begins with the line "מי באר לא נשתה" that the Chasam Sofer allegedly said.  I found several sources which report the Chasam Sofer as the originator of the line[10], but without any context.  One source, R’ Shimon Fuerst in the preface to his Shem MiShimon,[11] does make a story out of it.  He tells of a story where once Oppenheimer came to speak to the Chasam Sofer in the latter’s house.  Sofer’s sons, R’ Shimon and R’ Avraham Shmuel Binyomin (the Ksav Sofer), noticed that their father made him wait a very long time.  They objected to their father’s treatment of Oppenheimer; protesting that it was not right to keep a talmid chacham such as Oppenheimer waiting so long.  Their father replied that every time Oppenheimer comes to speak to him in learning, it causes him bittul torah, since afterwards he must learn for a half hour in a musar sefer - since Oppenheimer's head is full of heretical books.  Fuerst continues with another anecdote: once a talmid in his yeshiva asked a question to the Chasam Sofer, and when Sofer realized it was taken from the Mei Be’er, he then told the talmid, "מי באר לא נשתה”. 

            There are other reports of similar reactions and encounters of the Chasam Sofer with an anonymous talmid chacham from Pressburg who happened to also author a sefer.  I think we can safely assume that the intended person is Oppenheimer. 

            R’ Yitzchak Weiss of Varbó, writes to R’ Yosef Schwartz in the latter’s biographical anthology of the Chasam Sofer, Zichron L’Moshe[12], of a story he heard from his uncle, R’ Yaakov Prager.  In 1828, the Ra’vad of Pressburg, R’ Mordechai Tausk, was making a siyum hashas.  Tausk never liked making long pshetlach, so he prepared his dvar torah on just the last page of tractate Niddah.  However, the Chasam Sofer was present, and he started himself to say a large pilpul, explaining Tausk’s thesis, based on the references Tausk prepared.  Also present at the time, was a great talmid chacham who wrote a sefer, though a heretic.  In middle of his pshetle, the Chasam Sofer turbulently cried out, “ מה מועילים כל החידושים וחילוקים, העיקר הוא ליראה את השם הנככד והנורא ית״ש להיות על כל אדם מורא שמים מפחד הי״ת והדר  גאונו,"ואמר תוכחה נוראה בזה.
            
Though here Weiss chose to keep this talmid chacham anonymous, in his Alef Kasav[13] he identifies him as Oppenheimer.

            R’ Akiva Yosef Schlesinger in his Lev Ha’Ivri[14]tells of a story where the Chasam Sofer gave a eulogy. In attendance was “an important person, who was also a great talmid chacham and a great apikores.” During the eulogy, the Chasam Sofer quoted a gemara.  This talmid chacham proceeded to comment to his friends that there is no such gemara.  When someone by the name of Sender Leib happened to hear what the talmid chacham said, he quickly ran home to get a gemara.  With his gemara in hand, Sender Leib waited outside the shul for the Chasam Sofer to finish the eulogy. “When this important talmid chacham and apikores, author of the sefer…” came out, Sender Leib called out to him in public, “you said it wasn’t a gemara, here is the gemara,” and before he could even look at the gemara, Sender Leib slapped him on the face. He says that he received a public humiliation for publicly humiliating the Chasam Sofer - and he never opened up his mouth like that again.

            R’ Schlesinger was from the extreme factions of Hungarian Jewry, and was not without controversy to say the least.  Before taking this story at face value, we should certainly recall that he has been accused of fabrications in his Lev Ha’Ivri by the kehillah of Pressburg, in the polemical Ktav Yosher V’Divrei Emes[15]; written against him and his father in law R’ Hillel Lichtenstein. 

            Another anecdote can be found in R’ Shlomo Sofer’s biography of his grandfather the Chasam Sofer, Chut Hameshulash[16].  Sofer recalls his father, R’ Avraham Shmuel Binyomen Sofer (the Ksav Sofer), telling him about a wealthy talmid chacham in Pressburg, who also wrote a sefer.  This talmid chacham would frequently visit his father the Chasam Sofer. Once, the Chasam Sofer told his son, “every time that man leaves the house I immediately learn mussar, for what comes out of that man’s mouth is impure.” 

            There is no doubt that Sofer is referring to Oppenheimer.  Besides for dropping the clues about the man that he was a wealthy talmid chacham who wrote a sefer, Sofer also divulges a few more clues in his footnotes[17] with another two stories he writes about this man. 

The first story is about a student of the Chasam Sofer from Moravia.  Before travelling home to visit, the student went to the Chasam Sofer, to ask him permission to leave and for a dvar torah, so he would be able to share with the rabbi of his hometown something he heard from his rebbe.  The student also stopped by the anonymous person’s house to see if he wanted him to get regards from the rabbi, who happened to also be the person’s relative.  When the student came to the man’s house, the man asked him for a dvar torah that he heard from his rebbi the Chasam Sofer.  The student told him what he just heard.  Shlomo Sofer goes on to tell the story of how this man stole the dvar torah from the Chasam Sofer and said it over as if it was his own.[18]

            Sofer revealed in this story that this man had a relative who was a rabbi of a town in Moravia.  Oppenheimer had two relatives that served as the rabbi of Dresnitz in Moravia, Chaim his brother, and his nephew, Chaim’s son whose name was also Ber.

            Sofer recalls a second anecdote about this man that he heard from his uncle R’ Shimon Sofer.  R’ Shimon heard from his father the Chasam Sofer, that while he was still a student of R’ Nosson Adler, this man was still a bachur who was learning close to Frankfurt.  R’ Adler warned his young protégé to stay away from the bachur, as he was from the “Avi Avos Hatumah.”

            As stated before, Oppenheimer was a student of the yeshiva of Fürth in his youth.  Fürth is not too far from Frankfurt, about 70km.  All these clues, certainly point to identifying Sofer’s subject as Oppenheimer.  However, the reliability of the Chut Hameshulash has been called into question many times before, and I will return to this issue later.

            Should we assume that the Chasam Sofer’s supposed contempt for Oppenheimer was a result of the latter’s knowledge and interest in secular subjects and haskalah?  The Chasam Sofer was on cordial terms with many learned maskilim such as, Wolf Heidenheim[19], Tzvi Hirsch Chajes[20], Shlomo Yehuda Rappaport[21], and Zachariah Jolles[22].  So, what was behind this perceived animosity, and is there any truth to it? 

            The most definitive biography of Oppenheimer was written by Isaac Hirsch Weiss in his memoirs, Zichronosai.  The relevant pages were not included in the original edition, and were later printed in the compilation, Genazim (Tel-Aviv,1961).  Weiss was the son-in-law of Ber Oppenheimer, the nephew of our subject who happened to bear the same name as him.  In his memoirs, Weiss gives a detailed monograph of Oppenheimer, which includes very interesting material about his relationship with the Chasam Sofer.

            Weiss confirms the existence of the disparaging remark against Oppenheimer’s sefer, and attributes it not to the Chasam Sofer, but to people who didn’t like him; while describing it in its original form of the verse, "לא נשתה מי באר".  However, also according to Weiss, the Chasam Sofer wasn’t exactly Oppenheimer’s best friend either. 

Weiss describes a cold relationship between the Chasam Sofer and Oppenheimer. To Oppenheimer’s face he was pleasant and cordial, but behind his back he would badmouth him.  Weiss is baffled by the Chasam Sofer’s conduct towards a talmid chacham like Oppenheimer, especially since Oppenheimer was one of the original supporters of the Chasam Sofer, and his son the Ksav Sofer after him, for the position of rabbi of Pressburg.

What was their point of contention?  Weiss heard from Oppenheimer himself that though the Chasam Sofer did not approve of his affinity towards secular subjects, the main reason the Chasam Sofer held a grudge against him was because he supported educational reforms; mainly by being involved in establishing a school in Pressburg, the Primaerschule, which taught secular subjects.  There were two attempts to establish the Primaerschule during the Chasam Sofer’s tenure in Pressburg.  The first attempt in 1811 was met with failure, however the proponents of the Primaerschule succeeded with their second attempt in 1820[23]

One interesting remark about Oppenheimer was made by Leopold Greenwald in correspondence with Meir Herschkowitz in Hadarom[24].  There, Greenwald writes to Herschkowitz that Oppenheimer was known as an informer.  Though Greenwald gives no basis for this accusation, what he is probably referring to is the attempt of the maskilim to shut down the Yeshiva of Pressburg.  In 1826, the Rosh Hakahal Wolf Breizach and his fellow maskilim, protested to the government authorities that the education offered by the Pressburg Yeshiva was insufficient, leaving its students uneducated and boorish.   This accusation prompted the government to ask a series of questions on the nature of the studies which took place in the yeshiva.  The Chasam Sofer gave a written reply, answering each question point by point.  The maskilim then followed up with a rebuttal to the Chasam Sofer’s answers[25].  By just reading the content of the rebuttal, one realizes how radical these maskilim really were and what the Chasam Sofer had to deal with.  The government authorities then proceeded with an ultimatum; the yeshiva was to shut down within two weeks. Ultimately, the decree was rescinded through the efforts of one of the members of the Pressburg community.    

What was Oppenheimer’s role in all of this?  Though he was involved in opening the Primaerschule, to my knowledge there is no evidence that he was also involved in the effort to close the yeshiva.  As stated before, Oppenheimer certainly was a maskil.  Nonetheless, I find it difficult to classify Oppenheimer as a radical maskil who would have had such a rabid disposition against the yeshiva as to try to close its doors, like the maskilim who almost succeeded in doing so.   One need only to point to his Mei Be’er which shows his great love for learning in the traditional sense, and the fond relationships he shared with the premier rabbis and talmudists of his time.  Another episode which reveals his true predilections, was his involvement with the selection of a replacement for R’ Moshe Mintz, the previous rabbi of Obuda, who passed away in 1831.  Two of the candidates for the position were R’ Tzvi Hirsch Chajes and R’ Aharon Moshe Taubes, author of the Karnei Re’aim[26].  

One would think that if Oppenheimer were such an ardent maskil he would support someone like Chajes, who not only was a friend of Oppenheimer[27], but was also a maskil himself.    However, in a letter to Shlomo Rosenthal, Shlomo Yehuda Rappaport writes much to his surprise and chagrin, that Oppenheimer supported Taubes[28].  Taubes was a traditionalist rabbi of the old school, and Oppenheimer’s support for his candidacy shows he was far from the radical maskilim of his day who wanted to totally remove the old guard of rabbis and replace them with new enlightened ones.

Another reason I find it hard to believe that Oppenheimer wanted to shut down the Yeshiva of Pressburg, is the fact that there is a Michtav Bracha from Oppenheimer printed in Ber Frank’s Ohr Ha’Emunah Part II, which was printed in 1845, almost 20 years later.  Ber Frank was a close confidante of the Chasam Sofer and an integral part of the Pressburg community.  Frank was the shamashsofer, and shochet, of Pressburg, and wrote sefarim on practical halacha and hashkafah in German for the masses[29].  If Oppenheimer was involved in closing the Pressburg Yeshiva, I find it very hard to believe that Frank would oblige himself with a letter from Oppenheimer in one of his sefarim

            However, the most convincing piece of evidence to me, is a teshuva from the Ksav Sofer filled with respect and praise for Oppenheimer[30].  It is unthinkable to me that the Ksav Sofer would have anything pleasant to say about someone who would have shut down the great institution which he inherited from his father[31]

So, what prompted Greenwald to accuse Oppenheimer of being an informer?  The main source for Greenwald in his account of the Primaerschule controversy and the attempt to close the Pressburg Yeshiva, is R’ Yechezkel Faivel Plaut’s Likutei Chever ben Chaim[32].  As stated earlier, there were two attempts to establish the Primaerschule in Pressburg; in 1811 which failed, and in 1820 which was successful, and thereafter in 1826 was the effort to close the yeshiva.  Plaut correctly dates the first attempt to 1811.  However, he mistakenly writes that the second attempt to open the Primaerschule took place in 1826, the same time as the effort to close the yeshiva. This chronological mistake, which was also repeated in Shlomo Sofer’s Chut Hameshulash[33], probably led to the conflation of the two events by Plaut and subsequently by Greenwald[34], leading Greenwald to think that the same people that were involved in establishing the Primaerschule, were also involved in the effort to close the yeshiva.  Thus, concluding that just as Oppenheimer supported the Primaerschule, he must have also supported closing the yeshiva. 

Another proof that Plaut and Sofer’s version of events is inaccurate, is apparent from their recounting of what happened to all the supporters of the Primaerschule.  Both Plaut[35] and Sofer[36] tell us that in reaction to the events of 1826, which according to them included the opening of the Primaerschule, the Chasam Sofer gave a sermon whereby he preached that sinners who lead others astray do not deserve G-d’s mercy in this world; finishing off the sermon with a prayer that all the evildoers should be destroyed[37].  The Chasam Sofer’s words made a profound impression on his audience and in heaven, as all those who were involved in the Primaerschule did not live out the year. 

We have already mentioned that Oppenheimer was a supporter of the Primaerschule, yet he certainly continued to live on, as is evident from the printing of his Mei Be’er in 1829.  In fact, Oppenheimer died in 1850 at the ripe old age of ninety, outliving the Chasam Sofer by eleven years.  Thus, we must conclude that the sermon the Chasam Sofer gave in 1826 was not a response to the Primaerschule[38], but to the attempt at shutting the doors of his yeshiva.  Indeed, Wolf Breizach died in August of 1827, within a year of the Chasam sofer’s sermon.

The reliability of R’ Shlomo Sofer

Shlomo Sofer continues the story, by telling us that one of the people that opposed the Chasam Sofer realized his mistake; as he saw how all those who antagonized the latter started dying off one by one.  In fear and remorse, this person fled to Vienna from where he sent a letter to the Chasam Sofer, begging him for forgiveness and to pray for him so he shouldn’t meet an untimely demise like the rest of his friends.  The Chasam Sofer replied, “I have you in mind when I say ולמלשינים אל תהי תקוה,” and it wasn’t long until this person died like the rest of his friends.

Isaac Hirsch Weiss[39] takes issue with this part of the story, saying that only a fool would believe that someone as righteous as the Chasam Sofer would reject so cruelly someone who was trying to do teshuva.  He goes so far as to say that even if the story were true, it would be an egregious sin to publicize it, giving him cause to lament over the character and temperament of Shlomo Sofer who wrote the biography of his grandfather.  Earlier, Weiss derides the Chut Hameshulash as being filled with silly stories that no rational person would believe. 

Isaac Hirsch Weiss was not the only one to criticize Shlomo Sofer and his works.  No one less than Simcha Lehman, daughter of the Chasam Sofer, was reported to have said that her nephew’s biography of her father is filled with exaggerations[40].  

R’ Shlomo Zalman Ehrenreich claims[41 ]that Sofer intentionally left out his grandfather R’ Avraham Yehuda Schwartz, author of the Kol Aryeh, from a list of students of the Chasam Sofer that Sofer made in his Iggerot Soferim[42].  Ehrenreich attributes this omission to a familial dispute between Sofer and descendants of the elder Schwartz.  Shlomo Sofer was rabbi of the town of Beregszász, where some of the Schwartz family also resided.  Apparently, they did not get along.[43]

Leopold Greenwald[44] not only accuses Sofer of deliberate omissions by the latter in his works, but also of intentional distortions, exaggerations, and fallacious story telling[45].  He specifically takes issue with Sofer’s portrayal of a strained relationship between R’ Azriel Hildesheimer and the Ksav Sofer, when not only was Hildesheimer chosen from a plethora of many other rabbis to eulogize the Ksav Sofer upon his death, the kehillah of Pressburg even postponed the Ksav Sofer’s burial for two days, awaiting Hildesheimer’s arrival[46]. Hardly something that would be done for someone supposedly in a strained relationship with the deceased[47].  Sofer makes no mention of any this when he describes his father’s funeral in his Chut Hameshulash

I couldn’t verify that the reason that Ksav Sofer’s burial was postponed was to wait for R’ Hildesheimer to arrive; however, it is true that Shlomo Sofer only specifically mentions his brother Yaakov Akiva as giving the first eulogy and leaves the rest of the eulogizers anonymous.  Nonetheless, in my opinion I don’t think the omission of Hildesheimer is so problematic.  R’ Azriel Hildesheimer himself described the levayah[48], and he reports that there were five eulogizers; R’ Feish Fishman, R’ Yaakov Akiva Sofer, R’ Shlomo Zalman Spitzer the brother-in-law of the Ksav Sofer, Hildesheimer himself, and R’ Yosef Guggenheimer.  If we were to accuse Shlomo Sofer of intentionally leaving out Hildesheimer, then we would have to say the same about him leaving out his uncle, Shlomo Spitzer who he held in high esteem.  Though I’m not sure what Shlomo Sofer thought of Feish Fishman, who was a controversial figure among the more radical Hungarian rabbis for his German-language sermons, perhaps one could speculate that Sofer only mentions the first person that gave a eulogy and not the rest, so as not to make any mention of Hildesheimer or Guggenheimer.  But again, this is entirely speculation. 

Still, Sofer specifically says that his brother Yaakov Akiva gave the first eulogy[49].  If we were to read Hildesheimer’s list of the eulogizers as happening in the specific order in which he reported them, it would seem that in actuality the first eulogy was given not by Yaakov Akiva Sofer, but by Feish Fishman.  This would not be hard to believe, as there were many in the community that wanted R’ Feish Fishman to succeed the Ksav Sofer as rabbi of Pressburg over R’ Simcha Bunim Sofer, who eventually did succeed his father.  Hildesheimer was known to be a very meticulous person, but at the end of the day, he doesn’t specifically point out if he meant the list of eulogizers to be in the order that they actually happened.

            An allegation of forgery against Sofer was made by Shimon Zusman[50], grandson of R’ Yaakov Koppel Reich who was chief rabbi of Budapest from 1889-1929.  In the Igros Soferim, there is a letter of rebuke from the Ksav Sofer to his student R’ Reich, warning him not to pander too much to secular elements in his new position as Rabbi of Verbó[51].  Indeed, R’ Reich was known to be an educated and openminded person.  Shimon Zusman reports that when the Igros Sofrim first came out, R’ Reich commented about this letter to his other grandson R’ Dovid Tzvi Zusman, “I never received this letter, and I don’t believe that my master and teacher wrote me this letter.”

            Another charge of forgery against Sofer was made by R’ Chaim Elazar Shapiro of Munkacs, in his Nimmukei Orach Chaim[52].  I won’t get into the details of Shapiro’s accusations, as they have already been debunked by extant manuscripts of the letters he claims must be forged.  It should also be noted, that Shapiro got into a dispute with Sofer over certain charity funds and their appropriation[53].  

            So, are R’ Shlomo Sofer and his works, Chut Hameshulash and Igros Soferim reliable[54]?  Though there certainly is no proof of forgery on Shlomo Sofer’s part, can we still rely on his historical accounts?  Specifically, for our purposes, how are we to take the disparaging remarks about Ber Oppenheimer he claimed to hear from his father the Ksav Sofer in the name of his grandfather the Chasam Sofer, despite there being a responsum from the Ksav Sofer to Oppenheimer conferring upon Oppenheimer praise and respectable titles?

            In my mind, there are three ways to explain the seemingly contradictory remarks of the Ksav Sofer.

            The first possible approach is to consider Shlomo Sofer’s accounts as reliable.  Therefore, we must assume that just as the Chasam Sofer did not like Oppenheimer, though he showed no overt animosity toward him, as confirmed by Isaac Hirsch Weiss, so too the Ksav Sofer also shared his father’s opinion of Oppenheimer, and dealt with him in the same manner; overtly cordial with hidden contempt.

            There are other examples in history of rabbinical correspondence contradicting what the letter writer really thought of his recipient.  And though this seemingly goes against the dictum of chazal"אל תהי אחד [55]בפה ואחד בלב", I assume these people felt that this was overridden by another statement of Chazal"תעלא [56]בעידניה סגיד ליה", given the specific circumstances in which they had to address the correspondent.

            Two such examples come to my mind.  One is the correspondence between R’ Moshe Chaim Luzzato, the Ramchal, and R’ Moshe Chagiz, where Luzzato writes to Chagiz with utmost respect[57].  Yet when Luzzato writes to his rebbi R’ Yeshaya Bassan, his opinion of Chagiz is revealed to be that of extreme contempt[58].  This is understandable, given that Luzzato was being persecuted by Chagiz, for what Chagiz felt was Neo-Sabbateanism. 

            However, the second example really sticks out to me, as it is of the Chasam Sofer himself.  There is a famous teshuva from the Chasam Sofer to R’ Moshe Teitelbaum, where the Chasam Sofer tries to alleviate some perceived strife between them which he heard of from the town of Potok, due to their differences; as Teitlebaum was a chassid and the Chasam Sofer a misnaged[59].  The Chasam Sofer is filled with praise and admiration for Teitelbaum, even as he acknowledges their differences, as you can see for yourself here:


            This letter is dated the 28th of Sivan 5578, or July 2, 1818.  The explanation to what prompted the Chasam Sofer to write to Teitelbaum, can be found in an earlier letter that he sent to the community of Potock, on the 12th of Elul of that year, or September 13th.  It can be found in the Shu”t Chasam Sofer Hachadashos, #54:


            Sometime after the Chasam Sofer wrote to Teitelbaum, on the 13th of Shevat 5579, or February 9th, 1819, he wrote another letter to two of his students who lived in Ujhely, the same town that Teitelbaum was rabbi.  In the letter, the Chasam Sofer reveals to his students what he really thought of Teitelbaum, and the true intentions behind his laudations.  The letter can be found in the Kovetz Tshuvos Chasam Sofer, #36:


            So perhaps we can suggest that the Ksav Sofer’s opinion of Oppenheimer differed from what he put in writing, just like his father before him.  However, I think that though the Chasam Sofer didn’t show any contempt for Oppenheimer in his letters to him, he was still cold, as pointed out before.  The Ksav Sofer on the other hand is overtly warm and respectful with Oppenheimer.  Consequently, I still find it hard to believe that the Ksav Sofer held Oppenheimer in contempt. 

            A second possible approach to this dilemma, is to again take Shlomo Sofer’s account at face value.  However, although the Ksav Sofer relayed to him the disparaging remarks of the Chasam Sofer against Oppenheimer, we must conclude that his opinion of Oppenheimer was different from that of his father’s contemptuous view.  Especially considering that the Ksav Sofer’s teshuva to Oppenheimer was written a few months after he was elected to succeed his father as rabbi of Pressburg.  As we earlier noted from Isaac Hirsch Weiss, Oppenheimer was a supporter of the succession of the Ksav Sofer.  Perhaps because of his support, the Ksav Sofer felt particularly grateful to him at the time. 

            The third viable approach would be to consider Shlomo Sofer’s remarks regarding Oppenheimer as unreliable, and his report in the name of his father fabricated.  What pushes me more to this approach than any other, is the combination of the teshuva of the Ksav Sofer to Oppenheimer and one other peculiarity which I found in the Chut Hameshulash

            In his biography of the Chasam Sofer, Shlomo Sofer copies for us the original Shtar Rabbanus that the Chasam Sofer received at the start of his tenure as rabbi of Pressburg.  Accordingly, at the end of the document, all the names of the signatories are present, or so it seems.  Comparing the version found in the Chut Hameshulash with the one in Likutei Teshuvos Chasam Sofer, reveals a glaring omission. Here is how Shlomo Sofer presents the Shtar:



Here it is in Likutei Teshuvos Chasam Sofer:


As you can see in the bottom of the middle column, Ber Oppenheimer was one of the signatories.  This also verifies Isaac Hirsch Weiss’s report I mentioned earlier, that Oppenheimer was a supporter of the Chasam Sofer taking the position of Rabbi of Pressburg.

            Here is a picture of the actual manuscript where you can still make out Oppenheimer’s signature:


             With a reputation for purposely omitting facts already preceding him, it does not surprise me that Sofer would also omit Oppenheimer’s name from the Shtar Rabbanus of his grandfather, given that it does not follow the narrative he wishes to portray, as evident from negative reports he gives of Oppenheimer.

            Whatever the truth may be, one thing is for sure; Ber Oppenheimer was a talmid chacham who was respected by most of the gedolei hador of his time, who had his differences with the Chasam Sofer.

Miscellaneous Ha’aros

I’d like to end off with a few divrei torah.  While I was busy with this post, Shavuos past, and like every year I read the relevant Mishna Berurah which I could never understand. Regarding the custom of eating dairy on Shavuos, the Mishna Berurah at the end of siman 494 gives a reason in the name of an anonymous gadol.  Since klal yisroel recieved the Torah on Shavuos, by default they also excepted all 613 commandments, for according to R’ Sa’adya Gaon[60] all 613 mitzvos are included in the ten commandments.  Along with that came the commandments of kosher food; shechitanikur, no blood, salting, and the need to have kosher utensils.  Thus, it was much easier at the time to forgo cooking and just eat dairy, as none of the above laws really apply.

This reason makes absolutely no sense to me.  Without getting too involved in the topic, I think that any person who’s learned through shas and chumash, even in just a cursory manner, knows that the whole torah and everything in it was not given all at once at Sinai; there is a chronology to the giving of taryag mitzvos.  I will just quote the Ramban in his hasagos to the Sefer Hamitzvos[61]:
"והנה, שתי פרשיות בתורה ובהן מצות רבות ולא נאמרו למשה בסיני, אלא לאהרן נאמרו ולא בסיני, פרשת שתויי יין ופרשת משמרות כהונה ולוייה ומתנות כהונה ולא חשש להוציאם מן החשבון הזה. ומצות רבות לא נאמרו בסיני אלא בשעת מעשה, כגון דין מקושש ובנות צלפחד ולא חששו לכך, וכו'."

The Chazon Ish also has a discussion on the chronology of the mitzvos, in Orach Chaim #125.  So, needless to say, suggesting that bnei yisrael by matan torah were concerned with all the laws of kashrus, is simply anachronistic.  Those laws were only given afterwards. 

Also, when Sa’adya Gaon suggests that all the mitzvos are included in the ten commandments, that’s not in a literal sense, but taxonomical; all the mitzvos can be divided under ten categories under the rubric of the ten commandments.

I found another interesting tidbit in the Alfei Menashe part I, from R’ Menashe Ben Poras of Ilya, where he rails against a pshat which suggests that עם קשה עורף is a good character trait:



What I find most interesting is that after condemning this notion by saying it only comes from the koach hadimyoni[62], he brings himself support by quoting the Vilna Gaon who said that the koach hadimyoni is a part of the evil inclination.  However, the Vilna Gaon himself in his commentary to Mishlei 10:20, explains עם קשה עורף as a good character trait!  See here:





[1] ד"ה וכי אומרים.
[2] ד"ה הא דאמרינן וכי אומרים.
[3] Here are the sources that I found at the time:  שו"ת עטרת חכמים אה"ע סי'ל"א, שו"ת טוב טעם ודעת מהדו"ק סי'רכ"ו, חידושי חת"ס פה ובגיטין ל"ח ע"ב, שו"ת באר יצחק אה"ע סי'א'ענף ח', שו"ת עונג יו"ט ס"ס נ"א, שיח יצחק חגיגה ב'ע"ב, נחלת יעקב להגאון מליסא פה, שו"ת כתב סופר יו"ד סי'קכ"ה, שו"ת בנין ציון השלם כרך ב'סי'קי"ט, שו"ת שואל ומשיב מהדורה תליתאה ח"ג סי'ל"ד, שו"ת מהר"ש ענגל ח"א סי'צ"ה, אור גדול סי'ח'אות ז'ד"ה ויתישב בזה, שו"ת משיבת נפש אה"ע סי'י"א, שו"ת ר"ש איגרת יו"ד סי'ל"ד,שו"ת הרי בשמים מהדו"ק ח"א סי'ל"ח, יד שאול יו"ד סי'רס"ז ס"ק נ', חידושי מהר"ם בנעט פה, שו"ת תירוש ויצהר סי'ל"ב.
[4] Gittin 41b, Tosafos ד"ה כופין here.
[5] Correspondence with Oppenheimer can also be found in Shu”t Noda Beyehuda Yoreh, De’ah Mahadura Tinyana here, #64, Shu”t Meshivas NefeshYoreh De’ah #67 here, Shu”t Yehudah Ya’aleh, Orach Chayim #147 HereShu”t Toafos Re’eim, Orach Chayim #9 here,  See also Shu”t Ein Habdolach #4 here where R’ Chaim Tzvi Manheimer gets sharp about Oppenheimer, though he still prefaces his name with Moreinu Harav.
[6] P. 8b here.
[7] P. 9b here.
[8] Hochgefühle bey der glorreichen Feyer der Krönung Ihrer Majestät, (Vienna 1825).
[9] #13, #39, and #103.
[10] See Leopold Greenwald, Otzar Nechmad, p.73 fn. 1, Arim V’Amahos B’Yisraelpart VII, p.74, Shlomo Zonnenfeld, Ha’Ish Al Hachoma, p.109, Shmuel Eliezer Stern, Sneh Bo’er B’Aish, p.66 fn.20.
[11] Vol. 2, P.18.
[12] P.96, here.
[13] P.25 #43.  Weiss also changes the year the story happened in to 1833.
[14] (Jerusalem 1924), part I, p.75b here.
[15] Printed by Efraim Deinard in Shibolim Bodidos, p.49 here.
[16] P.23a in the Munkacz edition here.  There were three editions of the Chut Hameshulash printed by Sofer, with the final edition being called Chut Hameshulash Hachadash due to the additional material not found in the previous editions.
[17] Ibid p.23b, here.
[18] Michael K. Silber, in his dissertation, Roots of the Schism in Hungarian Jewry, chapter2 p.26, writes similarly that there was tension between the Chasam Sofer and Oppenheimer, because of the latter supposedly stole from the former’s chidushim.  Though in his notes Silber references the Chut Hameshulash here, in the actual body of his text he brings proof from the language the Chasam Sofer uses in a short teshuva to Oppenheimer in the Mei Be’er #39, where he seemingly hints to this when he says, "גם אני אמרתי כן בחידושי לב"מ" .  Yet, I see no reason to believe the Chasam Sofer was suggesting anything of the sort by using this language, which is just a way of approving the other’s thoughts. See Shu”t Chasam Sofer Choshen Mishpat at the end of #118, where he uses the same language to R’ Meir Ash, here.  See also ibid. Even Haezer part I, #152 here, where R’ Akiva Eiger also says as such.
[19] See Shu”t Chasam Sofer, Orach Chayim #9, and ibid., Choshen MIshpat #79
[20] See ibid., Orach Chaim #54, 79, 140, and 208, and ibid., Yoreh De’ah, #6
[22] See Shu”t Chasam Sofer, Choshen Mishpat, #205, Kovetz Teshuvos Chasam Sofer, #44 and 64, Teshuvos Chasam Sofer Hachadashos #33
[23] For a thorough treatment of the events surrounding the Primaerschule, see Michael K. SilberRoots of the Schism in Hungarian Jewry, (Hebrew University, 1985) ch.2
[24] Hadarom, no.5-6, pp. 122-123
[25] See Leopold Greenwald, Otzar Nechmad, pp.72-77 here.
[26] See Meir Hischkowitz, Rebbi Tzvi Hirsch Chayos (Mossad Harav Kook, 2007), pp.91-92
[27] See Shu”t Moharatz #47, Here
[28] Leopold Greenwald, Toldos Mishpachas Rosenthal, pp. 38-39 here.  Rappaport accuses Taubes of joining the ranks of the chasidim, and for this he can’t fathom Oppenheimer’s support of Taubes, "אכן אשר אתפלא קצת הוא כפי ששמעתי גם החכם ר'בער אפענהיימער מפר"ב הוא מתומכי ר'משה טויבערש ומבלי דבר על תכונת הדוב הזה, הלא מדבר זה לבד יודע דרכו, כי מה מצא הוא באיש לחשבהו ראוי לעזרו וסעדו לעלות במעלה כזאת? " I find Rappaport’s remarks about Oppenheimer particularly interesting, given the fact that a little over a year before in 1830,  there was a rumor that Oppenheimer advocated for Rappaport to take over the recently vacated position of chief rabbi of Moravia after R’ Mordechai Banet passed away.  See the letter from R’ Yaakov Orenstein to the Chasam Sofer in Igros Sofrim, letter #50, where he asks if there was any truth to this, here.
[29] Here is his picture:


In the Toldos V’Chidushei Rebbi Menachem Katz Prostitz (Bnei Brak, 1990), there is also a biography of Ber Frank, who was the father-in-law of Prostitz.  Here is the title page:  


Not surprisingly, this picture was not printed in this sefer, probably because it does not fit the standard Bnei Brak narrative of what a Jew is supposed to look like.  And though the biographer is meticulous enough to list all of Ber Frank’s publications, whether extant or not, and to list and print the text of all the haskamos and michtivei bracha, he conveniently leaves out two; the michtav from the reformer Leib Schwab printed in Frank’s Ohr Haemunah part Ihere, and the michtav from the maskil and poet Meir Letteris, in his Ohr Haemunah part IIhere.  Frank is also famous for producing the picture of the Chasam Sofer and disseminating it to support the marriage of his daughter to Prostitz. For the story behind the picture, see Igros Sofrim pp. 27-28 here.  
[30] Shu”t Ksav SoferOrach chaim #115, Here.
[31] Hirschkowitz makes the same point, ibid. note 157.
[32] Hakdamah of Part II
[33] Pp.128-131 in the Jerusalem edition from Machon Daas Sofer
[34] In Otzar Nechmad ibid.
[35] Ibid.
[36] Ibid.
[37] See the version of this sermon presented in Drashos Chasam Sofer Part II, pp.648-652, here, and Yosef Naftali Stern’s footnote on p.650.  In his footnote, Stern asks the obvious question; how could the Chasam Sofer pray for the destruction of evildoers when this seemingly contradicts the gemara in Brachos 10a, where the gemara concludes that one should not pray for their death, rather one should pray that they should repent?  I would also add to that this contradicts the gemara in Brachos 7a, where R’ Yehoshua ben Levi concludes that it isn’t proper to curse evil people either, see Tosafos there too.  Though Stern answers this by concluding that the gemara’s dictum does not apply to those that lead others astray and cause others to sin, I’m surprised he doesn’t mention that the Chasam Sofer explicitly comes to this conclusion himself in reference to the gemara in Brachos, in an earlier sermon from 1806, found in the Drashos Chasam Sofer Part I, pp.275-276, here.  I also found that the Alshich in parshas Korach 16:28, also comes to the same conclusion.  Accordingly, this would also explain why birchas haminim which we say in shmona esrei doesn’t also contradict this gemara, as one could say that it was meant only for those minim that were חוטא ומחטיא את הרבים.  See also the Diyukim B’nuschei Hatefilah V’habrachos from the Vilna Gaon, printed in the back of the Shulchan Aruch, where he says that one should say וכל הרשעה and not עושי רשעה, as he references the gemara in Brachos.
[38] Yosef Naphtali Stern makes the same chronological mistake as Plaut in his footnote, ibid.
[39] Ibid.
[40] Olamo Shel Abba, (Jerusalem, 1983) p.67.  Here is her picture:

[41] Zichron L’Moshe P.5, here.
[42] Pp.89-95, here.
[43] See Naphtali Ben Menachem, B’Shaarei Sefer (Mossad Harav Kook) p.115.
[44] L’toldos Hareformatzian Hadatis B’Germania U’bUngaria (1948), p.73 fn.30, here.  Earlier on p.19 fn.38, he also takes issue with Shlomo Sofer writing that the Chasam Sofer allegedly said his son the Ksav Sofer knows how to learn better than himself.  Elsewhere, Sofer writes that the Ksav Sofer said that he learns how to learn from his son R’ Simcha Bunim, author of the Shevet Sofer.  Thus, one may conclude the obvious absurdity, the Shevet Sofer was a greater talmid chacham than the Chasam Sofer!
[45] Though not intentional, I found an example of Sofer telling an untrue story in his final edition (see above, fn.16), Chu”t Hameshulash Hachadash p.8a in the footnotes, or in the modern edition printed in Jerusalem, p.27.  Sofer tells a story he heard about R’ Zelmeleh of Volozhin, one of the prime students of the Vilna Gaon:  When the Vilna Gaon and hs talmidim were gathering signatures for the excommunication against the chasidim, they went to R’ Zelmeleh to ask him to sign on the document.  Much to their surprise, R’ Zelmeleh declined.  R’ Zelmeleh then proceeded to explain his refusal with a dvar torah; we find that Avraham stopped himself from slaughtering his son Isaac, when he heard the angel tell him to do so.  How could Avraham listen to the angel who said not to slaughter Isaac, when he heard directly from G-d himself that he must slaughter him?  R’ Zelmeleh concluded, “for one to not kill someone, a command from an angel suffices, but a command to go ahead and slaughter someone must be heard from G-d himself.”  R’ Zelmeleh continued, “though our master, Rabbeinu Eliyahu, is like an angel of G-d, in order to slaughter someone, we must hear it from G-d himself.”

When I first read this story, I gave a little chuckle.  Here’s why: You can clearly see on the right-hand column the signature of R’ Zelmeleh on the kol koreh of the cherem of 1781.






































The main character of this story was originally told as being R’ Refoel Hamburger, not R’ Zelmeleh of Volozhin.  Even so, in the torah journal Sharei Torah, part X, kunteres 1, #5, R’ Meir Dan Plotzky, while explaining that R’ Refoel Hamburger was no lover of chasidim, says he doubts the authenticity of this story.
[46] Interestingly, Greenwald criticizes this practice of postponing the burial to wait for eulogizers, in his Kol Bo Al Aveilus p.12, here.  Greenwald writes that it pained him to read in Der Morgan Journal Dec. 2, 1941, that after the death of a famous rabbi and gaon from Brooklyn early Friday morning, the burial was postponed until Sunday so more eulogizers and people could attend.  I assume Greenwald is talking about the levayah of R’ Moshe Soloveitchik which you can read about here.  Though, I don’t know why he would read about it almost a year later (R’ Moshe died in January).  R’ Simcha Soloveitchick died a few weeks prior to that issue of Morgan Journal, on November 16.  However, R’ Simcha died on a Sunday, not a Friday.
[47] Meir Hildesheimer makes the same point in Sefer Hazikaron L’Yechiel Yaakov Weinberg, p.18 fn.72.  He also adds that the Ksav Sofer pressured R’ Azriel Hildesheimer to become rabbi of Pressburg in a joint capacity with him.
[48] Tzefunos no.6, pp.63-66, Here.
[49] Ibid. p.338.
[50] See Shmuel Weingarten, Sinai no.74, p.92 fn.17.
[51] P.51-52, here.  Another interesting example of a rabbi giving rebuke to one of his peers, is the teshuva of R’ Yosef Shaul Nathanson to the son of R’ Shmuel Waldberg of Yaroslav, in Shu”t Shoel U’Mashiv, Mahadura Telisa’ah, part I #264, here.  Nathanson as an exception responds to the generic talmudic query of Yoel Waldberg even though it is not a pressing question of halacha.  Nathanson explains that he made this exception in order to foster a love for learning in Waldberg, so that he would leave his secular ways; simultaneously criticizing his father, R’ Shmuel, for being too involved in secular studies.  Indeed, R’ Shmuel Waldberg succeeded R’ Hirsch Chajes as Rabbi of Zolkiew, a city with very modern leanings, before his tenure at Yaroslav. Unfortunatley, Waldberg’s children became mechalelei shabbos (I don’t know if that includes the above mentioned Yoel), and in his later years Waldberg was filled with regret about his secular studies, railing against them in his sermons.  Waldberg authored many seforim on a plethora of subjects.  Here is his picture:

[52] Siman 243, here.
[53] See Yehuda Spiegel, Toldos Hayehudim B’Rusia Hakarpatis, pp.86-88.
[54] See Binyomin Shlomo Hamburger, Zichronos Umesoros Al Hachasam Sofer (Bnei Brak, 2013), pp.12-26 for a defence of Shlomo Sofer’s reliability.
[55] See Pesachim 113b.
[56] Literally, “Bow to the fox in its time.” Advice from chazal to act in a subordinate manner towards a person who is in an advantageous position.  See Megillah 16b.
[57] See Igros Ramchal, #10, “לגבר חכם בעוז נודע בשערים, לו שם בגבורים, גבור חיל במלחמתה של תורה עשיר מארי חיטיא קולע ולא יחטיא השערה, בר אורין ובר אבהן יאי ויאי כבוד מורנו ורבנו הרב משה חאגיש נר"ו “.
[58] Ibid. #12, “והשוטה הזה החאגיש, כאשר איש מדנים הוא, הודיע ביום כעסו גם בלא דעת ובלא השכל "
[59] See Drashos Chasam Sofer Part II, p.745, “אך מי שהגיע לכלל תכלית החסידות והפרישות ולא כחסידי הזמן ח"ו  " , here.
[60] This is apparent from the Azharos of Saadya Gaon, where he explains each mitzva, and under which commandment it falls.  See Rashi to Exodus 24:12 and Perushei Rabbeinu Sa’adya GaonMishpatim fn.2.
[61] Soresh Rishon
[62] lit. imaginary faculty, imagination

Zvi Hirsch Masliansky: Memoirs from the Hebrew Periodical Ha-Doar

$
0
0
Zvi Hirsch Masliansky:  Memoirs from the Hebrew Periodical Ha-Doar 
By Zviah Nardi

Introduction.
Zvi Hirsch Masliansky, known as “The National Preacher” (1856-l943), was a member of the Hibbat Zion movement in Russia from the time of its inception in l882, and served as its itinerant preacher in the early 1890s. After his expulsion from Russia in 1895, he went to the United States, where he became a leading figure in the integration of the mass immigration of Eastern European Jews to American life.
 He wrote memoirs of those two periods of his life in the l920s. Published in Yiddish in 1924, they were followed by a Hebrew version, for which the author was also responsible, in l929. The family has recently published an English translation: Memoirs; an account of my life and travels, Jerusalem, Ariel, 2009, which has been distributed to family and friends, as well as to leading libraries.
 In the l930s Masliansky wrote another memoir, which was published in installments in the Hebrew periodical Ha-Doar, mostly in vols. 13-14, 1933-5; four segments in vol. 15 and one, which has been translated into English and incorporated into the English 2009 book, in vol. 16 (1937).
 The focus of these memoirs is far more personal then that of the book. Here Masliansky describes his childhood, his education, the early stages of his career and his marriage. Other segments focus on various people he knew and loved back in Russia, including some great Rabbis and important public figures.
 Despite their literary quality and importance to social history, these memoirs, hidden in the large bound volumes of Ha-Doar, are even less known to the public than those published in the book. A number of excerpts from the Ha-Doar memoirs have been translated by Zviah Nardi (co-translator of the 2009 English book) for the benefit of family members. To the best of our knowledge, this is their first English version. The unpublished continuation of these memoirs in Masliansky’s handwriting is in possession of the family.
 We are most thankful to Eliezer Brodt of the Seforim blog for putting this partial translation on the web, and thus making it accessible to all interested in Zvi Hirsch Masliansky and in the life of the Jews in the Pale of Settlement in the late 19th century. We are also thankful to Moshe Maimon for bringing us together, and reviewing the excerpts. We hope to continue the translation of both the published and the hand written material in the future, and propagate them in the same fashion as the work continues.
 Finally, I would like to conclude with a personal note: In 2006, four of our progeintor’s descendants made the decision to publish his memoirs in an English version:  his grandsons James and Marshall Weinberg of New York and his great- granddaughters Zviah Nardi and Meira Nardi Bossem of Jerusalem. As these excerpts of his second memoir from Ha-Doar appear on the web, only two of us remain. My dear cousin-once-removed James Weinberg, a businessman and prominent Jewish leader, passed away in October 2013; my dear sister, Meira, just a year ago (on kaf-gimmel Tamuz). Meira was the first reader of both memoirs as the work progressed — a wonderful first reader and advisor.  We would appreciate the willingness of our readers to join us for a moment of thought about our dear departed.
 Zviah Nardi, Marshall Weinberg.
 
For further details contact znardi@bezeqint.net.


Excerpts from Masliansky‘s Second Set of Memoirs,
Ha-Doar, 1933-1935.


Ha-Doar vol. 13, 1933-4, no. 38, p. 724

Tachlith” – In search for a purpose in life.

(A Chapter from my Memoirs)


My days as a “Yeshivah Bochur  [student at a religious academy], those “days” devoid of goal and practical purpose, have come to an end.  I felt a growing aspiration to study at the modern, government-authorized Teachers’ Seminary in Zhitomir. I walked from Novogrudok to Pinsk, where I planned to board a ship headed for Kiev on the river Dnieper, and then walk from Kiev to Zhitomir.

Tachlith, Tachlith” [purpose, purpose] – this word sounded in my ears day and night, as I walked and as I sat, as I ‘lay down and as I got up’. What will be my purpose in life, what will become of me? I do not want Rabbi Yosel the Dayan [judge according to religious law] as a role model, nor do I want Rabbi Eliezer the preacher or the fanatical ascetic who tore the [modern Hebrew] novel “Ashmat Shomron” [by Avraham Mapu] to shreds. This problem gave me no rest and kept buzzing in my mind like the proverbial mosquito in the head of Titus. I had dwelled long enough among fanatic savages. I am a grown boy, fifteen years old, and back in my native town of Slutsk my mother, the elderly widow, is suffering hunger, and she and my orphaned brother of eleven years, are expecting my help. And what is my purpose in life? Tachlith! Tahclith!  -  the cry was echoing inside me at that time as I walked along the road.

I became weaker by the hour, and when I reached Mir, I felt that I should give my weak body and my swollen feet a rest; I shall rest and then continue my quest for a purpose.

I was drawn to visit the Yesivah,I so loved and adored, once more. I found this “molder of the nation’s spirit” in fine order. Hundreds of students were chanting their gemorrah lessons in loud voices. I found my cousin Avraham Yitzhak Masliansky[1] son of my uncle Arieh Leib there (I used to call him ABIM in my letters). Our meeting was one of loving excitement, as we had not seen each other since I had left Slutsk. He told me that my younger brother Avraham was in Mir as well, studying at the Talmud Torah [elementary school.] I was excited and moved to hear this, and soon hugged and kissed my brother, and yet I said to myself with a broken heart: “my miserable mother, you have lacked twice – a widow who is now also bereaved of her children; left behind by both your sons.”
My cousin ABIM and I went to visit our teacher Rabbi Chaim Leib[2]. He received me cordially and discussed various issues with me. I did not tell him my destination, as I did not wish to aggravate him. He suggested I return to the Yeshivahand promised to provide for all my needs. My heart was indeed inclined to accept his offer, but my mind reminded me “Tachlith!” I thanked him, he blessed me, and I left the Yeshivah, with a heart full of longing.

After two days of rest I took my wandering staff in my hand and put my sack on my back; my relatives escorted me to the main road where we kissed each other and parted in tears.

- - - - - - - - - - - - - - - -

Ha-Doar, vol. 14, 1934-5, no.1, pp. 8 – 9.
Pinsk
(a Chapter from “My Life.”)

Two Yeshivah students seeking a purpose in life are walking along the main road leading from Kapulya to Pinsk. They walked for six days and ‘in the seventh day’ they arrived in Pinsk; they came to this foreign city, where they had neither a relative nor ‘a redeeming kinsman,’ with sore feet but with courageous spirits and high hopes.  The city of Pinsk at the time excelled in its commerce more than any other city in Lithuania. Along the river Pina, a tributary of the Dnieper, its ships sailed to Kiev, Kremenchuk, Yekaterinoslav and Odessa. We immediately noticed the difference between Pinsk and the surrounding cities. The city was full of life and tumult, being the center of commerce for grain and lumber shipped to the south of Russia by boats and rafts.  Thousands of peasants bringing their commodities filled its streets causing this turmoil.

At that time there were a number of rich families living in Pinsk that were renowned throughout Russia. I am referring to the Luria, Zeitlin, Eisenberg and Greenberg families, all had among them learned men skilled in Torah and wisdom [secular studies]. The most illustrious family were the Lurias, descendants of Rabbi Shlomo Luria (the MaHaRSHaL) or of the Holy Ari [the mystic Rabbi Yitzhak Luria Ashkenazi.] They excelled in both looks and character, in their skills and in their communal work for charitable institutions, hospitals, Talmud Torah schools, orphanages and homes for the elderly. The head of the family at that time was the generous lady Haya’le Luria with her sons Moshe and David, and their sons Aharon and Isar and sons-in- law Moshe Haim Eliasberg and Jonah Simchovitch of Slutsk, all of them renowned Talmidei Chachamim [famous for their Jewish knowledge.]

Pinsk is divided into two cities – Pinsk and Karlin… 

- - - - - - - - - - - - - - - -

Suddenly I received a letter from Slutsk, informing me that my abandoned, widowed mother and my orphaned brother are suffering cold and hunger. And so, what was I to do?!

This was an awful quandary and I was totally hopeless. There were no Yeshivoth in Pinsk, and its residents were unfamiliar with the practice of “eating by days” [having Yesivahstudents eat in a different resident’s home each day], a practice I myself was sick and tired of. Traveling any longer without documents had become impossible [as the authorities were kidnapping men and boys for prolonged military service in the area.] My friend Benyamin bid me goodbye and returned to his native town of Poltava. Our parting was a heart wrenching sight. Little Jews, almost children, deserted and alone, hugging and kissing each other, weeping and sobbing on each other’s necks, separating from one another, devoid of hope to find their purpose in life…

Absentmindedly I entered a Jewish inn on the bank of the Pina River. The innkeeper, a man by the name of Katchinovsky, was educated and respected students of the Torah. He took one look at me and instantly liked what he saw. The inn served the rural Jews, the tavern leasers and operators, living in the countryside around Pinsk. One of the guests, a man of stature, had asked the inn keeper whether he knew of a young man, a Torah student, who would agree to travel to the village with him to be a melamed [teacher] for his children. It was summer, the first day of the month of Tamuz, with three months left for the school year; He was ready to pay thirty rubles for this period and to raise the salary for the next year, provided he was satisfied with the man’s performance as instructor and teacher for his children. The innkeeper turned to me and asked me if I would agree to go with the man? I agreed.

Two days later the villager Eliezer Rubinstein took me to his village of Harinich. He was a kind and honest man by nature, and regarded me as a son from the very first day, treating me in a loving and friendly manner: it was as though his heart foretold that in two years time I would be his son-in-law.

The trip from Pinsk to Harinich lasted for about four hours. On the way he started couching me in his own manner. He clarified that country life was simpler and healthier than life in the city. He proved ‘with signs and marvels’ that country people are healthier physically and of a more honest spirit than city folk. He advised me to get slightly more accustomed to physical work, to take long walks, gain strength and ride a horse. ‘He said and acted’[3]. A horse he had bought in Pinsk was running behind the carriage; he put me on the horse and I rode behind the wagon.
My heart was pounding rapidly for the first ten minutes – the heart of a Yeshivah student who had never touched a horse, and was suddenly studying the theoretical Talmudic issue of ‘the rider and leader’[4] in practice. But I made the effort, straightened my neck, raised my head and rode like a cossack in the regiment. He was surprised that I sat on the horse and rode securely, as though accustomed to doing so, and expressed his feeling with the Jewish proverb: “wer Torah, dort ist chochmeh!” [“Where there is Torah there is wisdom!”]

As we were traveling I started to understand what the world famous “Marshes of Pinsk” were. I had searched for them in Pinsk without success, for Pinsk itself is a fine and dry city – no swamps to be found in its streets, which stone-pavements are superior to those of the neighboring towns.  En route, however, I learnt the nature of the terrifying swamps of Pinsk.

These swamps have gained their widespread reputation for a good reason. They were large broad and deep, extending for hundreds of miles… The roads, covered with branches of Birch and Oak trees, were called “grebliyes’, and woe to the man or horse who took one slanted step and got their leg into the ‘grebilyeh’ branches.

I rode my horse with the utmost care and after a number of hours we reached a wonderful and beautiful place in the wilderness of the swamp – thick forests, green fields, planted gardens, pastures with sheep and cows grazing. Suddenly I saw a windmill far away, its large, broad wings spinning fast.

Reb Eliezer Rubinstein turned to me most happily and said: “Do you see, Hirsch’le, the mill, the house next to it and all these fields till the distant mountain? – All this is mine. We are now in our home in the village of Harinich.”


Ha-Doar, vol. l4, 1934-5, no. 4, pp. 61-62
In the Country
(A Chapter from “my Life”.)

It was evening. The sun was setting in the west, earth and sky kissed each other in a sea of molted gold; the mill and the small hills around it were glowing in red. The air was full of the delicate sounds of bells, the bells of herds returning from pasture. The farmers’ wives were waiting for the herds, pails in hand, while the dogs, who had spent the entire day with the flocks, were running and jumping towards them, barking happily as their work day had ended and the time for rest had come. Farmers, large and small, men and woman, all dressed in thick cotton shirts, barefoot and tired, were returning, group by group, from their labor in the fields to their small low houses covered with straw, there they were met by their virtually naked toddlers and children, who rushed into the arms of their mothers they had missed so.

“Good Evening!” called the head of the family, as he opened the door of his dwelling wide.

The mistress of the house with her children, who were waiting for their father and for the new teacher, surrounded me. Six pairs of lovely eyes measured me with their glances from head to toe.

Mrs. Devorah Rubinstein, a pretty and graceful woman of about thirty, stood by her husband and looked at me with a mother’s eye…

“Children!” – the head of the household turned to his sons and daughters, two boys and three girls, the oldest among them twelve years old, “say hello to your new teacher, he will instruct you and you are obliged to obey him and follow his orders.”

The children approached me respectfully and handed me their little hands, Yetta, the oldest, lowered her glance as she came to me, as though her heart told her that it would not be long  - in three years time[5]– before relationship would far exceed that of teacher and pupil…

I enjoyed my first meal and ate it with zest. For the first time in my life I felt that I was eating my own food. I then slept peacefully through the night. The next morning I examined my pupils and saw that the two boys had studied a bit, but the girls did not even know the [Hebrew] A-B-C. I started to work and within a number of weeks my pupils were doing well in their studies.

The rural Jews living near Harinich heard my praise from Reb Eliezer and came to see me. Some of them brought their small children who joined my pupils, so that my salary doubled. I was ever so happy when, for the first time, I sent my poor mother ten rubles. That was a holy and festive day for me and I shall never forget it.

And yet the question of “tachlith” remained unsolved – what will my life purpose be, what will my future hold? I am living here, in a remote and deserted village, far from the rapid pace of life, surrounded by peasants with whom I have no spiritual bond. They regard me as worthless, an idle person who does not really work for a living, and I – living here I shall forget everything I have learnt. I am but fifteen years old, what will my purpose in life be? I will grow and develop in body but when will I see to my soul and spirit…?

A Jewish tavern leaser in one of the villages not far from Harinich had a small library. His name was Reb Yitzhak Rutzky. He was a Torah scholar and knew Hebrew. After we got to know each other he was pleased with me and opened up his library so I could take whatever I needed. This encouraged me to continue my studies of the Talmud with great desire. But a complete Jew does not live by Talmud alone. I felt, that with all my proficiency in the Holy Writings my knowledge of Hebrew grammar and medieval literature, which I knew only by name, was lacking. I searched through the small library and found “The Guide to the Perplexed” and “The Principles” [by Maimonides], “The Kuzari” [by Yehudah ha-Levi] and “Chovot Ha-Levavot” [ by Behya ibn Pequda]. I fell upon these profound books overzealously and enjoyed their study. I asked Mr. Rubinstein to bring me three books I wanted from Pinsk: “Talmud Leshon Ivri” [a grammar of the Hebrew language by Judah Leib Ben Zeev], the Biblical book of Isaiah, translated into Russian by Yehoshua Steinberg, and “Sefer Ha-Brith.”[6] These books occupied much of my time and I did not go idle.[7]

I studied the “Talmud Leshon Ivri” most diligently from beginning to end, including the appendix by the poet Adam HaCohen Lebensohn, and became quite a grammarian writing notes on the margins of the book. The book of Isaiah in its Russian translation was extremely useful: I imitated the first generation of Maskilim [adherents of modern Jewish learning, Haskalah or Enlightenment] who learnt the German language from Mendelsohn’s translation and commentary of the Bible [Bi-ur], till I was able to read Russian with the help of a dictionary and thus read the great works of Russian literature in the original.

Sefer Ha-Brith“ (“The Book of the Covenant” which includes tenuous information in all the branches of science known at its time, carried me off to another world. Later on, however, I learnt that the author of the book was a Yeshivah student like me, who had never studied the natural sciences he was interested in, and yet wrote modestly: “And I shall now confront Master Copernicus.”

And yet, I am grateful to the author of this book. He was extremely important to me, a rural melamed, with no school, no guidance. He opened my eyes to see that there are sciences and important topics in this world that are worth learning.

My employer’s affection towards me grew daily. He would sit at the table while I taught my students and audit the lessons most eagerly; he secretly repeated the verses till he knew them by heart. He especially liked the sayings from the Book of Proverbs about “jealousy”, “hatred”, “lust”, and “honor”, but his favorite theme was “idleness”, for he detested the lazy with all his heart, and so he always liked to recited the 24th chapter of Proverbs out loud: ‘I passed by the field of a lazy man, by the vineyard of a man lacking sense. It was all overgrown with thorns; Its surface was covered with chickweed. And its stone fence in ruins. I observed and took it to heart; I saw it and learned a lesson. A bit more sleep, a bit more slumber, a bit more hugging yourself in bed, and poverty will come calling upon you, and want, like a man with a shield.’

When he finished reciting the original Hebrew he started translating it to Yiddish with the same chant and intonation I used with the students. He continued to “recite” these verses till we arrived at his mill, where he took me nearly every day after the lessons. He taught me how to adjust the wings towards the wind and how to help him inside.  I especially liked sitting in the mill during the evening hours, a highly suitable time and place to engage in thought and to recite the declinations of Hebrew verbs to the rhythm of the large grinding stones. And so I worked as a teacher by day and as assistant miller by evening.

Some evenings I would stay long hours at the mill, keeping the miller company till midnight. He was an elderly Catholic peasant, very loyal to his faith. He loved me and felt sorry for me, not being member to his religion. He told me as a fact that the Pope is immortal and that old age has no power over him. He is like the moon, born again every single month, and will never die.

The hours I spent with this innocent old man were amazing and mysterious. The silvery moon, the rustle of the wings of the mill, the noise of the large grinding stones as the aged man related his stories, his nonsensical, imaginative stories enveloped in secrets and mysteries. We pitied one another – he pitied me for my heresy and I him for the figments of his hallucinating spirit, which he believed in with all his heart.


Ha-Doar, vol. 14, 1934-1935, no. 5, p. 79
A groom living in his father-in-law’s home
(A chapter from “My Life”)

It was a bright pure spring day – the third day of the third month of the year 5734 (1874), my birthday – I am seventeen years old!  I finished teaching my pupils at noon. The sun stood high in the sky blessing the entire universe with majestic splendor.  My employer, Reb Eliezer Rubinstein, stretched out his strong warm hand, kissed me and congratulated me in honor of my birthday. He then took me by the arm and walked with me down the narrow path leading to the hay fields he had been leasing from the Pravoslave priests for more than twenty years. We reached a small lovely hill; the grown hay gave a pleasant scent; the grass was sparkled with blue and yellow flowers that seemed like little stars in the green sky beneath us.

We were walking very slowly when suddenly Mr. Rubinstein halted and started to recite his favorite verses from the Book of Proverbs: ‘I passed by the field of a lazy man, by the vineyard of a man lacking sense’ etc.  When he completed reciting the verses he held me by my right arm and looked at me lovingly for several minutes, then spoke as a man restraining his emotions.

“You know, Hirsch’le, that I love you very much, and so my words will come from a pure and loyal heart. You are seventeen years old today, may you live to a hundred and twenty, it is time for you to find “tachlith”, to seek a purpose in life. You, with all your talents, have not been destined from birth to be a melamed. And so I have a wonderful proposition for you, if God helps me to accomplish it: You should get engaged to be married to a kind hearted and pretty girl, daughter of honest and wealthy parents and become betrothed this very day. And next year, when you will be eighteen years old, you will marry at the very age established by our sages of blessed memory. If you take my advice I shall congratulate you on this very day and say ‘Mazal tov’ upon your engagement.”

He then was silent, looked me in the eye and awaited my answer. His innocent and kindhearted monologue made a great impression on me. Some minutes later I said: “Reb Eliezer, two sides are needed for a shiduch [match] and I’m but one. Where is the other side?”

“Quite so, my son!” he answered, “The other side is standing before you, and I am ready, and my eldest daughter, Yetta, agrees full heartedly, because she loves you. I shall not sing her praises in your ears, for I am her father, but I believe that you have eyes to see and a mind and brain to understand. You can see her beauty and understand that she shall be a ‘woman of valor’ and a ‘splendid crown’ on her husband’s head. She is fourteen years old, as lovely as an eighteen year old and as wise as a twenty year old. What then have you to say as it is the shadchen[match maker] who is speaking to you.”

“Yes, Reb Eliezer, you mentioned the word ‘tachlith’. Do you know that it was ‘tachlith’ that uprooted me, that tore me away from my studies and from city life and brought here to seek my livelihood?  The question of ‘tachlith’ is to become even more difficult now: what ‘tachlith’will we have now if I marry and have a family?”

“Yes, my son,” he answered, “you are right, but with God’s help I will find a solution to the problem. Open your eyes and see this entire plain that brings me a yearly profit that could easily support two families. I have leased all these fields for many years,we will both live and work together. You will no longer be a ‘melamed’, and I will build you a little house near mine and you will lack for nothing.”

Absentmindedly I put my small hand into his large one, and our eyes filled with tears of joy.

Overjoyed, my schadchan[match maker] and father-in-law returned home with me and with a cry of “Mazal Tov” that echoed through the entire house approached his wife, my mother-in-law, and said: “I congratulate you, Devorah’le.  Mazal Tov, our eldest daughter Yetta’le, has become a bride today and Hirsch’le is her betrothed for years to come.”

The sound of greeting and kisses filled the house. Tears of joy streamed from everyone’s eyes, for the entire family loved me and they all fell on my neck, kissed me and hugged me. The young couple, the seventeen year old youth and the fourteen year old girl, hugged each other[8] and cried, but they did not kiss, ‘for they were ashamed…’[9]

My days as a melamed came to an end, and the family members treated me as a master of the house from that day on. One day the door opened suddenly and my little brother appeared. He had walked from Slutsk to Pinsk to see his older brother who had almost reached his “tachlith.” He brought with him the kisses of my widowed mother and described her miserable situation. My brother and I were different – he was of a courageous spirit, hated to complain and was always satisfied, contented with his lot. He stayed with me for about ten days and then I sent him to our mother in Slutsk with considerable help, according to what my situation at the time enabled me.
*
The Days of Awe had come - the most exciting days of the year for the Jews of the villages. The leaseholders and innkeepers started the preparations for the journey in the month of Elul. This journey was to take them to the cities and towns [stetalach] to pray on Rosh Ha-Shana [the New Year] and Yom Kippur [the Day of Atonement], that is to say, to hold proper services in a synagogue with a legal quorum [a minimum of ten adult men].  They would take their gentile maids, who were acquainted with all the Jewish customs, with them.  They were also equipped with a sufficient number of chicks and white chickens enabling them to perform the custom of “Kapparot” for the entire family[10]. Traditional pastries for these days were also prepared…. Indeed, it was a time when even the fish in the rivers were terrified. In addition the country people would take small sacks of ‘the choice products of the land’, the crops of the earth and of the fruit of the trees, various types of beans and grits, oats and spelt, as gifts for the home owners in the towns, who were to be their hosts for the holidays.[11]

The town closest to our village was Navliyah, which numbered about forty Jewish families. There were a few affluent families, but most were impoverished and beggars; they waited all year for the gifts their rural brethren would bring them for the Days of Awe. All the rural Jews, the leaseholders and innkeepers, from the neighboring villages…with their children and maids, their chicken and roosters, their sacks and belongings would gather in the village of Womit on the shore of the pond, where small boats awaited to lead them to the river that flowed to a spot near our destination – the town of Navliyah.

The boats rowed on the lake, full to capacity with young and old, men and woman, happy healthy youngsters, pretty and shy maidens in full bloom. Christian maids, watching over the children, were seated on sacks full of grain, foodstuffs and chicken coops carrying roosters and chickens, future victims of “Kapparot” to atone for the passengers’ sins. The boats sailed heavily on the pond towards the town to celebrate the Days of Awe there.


Ha-Doar, 1934-5, no. 7, p 123

My First Sermon

As in the gathering of the exiles the convoy of pilgrims descended from their boats to Navliyah, and the small town was suddenly filled with a multitude of people. All the leaseholders and innkeepers also brought their children’s teachers. Most of them were old and feeble, men who had spent themselves as teachers [melamdim] in the cities; their strength gone, they resorted to teaching in the villages where they hoped to find a remedy for their ailments, sickness of the heart or weakness of sight. Most of them were ignoramuses, all they knew was to read the prayer book and hold the whip in hand to flog the “naughty” children, who indulged in pure childhood mischief, refusing to listen to the teachers whom they did not understand.

I went to see the local Rabbi, a young man recently arrived from the Volozhin Yeshivah [religious academy] equipped with an authorization. He understood Hebrew. When I came to the synagogue he honored me, seated me at his side and introduced me to the leader of the community who gave me the honor of delivering the sermon before the prayer of “Kol Nidrei” [at the outset of the Yom Kippur Eve prayers.]

For the first time in my life I was to stand by the Holy Ark, wrapped in a Talith [prayer shawl] and preach to an audience.  True, I had already tried to conduct a study of the Pentateuch with Abarbanel’s commentary in public, and to explain a chapter of the prophets to my friends at the Mir Yeshivah, but I never dreamt of preaching in a synagogue before Kol Nidrei. How could anyone imagine that this sermon would be the first of thousands I would deliver in my lifetime? While at the time my mind was occupied with the issues concerning the mill and the harvesting of my father-in-law’s hay in the heart of the famous marshes of Pinsk…

I gathered my courage and ascended towards the Holy Ark. I felt my blood burning like a divine flame in the heat of the large wax candles that lit the small synagogue. I remember that a few minutes into the sermon the entire crowd was sobbing with me and terrible shrieks were heard from the women’s gallery. I spoke for close to an hour about the situation of our brethren in dark Russia, about our murky sources of livelihood – the war between Turkey and Russia broke out that year [sic],[12] and I quoted the verse: ‘The snorting of their horses was heard from Dan’ [Jeremiah 8,16), and interpreted it in homiletically: the war had started from the river “Donau”, Esau [Christendom] is fighting with his father-in-law Ishmael [Islam].  I concluded with a prayer: “Lord of the Universe, remove the goat [=Se’ir = the land of Esau, Edom] and his father-in-law, ’for liberators shall march up to Zion!’”[13]

There was a drunken and evil man in the audience, known as “Benjamin the Factor”. His livelihood was to supply “Pan Lapitzki”, who was single all his life, with girls, farmers’ daughters, and he served as the Pan’s [Polish landlord] matchmaker every single day. My sermon about our “murky sources of livelihood” must have insulted him, and immediately after the prayer of “Kol Nidrei”, he went to the Christian priest and informed on me, reporting that I had cursed the government, the Christian faith and first and foremost the Russian Czar…

Imagine the fear that seized the Rabbi and the leader of the community when, on the next day, the town policeman burst into the synagogue during the prayers and led the three of us to the government official. He brought us into the official’s bureau, where we found the priest and the informer, waiting for the three of us.

“Tell me, young Jew, what did you speak about in the synagogue yesterday? For if what I was told is true, I shall arrest you and send you to the district capital in chains.”
   
I answered him calmly: “Yes, Sir, I spoke yesterday to a large audience, and they can all testify that what I shall tell you is true. I talked about interest, saying it is a great sin, and that my Jewish brethren should stop taking interest. They should work and engage in various sustaining livelihoods. I spoke about the ‘factors’ that disgrace their people. I hope that this sermon brings me the thanks and praise of the government, rather than arrest and being led off in chains.”

The official looked at the priest, gave me his hand and asked the three of us to forgive him for interrupting our prayers on this holy day. The snitch left the bureau ‘his head covered in mourning.’[14]

This event, that took place during my first sermon, was ominous of my future fate – to be ready always to confront the government officials, high and low, from without and our informers and enemies from within, until I was exiled from the country, much to my happiness and to the happiness of my family.

The last winter before my wedding was also the last of my days as a melamed. I thought I had reached my goal and found my tachlith (my purpose in life). From time to time I sent money to support my widowed mother and orphaned brother. My brother was happy for me. But deep down in my subconscious I felt I was not meant to be a country man; that the meaning of my life was not to be found in the mill and the fields, that my rightful place was in the city, and that my work should be of a spiritual nature. I continued my study of the Talmud, persevered in learning Hebrew grammar, and in reading our modern literature, and Russian literature as well. 

On the third day of the month of Adar 5635 [March 10th, l875], I celebrated my wedding with the child bride, Yetta Rubinstein, who was fifteen years old, while I was eighteen. The reader nowadays may regard this marriage of young children, who know nothing of life, appalling, a legacy of the middle ages. Yet he who reacts so knows nothing and understands nothing of the pleasure of fathers as they look at forty- two beautiful and fresh images of boys and girls, their descendants, grandchildren and great grandchildren of the third and forth generations. He will not feel what our predecessors felt, namely, that timely marriage leads to a beautiful life, a life of morality and health, that leaves an eternal legacy for many generations to come.
*
I am no longer a single man. God has entrusted me with the responsibility for my family’s livelihood. I girded my loins in leather and rose early in the morning to assist my father-in-law with his work. I tried to engage in commerce as well, and was full of hope to soon become my father-in-law’s partner in his fields and in the rest of his endeavors as he had promised me.

One morning, as we were all sitting at the table for breakfast, joyous, happy and eating heartily, the door opened suddenly and the district policeman appeared bearing a government document for Eliezer Rubinstein. It proclaimed that all his rights in the fields and gardens belonging to Christian churches were ‘annulled and made void’ from that day on, since the government had issued a new law prohibiting Jews from buying or leasing landed property from Christians. The policeman handed him the document and ordered him to sign it. My father-in-law was terribly upset, his face became pale and he signed the order with a trembling hand.

The policeman left and all of us remained mute and dumbfound – staring at each other with horrific astonishment…

Tachlith” – practical purpose and livelihood - had evaporated in thin air. The oil had spilled from the pitcher, and what was to be done with an empty pitcher now?

My kind and generous father-in-law made the utmost effort to gather his courage so as to console and encourage us.  He said that this evil decree affected the public at large, it was directed against all the Jewish leasers and tavern operators, and a general disaster is, as the proverb says, half a consolation. But what is there to be done with the other half, for which there is no consolation at all?

For a year I tried my best to become a “wheeler dealer”, but I was not destined for commerce. I could not adjust myself to petty trade and to the deceitful cheating talk it always involved.

At that time my child-wife gave birth to our eldest son – Chaim who was named for my father. The question of our “tachlith” - our practical purpose in life – became even more acute.


Ha-Doar, vol. 14, 1934-5, no. 9, p.158
Thanks to a Poem.
(A chapter from “My Life.”)


In time of trouble one never knows ‘from where will… help come.’ In the midst of despair help suddenly comes and restores you.

In my pitiful state I was saved by one of the poems I had written while teaching in the country, though I had never been a poet.  My library consisted of three books at the time: [the Hebrew grammar book] “Talmud Leshon Ha-Ivri”, “Sefer Ha-Brith” [on basic sciences] and the Russian translation of the Book of Isaiah. These three books supplied my spiritual nourishment. Thank to the first I became a grammarian, the second introduced me to “The Seven Wisdoms,” and the through the third I came to understand Russian, as did the Maskilim in the early days of the Haskalah [the early adherents of modern Jewish learning, Haskalah or Enlightenment] who studied German with the aid of Mendelssohn’s[15]translation of the Bible.

The poem mentioned was one of six stanzas, which I wrote on the title page of Steinberg’s Russian translation [of Isaiah]. In the first three stanzas I praised and lauded Steinberg for his translation, and in the last three I cautioned him, saying he was not of the same stature as Ben Menachem [Mendelssohn]. I had no idea whether there was any poetry in that poem, but it did have some sensible ideas. I wrote it, left it in the book, and forgot about it.

One day, one of my rural pupils wished to enroll in the Hebrew School in town to complete his education. He traveled to Pinsk, where the government-appointed Rabbi, Avraham Chaim Rosenberg, had established a Hebrew School. The boy and his father reported to the principal of the school; the youngster happened to be holding Steinberg’s translation in his hand, for I had given it to him as a gift for his Bar Mitzvah. Rabbi Rosenberg took the book in his hand and when he opened it saw the poem on the title page. He immediately asked the boy’s father:
“Could you tell me who wrote this poem?”

“ Yes, Rabbi, the poet was my son’s teacher for three years.”

“Could I perhaps see him today?”

“He is in Pinsk now, at the Katchinovsky Inn. He came to sell his merchandise, for he left teaching and is trading in fish and hides, though with little success. If you wish to see him, send for him and he shall come here,” answered the boy’s father.

That day as I was eating my lunch at the inn, a man came forth and asked: “Is the son-in-law of Eliezer Rubinstein from the village of Harinich here?” The innkeeper pointed to me, and the man turned to me and said: “I have been sent by the Rabbi of the congregation; he wishes you come with me to see him.”

All the people present were very surprised: “What does the government-appointed Rabbi have to do with this young villager?” for I was dressed in rural clothes.

I followed the man to the Rabbi and found him in his school. For the first time in my life I saw a modern school – a hall, large and broad, rows of benches with their desks. In the center of the hall was a wooden black board. The teacher stood next to it, chalk in hand, writing Hebrew words. He would call one of the pupils by name and instruct him to read the words, add the proper vowels and explain them to him. When the pupil erred he ordered him to return to his place and called upon another pupil. The order and regime pleased me.

Rabbi Rosenberg handed his work to another teacher and took me to his office. He was a tall man with a large and handsome head, big black eyes and a round black beard. He looked at me, observing my rural attire, the leather loincloth on my waist, and a slight smile crossed his lips. He gave me his hand and asked that I sit next to him.

On the desk I saw Yehoshua Steinberg’s translation. The book was open with my poem on the title page. I was surprised – how did this book get here? The entire scene seemed like a dream to me. He understood my confusion and did not keep me waiting. He then asked me smilingly: “Is your name Zvi Hirsch Masliansky?”

“It is, Sir.”

“Did you write this poem?” he asked again pointing at the title page.

“Obviously, my signature is on it.”

“Kindly read it to me, young man.”

I read the poem out loud, emphasizing a certain place in a way that clarified my intention he had not formerly understood.

He looked at my strange clothes again, and addressed me affectionately: “And what are you doing? Where do you live? What are your plans for the future?” I answered all his questions, from the first to the last.

He got up, held me by the lapel, and said: “Listen to me, young man, and take my advice. You are not destined for country life, wheeling and dealing among the peasants. You should settle in the city among your fellow Jews who will understand and cherish your talents, and with time you will develop and become one of the great men of your nation.  I advise you to become a Hebrew teacher. Divide the day into hours, and spend each hour teaching in a different home. But be aware of the melamdim and their Hadarim [traditional teachers and schools] for they are in a very bad state. Teaching by the hours will give you a status and provide you with a livelihood.”

He continued talking as he walked me to the hall of the school, and said to me: “I shall be the first and give you an hour or two of teaching in my school for the same salary I pay all the other teachers.”

I looked at him with both gratitude and amazement. “I do thank you, Sir, for your generous spirit, taking interest in the fate of a desperate and lonely person like me. I am ready to do anything you instruct me, but I don’t know if I can fulfill your wish as far as teaching goes. This is the first time I have had the merit of seeing a modern school. Till now all I saw were the old fashioned Hadarim devoid of any order and regime.”

“This ‘lack’ can ‘be made good.’ I will spend a few days with you and instruct you in the modern methods of teaching,” was his relaxed answer.
That very moment he brought me to the best class in the school. The room was full of pupils and the great teacher Feitelsohn stood next to the black board explaining the difference between the definite particle and the interrogative particle in both meaning and vowels. The teacher too looked at my clothes with surprise. The principal introduced me to the teacher and asked him to allow me to take over for half an hour.

The teacher handed me the chalk; On the black board I wrote several sentences that included the two articles without vowels. The pupils added the vowels and seemed satisfied with my work.

The Rabbi then told me to ask the pupils a grammatical question about verbs. I did as he wished, asked them about the passive tense, and explained the answer to them. Rosenberg and Feigelsohn[16] approved of my answer.

“And now, young man, return to your home,” the Rabbi said as he bid me goodbye, “Cast off ‘the filthy clothes…and… be clothed in [priestly] robes… and I will permit you to move about among these attendants.’” [Zachariah 3; 4,7]

Ha-Doar, vol. 14, 1934-5, no. 11, p. 194
Teacher and Preacher
(A Chapter from “My Life.”)


I succeeded in my first trial, and immediately after the test was appointed as teacher in the school run by the government-appointed Rabbi, Rabbi A. Rosenberg, in Pinsk.

With little delay I took my small family, my sixteen-year-old wife and my half-year-old eldest child Chaim, and brought them with me to Pinsk. I shouldered my burden – the burden of a Hebrew teacher. I divided the day to twelve periods and spent each hour in a different house with a different pupil.

I became known in the town thanks to my teaching and when I would teach a chapter of the prophets [in the school] with the windows open, men and woman, young and old, would gather in the yard to listen. A few weeks later the wealthy families of Pinsk and Karlin, the families of Luria, Zeitlin, Greenberg and Eisenberg invited me to teach their children.[17]

And so I was burdened with work every day from eight o’clock in the morning till eleven o’clock at night. I got to see my only son only on Saturdays and Holidays. My kind father-in-law was very disappointed that I could not spend any time talking to him when he came to visit, for I was terribly busy.

With all that I devoted a few hours a week to study science with Rabbi Rosenberg, the principal of the school. Later in his life he wrote the ten-volume book “Otzar Ha-Shemot.”

I was not satisfied with teaching the young. I felt I had sufficient talent to propagate my teaching and views among adults as well. Much to my joy I became acquainted with the Rabbi of Pinsk, the great and renowned Rabbi Elazer Moshe Ish Horovitz, one of the greatest luminaries of his generation, a man of clear and broadminded ideas about life in general and Jewish life in particular. The fanatic ultra-Orthodox and the pious Hasidim were displeased with him and regarded him with suspicion. But his vast knowledge of the Talmud and his righteous deeds protected him, and they could do him no harm. At that time he came out publicly against various customs [preceding the Day of Atonement] like “Kaparoth” and “Tashlich.” He was especially irritated with a prayer [recited prior to blowing the Shofar– ram’s horn – on the Days of Awe], which was full of weird named angels, and ordered it to be eliminated from the prayer service in all the synagogues…

I became acquainted with this wonderful Rabbi, and was considered as a member of his household and family. He was a wonderful mathematician and excellent grammarian[18]. He spent many hours with me discussing Hebrew grammar and clarifying difficult passages in the Bible using the methods of the modern commentators.

It was to him that I divulged my desire to speak to [adult] audiences and he fulfilled it instantly. He sent for the Gabai [synagogue director] of the Heckelman Schul and ordered the synagogue to be opened every Friday night. I started delivering lectures on the Psalms that very week for a large audience that filled the house completely.

I recall these sacred evenings with joy and glee, for they laid the foundation for my sixty-year-long carrier as a preacher, addressing the people of Israel from the pulpit. I gave these lectures for three years, performing this sacred duty for a hundred and fifty evenings and reached chapter 50 of the Psalms. The audience was so enthusiastic that a new institution was formed: “Masliansky’s Tehilim Sagen” [The Masliansky Reciting of Psalms].

But there were some benighted fanatics who started to persecute me, seeking evidence to support various religious suspicions and allegations. Tudros the enthusiastic Hasid swore solemnly that he had seen me carrying a handkerchief in my pocket on the Sabbath and Moshe Itzel the bum watched me as I prayed and swore that I did not rise for the prayer “Va-Yevarech David” [and David Blessed] and did not spit during the prayer of Aleinu… But all this was to no avail – they could not disgrace my name or humiliate me in the eyes of the people, who were always ready to protect me in the face of any trouble, may it not befall us.

Once in my speech I reached the verse in Psalm 31 [verse 7]: ‘I detest those who rely on empty folly, but I trust in the Lord.’ I then poured my wrath on the superstitions, amulets, incantations, demons and notes placed in graves addressed to the living and the dead.

This speech affected all the Hasidim, especially the “confedrazim”, those who have no Rabbi and belong to all the courts. Their fanaticism is ‘unfathomable’ and their wrath is as a ‘spider’s venom.’ They incited groups of little Hasidim, naughty and mischievous, who ran after me in the streets ‘crying after me as a mob’ in strange voices: “wil Gut ist einer, und weiterer keiner” [God is one and there is none beside Him] – the words [of the famous Passover song] with which I ended my speech. My adult persecutors sent a committee to the rich Hasidim whose children I taught, telling them to banish me from their homes, but they were unable to accomplish that, because the great Rabbi Ish Horowitz, learning of their escapades, summoned the chief persecutor, Rabbi “Tudros the Hasid” and reprimanded him and his friends. He ordered them to stop persecuting me, for he knew me well and found no fault in me. The persecutors were frightened and left me alone.

*****

[1] Grandfather of Joseph Masliansky.
[2] R. Chaim Leib Tikitinsky (1823-1899), Rabbi of Mir and head of its legendary yeshiva. (M.M.)
[3] Reference to the daily prayer service: ברוך אומר ועושה .(M.M.)
[4] Reference to T.B. Bava Metzia 8b. (M.M.)
[5] Earlier he was referring to his engagement when he said “it was as though his heart foretold that in two years time I would be his son-in-law”; the current statement factors in a year-long engagement after which he married his wife. (M.M.)
[6] "The Book of the Covenant“, an early 19th century attempt to harmonize natural sciences with Jewish religion and especially mysticism by Rabbi Pinchas Eliahu of Vilna, popular in ultra-Orthodox circles till this day.
[7] These three books indicate three ways contemporary Jews would follow in the quest for Haskalah, for broader horizons, beyond the confines of Yeshivah: Systematic study of Hebrew (especially Biblical Hebrew) and grammatically correct usage, leading to proper understanding of the Bible (as against the disorderly treatment of the language in the Rabbinical Responsa of the time); the study of a foreign language to gain access to European Culture (German in early Haskalah, and later, in Russia, Russian as well); the study of natural sciences.
[8] This behavior is quite liberal, as the prohibition against touching still applies even to engaged couples in ultra-Orthodox circles till this day.
[9] Reference to Gen. 2:25. (M.M.)
[10] According to this custom a person’s sins are supposedly transferred to a chicken, which is circled around his or her head. The chicken is later ritually slaughtered and the meat donated to charity.  Nowadays this controversial ceremony is often substituted by a monetary donation, yet it is still performed in (mostly Ashkenazi) ultra-Orthodox circles
[11] The roots of the sociological structure described here are to be found in the Polish rule over these areas that lasted till the end of the 18th century. The Polish nobility owned vast tracts of land, comprised of rural areas and towns. To manage their rural estates they would hire managers (mostly Jews) who would pay a yearly advance for the operation of the estate or parts of it (such as a mill, an inn with a tavern). The leasers would charge the peasants for the services of the estate and keep the profit at the end of the year. The leaser (called ‘Yeshuvnik’ in Yiddish) and his family were often the only Jews for miles around. Hence the need to hire teachers for their children (as Masliansky was hired by the Rubinstein family) and to gather together for the High Holidays (The Days of Awe). The Russian authorities disapproved of this structure and during the 19th century tried, time and again, to have the Jews expelled from the villages. This effort culminated in the notorious “May Laws” of 1882; This expulsion and resulting lose of livelihood was one of main causes for the emigration to the United States and other countries, as were the actual pogroms that took place sporadically, mostly in southern Ukraine, following the murder of Czar Alexander II by revolutionaries in March 1881.
[12] The unrest in the Balkans started in the mid 1870s, but massive Russian intervention on behalf of the Slavic nations and a full scale war between Russia and Turkey did not occur till 1877. The events described here, on the other hand, relate to autumn l874, when Masliansky, born in l856, was eighteen years old. His wedding with Yetta Rubinstein took place in spring l875. When he wrote the memoirs he must have remembered quoting this biblical phrase and explaining it as referring to the tension between Russia and Turkey in the Balkans. This probably led him to assume that the war had already broken out at the time.
[13] The complete verse in Obadiah verse 21 reads: “For liberators shall march up on Mount Zion to wreak judgment on Mount Esau; and dominion shall be the Lord’s.”  (JPS translation, l978) Masliansky was confident that his audience knew the end of the verse well and could understand his intention.
[14] A description of Haman in the book of Esther, 6,12.
[15] Moses Mendelssohn (1729-1789), German Jewish philosopher, considered as founder of the movement of Jewish Enlightenment (Haskalah.)
[16]Unclear if it is Feigelsohn or Feitelsohn. (M.M.)
[17] The Hebrew writer, Yehuda Karni, then a child in Pinsk, gives a vivid description of the excitement   and admiration the new teacher arose in the city, see (in Hebrew):  N. Tamir-Mirsky, ed., Pinsk, a book of witness and memory of the Pinsk-Karlin community, vol. 2, Tel Aviv, Pinsk Organization in Israel, l966. We thank Prof. Zvi Gitelman of The University of Michigan for this information.
[18] Cf. the biographical elegy on him penned by his son in law, R. Boruch Halevi Epstein, נחל דמעה. (M.M.)

The 93 Beit Yaakov Martyrs: A Modern Midrash

$
0
0
The 93 Beit Yaakov Martyrs: A Modern Midrash
By Rabbi Ari Kahn

On January 8, 1943 an article appeared in The New York Times which the fate of 93 young women[1] who took their own lives rather than serve as prostitutes for the German enemy.[2] The article makes reference to a letter written some time earlier in which the plight of these young women was described in “real time.”

11 August 1942
My dear friend Mr. Schenkalewsky in New York,

I do not know whether this letter will reach you. Do you know who I am? We met at the house of Mrs. Schnirer[3] and later in Marienbad.[4] When this letter will reach you, I will no longer be among the living. Together with me are ninety-two girls from Beis Yaakov. In a few hours it will all be over. Regards to Mr. Rosenheim[5] and to our friend Mr. Gutman,[6] both in England. We all met in Warsaw at our friend Shulman’s, and Sholemsohn was also there. We learned that the land to which this letter goes has sent us bread. We had four rooms. On July 27thwe were arrested and thrown into a dark room. We have only water. We learned David[1]by heart and took courage. We are girls between 14 and 22 years of age. The young ones are frightened. I am learning our mother Sarah’s[8] Torah with them, [that] it is good to live for God but it is also good to die for Him. Yesterday and the day before we were given warm water to wash and we were told that German soldiers would visit us this evening. Yesterday we all swore to die. Today we are all taken out to a large apartment with four well-lit rooms and beautiful beds. The Germans don’t know that this bath is out purification bath before death. Today everything was taken away from us and we were given nightgowns. We all have poison. When the soldiers will come we will take it. Today we are together and are learning the viduy (confession) all day long. We are not afraid. Thank you my good friend for everything. We have one request: Say kaddish for us, your ninety-three children. Soon we will be with mother Sarah.
                        Yours,
                        Chaya Feldman from Cracow


This story has been retold many times and in many ways over the years.[9] While initially considered factual by many, including the author of the New York Times article who brought the story to the attention of the American public, over time the story’s authenticity has come into question. Today, the incident is generally considered fictional,[10] or in the words of Baumel and Schacter, as a typology.[11]

The lack of historicity[12] has been “discovered” by other writers, bloggers, and even the Haredi establishment; the latter initially lionized the heroines, but now seems to be aware that various elements of the account are fictional.[13] We should stress that although many years have elapsed, there is no certainty regarding the historicity of the events, although certain elements of the story have been proven contradictory and were, at the very least, embellished.[14]

The New York Times article explained that the letter describing the incident had been smuggled out of Europe and had made its way to a supporter of the Beis Yaakov movement in New York. The translated letter, reprinted in full (although it obscured all proper names in order to protect those still residing in Europe), was credited to the teacher of 92 young pious women who were taken captive by the Gestapo for the purpose of prostitution. In order to save themselves from this fate, all 93 committed suicide.

Even if the story is fictional, it is shocking on many levels. First and foremost, readers at the time it was circulated and in the decades that followed had no difficulty believing that such an incident could have happened. In light of the actual atrocities perpetrated on the Jews of Europe in the 1940’s– and for hundreds of years prior to the Holocaust – the tale’s premise was heartbreakingly plausible. There are documented precedents for Jewish martyrdom, including mass suicide, from as early as the First Century C.E, throughout the crusades, and beyond. Baumel and Shacter’s treatment of this particular incident is precisely in the context of Jewish martyrdom.

Be that as it may, the creation of a fictional tale regarding martyrdom during the Holocaust is a very serious and troubling matter. Holocaust deniers need not be supplied any such convenient excuse to discount or dismiss the horrors of those dark years. What could the author of this letter have been thinking? Why would he or she have felt it necessary to create the letter and publicize it in the mainstream media? Apparently, the Holocaust that was being visited upon the Jews of Europe was not making headlines in the United States. The perpetrator of this “hoax” may likely have felt that if the deaths of millions was personalized and personified by the plight of young, virginal Jewish women, perhaps the American Jewish community would be shaken from its lethargy. The author (whose identity has never been revealed) may or may not have attempted to deceive the reader; the factuality of the tale was a secondary concern. In the grand scale of things, it hardly mattered whether or not this particular incident had occurred; the particulars pale in comparison to the actual, factual atrocities being committed every day, all over Europe.

Aside from the motivation behind the letter and the historicity of the story it tells, other questions must be addressed. Even fiction has a discernable logic, especially when the author is working within the parameters of a particular tradition or typography of martyrdom. A careful reading of the letter reveals specific elements of the tale that firmly establish it not only as typography, but also as a modern “midrash” or kinah(lamentation or elegy).

The first and most crucial question revolves around the number of victims: Why did “the author” of the article specifically choose the number 93? Is this a random, inconsequential number, or does it have any significance in terms of Jewish martyrdom? The number 93 does appear in a few sources. Most notably, for our purposes, it is mentioned in passing, and goes almost unnoticed, in a kinah (numbered 15 or 16 in different editions) authored by R. Elazar HaKalir that is recited on Tisha b’Av, the saddest day in the Jewish calendar:[15]

זְכֺר אֲשֶׁר עָשָׂה צָר בְּפִנִּים.
Remember what the enemy (Titus) did inside
שָׁלַף חַרְבּוֹוּבָא לִפְנַי וְלִפְנִים.
He drew his sword and went inside the holy of holies
נַחֲלָתֵנוּ בִּעֵת כְּטִמֵּאלֶחֶם הַפָּנִים.
He kicked aside our heritage when he defiled the showbread
וְגִדֵּר פָּרֺכֶת בַּעֲלַת שְׁתֵּי פָנִים:
And he pierced the curtain which was double sided.
יְתוֹמִיםגִּעֵל בְּמָגֵן מְאָדָּם.
He caused disgust to orphans with his blood soaked shield
וַיְמַדֵּד קָו כְּמַרְאֶה אֲדַמְדָּם.
And he drew (measured) a line the color of blood
מֵימֵינוּ דָלַח וְהִשְׁכִּיר חִצָּיו מִדָּם.
Our water was sullied as his arrows were full of blood
כְּיָצָא מִן הַבַּיִת וְחַרְבּוֹ מְלֵאָה דָם:
When he left the house (Temple) his sword was full of blood
עַל הֲגוֹתוֹ הַוּוֹת גָּבֶר. וְנָטָה אֶל אֵל יָדוֹ לְמוּלוֹ להתְגַבֵּר. מִצְרַיִם וְכָל לְא
ֺם אֲשֶׁר בָּם גָבַרוַאֲנִי) בְּתוֹךְ אִוּוּיוֹ אָרוּץ אֵלָיו בְּצַוָּאר:


אֲבוֹתֵינוּ זָרָה כְּהִכְנִיסוּ בַּחוּרָיו אָכְלָה אֵשׁ.
Our forefathers brought in a strange fire and were swallowed by fire
וְזֶה צֺעָה זוֺנָה) נ"א זוֹנָה צוֹעָה) הִכְנִיס וְלֹא נִכְוָה בָּאֵשׁ.
And this one strolled in with a harlot and was not burned by fire.
One recurring image in this kinah is the enormous amount of blood being spilled, which leads to the theological problem with which the author grapples: How does God allow the enemy to perform such outrages? Why is he not stopped? Specifically, haKalir contrasts the deaths of Nadav and Avihu, sons of Aharon the High Priest, who brought an unsanctioned offering and were consumed immediately by heavenly fire, whereas Titus defiled the sanctuary and went so far as to cavort with a harlot in the holy place, but remained unharmed.
עֲבָדִים חִתּוּ בְּתוֹכוֹ לַבַּת אֵשׁ. וְעַל מֶה בְּבֵית אֵשׁ מִמָּרוֹם שָׁלַח אֵשׁ:
Servants (of God) raked His Tabernacle with flames of fire. Why, to the House of [sacrificial] fire did He send down a fire from on high?
בְּנַפְשֵׁנוּ טָבַעְנוּ כְּהוֹצִיא כְּלֵי שָׁרֵת.
Our spirits sank when the holy vessels were removed
וְשָׂמָם בָּאֳנִי שַׁיִט בָּם לְהִשָּׁרֵת) נ"א לְהַשְׁרֵת).
They were placed on a ship there to be used for his own purposes
עוֹרֵנוּ נָמַק כְּהִשְׁכִּים מְשָׁרֵת.
Our skin crawled when the High Priest awoke
וְלֹא מָצָא תִּשְׁעִים וּשְׁלשָׁה כְּלֵי שָׁרֵת:
And did not find the 93 (holy)Temple utensils

נָשִׁים כְּשָׁרוּ כִּי בָא עָרִיץ. בְּקַרְקַע הַבַּיִת נְעָלָיו הֶחֱרִיץ. שָׂרִים לֻפָּתוּ כְּבוֹא) נ"א בְּבוֹא) פָּרִיץ.
Women stared at the approaching tyrant, scarring the floor of the Temple with his boots. Princes panicked with the general's arrival
בְּבֵית קֺדֶש הַקֳּדָשִׁים צַחֲנָתוֹ הִשְׁרִיץ:
And the holy of holies he sprayed with his filth (semen).

Here, sandwiched between references to a sexual outrage perpetrated in the Temple, the number 93 is found, referring to the missing holy Temple vessels. Rabbi Joseph B. Soloveitchik[16] explained this reference as follows:The Mishnah (Tamid 3:4) tells of 93 utensils used in the Temple.[17] After Titus plundered the utensils, the High Priest was completely unaware of the sacrilege; remarkably, he had been carrying on with his own business and was unaware of the desecration perpetrated by Titus - unaware that the 93 vessels had been loaded onto a boat, and were already on the way to Rome,[18] to be used – and defiled - by the evil, lecherous Titus.
This verse of the kinah is actually quite difficult to understand; how is it possible that the Kohen Gadol could have been unaware of the destruction that was taking place? Our anonymous letter writer seems to have been grappling with that very same question in a new variation: How could America’s Jews be unaware of the destruction of European Jewry? The writer apparently adopted the 93 holy vessels of the kinah and translated them into a metaphor: 93 pure, holy women were taken captive by a brutal, immoral enemy for his own use. The other elements of the kinah - sexuality and defilement of what is holy, prostitution, as well as a great deal of spilled blood – all found their way into the modern version of the story of destruction, as well.
The concluding section of the kinah retells an incident reported in the Talmud[19] regarding a different type of “holy vessel” that had been captured and carried off to Rome in a boat.
אַתָּה קָצַפְתָּ וְהִרְשֵׁיתָ לְפַנּוֹת.
You were angry and allowed an expulsion
יְלָדִים אֲשֶׁר אֵין בָּהֶם כָּל מאוּם מִשָּׁם לְהַפְנוֹת.
Children without any blemish were expelled from there
לָמָּה רָגְשׁוּ גוֹיִם וְלֹא שַׁעְתָּ אֶל הַמִּנְחָה פְּנוֹת.
Why do the nations storm in, and you do not heed the mincha offering
וְשִׁלְּחוּם לְאֶרֶץ עוּץ)כּוּשׁ) בְּשָׁלֹשׁ סְפִינוֹת:
They were carried off to the land of Utz[20] (or Kush) in three ships

הֲשִׁיבֵנוּ שִׁוְּעוּ כְּבָאוּ בְּנִבְכֵי יָם.
“bring us back” they pleaded, as they entered the depth of the sea
 וְשִׁתְּפוּ עַצְמָם יַחַד לִנְפּוֹל בַּיָּם.
And they joined (conspired) to throw themselves into the sea
שִׁיר וְתִשְׁבָּחוֹת שׁוֹרְרוּ כְּעַל יָם.
Song and praisethey sang like upon the sea
כִּי עָלֶיךָ הוֹרַגְנוּ בִּמְצוּלוֹת יָם:
For your sake we were killed in the depths of the sea
כִּי תְהוֹמוֹת בָּאוּ עַד נַפְשָׁן.
For the water came and took their lives
 כָּל זֺאת בָּאַתְנוּ וְלֹא שְׁכַחֲנוּךָ חִלּוּ לְמַמָּשָׁן.
“All of this happened to us and You we did not forget” – they began to murmur
תִּקְוָתָם נָתְנוּלְמֵשִׁיב מִבָּשָׁן.
They placed their hope with He who will retrieve from the Bashan
וּבַת קוֹל נִשְׁמְעָה עוּרָה לָמָּה תִישָׁן:
And a voice rang out from heaven, “Awake! Why do you sleep?”

The kinah here retells, in poetic language, an episode recorded in the Talmud:

תלמוד בבלי מסכת גיטין דף נז עמוד ב
אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר שְׁמוּאֵל, וְאִיתֵּימָא רַבִּי אַמִּי, וְאָמְרֵי לָהּ בְּמָתְנִיתָא תַּנָּא, מַעֲשֶׂה בְאַרְבַּע מֵאוֹת יְלָדִים וִילָדוֹתשֶׁנִּשְׁבּוּ לְקָלוֹן, הִרְגִּישׁוּ בְעַצְמָן לְמָה הֵן מִתְבַּקְּשִׁים, אָמְרוּ, אִם אָנוּ טוֹבְעִים בַּיָּם, אָנוּ בָּאִין לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא? דָּרַשׁ לָהֶן הַגָּדוֹל שֶׁבָּהֶם, "אָמַר ה'מִבָּשָׁןאָשִׁיב, אָשִׁיב מִמְּצֻלוֹת יָם". "מִבָּשָׁן אָשִׁיב", מִבֵּין שִׁנֵּי אֲרָיה אָשִׁיב. "מִמְּצֻלוֹת יָם", אֵלּוּ שֶׁטּוֹבְעִין בַּיָּם. כֵּיוָן שֶׁשָּׁמְעוּ יְלָדוֹת כָּךְ, קָפְצוּ כֻּלָּן וְנָפְלוּ לְתוֹךְ הַיָּם. נָשְׂאוּ יְלָדִים קַל וָחֹמֶר בְּעַצְמָן, וְאָמְרוּ, מָה הַלָּלוּ שֶׁדַּרְכָּן לְכָךְ - כָּךְ. אָנוּ, שֶׁאֵין דַּרְכֵּנוּ לְכָךְ - עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. אַף הֵם קָפְצוּ לְתוֹךְ הַיָּם. וַעֲלֵיהֶם הַכָּתוּב אוֹמֵר, (שם מד) "כִּי עָלֶיךָ הֹרַגְנוָּ כל הַיּוֹם, נֶחְשַׁבְנוּ כְּצֹאן טִבְחָה".

Rav Yehudah said in the name of Shmuel - or it may be R. Ammi, or, as some say, it was taught in a baraita: Four hundred boys and girls were carried off for immoral purposes. They understood for what purpose they were taken and said to one another, ‘If we drown ourselves in the sea, we will we have a share the world to come?’ The eldest among them expounded the verse, ‘God said, “I will retrieve from Bashan, I will retrieve from the depths of the sea.” “I will retrieve from Bashan,” from between the lion’s teeth. ‘I will retrieve from the depths of the sea” refers to those who drown themselves in the sea.’ When the girls heard this, they all leapt into the sea. The boys then drew a conclusion for themselves, and said, ‘If these (girls), who would be used in a natural act, (killed themselves) in this way, so, we, who will be used in an unnatural act, should certainly kill ourselves!’ They also leaped into the sea. Of them Scripture says [Psalms 44:23], ‘For Your sake we are killed all the day long, we are counted as sheep for the slaughter.’ (Talmud Bavli Gittin 57b)[21]

Four hundred young men and women, who were taken for illicit purposes to Rome, sensed what the objective of their captivity would be, and they questioned whether heaven awaited them if they took their own lives. The oldest among them taught that indeed they would have a place in heaven, and the girls, followed by the boys, all killed themselves. Rabbi Elazar haKalir’s kinah is unmistakably based on this Talmudic account of the mass suicide of 400 righteous, innocent young people; interestingly, Baumel and Schacter cite the Talmudic passage, yet do not cite the kinah. On the other hand, Rabbi Soloveitchik, when explaining this kinah, also retold the story of the “group of young women in Warsaw who were selected by the Germans…,”[22] yet he did not draw the parallel in terms of the number 93. Apparently, he seems to have intuited the relationship between these episodes as a thematic association alone. Indeed, the theme of young, innocent people who choose martyrdom over defilement is certainly a strong enough connection between the two episodes, but the imagery of the kinah goes far beyond the general idea that lies in the background. The imagery employed by the kinah is very precisely woven into the letter regarding the 93 Beis Yaakov students, and the number 93 is most certainly not a random choice by the author of the letter. The context in which the number 93 appears within the kinah that makes the letter-writer’s reference unmistakable.

We cannot help but notice the timing of this “incident”: The letter is dated August 11th 1942, and it speaks of events that began on July 27th 1942 (13 Av 5702). In other words, the letter was written a few weeks after Tisha b’Av, regarding events that transpired only days after Tisha b’Av. It is not difficult to imagine that the author of the letter, reading the kinotthat describe horrors that had befallen the Jewish People two millennia earlier, was inspired to “update” Elazar haKalir’s kinah, and to tell a more current story. All the elements of the shoah are there in the kinah, but the letter goes beyond the general themes of the typography of martyrdom, utilizing very particular elements of the kinah - outrages of a sexual nature, desecration of something holy, the number 93, the holy “vessels,” prostitution, and the choice of death over defilement.

We may say, then, that the author of the letter was inspired by the kinah. Rather than an attempt to mislead the reader, the letter was composed as a call to action. A well-known part of the liturgy of Jewish suffering was updated, translated into 20th Century language, in order to alert readers to the Twentieth-Century version of hell known as the Holocaust. The author of the letter created, for all intents and purposes, a new, modern midrash or kinah, based on woefully familiar motifs and images of the Jewish experience throughout history. The author intended, more than anything else, to force the reader to conjure up the concluding line of Elazar haKalir’s kinah: “Awake! Why do you sleep?”As in the original kinah, it is not completely clear to whom this line is addressed – to the reader, or to God Himself?

In Elazar haKalir’s kinah, the Kohen Gadol was deep in slumber; he slept through the destruction, and he who went looking for the missing 93 holy utensils only after it was too late. Apparently, the author of the letter transposed the leaders of orthodoxy with the Kohen Gadol; his/her cry was directed at them. How could they “sleep” through the blood, the fire, the death and the defilement of all that was holy that was ravaging Europe? The letter was a cry for help, a means of pleading with the new “Kohen Gadol,” the leaders of Orthodox Jewry’s major institutions, to awaken from their slumber.

Footnotes:
[1] For background on this topic, see Judith Tydor Baumel and Jacob J. Schacter, "The 93 Beth Jacob Girls of Cracow: History or Typology?" in Jacob J. Schacter, ed., Reverence, Righteousness, and Rahamanut: Essays in Memory of Rabbi Dr. Leo Jung (New York: Jason Aronson, 1992), 93-130. Professor Baumel first introduced me to this topic.
[2] “93 Choose Suicide Before Nazi Shame,” New York Times (January 8, 1943), 8. The letter had been read publicly on January 5th1943 at a meeting of the Vaad HaHatzalah. The article in the Times was based on an abridged translation by Rabbi Leo Jung, which also allowed some errors to creep in, not least of which was replacing Warsaw for Cracow. See Baumel and Schacter, 97n15.
[3] Sarah Schenirer, founder of Beis Yaakov.
[4] See Baumel and Schacter, who explain that this is a reference to the 3rd Knessiah Gedolah of the World Agudath Israel movement, which took place in Marienbad in 1937.
[5] Rabbi Jacob Rosenheim was president of the World Agudath Israel movement, and president of the World Beis Yaakov movement.
[6] Harry Gutman, secretary of the World Agudath Israel movement.
[7] The reference is to the Book of Psalms (Tehilim).
[8] Sarah Schenirer, founder of Beis Yaakov, was commonly referred to in this way by her students. See Em B’Yisrael (Tel Aviv, 1955), cited in Baumel and Schacter, 96.
[9] See Baumel and Schacter, 93-130.
[10] Ibid. 104; also see note 49, in which Dr. Hillel Seidman is quoted as saying that the story never happened and that he knows who invented it.
[11] Ibid.
[12] Ibid. p. 102. Yad Vashem has a folder on the supposed incident, and the conclusion of their research is that the events never happened.
[13] See here; here; and here.
[14] Baumel and Schacter do not discount the possibility that the story actually happened, see pp. 126-127, where they write: “The impossibility of reconstructing the route which the letter took in occupied Europe, the lack of corroborative witnesses and, most of all, our discussions with knowledgeable individuals do not allow us to state with any degree of certitude that the incident described in the letter did, indeed, occur. In fact, we have serious doubts that it occurred. However, we hope to have demonstrated that the historical evidence adduced against the likelihood of the story having occurred is not conclusive because for each historical argument it is possible to mount a counterargument. Finally, in response to those claiming that the incident is ‘unlikely’ to have occurred, let us remind the reader that the period in question one during which the most unlikely events did occur, when the entire communities were wiped out without leaving even a single survivor. Thus, while ‘unlikeliness’ is an argument which may be used in normal times, this was a time period during which ‘unlikely’ events occurred on a daily basis.”
[15] After writing this essay I discovered that Esther Farbstein pointed out, in passing, the significance of the number 93. SeeEsther Farbstein, b’Seter Ra’am (Jerusalem: Mossad Harav Kook, 2002), 616n92. This is not mentioned, however, in the article by Judith Tydor Baumel and Jacob J. Schacter.
[16] Rabbi Joseph B Soloveitchik, The Koren Mesorat Harav Kinot, Simon Posner, ed. (Jerusalem, OU Press and Koren Publishers, 2010) [hereafter, Kinot Mesorat Harav], p. 367.
[17] “They went into the chamber of the vessels and brought out from there ninety-three vessels of silver and gold.”
[18] See Yalkut Shimoni Kohelet, 978, cited in Kinot Mesorat Harav, p. 366.
ילקוט שמעוני קהלת - פרק ח - רמז תתקעח
ובכן ראיתי רשעים. זה טיטוס הרשע שנטל את הפרכת ועשאו כמין גורגתני והביא כל הכלים שבמקדש והניחם בו והושיבו בספינה לילך ולהשתבח בעירו שנאמר ובכן ראיתי רשעים קבורים ובאו וממקום קדוש יהלכו וישתכחו בעיר, אל תקרי קבורים אלא קבוצים, אל תקרי וישתכחו וישתבחו, ואיבעית אימא קבורים ממש דאפילו מילין דמטמרן מגליין להון. דבר אחר ובכן ראיתי רשעים קבורים, וכי יש רשעים קבורים באים ומהלכים, אלא א"ר סימון אלו הרשעים אלו הרשעים שהם מתים וקבורים בחייהם שנאמר כל ימי רשע הוא מתחולל [מת וחלל], ואתה חלל רשע]. דבר אחר מדבר בגרים שהם באים ועושים תשובה, וממקום קדוש יהלכו ממקום שישראל מהלכים ונקראים קדושים. וישתבחו בעיר שהם משכחים מעשיהם הרעים. דבר אחר וישתבחו בעיר שהם משתבחים במעשיהם הטובים. גם זה הבל אין זה הבל שעובדי אלילים רואים אותם היאך הם באים ומתגיירים ואינם מתגיירים גם זה הבל:
[19] This passage is cited by Baumel and Schacter on p. 121, and the midrashic parallel on p. 122; also see note 96.
מדרש זוטא - איכה (בובר) פרשה א
[כא] אמר רבי [יהודה אמר] שמואל ואמרי לה במתניתא תנא מעשה בארבע מאות ילדים וילדות שנשבו לקלון (ולחרפה), והרגישו בעצמן למה הן מתבקשין, אמרו זה לזה אם אנו טובעין בים [אנו באים לחיי העולם הבא דרש להם הגדול שבהם אמר ה'מבשן אשיב אשיב ממצולות ים (תהלים ס"ח כ"ג), אמר ה'מבשן אשיב מבין שיני אריות, ממצולות ים אלו שטובעים בים, כיון ששמעו ילדות כך עמדו כלן וטבעו את עצמן בים] נשאו ילדים קל וחומר בעצמם ומה הללו שדרכם לכך טבעו את עצמן, אנו שאנו זכרים על אחת כמה וכמה, עמדו כולם וטבעו את עצמם, ועליהם מקונן ירמיה ואמר כי עליך הורגנו כל היום נחשבנו כצאן טבחה (תהלים מ"ד כ"ג).
[20] Utz is mention in Megilat Eicha 4:21, as well as Iyov (Job) 1:1, which deals with the suffering of the righteous.
[21] This passage is found in the Talmud, amongst other passages dealing with the destruction of the Temple. The section is aggadic, and does not necessarily deal with the legal (halachic) question: Is martyrdom the correct behavior in such cases? At first glance the purpose of the passage is to lament the tragedy of martyred children, “like sheep to the slaughter,” and of the horror that made such a decision necessary in the first place. For more on the complexity of utilizing these sources when discussing martyrdom, an old Ashkenazi “tradition,” see Haym Soloveitchik, Collected Essays, vol. 2 (Oxford - Portland, Oregon: The Littman Library of Jewish Civilization, 2014), 219-287.
[22] Kinot Mesorat Harav, Simon Posner, ed. (Jerusalem, OU Press and Koren Publishers, 2010), p. 372; also see Rabbi Joseph B. Soloveitchik, The Lord is Righteous in All His Ways:Reflections on the Tish’ah be-Av Kinot, ed. Jacob J. Schacter (Jersey City: Ktav, 2006), 292, 293.

New book announcement: Yeshurun volume 36

$
0
0
New book announcement: Yeshurun volume 36
By Eliezer Brodt

This past Wednesday the thirty sixth volume of the Torah journal Yeshurun was released. As I am on the editorial board of this journal, I normally do not write a review of new volumes for fear of being biased, or the appearance thereof. In keeping with my stance, I will not write a review below, but rather just highlight some of the topics in the volume. Normally, Yeshurun is a bi-annual, with a new volume published before Rosh Hashanah and Pesach. This issue is an additional volume to the two regular ones. In general, each volume has a few sections: a section devoted to manuscripts which usually features material from geonim, rishonim or achronim. Then it follows that with a sort of sefer sikaron of a gadol or two that (usually) recently died, featuring an essay about him and a sampling of his Torah and machshavah from the particular gadol. The next section that usually follows are pieces of Torah from different people, some related to halacha. Following this is a section devoted to machshavah and last is Kulmos which generally features pieces related to history or minhag.

The main focus of this issue was to print a volume almost completely devoted to various modern halachic issues (as a result, shrinking the manuscript and Kulmos sections).  A few issues back there was a volume devoted almost entirely to halacha (vol. 31).  In my opinion and from what I heard from others that volume was not considered as interesting as other volumes.  This is the second attempt to issue such a volume and I think this time it is a success. It’s a nice combination of material.

Our volume has a few sections: The first section deals with bein hamitzarim: the Three Weeks, Nine Nine, etc. and begins with the publication of a nice manuscript by an anonymous author from the generation of the Rambam's father edited by Professor Tzvi Langermann (this is the third chapter he has issued from this work, see here). It also features a collection of material on this time period culled from the various members of the Brisker Dynasty.

The next section, which in my opinion is fascinating and excellent, relates to the Mishna Berurah. The first part of the section contains an essay from Rabbi Trevitz (this is the third installment in the series) related to the numerous contradictions in the Mishnah Berurah and the role of his son R’ Aryeh Leib in writing the MB. There is also an interesting back and forth between Rabbi Trevitz and Rabbi Bergman (another young expert on the MB who has authored four works on the MB) about issues related to this subject. This section also contains some manuscripts of the MB and some new letters by the Chafetz Chaim.

The next section is devoted to R’ Refael Shmulevitz ztz”l. Having seen and heard him up close many times while learning in the Mir, I was always very impressed by this special gaon. The section is a nice tribute to him. It also features some letters related to his role as chief editor of the Encyclopedia Talmudit.  In one of them he writes:
 ואמרתי בפגישה עם ת"ח בעלי יכולת, שההא"ת מיועדת לכל, הן לבעלי בתים הרוצים לדעת את הענינים מ'למעלה'והן לת"ח, טעין לי אחד מהם, שהוא אישית אינו מוצא תועלת בא"ת, שכן לפני שהוא לומד את הסוגיא אינו רוצה לעיין בה, ולאחר שהוא גמר את לימודו אינו מוצא בה תועלת. ענינתי לו שאף בענין שהוא לומד אותו בעיון, כדאי מאוד שלאחר שגמר ומיצה אותו ככל יכולתו, שישלים את עיונו בערך המתאים, שכן הא"ת היא עבודת צוות חשוב, וקשה מאוד לאדם יחיד להגיע למה שהצוות מגיע, ואז יתגלו לו עולמות חדשים בסוגיא שהוא למדה כבר... [עמ'תקח].
The next section is devoted to modern halachic issues featuring pieces from various prominent rabbonim. See below for the Table of Contents.

The last section is dedicated to one of the editors and founders of Yeshurun, my dear friend Dr. Shlomo Sprecher, who was niftar a few months ago. This section includes a hesped for him and a reissued version of his excellent piece written together with his special friend Rabbi Menachem Silber on the topic of הפולמוס על אמרית מכניסי רחמים ותשובות רבי שמשון ב"ר רפאל הירש זצ"ל. This piece contains over twice the volume of footnotes.


























On R’ Aron Zelig Halevi Epstein Ztz"l

$
0
0

R’ Aron Zelig Halevi EpsteinZtz"l

By Eliezer Brodt

On יג מנחם אב תשס"ט I and thousands of others suffered a great loss. Our great Rosh Yeshivah, R’ Aron Zelig Halevi Epstein of Yeshiva Shar Hatorah, was niftar. During the years 2004-2006, through the efforts of My dear friend Meir Kahn, I had the special Zechus to have many interesting conversations with the Rosh Yeshivah Ztz"l. The following is a selection of pieces from those conversations. This article originally appeared in the Hebrew Newspaper Mishpacha, in the Kulmos section for Succos. Thanks to them for allowing it to be reprinted here.

משיחתו של רבי זליג
מאת אליעזר יהודה בראדט
דמותו הזוהרת של הגאון רבי אהרן זליג הלוי עפשטיין זצ"ל, ראש ישיבת "תורה ודעת"ו"שער התורה", אינה מוכרת דייה לבני התורה בארץ ישראל / משך למעלה מחמישים שנה הרביץ ר'זליג תורה באלפי תלמידיו, והיה תל-תלפיות שהכל פנו אליו לעצה ותושיה / תלמיד העלה על הכתב שיחות מאלפות שזכה לשמוע מפי ר'זליג, דברי חכמה ואורחות מוסר וזכרונות נעימים מעולמן של ישיבות ליטא
אחר מטתו של הגאון רבי יעקב קמנצקי זצ"ל, בקיץ שנת תשמ"ו, הספידו מו"ר הגאון רבי אהרן זליג הלוי אפשטיין זצ"ל בקהל עם רב במחנה אור שרגא, ובין דבריו הנרגשים דיבר על מעלת השהייה במחיצתו של אדם גדול. מו"ר זצ"ל סיפר מעשה בבעל ה"ישועות יעקב"מלבוב שטרח פעם אחת לילך אל דרשה שנשא המגיד מדובנה, ומיד כשפתח המגיד את דבריו פרץ ה"ישועות יעקב"בבכי והלך. ביאור הדבר, הסביר מו"ר זצ"ל, כי בעבור ה"ישועות יעקב", עצם העמידה במחיצתו של המגיד כבר עשתה בו רושם ועוררה אותו לבכי. כך, אמר ר'זליג, היא התחושה בשהייה במחיצת אדם גדול. גם אם אי אפשר לתארה במילים ולהעביר את החווייה לאחרים, מכל מקום היא עמוקה ובעלת רושם כביר על נפש האדם.
דומני כי כל אדם שעמד במחיצתו של מו"ר זצ"ל יכול להעיד על כך: גם אם לא ניתן לתאר כיאות את טיבה של החווייה, הייתה זו אמנם תחושה עמוקה ומיוחדת של עמידה במחיצתו של אדם גדול.
אך גם אם לא ניתן לתאר את החוויה כמו שהיא, עם זאת אנסה לזכות לאחרים בשיחות נעימות ומעשירות שזכיתי לשמוע מפי מו"ר זצ"ל. מדי פעם היה מו"ר נהנה לספר על גאוני ליטא ועולם ישיבותיה שלפני המלחמה, ואף פירסם מאמר חשוב על ישיבת גרודנה ("ישיבת שער תורה דגרודנה", בתוך: מוסדות תורה באירופה בבנינם ובחורבנם, הוצ'עוגן, ניו-יורק תשט"ז, עמ' 291-305). בין השנים תשס"ד-תשס"ו זכיתי לשמוע לקח מפי ראש הישיבה, הגאון רבי זליג אפשטיין זצ"ל, ואף לשוחח עימו על עניינים שונים ובפרט בענייני ספרים וגאוני הדורות. הדברים להלן מבוססים על מה ששמעתי בעצמי או מפי מקורות נאמנים.
ר'זליג אהב לספר ולדבר על גדולים מדור שעבר. חביב במיוחד היה עליו הספר "הגדול ממינסק"על הגאון רבי ירוחם יהודה לייב פרלמן זצ"ל ממינסק מאת ר'מאיר היילפרין, ואף היה מרבה לצטט ממנו. ייחודו של הספר הוא בתיאור השיחות הישירות של מחבר הספר עם נשוא הספר, הגדול ממינסק זצ"ל. משיחות אלו של תלמידי חכמים ניתן ללמוד רבות, דברי תורה וחכמה, אורחות חיים ודעת זקנים.
זכיתי ללמוד מספר שנים בישיבת "שער התורה"ובמחנה-הקיץ "אור שרגא", לשמוע מפי ראש הישיבה זצ"ל שיעורים ושיחות מוסר רבים ואף לשאול אותו שאלות מן הסוג שאנשים אוהבים לשאול אנשים גדולים. אך משך כל תקופת לימודיי ב"שער התורה"לא היה לי קשר אישי מיוחד עם ר'זליג. רק בתקופה מאוחרת יותר, כאשר הלכתי ללמוד בישיבת ליקווד, בתיווכו של ידידי ר'מאיר קאהן שזכה לשמש את ראש הישיבה זצ"ל שנים רבות, התקרבתי יותר אל מו"ר והייתי בא מדי פעם לבקר אותו בביתו ולשוחח איתו בעניינים שונים.
לפעמים הייתי שואל על רב או על נושא מסויים, ולפעמים הבאתי לו ספר חדש שיצא לאור ובכך זוכה לשמוע את דבריו בעניינים שונים. פעמים הצטרפתי לנסיעתו מביתו בפלטבוש אל הישיבה בקווינס, ואף שם היה משוחח בדברי חכמה. לצערי, לא רשמתי כל מה ששמעתי בשיחות נפלאות אלו, ורק בחלקן ניתנה בי הדעת למהר להעלותן על הכתב עם חזרתי אל ביתי.
כתב העת התורני "ישורון"הדפיסו כרך המוקדש לזכרו ולתורתו, כרך לב, שיצא לאור בשנת תשע"ה. בשורות הבאות אנסה לתאר מקצת מן השיחות המאלפות שזכיתי לשמוע מפי רבי זליג זצ"ל.
על לימודיו בישיבות ליטא
ראש הישיבה, הגאון רבי זליג אפשטיין זצ"ל, נולד בי'בתמוז תרע"ד בעיר סלונים, ונפטר בי"ג באב תשס"ט. למעלה מחמישים שנה כיהן כראש ישיבה בישיבות "תורה ודעת"ו"שער התורה"וזכה ללמד מאות ואלפי תלמידים.
בילדותו למד בישיבה קטנה בעיר סלונים בראשותו של הגאון רבי שבתי יגל זצ"ל, עד קיץ שנת תרפ"ט. כשלמדתי אני הכותב מסכת גיטין בישיבה שמעתי ממו"ר רבי עקיבא וויינר שהביא ראייה משמו של ר'זליג, שאותה אמר בגיל צעיר בפני רבי שבתי יגל. לימים, כאשר שאלתי את ר'זליג על כך, הוסיף שסופו של הסיפור היה שר'שבתי נהנה כל כך מן הראייה שהביא התלמיד הצעיר, עד ששלח שליח לקנות בקבוק בירה ולעשות לחיים לכבוד החידוש היפה... עוד אמר לו ר'שבתי שזכה לכוין בראייתו לדברי ה"ישועות יעקב".
בשנת תרפ"ט נשלח ר'זליג על ידי ר'שבתי יגל ללמוד בישיבת מיר, שם למד כעשר שנה, עד שנת תרצ"ט. במיר זכה לשמוע שיחות ממרן המשגיח רבי ירוחם ליבוביץ זצ"ל והתקרב אליו מאד. ר'זליג סיפר שהוא זוכר כל דקה ורגע שהוא שהה לצד המשגיח, וכל מילה שאמר עדיין חקוקה במוחו!
בשבתו במיר היה כותב את מאמריו של ר'ירוחם לבקשת רבו, והספר ""חבר מאמרים"שיצא לאור בווילנא תרצ"ט מבוסס בחלקו על דברים ממחברותיו של ר'זליג באותה תקופה. כאשר החיבור נדפס שוב בתפזורת בין כרכי ספר "דעת חכמה ומוסר", נכתב בהקדמת בנו של רבי ירוחם: "כל מאמרים הם... ועוד אחד שליט"א אשר בקש להעלים שמו על כי בסתר חפצו".
פעם כשדיברנו על ישיבת מיר הוא סיפר, שמנהגם של תלמידי הישיבה במיר היה ללמוד כל ליל שישי, ולהמשיך את תלמודם אף ביום שישי בבוקר, אך בערב שבת קודש בצהריים לא היו רבים בבית המדרש. בזמן זה היה כל אחד נפנה לטרדותיו ולטיפול בעניינים שנדחו מפני הלימוד בכל השבוע, כגון תפירת ותיקון בגדים וכדו'. עד כדי כך, סיפר ר'זליג, שדרשן אחד היה אומר בדרשתו כי איש אחד עלה אל עולם האמת ונשאל "עסקת בתורה"כמשפט, והשיב "לא, הייתי חייט ועסקתי בתפירת כפתורים, כמו הבחורים במיר בערב שבת שתופרים כפתורים ואינם לומדים, גם אני לא יכולתי ללמוד בגלל שעסקתי בתפירת בגדים"...
בשנת ת"ש למד ר'זליג כחצי שנה בקלם והתקרב לרבי דניאל מובשוביץ הי"ד. שם, בין השאר, עסק גם בעריכת כתבי הסבא, וחלק נכבד מן הספר "חכמה ומוסר"הוא מן השיחות שערך באותה תקופה. ר'זליג סיפר שהוא עשה שלוש העתקות לעבודתו, ואחת מהן נועדה לעצמו. כאשר עמד לעזוב את קלם ורצה לקחת את העותק שיועד לעצמו, מנע רבי גרשון מידניק הי"ד בעדו וטען שאין לו רשות לקחת. ר'זליג טען לעומתו שמלכתחילה לא עסק במלאכת הכתיבה והעריכה אלא על דעת שיוכל בכך לקחת עותק לעצמו, ורבי דניאל הביא ראיה שהצדק עימו. רבי גרשון הי"ד שמע את דבריו וביטל את דעתו.
בסוף שנת תש"א הצליח ר'זליג בדרך נס להגיע אל העיר מונטריאול שבקנדה. שם התקרב אל הגאון רבי יעקב קמנצקי זצ"ל, אליו נשאר קשור עד סוף ימיו. בשנת תש"ד התחתן עם בתו של הגאון ר'משה שקופ, בנו של הגאון רבי שמעון שקופ זצ"ל. החתונה התקיימה בביתו של רבי יעקב קמנצקי.
התמדתו המופלאה של ר'זליג
זמן קצר לאחר מכן הגיע ר'זליג לארצות-הברית והחל למסור שיעורים בישיבת "תורה ודעת". משך עשרות שנים כיהן כראש ישיבה ב"תורה ודעת", ובשנת תש"מ הוזמן על ידי בנו הגאון ר'קלמן שליט"א ועמיתו הגאון ר'שלום יוסף שפיץ שליט"א, למסור שיעורים בישיבת "שער התורה". משך יותר מעשרים שנה היה מגיע כמעט בכל יום מביתו בפלטבוש אל בנין הישיבה בקווינס, נסיעה של כחצי שעה.
התמדתו של ר'זליג הייתה מופלאה. שמעתי מדודי הגאון ר'שלום שפיץ, שזכה להכיר את ר'זליג קרוב לארבעים שנה, שהיה לומד כמה ימים ברציפות כמעט ללא שינה. ר'זליג זכה ללמוד את כל הש"ס בעיון וכתב חידושי תורה בכל חלקי התורה (ואף היה כותבם במכונת כתיבה). אף נתן שיעורים בעיון על רוב חלקי הש"ס, ועל תחומים רבים אחרים. על "ספר המצוות"לרמב"ם מסר משך כמה שנים סידרת שיעורים בעיון, על השורשים ועל המצוות. לאחרונה הקימה ישיבת "שער התורה"אתר מסודר שממנו ניתן להוריד חינם הקלטות מאלפים רבים של שיעוריו על מאות נושאים.
עובדה אחת אציין על התמדתו של ר'זליג. באחד ההספדים שנשא עליו, סיפר דודי הגאון ר'שלום שפיץ כי פעם אחת, לפני כ-40 שנה, כאשר הוא והגאון ר'קלמן (בנו של ר'זליג) למדו יחד בישיבת ליקווד, סיימו את לימודם בשעת לילה מאוחרת מאוד, אחר השעה 2 לפנות בוקר, והנה הוא רואה שהגאון ר'קלמן הלך להתקשר אל אביו לשוחח איתו בלימוד. לאחר שהדבר חזר ונשנה, חשש ר'שלום שמא נמצא חולה בבית או כל סיבה אחרת שבגינה אפשר להתקשר בשעה מאוחרת כל כך אל אביו, ושאל על כך את הגאון ר'קלמן. ר'קלמן השיב לו בפשטות שדווקא זמן זה הוא הטוב ביותר לשוחח ברוגע עם אביו, כיון שהוא יושב בביתו ולומד באין-מפריע כמעט עד אור הבוקר!
אף אני זכור כיצד במחנה-הקיץ "אור שרגא"היה ר'זליג נראה לעתים כשהוא נכנס אל בית המדרש בשעה אחת בלילה, בודק דבר מה בספר ויוצא. היה זה כאשר גילו היה למעלה מ-85!
על הספר "התורה המשמחת"
פעם אחת השאלתי לו את הספר "התורה המשמחת"שכתב ר'יוסף אליהו על הגאון רבי שלמה זלמן אויערבך זצ"ל. כאשר החזיר לי את הספר אמר לי שזכה להכיר אנשים גדולים רבים, אבל חבל מאוד שלא זכה להכיר באופן אישי את ר'שלמה זלמן. העזתי לשאול את ר'זליג איזה סיפור אהב במיוחד בספר, ואמר לי: "את הסיפור על האוטובוס הציבורי". כוונתו הייתה למעשה המסופר שם שפעם אחת עלה ר'שלמה זלמן לאוטובוס ובתחנה שלאחר מכן עלתה אשה בלבוש בלתי-צנוע והתיישבה על ידו. ר'שלמה זלמן צלצל בפעמון וירד בתחנה הבאה, שם המתין לאוטובוס אחר. היה מי שראה את הנהגתו ותמה על כך. השיבו ר'שלמה זלמן: היו בפניי שלוש אפשרויות. להמשיך את הנסיעה ולהתעלם מן היושבת לצדי, אלא שאין זה נעים ואף עשוי לגרום חילול שם שמים מצד הרואים; לקום ולעבור למקום אחר באוטובוס, אלא שבכך הייתי עשוי לפגוע בכבודה של האשה, וכי מפני שאינה לבושה בצניעות הותר לי לפגוע בה? בחרתי אפוא באפשרות השלישית... ("התורה המשמחת", עמ' 289). אחר כך סיפר לי שאף קרא את הספר הזה פעמיים, דבר שכמעט לא עשה אף פעם.
על הספר "מקור ברוך"
בשיחה אחרת דיברנו באריכות על הספר הידוע "מקור ברוך"מאת רבי ברוך הלוי עפשטיין, בעל ה"תורה תמימה". בשנת תשמ"ח תרגמה הוצ'ארטסקרול חלקים מן הספר והוציאתם לאור תחת השם "הדוד שלי: הנצי"ב". תלמוד-תורה ליקווד שלח את הספר כמחווה לתורמים, אלא שחודשים ספורים לאחר מכן שלחה הנהלת הת"ת מכתב התנצלות, בו היא ממליצה שלא לעיין בספר בשל דברים המופיעים בו שאינם מתאימים להשקפותיו של הנצי"ב.
בין הדברים שהוצגו כבעייתיים בספר, הוא המסופר בו, שהנצי"ב נהג לקרוא עיתונים בשבת. שאלתי את ר'זליג מה דעתו על כך. תחילה אמר ר'זליג שה"תורה תמימה"היה ירא-שמים, ושהוא מוצא את רוב הדברים שמביא ה"תורה תמימה"בשם ועל הנצי"ב כמתאימים מאוד לנצי"ב וניכרים דברי אמת (אגב, ר'זליג היה 'חסיד'גדול של הנצי"ב, וכפי שסיפר לי בשיחה אחרת - עוד גדלה הערצתו לנצי"ב לאחר שלמד בעיון את "קדמת העמק"שבראש חיבורו הגדול של הנצי"ב "העמק שאלה").
ר'זליג סיפר שהספר "מקור ברוך"יצא לאור לראשונה כאשר למד בישיבת מיר, ומספר חברים התארגנו יחד לקנות את הספר במשותף. ר'זליג הוסיף שהספר יצא לאור בימיו של ר'חיים עוזר, ואילו הייתה טענה של ממש על אמינות הספר מן הסתם היה ר'חיים עוזר נזקק לזה.
בספר "מקור ברוך"מספר ר'ברוך עפשטיין על דודו הנצי"ב: "ואחר שקידש דודי על היין וטעמו מיני מאפה קלה, ואחר שקרא מעט בעתונים שנתקבלו מחדש..." (מקור ברוך, חלק ד, עמ' 1790), ושוב: "זוכר אני, כי "המגיד"היה דרכו להתקבל בכל ערב שבת לפנות ערב, ובלילה לא קרא אותו, מפני שליל שבת היה קודש לו לחזור בעל פה על המשניות ממסכתות שבת ועירובין... וקרא בו (=בהמגיד) במשך היום... וכאשר נקרה, שנתאחר "המגיד"לבא בזמנו בערב שבת, היה אומר, כי באותה השבת חש הוא כאילו חסר לו דבר מה, כמו שמרגיש "בשבת חזון"זה הרגיל ללכת למרחץ בכל ערב שבת, ובערב שבת חזון נמנעים מזה; וכן היה אומר כי העתונים יחשבו לו כמביאים אליו ברכת שלום מכל העולם ועל כן יוקירם וייחל להם (מקור ברוך שם, עמ' 1794).
שאלתי את ר'זליג באופן נקודתי על דברים אלו, ור'זליג חזר עוד פעם על כך שאין לו כלל בעיה להאמין לדברים אלו. אז סיפר שזכה פעם אחת לשבות אצל אדם גדול שגם היה נחשב לצדיק, בשם רבי דוד טעבל דיינובסקי הי"ד, ובתו הייתה יושבת וקוראת לפניו מעיתון ביידיש. מעניין שהספר שהדפיס ר'דוד דיינובסקי בעילום שם, בשם 'מאמר לקראת צמא' (פיעטרקוב תר"צ) שהוא מלחמה כנגד הציונים, הרצל ותנועת המזרחי, עמוס בציטוטים מן העיתונות (ראה למשל עמ' 5-6, 20, 26, 29-31, 35, 37, 40, 45-46, 49-50). נראה שהיה טורח לקרוא בהם כדי לדעת מה לכתוב עליהם.
אגב, מן הראוי לציין את דבריו של ר'שרגא אברמסון בדבר השפעתו של ר'דוד דיינובסקי על החוקר ר'שאול ליברמן: "לא רחוק מעיירת מולדתו, מוטלה, היתה ישיבה קטנה שידועה היתה בשעתה, לפני מלחמת העולם הראשונה, זו ישיבת מאלטש, בראשה עמד אדם מיוחד: רב העיירה וראש הישיבה ר'דוד טעבל דיינובסקי, הי"ד, מבעלי ההגיון שבלימוד התלמוד ומבעלי המוסר מיסודו של ר'ישראל סאלאנטר. היסוד שהונח לו לליברמן בישיבה זו, היינו, לימוד התורה ולימוד המוסר, נשאר אצלו חזק בכל ימי חייו, וליברמן הכיר בהשפעה שהושפע בישיבה זו וזכר לה חסד נעוריו כל ימיו" (לזכרו של ש'ליברמן, האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים, ירושלים תשמ"ד, עמ' 24-25).
על ה"מסילת ישרים"
הספר "מסילת ישרים"לרבנו הרמח"ל היה חביב מאוד על ר'זליג. לפני מספר שנים ראיתי בחנות-הספרים ספר עב-כרס בשם "בית דין מכין ועונשין", הוצאת מגנס, ובפתיחתו ראיתי שהמחבר, פרופ'אהרן קירשנבוים, מקדיש את הספר "לכבוד רבותי, ר'יעקב קמנצקי, ר'זליג עפשטיין ושאול ליברמן". באופן טבעי התעניינתי מאוד להכיר את המחבר, שרבותיו הם שני גאוני דורנו לצד החוקר המפורסם במדעי היהדות...
זמן מה לאחר מכן, ידידי פרופ'לייב מוסקוביץ שאלני אם ראיתי את ספר זכרונותיו של פרופ'אהרן קירשנבוים, "בין ישן וחדש". נזכרתי שזהו החכם שרבותיו הם ר'יעקב ור'זליג, וגברה התעניינותי להכיר את האיש. לאחר שהתברר לי כי ספר זכרונותיו אינו נמכר בחנויות ויש לפנות אל המחבר בעצמו, קבעתי עימו פגישה שבה נתן לי עותק אחד מספרו. הספר הנדיר הזה מומלץ מאוד באפן כללי, אך מעבר לכך עניינה אותי במיוחד כתיבתו על אודות ר'זליג. בין היתר הוא כותב עליו: "הוא היה תלמיד חכם מן המדרגה ראשונה, איש אשכולות... אם אני נחשב היום יהודי אורודוקסי הרי זה בזכותו".
פרופ'קירשנבוים מספר על השיחה הראשונה שהייתה לו עם ר'זליג, בה עלה שמו של רבנו הרמח"ל: "כן", אמרתי בקול יומרני של "משכיל"יודע כול, "הלא בספר תולדות הספרות העברית החדשה, מייחד לחובר את הפרק ראשון ללוצאטו, בזכות מחזותיו, משום היותו היורש של ההומניסטים העבריים של המאות הט"ז והי"ז של איטליה, ובהתחשב בפתיחותו לרעיונות חילוניים של סופרים לא יהודים". "זהו הרמח"ל שלכם", השיב ר'זליג ביידיש בקול שקט (הוא השתמש במילה "איהר"הנימוסית ולא במילה "דו"הבלתי-פורמלית). "לנו בני תורה יש רמח"ל אחר", ונתן הרצאה צלולה, מאירת עיניים, בת שבע-שמונה דקות על מסילת ישרים. עומק ההסבר השאיר אותי, ללא ידיעתו, מבויש בזוכרי שבמחברתי הוקדשה הערת שוליים נידחת אחת על ספר זה שכעת התברר לי שהוא מן החשובים ביותר בתולדות ספרות המוסר" (שם, עמ' 68).
עבודתו באנציקלופדיה התלמודית
בהזדמנות אחת סיפרתי לו שהשגתי עותק של הספר המעניין "נצח ישראל"מאת הגאון רבי אליהו מאיר פייבלזון זצ"ל. ר'זליג סיפר לי על ספר אחר שחיבר הרב פייבלזון, "פיקוח נפש"ואמר שהוא ספר מצוין וכשעסק בכתיבת הערך "פיקוח נפש"בעבור האנציקלופדיה התלמודית נעזר בו וציטט ממנו רבות.
באותה שיחה סיפר לי שלפני שנים רבות עסק הרבה בכתיבה לאנציקלופדיה, וגייס בעקבותיו תלמידי חכמים נוספים כדוגמת הגאון רבי אליהו חזן זצ"ל, ראש ישיבת תורה ודעת. כן סיפר לי שכתב את הערכים "צער בעלי חיים"ו"היזק שאינו ניכר"ועוד. ר'זליג החזיק מאוד ממפעל האנציקלופדיה וסבר שיש לו תועלת חשובה, אך הפסיק לכתוב בעבורה מפאת הזמן הרב שהדבר לקח ממנו.
על תרגום הש"ס לאנגלית
בפתח שיחה אחת פנה אליי ר'זליג ואמר: "נו, אליעזר, מה יצא לאחרונה מעניין?". השבתי לו שזה עתה הייתי בחנות הספרים הידועה "ביגלאייזן", וקניתי חוברת חדשה שיצאה לאור על ידי חכם אחד מחסידי סאטמר, המוקדשת כולה לדברי ביקורת ומחאה נגד תרגום הש"ס לאנגלית, שהופיע באותם ימים על ידי הוצאת ארטסקרול (ש"ס שוטנשטיין).
ר'זליג שאל אותי מה הטענות הכתובות בחוברת? אמרתי שלטענתם התרגום גורם לחסרון ביגיעת התורה. ר'זליג הפטיר "טענה ישנה, וכבר רֶ'בּ שך (=הגרא"מ שך זצ"ל) טען כך אבל עניתי לו על זה". שאלתיו מה כוונתו בזה, וסיפר לי שכאשר החלו לצאת לאור כרכי הש"ס המתורגמים לאנגלית סבר הגרא"מ שך לפרסם שיש להחרים את התרגום, והוא - ר'זליג - שוחח עם הגרא"מ שך שיחה ארוכה שבסופה השתכנע הרב שלא לצאת כנגד התרגום.
שאלתי את ר'זליג מה היה הדיון בשיחה עם הגרא"מ, אך ר'זליג אמר שהבטיח לרב שך שלא יפרסם את תוכן השיחה. עם זאת סיפר ר'זליג שבין הדברים הם דנו על הסכמת ה"חתם סופר"לתרגום הש"ס שנעשה בימיו על ידי החכם פיינר, שבתחילה החת"ס נתן לו הסכמה אך סמוך לאחר מכן חזר בו והתחרט על מכתבו. הגרא"מ שך סבר שיש להוכיח מכך שה"חתם סופר"התנגד לעצם המלאכת התרגום לשפת עם לועז, ואילו ר'זליג השיב לו שחרטתו של ה"חתם סופר"הייתה בשל דברים בעייתיים שנמצאו בחכם שעסק בתרגום (לסקירה רחבה על הסכמת ה"חתם סופר"לש"ס המתורגם וחזרתו בו, ראו מאמרו של ידידי ר'יחיאל גולדהבר, "הסכמה על הדפסת התלמוד בגרמנית שנגנזה", ירושתנו, ספר שלישי ה'תשס"ט, עמ'שי-שלז).
ר'זליג המשיך וסיפר שכמה שנים לאחר מכן החלו בהוצאת ארטסקרול לעסוק בתרגום הש"ס לעברית, והיו בארץ ישראל אנשים שביקשו לפעול לפרסום חרם כנגד הש"ס החדש. אחד מגדולי ירושלים, שידע על קיומה של השיחה בין ר'זליג ובין הגרא"מ שך, פנה אל ר'זליג בעניין והוא שיכנע אותו שאף הפעם יש להימנע מקול מחאה על תרגום הש"ס. בכך, למעשה, "הציל"ר'זליג את הדפסתו ותפוצתו של הש"ס המבואר!
באותה שיחה שאלתי את ר'זליג, שהלא יש לחשוש שאכן יגיע זמן שבו הש"ס המתורגם יגרום לחוסר יגיעה, כיון שהלומדים יסמכו מיד על התרגום. ר'זליג ענה לי שאין בעיה בזה. בשעת מעשה לא הבנתי את תשובתו והוטרדתי מכך שהיא לא הניחה את דעתי. רק שנים לאחר מכן נראה לי שירדתי לסוף דעתו, וזאת בעקבות שיחה אחרת עימו.
פעם אחת שוחחתי עימו על השיעורים שהוא מוסר. משך שנים רבות היה מגיע בכל יום ראשון בבוקר אל הישיבה ומוסר שיעור לבעלי בתים במסכת שבת, ולפני החגים בענייני המועדים. חברי, שהיה שותף לשיחה זו עם ראש הישיבה, אמר לר'זליג שהוא נהנה פחות משיעורים אלו מפני שבעלי-הבתים שואלים יותר מדי שאלות... ר'זליג ענה לו שיש אמנם שני סוגי שואלים בשיעורים מסוג זה - אלו ששואלים כהלכה ואלו שאין להם כלל מושג במה שמדברים, אבל - הוסיף ר'זליג מיד - זה לא העיקר! "העיקר הוא שרבונו של עולם רואה אנשים "טומאלט אין לערנן" (=מתאבקים בלימוד התורה)", "העיקר אינו שישמעו 'שטיק'ל-תורה שלי'".
אף באותה שיחה לא הבנתי מיד את עומק דבריו של ר'זליג, כפי הידוע שאורך זמן רב עד שאדם עומד על דעת רבו. רק לימים הבנתי את כוונת מו"ר בשתי שיחות אלו. ר'זליג אכן ידע שתרגום הש"ס עשוי לגרום לבני-ישיבות לחסרון ביגיעת התורה, אבל מנגד - כמה אלפים ורבבות יהודים זכו לפתוח דף גמרא בסיוע הש"ס המתורגם! ובסופו של דבר, עיקר העיקרים הוא ריבוי העוסקים בלימוד התורה, העובדה שאנשים מכל קצווי תבל ובעלי מלאכות שונות, כולם מוצאים את עצמם עוסקים בלימוד התורה, זהו הדבר החשוב יותר מכל.
באותה שיחה סיפר לי ר'זליג שהוא נוהג להביא הרבה מדברי רבי צבי הירש חיות זצ"ל בשיעוריו על "ספר המצוות", אף שכמעט תמיד חולק עליו, מפני שזו דרך להיכנס אל עומק הנושא. שאלתי אותו מה דעתו עליו, לפי שעוררו עליו שהיה 'משכיל'. ר'זליג ענה לי שאמנם היה אדם גדול ובקי גדול, אך לא היה למדן, אלא שלא היה 'אשם'בזה כיון שלא זכה ללמוד בישיבות על דרך הלימוד הליטאית.
בהזדמנות אחרת שוחחתי עימו על הגאון האדר"ת זצ"ל וספריו, בעקבות הוצאתו לאור של ספר נוסף מכתב ידו, אותו הגשתי לו במתנה. ר'זליג אמר לי שאינו מצליח להבין כיצד היה לאדר"ת זמן לכתוב כל כך הרבה, והוסיף שאמנם לדעתו לא היה ראוי להדפיס את כל מה שכתב, כי לא כל דבר ראוי לדפוס.
בשיחה אחרת שנסובה על פולמוס המוסר בזמן הגאון רבי ישראל סלנטר זצ"ל, סיפר ר'זליג סיפור נפלא. בעיצומו של הפולמוס ערך הגאון רבי יצחק אלחנן ספקטור זצ"ל חתונה לבנו, רבי צבי הירש. אנשים ממתנגדי המוסר שיכנעו את השמש שהופקד על חלוקת ההזמנות לחתונה שלא להזמין את רבי ישראל סלנטר. אך רבי ישראל שמע מאליו שעומדת להיערך החופה, והיה נבוך בדעתו אם להשתתף בה אם לאו, כי מצד אחד היה מיודד עם רבי יצחק אלחנן, אך מנגד - הרי לא הוזמן בה ואולי יש בזה משום חשש גזילה. לבסוף הכריע רבי ישראל שעליו להשתתף בחתונה, כדי שלא תגרום היעדרותו ממנה להתלקחות נוספת בפולמוס. כאשר הגיע לחתונה ראה שרבי יצחק אלחנן ממתין לו כדי לכבדו.

ר'זליג סיים את הסיפור והוסיף שעל פי זה יש לבאר בדרך דרוש, מדוע נקרא חורבן בית-המקדש על שם "קמצא ובר-קמצא"ומה אשמתו של קמצא הידיד שלא הוזמן? אלא שכיון שהיה חבר קרוב של בעל הסעודה, היה עליו לבוא אל השמחה גם מבלי שהוזמן...

Some New books

$
0
0
Some New books
By Eliezer Brodt

This week is the Seventeenth World Congress of Jewish Studies at the Mount Scopus Campus of the Hebrew University of Jerusalem. Here is a link to all the lectures that are taking place. 

In honor of this Congress many academic publishers have released various titles in the past few weeks. There is also a small book fair at the congress where the books are being sold at reduced prices. Here is a list of some of the newer titles. For some of the titles I have provided the Table of contents.

As in the past I am offering a service, for a small fee to help one purchase these titles (or other titles). For more information about this email me at Eliezerbrodt-at-gmail.com. Part of the proceeds will be used to support the efforts of the the Seforim Blog.

יד בן צבי
1.      בין יוספוס לחז"ל,כרך א - האגדות האבודות של ימי הבית שני; כרך ב - אגדות החורבן, טל אילן ורד נעם, בשיתוף מאיר בן שחר, דפנה ברץ ויעל פיש, 951 עמודים
2.      גנזי קדם,כרך יג [ניתן לקבל תוכן].
3.      הסיפור הזוהרי, שני חלקים, בעריכת יהודה ליבס, יונתן בן הראש מלילה הלנר-אשד
האוניברסיטה הפתוחה
יהודי פרובנס: רנסנס בצל הכנסייה, רם בן שלום, 853 עמודים

האקדמיה ללשון העברית
1.      המשנה לפי כתב יד קאופמן,זרעים-מועד 221 עמודים
2.      אלכסיי אליהו יודיצקי,דקדוק העברית של תעתיקי אוריגנס, 344 עמודים
מכללת הרצוג
1.      עוזיאל פוקס, תלמודם של גאונים: יחסם של גאוני בבל לנוסח התלמוד בבלי, 562 עמודים


























2.       פירוש מדרש חכמים על התורה,מהדורת ביקורתית בצירוף מבוא, [מכ"י, שמות, במדבר דברים],בעריכת יואב ברזלי, 392 עמודים
3.      הראל גורדין, הרב משה פיינשיטיין:הנהגה הלכתית בעולם משתנה, 562 עמודים [לתוכן העניינים ראה כאן].
מאגנס
1.      יהונתן יעקבס, בכור שור הדר לו,ר'יוסף בכור שור בין המשכיות לחידוש, 362 עמודים

























2.      מרדכי זלקין, מרא דאתרא?רב וקהילה בתחום המושב, 332 עמודים


























3.      קובץ על יד, כה, לזכר עזרא פליישר, 512 עמודים








הוצאת אוניברסיטת בר-אילן
1.      עלי ספר כו-כז, 400 עמודים[ניתן לקבל תוכן].
2.      דבר תקווה (מסורת הפיוט ה-ו), מחקרים בשירה ובפיוט מוגשים לפרופ'בנימין בר תקוה, בעריכת אפרים חזן, 484 עמודים
3.      רון בר לב, אמונה רדיקלית, אוונגרד האמונה של רבי נחמן מברסלב, 284 עמודים
4.      ביטי רואי, אהבת השכינה, מיסטיקה ופואטיקה בתיקוני הזוהר, 514 עמודים
5.      יהודה פרידלנדר, בכבשונו של פולמוס, פרקים בספרות הפולמוס בין רבנים למשכילים בליטא במאה התשע-עשרה, 332 עמודים [רוב הספר הוא מאמרים מתוך של הגאון ר'יוסף זכריה שטרן מתוך העיתונים].







































מוסד ביאליק
1.      חמישה קדמוני מפרשי ר'אברהם אבן עזרא, עורך ראשי חיים קרייסל, 894 עמודים [ניתן לקבל תוכן].
2.      יהושע בלאו, בלשנות ערבית,
הוצאת כרמל
איריס פרוש, החוטאים בכתיבה,מהפכת הכתיבה בחברה היהודית במזרח אירופה במאה התשע-עשרה, 478 עמודים [להתוכן העניינים ראה כאן].
הוצאת קיבוץ המאוחד
המשכיל בעת הזאת, ספר היובל למשה פלאי, בעריכת זאב גרבר, לב חקק, ושמואל כץ,  333+98 עמודים [ניתן לקבל תוכן].
מכון הישראלי לדמוקרטיה, ועם עובד
בנימין בראון, מדריך לחברה החרדית, אמונות וזרמים, 451 עמודים







































ידיעות ספרים

הבעל שם טוב- האיש שבא מן היער, בעריכת רועי הורן, 504 עמודים

Review of My Father’s Journey by Sara Reguer

$
0
0
Review of My Father’s Journey by Sara Reguer (Academic Studies Press, 2015)

By Moshe Maimon

About a year ago, Seforim Blog readers were informed by Prof. Marc Shapiro of the publication of Sara Reguer’s book My Father’s Journey, and they were further advised that this book would be of great value to anyone interested in the history of the yeshiva movement and Eastern European orthodoxy (see here). The following review illustrates the contribution the book indeed makes to these fields of study.

This basis of this memoir is essentially a diary which affords readers a very intimate view into the mind of a Lithuanian yeshiva student in the period between the two World Wars. Interspersed between the pages of this fascinating document is a fair amount of interesting yeshiva lore, including little-known facts about prominent Torah personalities contemporaneous with the author’s father. In highlighting some of these passages, I hope to give the reader a sense of the value of this work, while also calling attention to certain historical facts that might enhance the reader’s understanding.

The book, based on a Hebrew memoir by Dr. Moshe Aharon Reguer, son of the famed Brisker dayan, R. Simcha Zelig Rieger,[1] is translated and supplemented with additional material culled from interviews conducted with Dr. Regeur by his daughter, Prof. Sara Reguer, and from family lore she preserved. Additionally, it is bolstered by her insightful comments filling in detail and providing background. To avoid confusion, different fonts have been employed to represent the different sources. The translated text of the memoir appears in italics, the interviews in plain script, and Prof. Reguer’s comments in bold typeface.

This arrangement is helpful in distinguishing between the actual memoir, written by Moshe Aharon Reguer as a young adult in 1926, and the remaining material that relates to a later period in his life. Dr. Reguer wrote his memoir from the perspective of a young man poised at an important crossroads in life. As the narrative moves into his later years, the story takes on a nostalgic, backward-looking tinge.  Prof. Reguer deftly weaves the diverse sources that capture these epochs into a beautifully coherent story.

Here I might suggest that care should have been taken to more clearly distinguish the places where the written memoir “pauses” to include later reminiscences by the author obviously not part of the original document. One example is the references to dates and events after 1926,[2] the year of the composition of the original memoir. There is no documentation for these comments which are printed together with the text of the original memoir. In some instances these secondary sources recount events already recorded in the memoir with occasional variations; to arrive at a clear understanding of what actually happened, the reader would benefit by being able to differentiate between the various sources. Take for example Moshe Aharon’s account of his farher(matriculation exam) in the Slutzker yeshiva.

First, from p. 65:

So I went to Slutzk and the Slutzker Rav Isser Zalman with Rav Aharon Kotler, his son in law, hired a teacher for me: Rav Shach (who is now famous in Ponovezh), who was then known as the Vabulniker”. We stayed together in an inn and he learned with me, and after a short time he went to Rav Aharon and Rav Isser Zalman and told them “I don’t wan’t to take any money - he doesn’t need a teacher!” So Rav Aharon said: “so, he doesn’t need any help and can learn alone?” and he took out a gemara, Bava Kamma 76, where there are two lines of gemara and a huge tosfot, and he told me to prepare it alone. I did it in a few hours, and I knew it, and he said: “you do not need a teacher!” at eleven years old!

The editor has already pointed out that the author came to Slutzk only after his bar mitzvah; consequently he was actually thirteen years old at the time, not eleven.[3]As we will soon see, the above-mentioned scenario is fraught with additional chronological inconsistencies. Compare it with the following incident on p. 84 which seems to be referring to an event that took place the following winter, more than a year later that the author’s given date:

Until mid-winter, I studied with the student Babulnikai, but one day the son in law of Rav Isser Zalman, Rav Aharon Pines, the ilui of Sabislovitz, called me and on his own assigned me a “kri’a” - a group of gemara with all the commentaries, which I was to read and then be tested on. I remember that the “sugya” was in Baba Kama, p. 10. He set a deadline at which point I came to be tested. I knew the entire sugya backwards and forwards, and on the test I performed so well in both breadth and depth that Rav Aharon Pines ordered that I should study alone. This announcement made a strong impression on the yeshiva, especially on the younger students, because it was a tradition that even the best students were never told at such a young age - fifteen - to study alone without help or supervision.

The core of the story is the same: young Moshe Aharon learned under the tutelage of an older, more advanced student (R. Shach)[4]until such time as a thorough test, administered by R. Aharon Kotler (Pines),[5]revealed that he was adept at independent study, and was encouraged thereafter to learn on his own. Yet other important details are different, including the identities of the parties. In the first version R. Shach initiates the test, while in the second version R. Aharon takes the initiative “on his own”. In the first version, the subject matter is an extremely difficult passage comprising one of the longest Tosfos in Shas, while in the second; it entails the knowledge of a complex but more conventional sugya. The most glaring discrepancy is the timing of this event: while the first version portrays this as having occurred within a short while after his arrival in yeshiva, the second version has it more than a year later - when the author was already fifteen years old. Which version is the true version?

The clue to unraveling the many discrepancies lies in the author’s parenthetical remark on p. 65 identifying R. Shach as the rosh yeshiva “who is now famous in Ponovezh.” This comment belies the fact that the passage was not included in the original document written in 1926 (when the young R. Shach was entirely unknown), but rather dates to a later time period, at least 30 years later, and likely some 40 some odd years after the events they describe.

Taking this into account it is not difficult to surmise that the later version is actually the original version and likely the more authoritative one inasmuch as it was written closer to the events they describe. The events were quite possibly conflated in the author’s mind when he recounted tales of his youth later in life, and that would likely account for the discrepancies in the details. People do not necessarily intend to set down the historical record in their reminiscences, and the mind has a way of selectively remembering events without explicit attention to historical accuracy - particularly when aided by the haze of nostalgia. Certainly there can be no blame in that; it is the job of the editor to point out what material was penned for the record and that which was recounted later in other contexts.

Here is another interesting tidbit recounted by the author that has likely been blurred by nostalgic reminiscence, and should not be taken as historically accurate. Regarding the closing of the Volozhin yeshiva in 1892, in the course of an interview (pp. 29-30) the author recounts an original version of the events leading up to it:

In those days the yeshiva was closed because one of the students massered (informed) and wrote a letter signing the name of the Netziv, and in a second letter he wrote that the Netziv is a spy and all the students are spies in Volozhin, and the reason why he sent this is because - father told me - when he came in on Yom Kippur, the Netziv recognized that he had eaten, which was true, and he came over and gave him a slap in the face in the presence of everybody. And this he couldn’t stand and he massered on the yeshiva, and they sent soldiers from Vilna and they surrounded the yeshiva and they asked, “where is the Netziv?” and they showed the Netziv the letter, and asked if it was his signature, and he said, “yes it is my signature”. But at the trial in Vilna he recognized that this was a forgery because in all of his letters, after he wrote “Netziv”, he never made a dot and this was with a dot. And they believed him and he was free, but they officially closed the yeshiva.

The editor concedes that there are other versions to the story, and refers the reader to the attendant literature, but grants that this is another variant. However, it is readily apparent that here too, two different episodes - the story of the informant and the story of the closing of the yeshiva - have been inadvertently blended. In reality, they had nothing to do with each other.

The story of the informant has been supplied by the son of the Netziv, R. Meir Bar-Ilan, in his classic memoir מוואלאזין עד ירושלים,[6]as well as in the biography he wrote on his father, רבן של ישראל.[7]There we are told that the episode occurred a few years before the Great Fire; a catastrophe which struck Volozhin in the summer of 1886. The closing of the Yeshiva, on the other hand, didn’t occur until 1892. It is also apparent that some of the details of the episode are more reliably preserved in R. Bar-Ilan’s recounting, who also preserves the identity of the addressee in the forged letter, one R. Yaakov Reinowitz of London. In his account the charge brought against the Netziv was not that of espionage, but rather that of dealing in counterfeit currency, and unlike in Dr. Reguer’s version, the clever detection of the forgery was brought to light with the evidence that the Netziv signed his name נפתלי צביהודהby using the last letter of צבי as the first letter of יהודה,[8]a detail which the forger was not scrupulous in copying.[9]

Additional information has come to light in the discovery of other letters written by the Netziv to this very R. Yaakov Reinowitz.[10]R. Reinowitz, who served as adayyan on London’s beit din, was close to the Netziv and would assist him with the raising of finances for the yeshiva.[11] Apparently the forger was aware of this individual’s connection with the Netziv, as well as his financial involvement with the yeshiva, and therefore chose to address the letter to R. Reinowitz to make it seem more authentic. Among R. Reinowitz’ papers are some 40 letters from the Netziv, including two which have been described thus:

In 1879 Rabbi Berlin informed Reinowitz that officials of the Russian government had searched the documents and correspondence of the yeshiva and taken away ‘all my correspondence with you’ - the reason being that ‘a vile person forged a letter of a secret nature which I am supposed to have sent to you’. In his next letter Rabbi Berlin said that the correspondence was returned after a few hours and that nothing untoward happened except that they had a big fright.[12]

When seen together it is clear the Netziv is referring here to the aforementioned episode. These letters indicate that the event happened in 1879, a fact now conclusively proven with the availability of the Russian government’s file on the episode,[13]and in fact had no direct effect on the subsequent closure of the Volozhin yeshiva some thirteen years later (although the involvement of the government in the yeshivas internal affairs almost certainly did contribute in the long run).''

Here is a photo of Rabbi Reinowitz:






































As to the identity of the culprit, R. Meir Bar-Ilan indicates that it was never proven conclusively. He cites several theories; including a report not unlike the one cited by our author in the name of R. Simcha Zelig, namely that it was the student who had been chastised for his Yom-Kippur indiscretions. This seems to have been the predominant theory; in R. Bar-Ilan’s recounting of the episode in his aforementioned biography, this is the only version presented. This is also the version recorded by R. Moshe Shmuel Shmukler-Shapiro in his ר'משה שמואל ודורו,[14]where he even identifies the student who was chastised, and the year when the event occurred (1878). (Interestingly, according to R. Shmukler-Shapiro’s version, this student didn’t perpetrate the forgery himself, although his humiliation at the hands (or better, hand) of the Netziv was the catalyst for the subsequent act of revenge).

Further, in the above account, R. Simcha Zelig’s report has the student eating on Yom Kippur. According to R. Bar-Ilan, however, the nature of the student’s sin was appearing late to the prayers after having evidently bathed and combed his hair on the day of Yom-Kippur. Also noteworthy is the fact that R. Bar-Ilan mentions only that his father had angrily chastised the errant student but does not reveal, as does R. Simcha Zelig, that he had done so with a public and humiliating slap to the face. In this regard, R. Simcha Zelig’s version is also confirmed by R. Moshe Shmuel Shmukler-Shapiro in his ר'משה שמואל ודורו,[15]although the student’s sin is described therein in accordance with R. Bar-Ilan’s version. It seems reasonable to me to assume that R. Bar-Ilan, out of concern for his father’s honor, knowingly softened the story and omitted mention of the slap in order to cushion the Netziv’s reputation in the eyes of the modern and westernized reader.

Another bit of family lore, recounted by Prof. Reguer on pp. 30-31, includes the legendary tale of R. Simch Zelig’s sagacious advice to the townspeople of Brisk, saying that in order to spare themselves from the damaging exploits of a wild first-born goat, it would be providential if the animal were to come to injury and thereafter be permitted for slaughter. The townspeople then organized a chase which resulted in the goat injuring its shoulder while attempting to escape, rendering it unfit for ritual sacrifice and henceforth permitted for slaughter.

This episode sounds too similar to an episode recounted by Dr. Reguer himself in 1973 in a letter to the editor of the journal הדרום[16]to dismiss as a coincidence. The incident referred to there was a cause célèbre in Volzhin and was the source of a halakhic dispute between the two Rosh Yeshivas at the time, the Beis Halevi and the Netziv. Dr. Reguer writes:

את הדברים כפשוטם שמעתיבילדותי מפי אבי מורי זצ"ל הרב הגאון ר'שמחה זעליג, הראב"ד בבריסק דליטא,וכך היו הדברים:ליהודי אחד בוולוז'ין היה בכור תיש,ומכיון לאחר שגדל דרכו היה להזיק, מסר יהודי זה את התיש לרשות הכהן, כדי שיוכל להנות מן התיש. הכהן העניק לילדים מעדנים והם רדפו אחרי התיש וערכו לו ציד בבית הקברות הנמצא במורד העיר. כאשר קפץ התיש מעל גדר התיל שלבית הקברותנפצעונמצאמסורס.ואז פרצההמחלוקתמכיוןשהכהןהיההגורם למעשהסירוסזה.

This version is also not without its ambiguities,[17]but unless we are to assume that these are two separate incidents, it is clear that the episode in question happened in Volozhin, and not in Brisk, and it is equally clear that R. Simcha Zelig was just the source for the story, but was not actually an active participant in this episode.

As mentioned, there are a number of valuable first-hand accounts of important pre-war Torah figures, most prominent among them: father of the memoirist and famed dayan of Brisk, R. Simcha Zelig Rieger, who was renowned as one of Lithuania’s foremost halakhic authorities until his tragic martyrdom in the Holocaust. In a manner characteristicof biographies written by close family members who make no attempt to portray their subjects as larger-than-life,[18]Moshe Aharon’s memoir, particularly the correspondence and photographs he includes, provides us with a close-up glimpse into this scholar’s saintly life.[19]

The book opens a window on the terrible hardships he had to endure throughout his life, and we can surmise the tremendous spiritual fortitude and determination he must have possessed in order to cope with his hard lot. Poverty and illness, compounded by having a married daughter living with her family in his home were part of R. Simcha Zelig’s daily tribulations, yet this saintly man utters no word of complaint. Even after suffering the humiliating experience of having his beard forcibly removed by the Soviets at the beginning of the Second World War, in a most harrowing encounter from which he only narrowly escaped with his life, R. Simcha Zelig had just this to say to his son: “we are all well” (p. 227).

Nothing deterred R. Simcha Zelig from his unfailing dedication to his life’s ideal of learning and teaching – not even the tragedy of losing children to illness, nor the intense pain of watching the defection of most of his adult children from their religious upbringing to a life of communism and socialism. In the face of it all, this humble genius continued unfailingly on his path, giving of himself unselfishly to anyone who needed him. While many biographies of gedolim tend to omit any references to wayward children, the correspondence included in this memoir, and especially the attendant analysis thereof, introduces the reader to the whole Reguer family. One can readily appreciate the extent to which R. Simcha Zelig went to maintain fatherly relations with all of his children - to the point of addressing his letters to every child and spouse, and even their infant children, by name.

Prof. Reguer highlights this tendency in her comments (p. 191), and further makes the astute observation that in these instances R. Simcha Zelig is careful to append the customary salutation שיחיה or שתחיה only to the names of the religious relatives; however, no explanation is given for this interesting behavior. Since this appendage is merely a blessing for long life, and is not indicative of one’s social or religious standing, it therefore strikes me as somewhat odd that R. Simcha Zelig, who went out of his way to show fatherly care and affection to these children, would omit this blessing in connection with them. Perhaps R. Simcha Zelig was only being sensitive to the irreligious outlook of those of his children who having broken with tradition would not appreciate this customary, religiously inspired, prayer on their behalf.

The family background is also instrumental in helping us understand how R. Simcha Zelig was able to countenance Moshe Aharon’s transition from the traditional Lithuanian yeshivas to the modern and Zionistic Tachkemoni yeshivas of Bialystock and Warsaw. Although the Talmudic departments in these yeshivas were headed by Brisker protégés of R. Simcha Zelig, namely the Iluy of Meicheit, R. Shlomo Polatchek, and R. Moshe Soloveitchik, they were by and large considered to be beyond the pale in the traditional Lithuanian yeshiva world.[20]In fact, according to Dr. Reguer (p. 147), R. Chaim of Brisk had actually sought R. Simcha Zelig’s help in dissuading R. Moshe Soloveitchik from accepting a position at Tachkemoni.

This transition eventually saw Moshe Aharon pursue an academic careerfirst in Palestine[21]and later in America (a move which was to eventually spare him from the ravages of the Holocaust). While a letter from Moshe Aharon’s brother in law (p. 232) indicates that R. Simcha Zelig was unaware as to the secular nature of these studies, there can be no doubt that the author is correct in surmising (p. 145) that R. Simcha Zelig’s acquiescence to Moshe Aharon’s desire to pursue secular studies was a direct result of the outcome his earlier chinuch approach had had on Moshe Aharon’s older brothers.

Besides for his grandfather, the author was also privileged to study under various other great Torah personalities including the Alter of Slabodka (R. Nosson Tzvi Finkel), R. Shlomo Heiman, R. Aharon Kotler, R. Isser Zalman Meltzer and the dynamic young Rosh Mesivta of Karilov, R. Yechezkel of Trestina.

The latter was later to become famous in his capacity as Rosh Yeshiva in the preparatory mesivta in Slabodka and his well known by the title of his work Divrei Yechezkel, a classic work of lomdus in the yeshiva world. Yet, precious little is known about the Karilov chapter in his life,[22]and this memoir, with its focus on the Karilov yeshiva, provides a valuable contribution to his biography.

Special attention may be drawn to the lauditory description of his personality, as well as the unique relationship he shared with his students. Of particular interest is the depiction of the inspirational late-night hashkafa sessions he often held with his students (pp. 111-114).[23]Inasmuch as most people today know him only as R. Yechezkel Berstein,[24]or, as mentioned, by the title of his work Divrei Yechezkel, it would be beneficial to have that had the connection drawn out in the book.

The book contains various other tidbits concerning many of these personalities which readers will certainly find interesting. However, it is worth pointing out the difficulty involved in identifying them as sometimes various colloquialism are used in referring to these people. The difficulty is often exacerbated by the different spellings employed for some of these names. We have already seen that R. Shach has alternately been referred to as ‘the Vabulniker’ and ‘the student Babulnikai’. Apparently, in the Hebrew original, the author had spelled וואבולניקי- which he pronounced orally as ‘Vabulniki’ - as באבולניקאיwhich was transliterated as ‘Babulnikai’. Similarly R. Aharon Kotler has been called R. Aharon Pines, ‘R. Aharon of Svislovitzch’ and ‘the Iluy of Sabislovitch’. R. Shlomo Heiman too, is alternately referred to as ‘Rav Shlomo Heiman Ha-pritizi’ or ‘Rav Shlomo of Poritz’.

Compounding the problem is the fact that each name is listed separately in the index, and instances where only the colloquialism is used without a last name are often not included. Perhaps this is because the index was produced with electronic search engines according to spelling and therefore did not combine various entries for one person when the spelling was different. Yet, what this gains in expedience and convenience is offset by the frustration one encounters when trying to search for references using a last name which doesn’t appear in all the occurrences. (I might add that it also makes for the inclusion of some unorthodox entries, such as ‘Sha’agat, Arye’).

If this book is republished it may be prudent for the sake of uniformity to streamline the names and titles used throughout the book. Similarly, care should be taken in the phonetic spelling of other Hebraic phrases such as רב דמתא(meaning the rabbi of the city) which has been spelled as ‘Rav Damta’ on p. 105, and thus appears to be someone’s name.

The author’s acquaintance with the Alterof Slabodka began when Moshe Aharon first joined the Slabodka yeshiva, which was then in Kremenchug during its exile during the First Word War. At the time, young Moshe Aharon was duly impressed by the Alter’s sagacious personality, but later this perception is tarnished somewhat, and at the end of the memoir he blames the Alter’s high-handed (und unfair) method in dealing with those whom he suspected of having secular leanings for his ultimate decision to leave the mussar world cultivated by the Slabodka yeshiva. One can’t help but wonder if this perception of the Alter wasn’t colored by the author’s own negative experience, fresh at the time of the writing. Perhaps with the the passage of time and the benefit of hindsight, as well as nostalgia, Moshe Aharon may have come to see things differently.

One thing that stands out about his description of the Alter is that he calls him ‘a great scholar’ (p. 95). In Slabodka’s heyday at the turn of the century, owing largely to the Alter’ssecretive ways and mysterious habits, this facet of his personality was not common knowledge and different students had different reads on it. R. Yaakov Kamenetzky was convinced that the Alter was indeed a great lamdanand scholar, while in a recent blog post Professor Marc Shapiro has quoted R. Yehiel Ya’akov Weinberg’s opinion to the contrary.[25]It seems that about 15 years later, with the passage of time, the Alter’sreputation as a superior talmid chacham had firmly taken root.

One personality that is conspicuously under-represented in the book is the Brisker Rav, R. Yitzchak Zev Soloveitchik (as well as, to a lesser extent, his brother R. Moshe). The Rieger and Soloveitchik family lived under the same roof in a multi-family dwelling owned by the Kehilla, and R. Simcha Zelig was exceptionally close with his own rebbe, R. Chaim of Brisk, as well as R. Chaim’s sons, R. Moshe and R. Yitzchak Zev. In fact, from a reference in a letter from R. Simcha Zelig to the author, printed at the end of the book (p. 197), it seems R. Simcha Zelig would exchange annual Rosh Hashana greetings with R. Moshe, as well as his son R. Joseph Ber – that is, the famed Rabbi J.B. Soloveitchik of Yeshiva University - long after the two had emigrated from Europe to America. The relevant portion of the letter reads:

I wrote a Rosh Hashana greeting to R. Moshe Azaliion [?] as I write every year and I wrote to R. Moshe’s son a Rosh Hashana greeting and nothing came back to me as usually did each year. Perhaps I don’t have their correct updated address. Perhaps they moved.

Careful examination of the facsimile of the original letter, reproduced on p. 198, reveals that Azaliion is a mistaken transcription of the Yiddish 'אזויא'(meaning ‘just like’) and is not part of R. Moshe’s name. This leads me to believe that R. Simcha Zelig is referring to R. Moshe Soloveitchik, as well as his son R. Joseph Ber who also enjoyed a relationship with R. Simcha Zelig, having received from him a personal smicha, as well as various halakhic traditions. In a passage interpolated into the memoir on p. 45, Moshe Aharon acknowledges this fact and mentions that he asked the Rav’s son (I assume this means R. Joseph Ber’s son, Prof. Haym Soloveitchik) for a transcript of these traditions.[26]

Perhaps Moshe Aharon did not enjoy the same relationship with the Brisker Rav as did his father, possibly on account of the Brisker Rav’s rebbetzin, whom Moshe Aharon considered a difficult woman (p. 67). Later in the book, R. Simcha Zelig’s correspondence with his son reveals that Moshe Aharon also had some sort of altercation with R. Chaim’s older son, R. Moshe (p. 223). The editor surmises that this was on account of R. Moshe having left the Tachkemoni yeshiva, where Moshe Aharon was studying, before the latter could receive smicha from R. Moshe. This seems like somewhat of a stretch, and although we may never know the real reason behind it, to me the ambiguous phrase that R. Simcha Zelig writes in an effort to persuade his son to drop the fight: “you do not know a family without opportunities” (p. 220), lends itself to the interpretation that at stake was some sort of position for which Moshe Aharon may have been jockeying for at the time when both found themselves employed by Yeshiva College.

On a final note: as mentioned before, the original memoir was written in Hebrew and the published edition is an English translation of the original. While the translation on a whole is an excellent one, and results in a fluid compelling read, there are also readers who might enjoy reading the original and would appreciate the biblical and talmudical prose the author sometimes employs. One example of this is when the author refers to the land of Israel as “the land of the deer” (p. 138), which was certainly ארץ הצבי in the original. The biblical expression for Israel as ארץ הצביappears in Daniel 11:16, and according to most commentaries is based on the verse in Ezekiel 20:6, where the context shows that צביis not a reference to ‘deer’ (the animal) but rather ‘dear’ (as in ‘desired’).

From the facsimiles of the pages of the manuscript included in the book, one can get a sense of the rich expressive language the memoir was written in, and it is hoped that perhaps it will be printed in the original one day. For the time being we must be content with the artful and masterful work produced by Prof. Reguer, and even as it is we certainly owe her much gratitude for preserving for us this rich and valuable memoir.



[1]Rieger or Riger are the common spellings, although a facsimile of a letter containing the mailing address of Moshe Aharon Reguer (seemingly in R. Simcha Zelig’s own hand) indicates that Reguer is indeed the correct spelling.
[2]Such as this remark on p. 55: ‘many years ago I found out that he had moved to Boro Park, I met him there but he did not understand what I was saying’.
[3] I can’t help but wonder as to the nature of this mistake. Could it be that the author was induced to believe his own fictitious birth date, postdating him by two years, as described in the book on p. 23?
[4]The reference to “the student Babulnikai” in the preceding paragraph should read Vabolnika’i, meaning ‘hailing from Vabolnik’, a reference to R. Shach’s hometown. See also p. 75 where he mentions his studies “with a student from Bubolnik who lived with me”.  I will address this example when discussing the pitfalls of phonetic transliterations later.
[5] The editor, who is seemingly unaware that this is the same episode as the above, also does not indicate that she is aware that R. Aharon Kotler and R. Aharon Pines are one and the same (Pinnes was the family name; R. Aharon later took on the name Kotler to help him evade the draft, see Making of a Godol, second ed., p. 295). Adding to the confusion, the index too has separate entries for each name, but more on that later.
[6]תל אביב, תשל"ט, עמ' 85-87
[7]ניו יורק, תש"ג, עמ' 115-116
[8]This can even be seen today in the facsimiles of the Netziv’s surviving letters, such as the one addressed to our very same R. Reinowitz, in Reuven Dessler’s שנות דור ודור, vol. 4 (Jerusalem 2013), p. 497. Whether the Netziv’s used this unusual format merely to give his signature an individualized flourish, or whether his intent was to avoid spelling out יהודה- in keeping with the pious custom of avoiding the written combination ofיו"ד  and ה"א which form a divine name, it is significant to note that his signature was altered in the posthumous publication of his writings by his family. There, at the conclusion of each responsum, the Netziv’s name appears in its conventional spelling. (Inhis Making of a Godol, second ed., p. 887, R. Nathan Kamenetzky points to another example of a famous rabbinic personality who signed his name with an ellipsis; R. (Yisroel Eliyahu) Yehoshua Trenk of Kutna who signed his name as ישראליהושע).
[9] See also the report of this episode by a student in Volozhin from that era, R. Eliyahu Mileikowsky, in his שו"ת אהלי אהרן, תל אביב תרצ"ו, עמ'ריח-רכ. Eliezer Brodt has further called my attention to the translation of this memoir, with additional references, in an article by Genrich Agranovsky and Sid Z. Leiman: Three Lists of Students, in Turim: Studies in Jewish History and Literature, Vol. 1 (N.Y. 2008, pp. 3-6 fn. 7). 
[10] See Eugene Newman, The Responsa of Dayan Jacob Reinowitz, 1818—1893, in Transactions & Miscellanies (Jewish Historical Society of England), Vol. 23 (1969-1970), pp. 22-33.
[11] I have already referred in a previous note to another letter to him from the Netziv in Reuven Dessler’s שנות דור ודור. See also a responsum addressed to him in the Netziv’s משיב דבר, vol 2, #17. According to Eugene Newman, ibid, pp. 26-27, responsa #23 and #25 in vol. 4 were also addressed to R. Reinowitz. His signature on a ruling from the London beit din is also confirmed by the Netziv in responsa #56 in the same volume.
[12] See Eugene Newman, ibid, p. 31. Note that according to this account the Netziv’s documents were returned to him after a few hours, whereas in R. Mileikowsky’s account they were only returned to him many months later after the case against him was officially dropped. A further discrepancy, though by no means a contradiction, concerns the lingering danger and prolonged fear and anxiety in R. Mileikowsky’s account, missing in the Netziv’s own telling.
[13] See Agranovsky and Leiman, ibid, p. 2-3.
[14]ניו יורק, תשכ"ג, עמ' 59-60
[15] See also R. Nathan Kamenetsky’s study of similar episodes in his Making of a Godol, second ed., pp. 889-890.
[16]גליון לז, עמ' 264
[17] See R. Chaim Karlinsky’s response to this letter in the subsequent volume of הדרום, גליון לח, עמ' 187.
[18] I think it is this sort of attitude at play in an interview on p. 27 in which he said that he was unable to even approximate his father’s age. Here the editor notes that research shows that it was likely around 1863. I don’t know what research she had in mind, but just by using material supplied in the book it is easy to demonstrate the accuracy of the year 1864 that is often given as the year of his birth (for example see his grandson Chaim Ber Gulevsky’s שבת שבתון p. 365 where his birthday is listed as 20 Adar 1864). On p. 236, the author’s sister, Esther, writes in a letter to him that their mother was 77 at the time of her passing in 1938. Earlier on p. 27 the author himself states that his mother was 3 years older than his father. Now, had R. Simcha Zelig been born in 1863 he would have been 75 in the summer of 1938 and his wife would then have to be at least 78.
[19]Perhaps the editor takes this too far in constantly referring to R. Simcha Zelig without the honorary ‘R.’ before his name. Noteworthy in this context; some critics look askance at biographies of this sort, as the approach they take may strike a somewhat presumptuous, all-knowing note, and their tone is often less deferential to their subject. See R. Yisroel Miller In Search of Torah Wisdom(Mosaica Press, 2012), pp. 59-60, who makes this point in the name of R. Avigdor Miller concerning the biography of the Chafetz Chaim that was penned by his son R. Leib (Consistent with this approach is R. Miller’s own account of his repelling of his great urge to read up on R. Yisrael Salanter’s life out of concern lest his reverence for R. Yisroel be diminished, see R. Y. Hamburger’s biography Rav Avigdor Miller (Judaica Press 2016), p. 22). However, often times the authentic human portrait painted by a son is unmatched in its accuracy and detail, and by extension that much more evocative in its portrayal. See also מגד גבעות עולם vol. 1 p. 48-49where it is reported in the name of R. Mendel Zaks that he preferred the Chafetz Chaim biography written by his student R. M.M. Yoshor over that of his son R. Leib, because the former doesn’t attempt to explain the Chafetz Chaim’s actions as does his son R. Leib. Presumably this is just another way of expressing the sentiment quoted before in the name of R. Avigdor Miller. Conversely, in the Artscroll biography of the late Rosh Yeshiva of Torah V’daath, R. Avrohom Yaakov Pam (Rav Pam, Brooklyn, 2003, p. 13), it is reported that he was fluent in R. Leib’s biography of the Chafetz Chaim and would often quote from it. (Also worth noting is the fact that R. Yoshor himself, in his introduction, relates with pride the fact that his work had found favor even with the usually critical R. Leib). Ultimately, this harks back to the age-old question of whether a hagiography is preferable to a biography. See the excellent discussion on the topic that forms the introduction to R. Nathan Kamenetsky’s Making of a Godol.
[20] It is worth noting in this context a story I heard from the Rosh Yeshiva of the Kaminetz yeshiva in Jerusalem, R. Yitzchak Sheiner, concerning a student who aspired to join the Yeshiva in Radin. This student was disappointed to find out that he failed his entrance examination with the Chafetz Chaim, and was told to seek other arrangements. On his way out he chanced upon the Rosh Yeshiva of Radin, R. Moshe Landinsky, who noticed his dejected look and asked what had transpired. After hearing the story, R. Moshe advised him to return to the Chafetz Chaim and ask to borrow money for the train fare from Radin to Lida. Knowing of the Chafetz Chaim’s aversion to the modern yeshiva founded in Lida by R. Yitzhak Yaakov Reines, this move was guaranteed to make the Chafetz Chaim reconsider his rejection of this bachur. Sure enough, that is exactly what happened, and the bachur was thereupon accepted to the Radin yeshiva.
[21] As an interesting aside, Prof. Reguer recounts on p. 157 how Moshe Aharon was involved in the physical construction of Hebrew University’s Mount Scopus campus, and even provides (among the unpaginated illustrations [corresponding to p. 153]) a photograph of him posing with fellow students at the site. It seems that many students in those days involved themselves in such activities, and this is likely what Prof. Avigdor Aptovitzer had in mind when he wrote to Shalom Spiegel after arriving in Palestine in 1939: "וגם נוכחתי שכמעט אי אפשר למצוא תלמידים מסייעים שכל התלמידים במלאכה, מלאכה ולא חכמה, ונתקיים בהם אל תקרא בניך אלא בוניך, בוניך ממש מלאכת הבנין והסעת אבנים" (Tarbitz, vol. 81, p. 463).
[22] See R. Betzalel Devlitzky’s biography of him in ישורון, vol. 28, pp. 871-899. The Karilov chapter is mentioned there on p. 876. This article was later expanded and included in a recent edition of דברייחזקאל(הוצאת מישור, בני ברק, תשע"ג).
[23]This section has been summarized in Hebrew here.
[24] In some sources the last name appears as Berenstein. It is likely that at some point he altered his name in an attempt at avoiding the dreaded draft to the Polish army.
[25] See here. See also R. Nathan Kamenetzky’s discussion on the topic in his Making of a Godol, second ed., pp. 775-778, where conflicting opinions are cited in the name of various students.
[26] He also received (through R. Simcha Zelig) various traditions from R. Chaim, and he would sometimes relay these very traditions, as can be evidenced by following the references indexed under his name in Aharon Rakeffet’s The Rav.

The Babylonian Geonim's Attitude to the Talmudic Text

$
0
0
The Attitude of the Babylonian Geonim to the Talmudic text
By Dr. Uzy Fuchs

A few weeks ago we mentioned herethat the Seventeenth World Congress of Jewish Studies took place at the Mount Scopus Campus of the Hebrew University of Jerusalem. Over the next few months we will be posting written transcriptions of some of the various presentations (we hope to receive additional ones).

The first in this series is from Dr. Uzy Fuchs dealing with the Babylonian Geonim's attitude to the Talmudic text, the subject of his recently released excellent book.  To purchase this work contact me at Eliezerbrodt-at-gmail.com. Part of the proceeds will be used to support the efforts of the Seforim Blog.

Here is the cover:




יחסם של גאוני בבל לטקסט התלמודי
הרצאה בקונגרס השבע-עשרה למדעי היהדות, ירושלים, אב תשע"ז
מאת: עוזיאל פוקס
(קטעים מתוך המצגת משולבים בתוך לשון ההרצאה)
שאלת יחסם של גאוני בבל לעניינים טקסטואליים במשנה ובתלמוד הבבלי היא שאלה רחבה ומורכבת, מכיוון שמדובר על תקופה של למעלה משלוש מאות שנה, שפעלו בה חכמים שונים בכמה מרכזים.
אפתח בכמה נתונים מספריים שיאפשרו לנו למקד את הדיון.

בידינו השתמרו בערך 260 התייחסויות של הגאונים לעניינים טקסטואליים במשנה ובתלמוד. חלקם ארוכים ומפורטים וחלקם כוללים הערה קצרה; מהם שהגיעו בשלימות ומהם מקוטעים וקשים לפיענוח; הרבה מהם נכתבו כמענה לשאלות טקסטואליות אך לא מעט נכתבו ביוזמתם של הגאונים עצמם.
בנקודה אחת הממצאים חד משמעיים – המקום המרכזי של רש"ג ורה"ג בתחום הטקסטואלי.















מניתוח של המקורות שבהם רב שרירא גאון ורב האיי גאון עסקו בעניינים טקסטואליים אנו למדים על המניעים שלהם לעסוק בגרסאות התלמוד. הרבה מהם נכתבו כתשובות לשואלים, בין בעניינים טקסטואליים ובין בתשובות הלכתיות ופרשניות. באופן מיוחד מעניינות אותן התשובות שבהן העניין הטקסטואלי הוא שולי, ואין הוא חיוני כלל ועיקר כדי לענות לשאלה שנשאלו הגאונים, ואף על פי כן טרחו הגאונים להוסיף הערה ארוכה או קצרה בעניין גרסאות התלמוד.
חשיבות מיוחדת יש לכמה עשרות דיונים טקסטואליים שנכתבו בחיבורי הגאונים ולא בתשובותיהם.



במיוחד מעניין פירושי רב האי גאון למסכתות ברכות ושבת, שבשרידים הלא רבים שהגיעו אלינו יש עשרים וארבעה דיונים טקסטואליים. חלקם ארוכים, מורכבים ומפורטים. דיונים אלה מלמדים אותנו שבעיני גאוני בבל האחרונים – רש"ג ובעיקר רה"ג – העיסוק בגרסאות התלמוד הפך להיות חלק בלתי נפרד מסדר יומו של לומד ומפרש התלמוד.
מכל מקום, העיסוק הטקסטואלי האינטנסיבי המרובה של שני גאוני פומבדיתא המאוחרים – רב שרירא ורב האי רב שרירא – מלמד שאת כותרת ההרצאה 'יחסם של גאוני בבל לטקסט התלמודי'יש לסייג הרבה. על שאר הגאונים אנחנו יודעים מעט מאוד, ועל יחסם של רוב רובם של גאוני בבל לעניינים טקסטואליים אי אפשר לומר מאומה.
אפשר להאריך במחשבות ובהשערות בעניין זה – מה המשמעות של מיעוט הדיונים הטקסטואליים של רוב הגאונים: האם מדובר על עניין מקרי – הדיונים שלהם לא הגיעו לידינו, או שמא באמת עסקו פחות בעניינים טקסטואליים. אך בשל קוצר הזמן לא אכנס לכך. 
*
הישג בולט של אחרוני הגאונים הוא יצירת הגדרות או שימוש ב'כלי עבודה'כדי לדון בגרסאות השונות. לא רק קביעות בסגנון של 'גרסה נכונה'או 'גרסה לא נכונה'אלא ניסיון ליצור קני מידה על מנת לשקול בין הגרסאות השונות, ולהכריע איזו מהן נכונה יותר. כמו כן, הגאונים המאוחרים תייגו גרסאות שונות באיפיונים: מדוייק, לא מדוייק.



















איפיונים אלה חשובים עד מאוד, והם מלמדים הרבה על החשיבה הביקורתית של אחרוני הגאונים, על השימוש שלהם בכלים שהיינו מכנים 'מחקריים'או 'ביקורתיים'. אף על פי כן, יש להדגיש כי קני המידה והאפיונים השונים באים בראש ובראשונה בשירות הפרשנות.

אדגים את הקביעה הזו בשתי דוגמאות הבאות בדברי הגאונים רב שרירא ורב האיי.
אחת השאיפות של חקר מסורות בכלל וחקר גרסאות התלמוד בפרט היא מציאת המסורות והגרסאות המדויקות והמהימנות. ואכן, אחרוני הגאונים קבעו לגבי לא מעט גרסאות שהן מדויקות, או שהן של חכמים דייקנים.
וכאן יש לברר – מה הופך חכמים אלה להיות חכמים דייקנים בעיניהם של אחרוני הגאונים? האם המסורות שעליהם הסתמכו או שמא דרך כזו או אחרת שבה הצליחו לשמר את גרסאות התלמוד? ושמא היה להם קריטריון אחר?

בשתי תשובות אנו מוצאים רמז לעניין, ושתיהן נוגעות לסוגיה הטעונה של הפער שבין נוסחי הפסוקים שבמקראות לבין נוסחם בגרסאות התלמוד.
וכך כתב רב האיי גאון:
'וודאי אילו היה הפסוק כטעותם... אלא שאינו כן, דרבנן דווקני ומי שמעיינין בשמועהואינן גורסין והולכין שיטפא בעלמא...'.
בתשובה זו כרך רה"ג כרך את הדיוק של אותם 'רבנן דווקני'ב'מי שמעיינין בשמועה', כלומר, הם אינם גרסנים מכניים, אלא הם מבינים את המתרחש בסוגיה. ה'דיוק'של המסורת קשור ל'עיון בסוגיה', להבנתה ולהתאמתה למסורת ה'נכונה'במרכאות, כלומר זו שאינה יוצרת קשיים פרשניים. ה'דיוק'מוגדר ככזה בזמן שהוא משרת את הפרשנות הנכונה.

נשוב לעניין החכמים הדייקנים עוד מעט. ונעבור לפני כן לקנה מידה אחר לבחינת גרסאות התלמוד.
בכמה תשובות הגאונים – שוב רב שרירא ורב האיי גאון – קבעו שגרסה מסוימת היא גרסת 'כל החכמים'. הקביעה הזו, המסתמכת על 'כל החכמים'היא בוודאי שיקול נכבד בעד גרסה מסוימת. רה"ג השתמש בקביעה הזו גם בתשובתו הידועה בעניין מנהגי תקיעת שופר בראש השנה: 'והלכה הולכת ופשוטה היא בכל ישראל... ודברי הרביםהוא המוכיח על כל משנה ועל כל גמרא, ויותר מכל ראיה מזה פוק חזי מה עמא דבר, זה העיקר והסמך'. התפיסה הזו, או כפי שכונתה בערבית 'אג'מאע'היא גם אחד מארבעת היסודות של פסיקה ההלכה המוסלמית. כאמור, קביעות כעין אלה באו כשיקול טקסטואלי בדברי הגאונים. ברוב הפעמים הקביעה שגרסה היא 'גרסת כל החכמים'באה להכריע כמו גרסת הגאונים בתלמוד הבבלי בניגוד למקור אחר – גרסה בתוספתא, גרסת ספרי משנה וגרסה הבאה בהלכות פסוקות והלכות גדולות.
גם בתשובה בעניין נוסח פסוק בספר דברי הימים, המובא בגרסה שונה בסוגיה בתחילת מסכת ברכות, קבעו רב שרירא ורב האיי גאון באופן נחרץ: 'וחס ושלום דהאוי שיבוש בקראיי, דכולהון ישראל קריין להון פה אחדוהאכין גארסין רבנן כולהון בלא שיבושא ובלא פלוגתא ובלא חילופא'.
בסופה של אותה תשובה הוא גם הזהיר לתקן גרסה זו, וגם כאן הזהיר את כל החכמים – 'ואזהר לתיקוני לנוסחי... ולאיומי על כולהו רבנן ותלמידילמגרס הכי דלא תהוי חס ושלום תקלה במילתא'. קביעות נחרצות אלה הן מאוד חד משמעיות – יש גרסה אחת ויחידה בתלמוד שהיא גרסת כל החכמים, והיא מתאימה לנוסח הפסוק בדברי ימים. אלא שהמציאות אינה כל כך חד משמעית, ובמהלכה של אותה תשובה ציין רב האיי גאון לנוסח נוסף בסוגיה – וכאן אנחנו חוזרים גם להגדרת 'דוקאני'שעליה עמדנו לעיל:
'ורבנן דוקאניהכין גרסין וכן הוא אומ'[ר] באֿבֿיֿוֿ בלישנֿאֿ רויחאֿ, ומאןֿ [ד]גֿאריס לישאנא קיטא ולא דאייק למיגרס וכן הוא אומר באביוהכין מפריש דגאמרֿין מן אבא לברא אבל קרא כולי עלמא פה אחד קארו ליה וגרסין ליה וכיון דהכין היא שמעתא איסתלק ליה <ספיקא>'. כלומר, על אף שבעיקרו של דבר הגאונים לא נסוגו מן הקביעה שכל החכמים גורסים את הפסוק בסוגיה כמו נוסחו בספר דברי הימים – כלומר 'יהוידע בן בניהו', הרי שהוא מוסיף שיש הגורסים גרסה מרווחת יותר, שבה נוספה לשון פירוש 'וכן הוא אומר באביו'המבהירה שהפסוק בעניין 'יהוידע בן בניהו'מתייחסת לאביו של 'בניהו בן יהוידע'המוזכר בהקשר אחר בסוגיה.
זאת אומרת, שהקביעה שגרסת הסוגיה היא גרסת 'כל החכמים'אינה קביעה מוחלטת. היא מתייחסת לנושא המרכזי בעיני הגאון – נוסח הפסוקים המצוטט בסוגיה – אך בעניין אחר הוא מבהיר שיש גרסה יותר מדויקת של 'רבנן דוקאני'הגורסים 'לישנא רויחא'ובה הסבר נוסף המסביר באופן מוצלח יותר את הסוגיה, ומדגישה 'וכן הוא אומר באביו', וכך אפשר להבין את רצף הפסוקים המלמדים על בניהו בן יהוידע מפסוק העוסק ב'יהוידע בן בניהו'.
נמצאנו למדים ששלושת הקריטריונים – אזכור 'רבנן דוקאני', הקביעה שגרסה היא גרסת כלל החכמים, וההבחנה בין 'לישנא קיטא'ל'לישנא רויחא'– מובאים על מנת לפרש את הסוגיה, ולצנן את 'תפוח האדמה הלוהט'שעליו העמידו השואלים. הדיון איננו דיון טקסטואלי טהור, אלא דיון טקסטואלי שנועד לפתור בעיה פרשנית – במקרה זה אי ההתאמה בין המקורות.
קביעה זו מצטרפת לעובדה שגם במקומות אחרים קנה המידה המרכזי של גאוני בבל לדיון בגרסאות התלמוד הוא ההתאמה לפרשנות ולעניין.
בלשון מעט מופרזת אפשר לקבוע שדרכם של אחרוני הגאונים הפוכה מסדר הפעולות הפילולוגי שעליו המליץ פרופ'אליעזר שמשון רוזנטל המנוח. בעוד שהוא קבע ש'על שלושה דברים כל פרשנות פילולוגית-היסטורית עומדת: 'על הנוסח, על הלשון, על הקונטקסט הספרותי וההיסטורי-ריאלי כאחד... ובסדר הזה דווקא', הרי שרב שרירא ורב האיי העדיפו דווקא את הפרשנות, את העניין, ואת הקונטקסט הספרותי על פני הגרסה והנוסח.
למשמעותה של קביעה זו נשוב לקראת סוף הדברים.
*
ממה נובע העיסוק המרובה של גאוני בבל בגרסאות התלמוד? מה גרם לגאוני בסוף המאה העשירית ותחילת המאה האחרת עשרה להקדיש מאמץ לימודי ליצירת הגדרות וקני מידה לדיון בגרסאות הללו?
ההסבר הסביר, שכבר הובא בספרות המחקר, הוא ריבוי הגרסאות בסוף התקופה. סביר להניח שהגרסאות הללו באו מתוך שתי ישיבות הגאונים, אולי מחוגים אחרים בבבל, ואולי אף גרסאות שהגיעו אליהם מן התפוצות.
ואכן, לא פעם הדיון של הגאונים מתייחס במפורש לגרסאות של חכמי התפוצת שפנו אליהם בשאלותיהם.
אדגים כאן דוגמה אחת לדיון ייחודי של אחד הגאונים בתגובה לגרסה שהגיעה אליו מן התפוצות, או ליתר דיוק לתגובה של הגאון להצעה להגיהגרסה של סוגיה ביבמות.
...וסיימת להקשות ואמרתהאלא סופה דקאתני עמד אחד מן האחין וקדשה אין לה עליו כלום היכי מתריץ לה רב אשי עמד אחד בין מן הילודין בין מן הנולדין וקדשה אין לה עליו כלום והלא ר'שמ'[עון] לא היה חלוק אלא בנולדין בלבד אבל הילודין לא היה צריך להזכיר אותם בכלל, ואמרת כי עלה על לבבך לשנותעמד אחד מן הילודין שכבר נולדו וקידשה אין לה עליו כלום ולעקור מן האמצע... אבל אמרת כי לא מלאך לבך לסמוך על דעתך [...] שקיימתה [...]                        הספרים אשר בֿמק[ו]מ[כם כ]אשר אמרת [...]מתחילה ועד סוף, כי זה שאתם שנים כתוב גם עדיכם עמד אחיו בין מן הילודין וֿבין מן ה[נו]לדים [...] אין לה עליו כלום, כך אנו שונין...

על הצעות הגהה של אחרוני הגאונים שמענו, ולרה"ג יש מעט הצעות להגיה גרסאות של התלמוד, אך זו הדוגמה היחידה הידועה לי שבה השואלים הציעו בפני הגאון להגיהאת סוגיית התלמוד.
דוגמה יחידה זו מצטרפת לשאלות של חכמי התפוצות מן הגאונים. בעוד שהרבה מן השאלות בעניינים טקסטואליים הן שאלות מאוד פשוטות, חלק מן השאלות לאחרוני הגאונים הן שאלות מורכבות ובהם קושיות מפורטות על גרסאות התלמוד, והן כוללות השוואה בין מקורות שונים. שאלות אלה נשאלו על ידי גדולי החכמים בתפוצות: ר'משולם בר'קלונימוס, רב יעקב מקיירואן, ור'שמריה בר'אלחנן במצרים.
אפשר שריבוי הגרסאות בישיבות, והאתגר שהשואלים, חכמי התפוצות, הציבו לגאוני בבל – חידדו את הצורך שלהם להתמודד עם הגרסאות השונות, להפוך אותם לחלק מסדר היום הלימודי שלהם, וליצור קני מידה לדיון והכרעה בין גרסאות וכן אפיונים שבהם כינו את הגרסאות השונות. אפשרות זו היא השערה סבירה, אך היא נותרת בגדר השערה.
*
ריבוי הגרסאות לא היה רק מניע משוער לפעילותם של הגאונים בעניינים טקסטואליים. הוא הפך להיות חלק מן הדיון עצמו. אבהיר את הדברים – אך אאלץ לומר בעניין דבר והיפוכו. כלומר הגאונים כתבו דברים בגנות ריבוי הגרסאות, אבל הם גם השתמשו באותו ריבוי גרסאות – גם לעניינים פרשניים והלכתיים. 

וזה ביאור הדברים.
בכמה מקורות, אחרוני הגאונים טענו שגרסה מסוימת היא 'שיבוש'אך ברור שאין הכוונה לכך שהגרסה מוטעית או לא נכונה, אלא לכך שיש לסוגיה כמה גרסאות.
<מצגת>הדוגמה הבולטת ביותר באה בתשובה של רב האיי גאון, שבה התבקש לפרש בהרחבה סוגיה במסכת סוטה:
והא דתנו רבנן... לרוח לן גאון בפירושיה
... ולא זה מקום הספק אלא הספק בשינוי לשונותדאמ'[ר] רב משרשיא איכא ביניהו עראבא ועראבא דעראבא. ושינוי לשונות דגראסי הוא שבוש וכולן טעם אחד הן. יש שונין כך.......
ויש שגורסין...
מדברי רב האיי ברור שאין מדובר על שיבוש במובן של טעות שהרי 'כולן טעם אחד הן'ומכיוון שבהמשך דבריו הוא מבאר את שתי הגרסאות - אלא שעצם העובדה שיש 'שינוי לשונות דגראסי'הוא הוא השיבוש. בדומה לכך, יש עוד כמה מקורות שכאלה, ומהם אנו למדים על אי הנחת של אחרונים הגאונים מריבוי הגרסאות.
מצד שני, יש מקומות שבהם הגאונים ציינו כמה גרסאות ונראה שהדבר לא נראה מוזר או קשה בעיניהם. במקומות שבהם מדובר על עניין פרשני או לשוני גרידא אין בכך כל תמיהה. אך הגאונים אך השתמשו לעתים בגרסאות כאילו הן דעה הלכתית לגיטימית.
הדוגמה הבולטת ביותר היא תשובה אנונימית, <מצגת<שבה השואלים והגאון המשיב ציינו שיש לסוגיה שתי גרסאות, וכיוון שאי אפשר להכריע מתייחסים לכך כאל 'תיקו'תלמודי:
ונשאל גאון, דאיכא נו<סח>י דכתיב בהו מבני חרי ואיכא דכתיב בהו ממשעבדי.
והשיב: חייכון אחינו שגם אצלינו כך הוא, איכא דגרסי מבני חרי ואיכא דגרסי ממשעבדי. מיהו רובא דרבנן דעליהון סמכא דגרסי מפום רבוותא דעליהון סמכא דשמעתא גרסי ומגבי ביה ממשעבדי,ואעפ"כ <כיון> דאיפליגו בהא גרסאי דהוו מעיקרא, ליכא כח בהא מילת'[א] <למיזל> בתר רובה ולקולא עבדינן ולא מגבינן ביה ממשעבדי.
ברור שלגאון הייתה גרסה שהוא העדיף אותה – זו של רובא דרבנן – ואף על פי כן התייחס לגרסה השנייה כאל אופציה ממשית, המשפיעה על פסיקת ההלכה בסוגיה.
אציין דוגמה נוספת בתחום שאינו הלכתי. כאשר רש"ג ביקש באיגרתו להבהיר שגם בתקופת קדומות היה 'תלמוד'הוא הגדיר:
ותלמוד הוא חכמה דראשונים,וסברין <ביה> טעמי משנה דתנו רבנן רבו לא רבו שלימדו משנה ולא רבו <שלימדו> מקרא אלא רבו שלימדו תלמוד. ואיכא דתאני שלימדו חכמה ותרויהו חד טעמא אינון דברי ר'מאיר, ר'יהודה אומר כל שרוב חכמתו ממנו...
ברור שגרסתו בתלמוד היתה 'רבו שלימדו תלמוד'אך רב שרירא 'ניצל'את הגרסה האחרת, והשתמש בגרסה 'רבו שלימדו חכמה'כדי ללמדנו ששתי הגרסאות מקבילות, ושאין 'תלמוד'אלא חכמה, חכמת הראשונים.
נמצאנו למדים – כפי שכבר אמרתי לעיל - שביחס לריבוי הגרסאות אנו מוצאים שימוש בשתי גישות הפוכות. רצון למצוא גרסה אחת ויחידה, ואי נחת מריבוי הגרסאות והגדרתן כ'שיבוש'מזה, אך גם הצגת כמה גרסאות, ואף שימוש פרשני והלכתי בגרסאות האלטרנטיביות מזה.

תופעה זו לא ללמד על עצמה יצאה.    גם בנקודות אחרות אפשר להראות שהגאונים השתמשו בגישה טקסטואלית אחת, אך גם בגישה ההפוכה. כך למשל בנוגע להגהת התלמוד.
רב האיי גאון קבע במילים נרגשות:
ודאי ששמועה זו למשמע אוזן נוח מן הראשון אלא שלא כך גרסתנו ולא כך גרסו הראשונים, ואין לנו לתקן את המשניות ואת התלמוד בעבור קושיא שקשה לנו.
אך במקום אחר הציע לשנות את גרסת הסוגיה בשל קושי פרשני:
וטובא עייננא בהדין [גירסא] ולא סליק ליה פירושא אליבא דפש[אטא דהי]לכתא.
...וכל אימת דאתית לשוויה להא מותיבי להאי שמעתא לר'יוחנן ולמימר הוא מפריק לא קא סלקא שמעתא לדילנא כל עיקר.
וכד משוית ליה לקושיא ולפירוקא לרב הונא סליקא ליה שמעתא ולא קאיים בה מידעם.
והכין חזינא דמבעי למגרס:בשלמא ללישנא קמא רב הונא כר'מאיר ור'יוחנן כר'יהודה.
העובדה שאותו חכם אומר דבר והיפוכו באותו עניין ובהקשרים שונים אינה מפתיעה כל מי שמצוי בספרות הרבנית, אך היא מבלבלת את החוקר שמנסה לעשות סדר, ולהטיל שיטה בדברי הקדמונים.
.
סוף דבר. בהרצאה זו ביקשתי לטעון שלוש טענות. ביקשתי לטעון שבסוף תקופת הגאונים הפך הדיון בגרסות התלמוד להיות חלק אינטגרלי מאופן הלימוד והכתיבה של הגאונים - הם עסקו בגרסאות התלמוד פעמים רבות, הן כאשר השיבו לשואליהם הן בשעה שכתבו את פירושיהם. לא זו בלבד – וזו הנקודה השנייה - הם אף יצרו כללים והבחנות חשובות הנוגעות להיבטים הטקסטואליים של ספרות חז"ל.
אף על פי כן – וזו הטענה השלישית - ביקשתי לטעון שבמידה רבה כלים פילולוגיים אלה היו משועבדים בראש ובראשונה לפרשנות התלמוד. כיוון שכך הם היו עשויים להתמקד בפרשנות סוגיה מסוימת או בפסיקת הלכה בעניין מסוים, תוך שימוש בכלים טקסטואליים שונים או הפוכים מאלה שהם קבעו בהקשרים אחרים.
מאות הפעמים שבהם גאוני בבל עסקו בטקסט התלמודי – לעתים תוך רגישות טקסטואלית והבנה יוצאת מן הכלל של דרכי המסירה ותהליכי שיבוש ושינוי בטקסטים הנמסרים בעל פה או בכתב – אינה הופכת את פעולתם לשיטה או למדע במובן המודרני, וכאמור, הבנה זו מאפשרת לנו להבין סתירות בדרך שימושם של הגאונים בקני המידה שקבעו.
אם לחזור לכותרת ההרצאה: 'יחסם של גאוני בבל לגרסאות התלמוד'– הרי שיחס זה היה משועבד בראש ובראשונה לשימור המסורת שלהם, לפרשנות של סוגיות התלמוד ולפסיקת הלכה, ולא כל כך לקביעת כללים ועקרונות מוצקים.

אני מקווה שלא אפגע בפרופ'רמי ריינר שנתן למושב את הכותרת היפה שלו – 'ראשונים כחוקרים'– אם אטען שהראשונים - לפחות בתחום שבו עסקתי  - לא היו באמת חוקרים. הם ידעו שיש בתלמוד גרסאות קצרות ולשונות פירוש, הם ידעו לקבוע שגרסה השתבשה כתוצאה מגיליון שחדר לפנים הטקסט, הם הבינו כיצד גרסאות השתבשו כתוצאה מן ההגייה השגויה של מילים. אך הם היו בראש ובראשונה לומדי תורה, מפרשי תלמוד ופוסקי הלכה.

A Final Note Regarding Rav Simcha Zelig Reguer’s Position on Opening a Refrigerator on Shabbat

$
0
0
A Final Note Regarding Rav Simcha Zelig Reguer’s Position on Opening a Refrigerator on Shabbat

 By Yaacov Sasson

The purpose of this note is to establish conclusively that Rav Simcha Zelig Reguer, the Dayan of Brisk, never permitted opening a refrigerator on Shabbat when the light inside will go on. I was deeply disappointed to read Rabbi Michael Broyde’s response[1] to my “Note Regarding Rav Simcha Zelig Reguer’s Position on Opening a Refrigerator on Shabbat.”[2] In short, R. Broyde has incorrectly asserted that Rav Simcha Zelig permitted opening a refrigerator on Shabbat when the light inside will go on. In truth, Rav Simcha Zelig permitted opening a refrigerator when the motor will go on; he never addressed the refrigerator light at all. Rather than admit to this simple mistake, R. Broyde has chosen to reiterate his basic error and compound it with further errors. Furthermore, R. Broyde has entirely ignored the crux of my own argument, specifically that the articles to which Rav Simcha Zelig was responding were about triggering the refrigerator motor by allowing warm air to enter. Those articles do not mention refrigerator lights at all. It is therefore untenable to claim that Rav Simcha Zelig permitted opening a refrigerator on Shabbat when the light inside will go on.

Let us proceed to examine how each argument advanced by R. Broyde is incorrect. Below are direct quotations from R. Broyde’s response (in bold), followed by my own comments.

“The relevant paragraph of the teshuva by Dayan Rieger reads simply:

ובדבר התבת קרח מלאכותי נראה כיון דכשפותח את דלת התיבה הוא כדי לקבל משם איזו דבר ואינו מכוין להדליק את העלעקטרי הוי פסיק רישיה דלא איכפת ליה אפילו להדליק אם הוא באופן שהוא פסיק רישיה.

And in the matter of the artificial [electric] icebox it appears that since when one opens the door of the box to get something from there and does not intend to ignite (light) the electricity it is a psik resha that he does not care about, even to light in way that is a psik resha.”

R. Broyde’s citation has omitted the first several words of the paragraph, which read as follows[3]:

הגיעני השלשה כרכים הפרדס ובדבר התבת קרח מלאכותי...

“I received the three issues of Hapardes and in the matter of the artificial [electric] icebox…”






This omission is significant, because these words make clear that Rav Simcha Zelig was addressing the refrigerator question raised in earlier issues of Hapardes. (See Hapardes 1931 num. 2 page 3, and Hapardes1931 num. 3 page 7.) The question under discussion in those previous volumes was the triggering of the refrigerator motor, and not the light, as noted.

Also of note, is that at the end of his teshuva[4], Rav Simcha Zelig addressed Rav Moshe Levin’s question regarding the permissibility of making ice on Shabbat. Rav Simcha Zelig cited this question specifically in the name of Rav Levin. This is significant because the ice question appeared in the name of Rav Levin in Hapardes 1931 num. 3 page 7, inan article about triggering the refrigerator motors.[5] See the final paragraph of the article titled “Frigidaire” in the image below:








































So it is clear that Rav Simcha Zelig introduced his teshuva with a reference to the prior issues of Hapardes. And it is also clear that he closed his teshuva by addressing Rav Moshe Levin’s ice question from Hapardes (which appeared in the article entitled “Frigidaire”, shown above, about the refrigerator motors.) R. Broyde apparently contends that in between, Rav Simcha Zelig veered off to address an unrelated question which never appeared in Hapardes (that of the refrigerator light), without ever addressing the question of the refrigerator motor itself. And he did this while directly addressing the ice question from the article entitled “Frigidaire”, but never addressed the main substance of that article, the refrigerator motor. The absurdity of this position is self-evident.    

Also of note is the introductory paragraph to Rav Simcha Zelig’s teshuva, presumably written by the editor, Rav Shmuel Pardes, which reads as follows[6]:

תשובה זו מוסב על השאלה הנדפסת בהפרדס, אם מותר לפתוח תבת קרח מלאכותי בשבת, או לשום מים בתיבה לעשות קרח בשבת.

This teshuva addresses the question that was printed in Hapardes, whether it is permitted to open a refrigerator on Shabbat, or to put water inside the refrigerator (freezer) to make ice on Shabbat.

Rav Pardes clearly understood and presented Rav Simcha Zelig’s teshuvato be addressing the question of triggering the motor, which had been raised in earlier issues of Hapardes.

Furthermore, R. Broyde’s translation of Rav Simcha Zelig’s words is inaccurate, and the effect of this mistranslation permeates his entire response. The closing words of Rav Simcha Zelig in the paragraph cited by R. Broyde are:

הוי פסיק רישיה דלא איכפת ליה אפילו להדליק אם הואבאופן שהוא פסיק רישיה.

R. Broyde has translated these words as:

“…it is a psik resha that he does not care about, even to light in way that is a psik resha.”

The astute reader will notice that the bolded words in the Hebrew citation are left untranslated by R. Broyde, essentially ignored, as if they do not exist. The closing words of this sentence are correctly translated as follows: even to light IF IT IS in a way that is a psik reisha. Most of R. Broyde’s response revolves around the incorrect assertion that since Rav Simcha Zelig referenced a psik reisha, he must have been referring to igniting the light, which is a psik reisha, and not the motor, which is not a psik reisha. However, correctly translated, Rav Simcha Zelig says that opening the refrigerator is permitted EVEN IF there is a psik reisha involved. Such conditional language is entirely out of place when referring to a light, which is certainly a psik reisha. This conditional language is only applicable to the refrigerator motor, because there are times when, unbeknownst to the person, the opening of the refrigerator door will immediately trigger the motor to go on because of the already heightened initial air temperature inside the refrigerator. (Such a situation is known in the language of the Poskimas a “Safek psik resha”, as noted in Hapardes 1931 num. 3 page 6 regarding the refrigerator motor. It is the subject of dispute whether such an action is permissible, similar to a Davar Sheaino Mitkavein, or prohibited like a psik reisha.) Rav Simcha Zelig’s qualification that it is permitted to open the refrigerator door even IF the situation is one of psik reisha makes clear that he is referring to the refrigerator motor, contrary to R. Broyde’s misreading.[7]

“A careful reader of the first sentence, and indeed of the entire teshuva, can sense that there is some ambiguity here about the electrical object referred to, since Dayan Rieger does not specify the source or consequence of igniting the electricity.”

There is no ambiguity to anyone who has seen the previous issues of Hapardeswhich deal with the question of the refrigerator motor. There can only be ambiguity if one reads Rav Simcha Zelig’s teshuvaentirely out of context, without looking at the articles to which he was responding.

“Particularly in the Yiddish spoken culture of that time, the term “electric” seems to have meant “lights” and not electricity or motor.”

R. Broyde’s assertion that “electri[c]” did not mean electricity or motor is incorrect. See for example, the language in Rav Shlomo Heiman’s letter (dated Erev Sukkot 5697/1936), printed in Chosen Yosef[8], and reprinted in later editions of Chiddushei Rav Shlomo:

פקפק כת"ר שליט"א בענין פתיחת הפרידזידעיר על העלעקטרידע"י פתיחתו הוא מבעיר העלעקטריורוצים להתיר על פי שטת הערוך דהוי פס"ר דלנ"ל דיותר נוח לו שלא יכנס שם אויר קר, ולא יעלו לו הוצאות העלעקטרי...

In this short excerpt, Rav Shlomo Heiman uses “elektri” to refer to both the refrigerator motor and to electricity. Rav Heiman was clearly discussing the permissibility of opening the door and triggering the refrigerator motor, and refers to triggering the motor as kindling the “elektri”, the same exact term used by Rav Simcha Zelig. Rav Heiman further notes that this is considered “lo nicha lei” because the person would prefer to save the additional expense of “elektri”, i.e. electricity.

See also the words of Rav Chaim Fishel Epstein, in Teshuva Shleimavol. 2 – Orach Chaim, beginning of Siman6[9]:

נשאלתי בדבר המכונה המקררת בכח חשמל שקורין ריפרידזשיאטר, שבעת שפותחים הדלת נכנס אויר חם ואז נתעורר כח החשמל (עלעקטריק בלע"ז) והמכונה מתחלת להניע ולעבוד כדי להוסיף קרירות...

Here, Rav Epstein synonymizes koach chashmal, or electricity, with "עלעקטריק".

See also Hapardes 1931, num. 2 page 3, where zerem hachashmali, or electric current, is synonymizedwith "עלעקטריק". R. Broyde’s contention that “electri[c]” did not mean electricity or motor is simply false.

“Elektri, according to my colleague at Emory, Professor Nick Block, more likely means the light than anything else in 1930s Yiddish.”

One need not be a Professor of German Studies to recognize that within a discussion of refrigerator motors, it is more than likely that “Elektri” means a refrigerator motor, the subject under discussion, or its associated electricity. This was true even in 1930s Yiddish spoken culture; see Rav Shlomo Heiman’s 1936 letter cited above.

Additionally, as mentioned above, Rav Pardes (editor of Hapardes) clearly understood Rav Simcha Zelig’s teshuva to be addressing the question of triggering the motor, which had been raised in earlier issues of Hapardes. Rav Pardes’ knowledge of 1930s Yiddish was certainly robust.

“Second, and much more importantly, the halachic analysis presented by Dayan Rieger addresses a direct action, while everyone else who discusses the motor speaks about an indirect action…opening the door usually leads to an increase of air temperature inside the refrigerator, which eventually directs the motor to go on…many times when the refrigerator is opened, the motor does not go on at all…But Dayan Rieger makes no mention of this…he assumes that when the refrigerator door is opened the electrical object under discussion is always ignited, and it does so immediately and directly, thus causing a melacha. This is the formulation of psik resha, which inexorably causes melachaeach and every time…”

This section is entirely wrong, and is predicated on R. Broyde’s misreading/mistranslation of Rav Simcha Zelig’s words, as noted above. That Rav Simcha Zelig added the qualification of “IF IT IS” a psik reisha renders R. Broyde’s words here to be entirely irrelevant and incorrect. Rav Simcha Zelig’s language of “IF IT IS” a psik reisha makes clear that he is assuming that the motor is not always ignited by opening the door, but at times it might be ignited in a manner of psik reisha, due to the heightened initial air temperature inside the refrigerator. (Again, such a situation is known as “safek psik reisha”in Rabbinic parlance, as the air temperature inside the refrigerator is not known to the opener.) Contrary to R. Broyde’s assertions, Rav Simcha Zelig’s language here is a clear proof that Rav Simcha Zelig’s teshuva was in reference to the refrigerator motor and not the light.

“Professor Sara Reguer noted by email to me that “my grandfather conferred with scientists and specialists in electricity before giving his response,” and given this fact it is extremely unlikely that he missed such a basic point that anyone who repeatedly opened and closed a refrigerator would have noticed.”

This argument is also incorrect, and is again predicated on R. Broyde’s mistranslation of Rav Simcha Zelig’s words. Also significant is R. Broyde’s citation of Dr. Reguer (in his footnote 8) that “she is certain that this teshuvais referring to the thermostat or motor and not the light.”

“First, the other substantive halachic logic employed by Dayan Rieger which analogizes elektri to sparks seems to me to be a closer analogy to a light than to a motor which is hardly fire at all; sparks like incandescent lights, are fire according to halacha.”

R. Broyde is wrong again. In fact, several poskim have noted that ignition of the refrigerator motor also generates sparks.[10] See the words of Rav Chaim Bick[11], describing the problem of the refrigerator motor in Hamesila (2:1)[12]:

וע"י הגלגל נושב רוח ומוליד הקר לחלק השני של התבה, אשר שמה נמצאים כל צרכי אכל ומשקה. הגלגל בשעה שמתחיל מרוצתו יוצא ממנו נצוץ-אשי...

And by way of the wheel, the wind (i.e. air) blows and creates the cold in the other section of the box (refrigerator), where all the food and drink are located. The wheel, when it begins to run, emits fire-sparks

See also the words of Rav Chaim Dovid Regensburg, describing the problem of the refrigerator motor, in Mishmeret Chaim, siman3[13]:

ומה שלפעמים ניצוצות ניתזים, ברגע של מגע החוטים החשמליים אחד בשני, אין זו הבערה, כי מלאכת מבעיר ביחס לשבת לא חשובה אלא אם האש נאחזת באיזה דבר, וכן כתב הפרי מגדים סי תקב... 

And that sometimes sparks fly off, at the moment that the electrical wires touch each other, this is not havara, because melechet havara with respect to Shabbat is only considered when the fire takes hold to something, and so wrote the Pri Megadim…

See also the words of Rav Shlomo Zalman Auerbach, within a discussion of the ignition of the refrigerator motor in Minchat Shlomo(Kama), Siman10, Anaf 2 Ot 4[14]:

אולם יש טוענים דיש לחשוש לזה, שבכל פעם שמתחדש מעגל חשמלי יוצא במקום החבור ניצוץ קטן של אשונמצא שבפתיחתו הוא גורם למלאכת מבעיר...

However, some claim that one should be careful about this, that every time that an electric circuit is completes, a small spark of fire comes out of the place of connection, and thus through his opening [of the refrigerator door] he is causing the melacha of mav’ir…

Thus, contrary to R. Broyde’s assertion, Rav Simcha Zelig’s mention of sparks is in fact directly analogous to the ignition of the refrigerator motor, which actually involved creation of sparks.[15]

“Secondly, there has been a regular subset of poskim (as shown by Rabbi Abadi’s most recent teshuva, Ohr Yitzchak 2:166) who adopt the exact analysis and view of Dayan Rieger and view the light as lo ichpat since one does not want it and a light is on already.”

To refer to a single teshuva, published in the 21stcentury by a lone posek, as “a regular subset of poskim” would seem to be somewhat of an exaggeration.

“On the other hand, there is a good and natural impulse to read halachic literature conservatively and to press for interpretations that align gedolim with one another and not leave outliers with halachic novelty.”

My original note and my comments here in no way reflect any impulse to read halachic literature conservatively. They reflect my impulse to read halachic literature correctly.

“Furthermore, I do recognize that many halachic authorities who have cited Dayan Rieger’s teshuva have quoted it in the context of the motor and not the light…”

More accurately, all halachic authorities who have cited Rav Simcha Zelig’s teshuva have quoted it in the context of the motor and not the light.

“But, I think these citations are less than dispositive for the following important reason: Those who quote Dayan Rieger’s view as something to consider about the motor note that his analysis is halachically wrong…Poskim generally spend less time and ink explicating the views of authorities whom they believe to have reached inapt or incorrect conclusions of fact or law compared with those whom they cite in whole or in part to bolster their own analysis.”

It is unclear to me whether R. Broyde means that all of these Poskimhave misunderstood Rav Simcha Zelig’s position, or that they have misrepresented it. Either way, the assertion is bizarre. I will leave it to the readers to judge whether such an assertion is tenable.

The following is a partial list of Poskim and scholars who have cited Rav Simcha Zelig as having permitted opening a refrigerator on Shabbat when the motor will go on, and not in the context of the refrigerator light[16]:

1)      Rav Ovadya Yosef (Yabia Omer, Orach Chaim Chelek 1, Siman 21, Ot 7)
2)    Rav Yehoshua Neuwirth (Shemirat Shabbat Kehilchata, Perek 10 Footnote 33 in the 1979 edition. This appears in Footnote 37 in the 2010 edition.)
3)      Rav J. David Bleich (Tradition, Spring 2017, pages 57-58)[17]
4)      Rav Chaim Bick (Hamesila 2:1)[18]
5)      Rav Gedalia Felder (Yesodei Yesurun, vol. 3 page 293)[19]
6)      Rav Shlomo Tanavizki (Birkat Shlomo, end of siman 2)[20]
7)      Rav Moshe Shternbuch (Teshuvot Vehanhagot vol. 1 Siman 220)[21]
8)      Rav Chaim Fishel Epstein (Teshuva Shleima vol. 2, end of Siman 6)[22]
9)      Rav Chaim Dovid Regensburg (Mishmeret Chaim, Siman 3, page 27)[23]
10)  Rav Chaim Druck (Noam Vol. 1 page 281)[24]
11)  Rav Shmuel Aharon Yudelevitz (Hachashmal Leor Hahalacha, page 130)[25]
12)  Rav Yosef Schwartzman (Shaashuei Torah, Chelek 3 – Shabbat,  pages 391-392)
13)  Rav Shlomo Pick (Who is Halakhic Man?, in Review of Rabbinic Judaism 12:2, page 260)[26]

In conclusion, it is clear that Rav Simcha Zelig’s teshuva about opening refrigerators on Shabbat addressed the problem of the motor turning on when the door is opened. Every argument put forth by R. Broyde is wrong. Rav Simcha Zelig’s position was that it is permitted to open a refrigerator when the motor will go on, as triggering the motor is classified as a psik reisha d’lo ichpat lei, which is equivalent to lo nicha lei. Rav Simcha Zelig never addressed opening a refrigerator when the light will go on.

Postscript:

Regarding R. Broyde’s admonition of my tone, that “we certainly could use more light and less heat”, I could not disagree more. I will simply quote the words of Rav Yosef Dov Soloveichik in his remarkable speech at the 1956 Chinuch Atzmai Dinner, in appreciation of Rav Aharon Kotler[27]:

קאלטע תורה, ווי קאלטע ליכט, איז גארנישט.עס דארף זיין הייס ליכט, א'מיר'זך אפ'בריען ווען מ'קומט'מן צו אים...

Cold Torah, like cold light, is worthless. It must be heated light so that one burns himself in its proximity…



[7] See Rav J. David Bleich’s typically thorough treatment of the topic of refrigerators in Tradition(Spring 2017, pages 57-59 and 64-65) for a discussion of why triggering the refrigerator motor would be considered lo nicha lei.
[10] Rav J. David Bleich in Tradition (Spring 2017, page 72) has noted that while a number of earlier poskim dealt with the issue of sparking in refrigerators, sparking has now been eliminated in most modern-day appliances.
[11] For biographical information on Rav Chaim Bick, see here.
[15] While Rav Regensburg assumed that the creation of sparks would happen only sometimes, it appears that Rav Bick and Rav Shlomo Zalman assumed that the creation of sparks happened every time the motor was triggered, and thus would be included in the category of safek psik reisha.
[16] My thanks to Dr. Marc Shapiro for bringing to my attention the references to Rav Felder, Rav Shternbuch, Rav Druck and Rav Schwartzman.
[17] My thanks to Rabbi Yitzchok Segal for bringing this reference to my attention.
[27] Watch here at approximately 28:00. See also Making of a Gadol, Second Edition, page 1019, for specific examples of Rav Aharon Kotler’s heated remarks in defense of his Torah positions. 

There is No Bracha on an Eclipse

$
0
0
There is No Bracha on an Eclipse
By Rabbi Michael J. Broyde

Rabbi Michael Broyde is a law professor at Emory University School of Law and the Projects Director in its Center for the Study of Law and Religion.  His most recent Torah sefer is entitled "A Concise Code of Jewish Law For Converts".  This letter was written to someone after a shiur on why there is no bracha on seeing a solar eclipse.

1.      You are correct that I said that I thought there was no bracha on an eclipse.  I had not seenRabbi Linzer’s teshuva at the time that told that to you this, as it was not circulating on the internet at the time that I prepared for my shiur and I did not see it until Sunday, the day after the shiur.  I try to cite as much as relevant in these classes and his thoughts are clearly relevant.  He is a stellar writer on interesting topics of halacha and I read his material consistently.  I had seen that Rabbi Eliezer Melamed in Peneni Halacha Laws of Brachot 15:6 and note 5 which does permit a bracha on an eclipse.
2.      Having said that, I would not change my mind at all in light of Rabbi Linzer’s teshuva and remain opposed to reciting a bracha over an eclipse for many reasons explained below.
3.      First, as many have noted, the giants of halacha are quite divided over the question of whether the listing in the Shulchan Aruch is paradigmatic or particular.  Some make no blessings other that for matters listed in the codes and other treat them as examples.  That dispute alone inspires me to be cautious, although I could be persuaded that the paradigmatic approach is correct and one could then make a bracha on a waterfall.  I have yet to see a clear proof that such a view is correct, but it does seem more intuitive.[1]  Yet, safek brachot lehakel is present.
4.      Second, and more importantly, if you look closely in the classical achronim, you see not a single achron who actually endorses saying a bracha on an eclipse.  Not a single one.  It is true that there is a dispute about whether the list in the Mishna is all inclusive or not (as many note, see Shar HaAyin 7:6), but even those who are of the view that the Mishnah’s list is merely examples, not a single achron actually endorses making a bracha on an eclipse as opposed to a volcano or some other natural wonder, which some clearly do permit a bracha on. The group that favors expansive brachot on natural wonders endorse stalagmite caves, waterfalls, water geysers, volcanoes and many more: but not eclipses.  If you look, for example in Shar HaAyin 7:6 (the classical work on this topic) one sees this most clearly: even those who endorse making brachot on waterfalls, or other amazing facets of creation are uncertain נסתפק)) if one make a bracha on an eclipse, and we all know that when a posek is נסתפק, that posek does not make a bracha.[2]
a.       This contrast is made clear in the context of Rabbi Shmuel Halevi Wosner -- who is the most clear and direct articulator of the view that list of wondrous sightings in the Shulchan Aruch are just examples, and one makes the bracha of oseh maaseh bereshit even on other wonders.  In Shar HaAyin page 431 he states directly that one makes a blessing on many wondrous things unlisted in the codes and he explains that “Volcanos are not present in our lands and thus are unmentioned in the Shulchan Aruch” and that it is “obvious” that one makes a blessing on them.  However, on eclipses he states “solar eclipses are mentioned a few times in the Gemera, and thus on the question of whether one needs to make a bracha when one sees them, needs more thought.[3]”  He does NOT endorse making a bracha on an eclipse. In fact, I am unaware of anyone other than Rabbis Melamed and Linzer who actually endorse the view in favor of making a bracha on an eclipse, (rather than merely ponders the possibility of such a bracha).  Rabbi Wozner’s point is important: this is not a modern issue – eclipses were well known for a few millennium, and silence in the Jewish Law codes is telling.  To the best of my knowledge the dispute about the eclipses is between two views: (1) Absolutely Not and (2) Maybe.  There is no (3) Yes view in the classical rabbinic literature for eclipses.  (That is why the listing of reasons why an eclipse might be different from other wonders below is important.)































5.      Why is an eclipse different from a stalagmite cave or a volcano?  I could think of a few reasons from a halachic perspective, even to those who believe that the Mishna’s list is not inclusive.
a.       Many perceive them to be a siman raah– a bad sign, either because of superstitious reasons or because darkness in the middle of the day is practically bad – and there is no blessing on bad omens (as Rabbi Moshe Feinstein is quoted in Mesorat Moshe 2:51).
b.      Because one sees nothing in an eclipse (as it is an absence of light, rather than a presence) and we do not make brachot on absences.
c.       Because the bracha of oseh maaseh breseshit does not apply to things whose existence can be mathematically predicted, but are merely rare: eclipses are not anomalies, but a product of the universes’ cycle of life, and more under the berkat hachama rule.
d.      Because full eclipses are exceedingly rare and partial eclipses are almost impossible to “see” without modern eclipse glasses (a 75% eclipse hardly is noticed on a functional level) and are naturally invisible.
e.       For other reasons that are less obvious related to the fact that these have to be wonders from “creation” and these are not from creation.
f.       Because some thought that eclipses were punishments and thus no blessing was ordained.[4]
6.      Based on all this, one can say that eclipses could be different from all other created natural anomalies as a matter of Jewish law and are not covered by the general idea of a wonder such that a blessing should be made. To my surprise, even as the primary source of the view that one can make a bracha on wonders beyond the Mishna’s list is Rabbi Wozner and he explicitly notes that eclipses are different from volcanoes, waterfalls, geysers and many other rare natural phenomena, the secondary codifiers of the last generation have completely missed this distinction.  Instead both Shar HaAyin 7:6 and Penenia Halacha Laws of Bracha 15:5 link the dispute about volcanoes and waterfalls with eclipses and state that one who permits a bracha for volcanoes and waterfalls would do so for eclipses as well, when in fact that is incorrect.  Eclipses were known in Talmudic times and yet no bracha was noted: that bothers Rabbi Shmuel Wozner, who permit a bracha on an erupting volcano, not to permit a bracha to be recited on an eclipse, by noting that he is uncertain if a bracha is proper.[5]
7.      Additionally, let me add a thought of my own about modern times and bracha’s over wonders.  The Shulchan Aruch OC 228:3 limits even the mountains that one can make a bracha on to such mountains in which the hand of our Creator is clear and apparent. (ולא על כל הרים וגבעות מברך, אלא דווקא על הרים וגבעות המשונים וניכרת גבורת הבורא בהם.)  I think in our modern times, with modern science explaining all of these events, no mountains or valleys ever meet the criterial of make it clear (to normal people) that God is in charge of the universe.  Based on this, I would not make any extensions of this halacha beyond its minimums recorded in the Shuchan Aruch because I think that the test for determining whether we can add to this list is and make a bracha is וניכרת גבורת הבורא בהם.  Given the secular environment we live in,I think no natural astrological events meets that bill in modern times so I only – at most -- make such brachot on the things that the halachic tradition directly directs me to do, like lighting or thunder or great mountains and certain rivers. I would not make such a bracha on an erupting volcano or a solar eclipse, as seeing such does not cause normal people in my society to experience God.  (There are two formulations of my claim, each slightly different.  The first is experiential, in that I think that most people in my society do not sense any awe of God at an eclipse.  Second, even if any particular person does (and I do not doubt that some do), they cannot make the bracha since most people in America do not so sense God through these events and that is the halachic test found in the Shulchan Aruch.  The sense of wonder has to be obvious to normal people and that is lacking in the world we live in.
8.      Finally, all attempts to actually endorse making a bracha on an eclipse run directly against the combined force of both (1) the minhag, which is not to make a bracha and (2) the rule of ספק ברכות להקל. These two together make it difficult for any moreh horah to argue convincingly that there is clear proof that bracha should be made.
9.      I have consciously not engaged with Rabbi Linzer’s very worthwhile point (which I more or less agree with) that “we strive to bring our religious lives and our halakhic lives in sync” exactly because (as he himself notes) this calculus is limited to cases where there is a dispute between poskim about what to do.  Here, to the best of my knowledge, there is no dispute and since there is no classical halachic authority who actually says “yes make a bracha on an eclipse” there is no grounds to examining very important meta issues used to resolve disputes (since there is no dispute).
10.  Based on all of this, I would not make a bracha on an eclipse.
11.  Having said that, I am happy to endorse other forms of religions veneration for one who feels such wonder.
a.       One can certainly say this bracha without שם ומלכות.
b.      I am also somewhat comfortable with someone making this blessing in Aramaic (see Shulchan Aruch OC 167:10, 187:1 and 219:4) although I am aware of the view of Iggrot Moshe OC 4:20:27, but find the view of the Aruch Hashulchan OC 202:3 more analytically compelling.
c.       Both the suggestions of Rabbi Chaim David Ha-Levi (Responsa Aseh Lecha Rav, 150) that one recited va-yevarech david (Chronicles. 1:29:10) and adding “who performs acts of creation” at the end and of Rabbi David Lau, current Ashkenazic Chief Rabbi of Israel, to recite Tehillim 19 and 104 are completely reasonable as well.
d.      Other innovative non-bracha based solutions are also reasonable.
12.  On the other hand, those who attended an eclipse – I myself traveled to Rabun Georgia, an epicenter for the total eclipse and sat in total darkness at for three minutes in the middle of the day and did not feel any closer to the Almighty as Creator of the World during the eclipse than I did after or before -- can feel free to engage in no innovative religious observance at all without feelings that they are deficient in any way.
13.  I welcome readers to direct me to a source written by an achron which directly discusses eclipses and permits a bracha.  (Please feel free to email me.) So far, I have only seen that the group that permits a bracha for an eclipse does so based on a putative ruling of Rabbi Wozner and others to permit such a bracha, which upon closer examination is not present.  I am willing to ponder the possibility that there is an achron who permits such a bracha even as others do not – that posek argues that all wonders deserve a bracha and the listing in paragraph 5 above about why eclipses are different from other wonders is incorrect – To the best of my knowledge, that is a theoretical position that is not actually adopted.



[1] I am inclined to the more expansive view because the formulation in the Beit Yosef in Tur OC 228.
[2] This is an important point.  Rabbi Wozner has the right as a morah horah to assert that he rules that the mishna’s list is not inclusive and that volcanoes get a bracha (which is exactly what he says, as does Rabbi Nissan Karletz in the same work on page 466).  When one asks him “how can he rule that a bracha needs to be recited, others disagree, and then the matter is in doubt”, Rabbi Wozner responds by stating that he sees no doubt and thus he feels a bracha should be recited.  When Rabbi Wozner states that he has doubt about this matter, he is being clear that this is exactly a case of doubt and no blessing should be recited.
[3] Let me add that eclipses are discussed in the rishonim and codifiers as well, with no mention of a bracha.  See Darchai Moshe on Tur OC 426 and the works cited by Rabbi Linzer in footnote 2 of his teshuva (see here).
[4] It is clear from the recounting of the Chafetz Chaim that he did not say a bracha on an eclipse.  See here.
[5] This is found both Shar HaAyin and Penine Halacha as well as Rabbi Linzer’ teshuva.  Shaar Haayin 7:6 is strict on the whole matter and does not permit a bracha practically on even volcanoes an water falls, so the mistake in that work – linking volcanoes and eclipses -- is merely one of conceptual classification, but Peninia Halacha rules that המברך לא הפסיד (“one who makes the blessing is doing nothing wrong” for“volcanic eruptions, geyser, waterfalls and both lunar and solar eclipses” when it is clear to this writer that the source he is sighting – he cites Rabbi Wozner! – does not adopt that view.  (On page 466 of Shar HaAyin, Rabbi Nissan Karlitz is asked “Is the blessing oseh maaseh bereshit similar in that things that are wonders and not found in the Shulchan Aruch like an erupting volcano or a spouting geyser or other similar phenomena, also requiring a bracha” and Rabbi Karlitz answer “Logic indicates that such is the case also,” but no explicit discussion of eclipses, which could be different.
Viewing all 667 articles
Browse latest View live