אין חכמה לאשה אלא בפלך
מאת דוד פרקש*
במדבר רבה (ט:מח)
מטרונה שאלה את ר"א מפני מה חטייה אחת בעגל והם [בני ישראל] מתו בה ג'מיתות, אמר לה אין חכמה לאשה אלא בפלכה דכתיב וכל אשה חכמת לב בידיה טוו. אמר לו הורקנוס בשביל שלא להושיבה דבר אחד מן התורה איבדה ממנו ג'מאות כור מעשר בכל שנה? אמר לו, ישרפו ד"ת ואל ימסרו לנשים.
קושייות המטרונה יותר ברורה בהמקביל ביומא (יומא סו:) שם הגירסא "שאלה אשה חכמה את ר'אליעזר, מאחר שמעשה העגל שוין מפני מה אין מיתתן שוה", והוא הוא. ומאמר זה של ר"א צריך להקרא יחד עם מאמרו בסוטה (ג:ד) "כל המלמד תורה לבתו כאילו מלמדה תפלות."והנה, הא ודאי מענין שעד כה הגיע עמידתו של ר"א נגד תלמוד תורה לנשים, עד כדי כך שוויתר על 300 מאות כור מעשר [שהמטרונה היתה מתנדבת] מפני שיטתו, ואפילו לא ללמדם תורה באופן מסודר, רק שלא להשיב לשאלת המטרונה. אולם, מה שנוגע לנו עתה הוא הלשון המדויק של ר"א: "אין חכמה לאשה אלא בפלכה."
פלך, כידוע, הוא מה שקוראים באנגלית spindle, היינו כלי המשמש בטווית צמר לשם תפירה או אריגה. (לראות צורתו ע'ויקיפדיה ערך פלך, או כאן: (/http://schachtspindle.com/item/hand-spindles). מסגנון מאמרו זה ר"א לבד היה יתכן לומר שהיה פתגם עממי שגור בצבור הרחב בזמנו, בדרך "היינו דאמרי אינשי."אבל ממקומות אחרים רואים ההדגשה מיוחדת שרבי אליעזר בפרט ראה בהפלך, ויחוסו לאשה. בבתובות (ט:ד) תנן "המושיב את אשתו חנונית או שמנה אפוטרופא – הרי זה משביעה כל זמן ירצה [שלא לקחה משלו כלום.] רבי אליעזר אומר: אפילו על פלכה ועל עיסתה."הרי נקט ר"א דוקא דוגמאות אלו – פלך ועיסה – כסימן למלאכתה של אשה.
יותר מזה – בכתובות (ה:ה) למדנו שבעה מלאכות שהאשה עושה לבעלה, כולל הטחנה, הכבסה, הצעת המטה, ועוד. ברם, לפי הת"ק שם, אם היא מכניסה מספיק שפחות לנשואין, אין היא צריכה לעשות כלום, ו"יושבת בקתדרא."אבל "רבי אליעזר אומר, אפילו הכניסה לו מאה שפחות כופה לעשות בצמר, שהבטלה מביאה לידי זמה."מתוך שבעה מלאכות הנזכרת שם במשנה, ר"א נקט דוקא מעשה צמר - דהיינו, מעשה פלך – כחיובה של אשה, אפילו אם יש לה שפחות ואיננה צריכה לכך. הרי ברור לנו שביטוי זה, "אין חכמה לאשה אלא בפלך"הוא מאמרו של ר"א לבד, בדרך "מרגלא בפומיה", ומאפיין לשיטתו בכלל. אבל מהו פירושו של הביטוי?
לפי פשוטו כוונת המאמר מבוססת על דברי הכתוב "וכל אשה חכמת לב בידיה טוו" (שמות לה:כה) כמו שאכן המדרש לעיל מסיימת בההמשך. נקודה זו גם משתקפת במשלי (לא:יט) "ידיה שלחה בכישור וכפיה תמכו פלך". לאמר, האשה מתוארת בכתבי קדש כמצטיינת בפלך, ולכן זהו קאמר ר"א, שכל חכמת האשה כרוכה אך ורק בחכמה זו, כלומר, אריגה, תפירה, וכדו'. ברם, מכמה מקומות בש"ס נראה שיש שכבה נוספת טמונה בדברי ר"א.
ראשית, יצוין כי אשה יכולה לעשות עוד כמה דברים באותו זמן שהיא משתמשת בפילכה. ע'מגילה (יד:) - כי הוות מיפטרא מיניה [אביגיל מדוד] אמרה ליה והטיב ה'לאדוני וזכרת את אמתך. אמר רב נחמן היינו דאמרי אינשי, "איתתא, בהדי שותא, פילכא."פרש"י "עם שהאשה מדברת היא טווה, כלומר עם שהיא מדברת עמו על בעלה, הזכירה לו את עצמה שאם ימות ישאנה."זאת אומרת, אשה יכולה גם לדבר וגם לארוג בב"א, והכא נמי, בעוד שאביגל היתה מדברת לדוד אודות בעלה נבל, גם רמזה לדוד שאם מקרה יקרה לבעלה (כמו שאכן קרה) שדוד ישאנה. הרי הרווחנו בזה יסוד חשוב: שמוש בפלך אינו מגביל או מעכב את האשה מעסקים אחרים, אפילו באותו זמן, וכש"כ בזמנים אחרים.
שנית, שמוש בפלך אינה מלאכה גרועה או בזויה, והאשה יכולה להתעשרת מכך. ע' בראשית רבה (נו:יא) "משל לאשה שנתעשרה מפלכה, אמרה הואיל ומן הפלך הזה התעשרתי, עוד אינו זז מתחת ידי לעולם. כך אמר אברהם, כל שבא לידי אינו אלא בשביל שעסקתי בתורה ובמצות, לפיכך אינו רוצה שתזוז מזרעי לעולם."יוצא לנו יסוד אחר: אין זה עלבון להיות מומחה בחכמת הפלך.
יותר מזה, מצינו שמוש בפלך במגוונים רחבים ומצבים שונות. ראה לדוגמא כתובות (עב:) - "אמר רבה בר בר חנה זימנא חדא הוה קאזילנא בתריה דרב עוקבא חזיתיה לההיא ערביא דהוה יתבה. קא שדיא פילכה וטווה ורד כנגד פניה [לשון נקי]. כיון דחזיתינן פסיקתיה לפילכה שדיתיה אמרה לי עולם [בחור], הב לי פלך." - פי'האשה הערביא הזאת השתמשה בהפלך באופן בלתי-צנוע, כדי לתפוס את רבב"ח לדבר עבירה. לשם כך, היא השליכה את פילכה בערמומיות, ובקשה מרבב"ח שיחזיר אותה לה, כדי להתקרב לו. הרי גם כאן, הפלך שרת כאמצעי לחכמתה ויוזמתה.
סנהדרין (צה.) - "בהדי דקא מסגי חזייה לערפה אמיה דהוות נוולא. כי חזיתיה, פסקתה לפילכה שדתיה עילויה. סברא למקטליה. אמרה ליה, עלם, אייתי לי פלך." באגדה זו, הענק ישבי בנוב [אחיו של גלית, שהיה בא להרוג דוד בנקמה על הריגת אחיו] תפס את דוד והיה מצער אותו. בדרך נסי, אבישי בן צרויה שמע את המצב, ורכב על סוסו להציל אותו. ערפה, אמא של הענק, ראתה את אבישי, וכדי להרוג אותו זרקה פלכה אליו. (וכשלא הצליחה, אמרה באמתלא שהפלך רק "נפל ממנה"ובקש מאבישי לחזור אותו לה.) הרי הפלך בידיה היה משרת כעין נשק. ובדרך צחות נוכל לומר, כמו שאמרו (יבמות קטו.) "אשה כלי זיינה עליה."שוב פעם, חכמה בפלך היא חכמה רב-גווני, וכוללת אפילו ידע בנשק.
וכן יש עוד דוגמאות. במס'שבת (יז:ב) מצינו: "נוטל אדם קרנס לפצע בו את אגוזים... את הכוש ואת הכרכר לתחוב בו."פי'הרע"ב, "כוש: פלך שטוות בו הנשים. לתחוב בו: לאכול בו תותים וכל מיני פרי רך."הרי כאן הפלך יכולה לשמשת כעין מזלג.
ומלבד חז"ל, כבר מצינו קללת דוד ליואב בשמואל ב (ג:כט) "ואל יכרת מבית יואב זב ומצורע ומחזיק בפלך ונפל בחרב וחסר לחם."פרש"י ורד"ק שם, "מחזיק פלך, נשען על מקלו מחמת חולי הרגלים."הרי הפלך גם היה יכול לשרת כמשענת. (מיהו, נחלקו המפרשים שם, ויתכן שמלת פלך שם באמת היינו משענת, ולאו פלך בשמוש כמשענת.)
היוצא מכל הנ"ל היא שחכמת נשים בפלכה מתבטאת בכמה גוונים, לא רק טוויה בלבד. כמו אולר שוויצרי (Swiss Army Knife), בשמוש של פלכה אשה חכמה יכולה לעשות הרבה דברים. ואמנם אמת היא שלדעתו של ר"א חכמת נשים מוגבלת, לפחות שמטעם זה לא רצה להשיב לקושיית המטרונה. מיהו, אינה כ"כ מוגבלת כפי אשר נראה באופן שטחי. חכמת הפלך אכן היא חכמה גדולה.[1]
* Mr. Farkas, an attorney practicing as in-house labor counsel for FirstEnergy Corporation, received his rabbinic ordination from Ner Israel Rabbinical College in 1999. He lives with his family in Cleveland, Ohio. This is his third appearance in the Seforim Blog. See his articles Rashbam theTalmudist, Reconsidered and אור חדש במעשה ברבי אלעזר בהגש"פ.
[1]יש להעיר,שני ביטויים שמקשרים נשים לפלך - "אין חכמה לאשה אלא בפלך", ו"איתתא בהדי שותא פילכא"נאמרו ע"י רבי אליעזר ורב נחמן. במגילה (יד:) מצינו "אמר רב נחמן לא יאה יהירותא לנשי" [לא נאה גאוה לנשים]. ובגמרא מ"ק (כח.) "[אין מניחין את המטה ברחוב שלא להרגיל את ההספד] ולא של נשים לעולם מפני הכבוד אמרי נהרדעי לא שנו אלא חיה אבל שאר נשים מניחין. ר'אלעזר אמר אפילו שאר הנשים [לא מניחין], דכתיב וכו'."ומענין שר"א ור"נ שניהם היו נשאוים לנשים ממשפחות מפורסמות: ר"א לאמא שלום, אחות רבן גמליאל מיבנה; ורב נחמן לילתא, בת ריש גלותא. ושני נשים האלו נזכרים בש"ס כמה פעמים בקשר לדברים מוסריים, ע'למשל קידושין (ע:) ושבת (קטז.) כמו"כ יצוין מה שמסופר על ר"א בנדרים (כ.) "שאלו את אימא שלום מפני מפני מה בניך יפיפין ביותר אמרה להן אינו מספר עמי לא בתחלת הלילה ולא בסוף הלילה אלא בחצות הלילה וכשהוא מספר מגלה טפח ומכסה טפח ודומה עליו כמי שכפאו שד."ולעיל הבאתי שיטת ר"א בהמשנה (כתובות ה:ה) "שהבטלה מביאה לידי זמה."השוה לדברי רשב"ג שם "שהבטלה מביאה לידי שעמום".
לא נעלם ממני שיש מעמינו שרוצים לעשות הצהרות פולטיות מכל סוגיא כזו והמסתעף. להוי ידוע שאין לי עסק בזה כלל וכלל, ואין לי שום חפץ לכנס לתחום ההוא, ואין אני מסיק לא דבר ולא מידי. אני כותב כמעורר בעלמא מבחנת תלמוד תורה, כי תורה היא, וללמדה אני צריך.