“Be-Esek Atevata”: A Contextual Interpretation of an Elusive Phrase in Akdamut Millin
by David S. Zinberg
A centerpiece of the Ashkenazic liturgy for Shavuot, Akdamut Millin is an artistically sophisticated, epically dramatic, and emotionally charged piyyut. After nearly a millennium, the liturgical-narrative masterpiece of R. Meir ben Yitzhak Sheliah Tzibbur continues to intrigue and to inspire.[1]
Towards the middle of the poem, the poet abruptly changes scenes. Speaking in his own voice, he announces that he will now praise God “before empires”:
שְׁבַח ריבון עַלְמָא, אֲמִירָא דַכְוָתָא:
שְׁפַר עֲלֵיהּ לְחַווּיֵהּ, בְּאַפֵּי מַלְכְּוָתָא:
What follows, without warning, is a confrontation – almost a poetic disputation – between the gentile nations and Israel.
Intended, perhaps, to evoke the insecurity of the Jewish experience, the narrative turn is unexpected and jarring. Following a meditation on the heavenly realms and the superiority of Israel over the angels, the poet imagines a coalition of nations gathering, “like waves,” to confront the Jewish community.
Their tone first seems benign, even sympathetic. They are impressed by the Jews and their steadfast religious devotion. But their assimilationist agenda, backed by a hint of violence – “Join us, it's for your own good, you know” -- comes to the surface before long.
In these six lines, the nations appear and present their argument:
1 תָּאִין וּמִתְכַּנְשִׁין, כְּחֵיזוּ אַדְוָתָא:
2 תְּמֵהִין וְשַׁיְילִין לֵיהּ, בְּעֵסֶק אַתְוָתָא:
3 מְנָן וּמָאן הוּא רְחִימָךְ, שַׁפִּירָא בְּרֵיוָתָא:
4 אֲרוּם בְּגִינֵהּ סָפִית, מְדוֹר אַרְיְוָתָא:
5 יְקָרָא וְיָאָה אַתְּ אִין תַּעַרְבִי לְמַרְוָתָא:
6 רְעוּתֵךְ נַעֲבֵיד לִיךְ, בְּכָל אַתְרְוָתָא:
5 יְקָרָא וְיָאָה אַתְּ אִין תַּעַרְבִי לְמַרְוָתָא:
6 רְעוּתֵךְ נַעֲבֵיד לִיךְ, בְּכָל אַתְרְוָתָא:
My translation:
1 They approach, gathering like waves
2 Amazed, question one another about her signs
2 Amazed, question one another about her signs
3 “From where and who is your Beloved, most beautiful,
4 For whose sake you perish in the lions’ den?
5 You are so dear and so lovely! If you join the hegemony,
6 We will grant you whatever you desire, everywhere”
This finely crafted passage is woven from a set of midrashim revolving around a dialogue in the Song of Songs (5:8-6:2) between the רַעְיָה, the beloved woman, and בְּנוֹת יְרוּשָׁלָיִם, the daughters of Jerusalem.
Below is the text separated by speaker:
הָרַעְיָה:
הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלִָם אִם תִּמְצְאוּ אֶת דּוֹדִי מַה תַּגִּידוּ לוֹ שֶׁחוֹלַת אַהֲבָה אָנִי:
בְּנוֹת יְרוּשָׁלָיִם:
מַה דּוֹדֵךְ מִדּוֹד הַיָּפָה בַּנָּשִׁים מַה דּוֹדֵךְ מִדּוֹד שֶׁכָּכָה הִשְׁבַּעְתָּנוּ:
הָרַעְיָה:
דּוֹדִי צַח וְאָדוֹם דָּגוּל מֵרְבָבָה:
רֹאשׁוֹ כֶּתֶם פָּז קְוֻצּוֹתָיו תַּלְתַּלִּים שְׁחֹרוֹת כָּעוֹרֵב:
עֵינָיו כְּיוֹנִים עַל אֲפִיקֵי מָיִם רֹחֲצוֹת בֶּחָלָב יֹשְׁבוֹת עַל מִלֵּאת:
לְחָיָו כַּעֲרוּגַת הַבֹּשֶׂם מִגְדְּלוֹת מֶרְקָחִים שִׂפְתוֹתָיו שׁוֹשַׁנִּים נֹטְפוֹת מוֹר עֹבֵר:
יָדָיו גְּלִילֵי זָהָב מְמֻלָּאִים בַּתַּרְשִׁישׁ מֵעָיו עֶשֶׁת שֵׁן מְעֻלֶּפֶת סַפִּירִים:
שׁוֹקָיו עַמּוּדֵי שֵׁשׁ מְיֻסָּדִים עַל אַדְנֵי פָז מַרְאֵהוּ כַּלְּבָנוֹן בָּחוּר כָּאֲרָזִים:
חִכּוֹ מַמְתַקִּים וְכֻלּוֹ מַחֲמַדִּים זֶה דוֹדִי וְזֶה רֵעִי בְּנוֹת יְרוּשָׁלִָם:
בְּנוֹת יְרוּשָׁלָיִם:
אָנָה הָלַךְ דּוֹדֵךְ הַיָּפָה בַּנָּשִׁים אָנָה פָּנָה דוֹדֵךְ וּנְבַקְשֶׁנּוּ עִמָּךְ:
הָרַעְיָה:
דּוֹדִי יָרַד לְגַנּוֹ לַעֲרוּגוֹת הַבֹּשֶׂם לִרְעוֹת בַּגַּנִּים וְלִלְקֹט שׁוֹשַׁנִּים:
אֲנִי לְדוֹדִי וְדוֹדִי לִי הָרֹעֶה בַּשּׁוֹשַׁנִּים:
הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלִָם אִם תִּמְצְאוּ אֶת דּוֹדִי מַה תַּגִּידוּ לוֹ שֶׁחוֹלַת אַהֲבָה אָנִי:
בְּנוֹת יְרוּשָׁלָיִם:
מַה דּוֹדֵךְ מִדּוֹד הַיָּפָה בַּנָּשִׁים מַה דּוֹדֵךְ מִדּוֹד שֶׁכָּכָה הִשְׁבַּעְתָּנוּ:
הָרַעְיָה:
דּוֹדִי צַח וְאָדוֹם דָּגוּל מֵרְבָבָה:
רֹאשׁוֹ כֶּתֶם פָּז קְוֻצּוֹתָיו תַּלְתַּלִּים שְׁחֹרוֹת כָּעוֹרֵב:
עֵינָיו כְּיוֹנִים עַל אֲפִיקֵי מָיִם רֹחֲצוֹת בֶּחָלָב יֹשְׁבוֹת עַל מִלֵּאת:
לְחָיָו כַּעֲרוּגַת הַבֹּשֶׂם מִגְדְּלוֹת מֶרְקָחִים שִׂפְתוֹתָיו שׁוֹשַׁנִּים נֹטְפוֹת מוֹר עֹבֵר:
יָדָיו גְּלִילֵי זָהָב מְמֻלָּאִים בַּתַּרְשִׁישׁ מֵעָיו עֶשֶׁת שֵׁן מְעֻלֶּפֶת סַפִּירִים:
שׁוֹקָיו עַמּוּדֵי שֵׁשׁ מְיֻסָּדִים עַל אַדְנֵי פָז מַרְאֵהוּ כַּלְּבָנוֹן בָּחוּר כָּאֲרָזִים:
חִכּוֹ מַמְתַקִּים וְכֻלּוֹ מַחֲמַדִּים זֶה דוֹדִי וְזֶה רֵעִי בְּנוֹת יְרוּשָׁלִָם:
בְּנוֹת יְרוּשָׁלָיִם:
אָנָה הָלַךְ דּוֹדֵךְ הַיָּפָה בַּנָּשִׁים אָנָה פָּנָה דוֹדֵךְ וּנְבַקְשֶׁנּוּ עִמָּךְ:
הָרַעְיָה:
דּוֹדִי יָרַד לְגַנּוֹ לַעֲרוּגוֹת הַבֹּשֶׂם לִרְעוֹת בַּגַּנִּים וְלִלְקֹט שׁוֹשַׁנִּים:
אֲנִי לְדוֹדִי וְדוֹדִי לִי הָרֹעֶה בַּשּׁוֹשַׁנִּים:
The רַעְיָה begs the Jerusalemite girls to find her love and to tell him of her longing. They first ask, מַה דּוֹדֵךְ מִדּוֹד – how will we identify him? In response, she provides detailed signs, in seven lines of verse, of his beauty and charm. Their next question follows naturally:
אָנָה הָלַךְ דּוֹדֵךְ הַיָּפָה בַּנָּשִׁים אָנָה פָּנָה דוֹדֵךְ וּנְבַקְשֶׁנּוּ עִמָּךְ — now that we know something about your beloved, where did he go? Tell us, and we will help you search for him.
In the allegorical reading of the Song – and in the poet’s imagination – the רַעְיָה is Israel, the דּוֹד is God, and the daughters of Jerusalem represent the nations.
Below are excerpts from the midrashic sources relevant to our passage (language which inspired the poet is highlighted in bold):
מכילתא דרבי ישמעאל בשלח - מסכתא דשירה ג
זה אלי . . . ר'עקיבא אומר אדבר בנאותיו ובשבחיו של מי שאמר והיה העולם בפני כל אומות העולם. שהרי אומות העולם שואלין את ישראל לומר מה דודך מדוד שככה השבעתנו (שיר השירים ה) שכך אתם מתים עליו וכך אתם נהרגין עליו שנ'על כן עלמות אהבוך (שם א) אהבוך עד מות, וכתיב כי עליך הורגנו כל היום (תהלים מד). הרי אתם נאים, הרי אתם גבורים, בואו והתערבו עמנו. וישראל אומרים להם לאומות העולם, מכירין אתם אותו [2]נאמר לכם מקצת שבחו: דודי צח ואדום דגול מרבבה (שיר השירים ה). כיון ששומעין שכך שבחו אומרים לישראל נלכה עמכם שנ' אנה הולך דודך היפה בנשים אנה פנה דודך ונבקשנו עמך (שם ו) וישראל אומרים להם אין לכם חלק בו אלא דודי לי ואני לו וגו' (שם ב) אני לדודי ודודי לי הרועה בשושנים (שם ו).
במדבר רבה ב:ד
אִישׁ עַל-דִּגְלוֹ בְאֹתֹת (במדבר ב): הה"ד (שיר השירים ו) מי זאת הנשקפה כמו שחר יפה כלבנה ברה כחמה אימה כנדגלות. קדושים וגדולים היו ישראל בדגליהם וכל האומות מסתכלין בהם ותמהין ואומרים מי זאת הנשקפה וגו'אומרים להם האומות שובי שובי השולמית (שיר השירים ז) הדבקו לנו בואו אצלנו ואנו עושין אתכם שלטונים הגמונים דוכסין אפרכין אסטרטליטין, שובי שובי ונחזה בך ואין נחזה אלא שררה שכן אמר יתרו למשה (שמות יט) ואתה תחזה וגו'שובי שובי ונחזה בך
במדבר רבה ב:טז
ד"א והיה במקום וגו'הה"ד (שיר השירים ח) מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה וגו' ואומר אם יתן איש את וגו'אמר רבי שמואל בר נחמן בשתי אהבות הכתוב הזה מדבר. ראשו מדבר באהבתו של ישראל. שאם יתכנסו כל אומות העולם ליטול את האהבה שבינו לבין ישראל אינן יכולין, שנאמר מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה ואין מים רבים אלא אומות העולם שנאמר (ישעיה יז) הוי המון עמים רבים וגו'.
שמות רבה כג:ה
מראש שניר (שיר השירים ד), בזכות יצחק, וחרמון, בזכות יעקב, ממעונות אריות, גלות בבל ומדי, מהררי נמרים, זו אדום
Below, we match each line or half-line from our Akdamut passage to its associated biblical or midrashic expression. Note how each phrase either quotes directly from or alludes to imagery in the Song and its related midrashim. For now, we will leave line 2 aside. This line will be addressed separately.
1 תָּאִין וּמִתְכַּנְשִׁין כְּחֵיזוּ אַדְוָתָא
מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה וגו' . . . שאם יתכנסו כל אומות העולם ליטול את האהבה שבינו לבין ישראל אינן יכולין . . .ואין מים רבים אלא אומות העולם . ) . . במדבר רבה ב:טז(
3 מְנָן וּמָאן הוּא רְחִימָךְ, שַׁפִּירָא בְּרֵיוָתָא
שהרי אומות העולם שואלין את ישראל לומר מַה דּוֹדֵךְ מִדּוֹד שֶׁכָּכָה הִשְׁבַּעְתָּנוּ )מכילתא דרבי ישמעאל בשלח - מסכתא דשירה ג(
1. מְנָן (“from where”) -- אָנָה הָלַךְ דּוֹדֵךְ הַיָּפָה בַּנָּשִׁים אָנָה פָּנָה דוֹדֵךְ
2. וּמָאן -- (“and who”)מַה דּוֹדֵךְ מִדּוֹד הַיָּפָה בַּנָּשִׁים
4a אֲרוּם בְּגִינֵהּ סָפִית
שכך אתם מתים עליו וכך אתם נהרגין עליו[3]) מכילתא דר"י שם(
4b מְדוֹר אַרְיְוָתָא
ממעונות אריות, גלות בבל ומדי, מהררי נמרים, זו אדום (שמות רבה כג:ה)
5 יְקָרָא וְיָאָה אַתְּ, אִין תַּעַרְבִי לְמַרְוָתָא
הרי אתם נאים, הרי אתם גבורים, בואו והתערבו עמנו) מכילתא דר"י שם(
6 רְעוּתֵךְ נַעֲבֵיד לִיךְ, בְּכָל אַתְרְוָתָא
הדבקו לנו בואו אצלנו ואנו עושין אתכם שלטונים הגמונים דוכסין אפרכין אסטרטליטין) מכילתא דר"י שם(
Line 2 of this Akdamut passage – תְּמֵהִין וְשַׁיְילִין לֵיהּ, בְּעֵסֶק אַתְוָתָא – is particularly challenging. What does the poet mean by בְּעֵסֶק אַתְוָתָא? To which “signs” (אַתְוָתָא = אותות) does he refer?
Several translators and commentators on Akdamut interpret אַתְוָתָא as "miracles."[4] But that rendering is completely unsatisfactory, as this section of the poem does not address miracles. Furthermore, in all the source-midrashim from which the nations’ argument is derived, there is no reference to miracles. Indeed, had it referred to “miracles,” this line would be an aberration, as every other phrase in these six lines echoes specific language in the sources cited.
Taking a completely different approach, the ArtScroll Machzor renders אַתְוָתָא as “proofs”; i.e., in light of Israel’s endless suffering in exile, the nations demand proof that God still watches over Israel and plans to send the Messiah to redeem her.[5]
This interpretation has some merit, since it links line 2 to the nations’ adjacent observation regarding Israel’s persecution, i.e., אֲרוּם בְּגִינֵהּ סָפִית, מְדוֹר אַרְיְוָתָא (line 4). Still, “proofs” is forced and unsupported by the biblical and midrashic sources.
I believe, instead, that the correct translation of בְּעֵסֶק אַתְוָתָא is “about her signs,” i.e., Israel's signs. This phrase was clearly borrowed from the Bemidbar Rabba passage (2:4) cited above, a discourse on the banners or "signs" (אֹתוֹת) of the tribes, as described in Numbers 2:2. Note the association in Bemidbar Rabba 2:4 between עַל-דִּגְלוֹ בְאֹתֹת of Numbers and אימה כנדגלות of Song 6:10. The Sages read the latter as a reference by the nations to Israel’s impressive banners (נדגלות = דגלים).
Also note how the poet’s תְּמֵהִין וְשַׁיְילִין לֵיהּ is taken nearly verbatim from the expression וכל האומות מסתכליןבהם ותמהין ואומרים of Bemidbar Rabba, which is used in the context of the flags.
Also note how the poet’s תְּמֵהִין וְשַׁיְילִין לֵיהּ is taken nearly verbatim from the expression וכל האומות מסתכליןבהם ותמהין ואומרים of Bemidbar Rabba, which is used in the context of the flags.
Of course, the biblical אֹתוֹת often connotes an extraordinary, miraculous phenomenon. For example:
וְהָיָה אִם-לֹא יַאֲמִינוּ גַּם לִשְׁנֵי הָאֹתוֹת הָאֵלֶּה וְלֹא יִשְׁמְעוּן לְקֹלֶךָ וְלָקַחְתָּ מִמֵּימֵי הַיְאֹר וְשָׁפַכְתָּ הַיַּבָּשָׁה וְהָיוּ הַמַּיִם אֲשֶׁר תִּקַּח מִן-הַיְאֹר וְהָיוּ לְדָם בַּיַּבָּשֶׁת (שמות ד:ט)
וַיּוֹצִאֵנוּ ה’ מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה וּבְמֹרָא גָּדֹל וּבְאֹתוֹת וּבְמֹפְתִים (דברים כו:ח)
However, it appears certain – based on Bemidbar Rabba 2:4 – that the "signs" to which line 2 refers are Israel’s flags, rather than God’s miracles. Here, then, is the final midrashic source for our Akdamut passage:
2 תְּמֵהִין וְשַׁיְילִין לֵיהּ, בְּעֵסֶק אַתְוָתָא
איש על דגלו באותות - הה"ד מי זאת הנשקפה וגו' קדושים וגדולים היו ישראל בדגליהם וכל האומות מסתכלין בהם ותמהין ואומרים מי זאת הנשקפה וגו’) במדבר רבה ב:ד(
What may have motivated the interpretation of אַתְוָתָא as “miracles” was a presumed link between two distinct reactions of the nations: תְּמֵהִין וְשַׁיְילִין לֵיה of line 2 andמְנָן וּמָאן הוּא רְחִימָך of line 3.
The nations’ focus in line 3 is, of course, on God (רְחִימָךְ - your Beloved). The phrase מְנָן וּמָאן הוּא רְחִימָך is a conflation of אָנָה הָלַךְ דּוֹדֵךְ and מַה דּוֹדֵךְ מִדּוֹד, whose referent is God. But in line 1 -- תָּאִין וּמִתְכַּנְשִׁין -- they accost Israel and, in line 2 -- תְּמֵהִין וְשַׁיְילִין לֵיה -- express wonder among themselves about Israel. Their response in line 2 is to Israel, rather than to God. They shift their inquiries to God only in line 3.
[1] On R. Meir ben Yitzhak, see Eliezer Landshut, Amudei Ha-Avoda (Berlin, 1862), pp. 162ff; Avraham Grossman, Hakhmei Ashkenaz Ha-Rishonim (Jerusalem, 1981), pp. 292ff.
[2] The variant text in Mekhilta De-Rabbi Shimon Bar Yohai – אי אתם מכירין אותו – is more readable.
[3] See also Shir Ha-Shirim Rabba 7:1:
אומות העולם אומרות לישראל עד מתי אתם מתים על אלהיכם ומשלמין לו . . . ועד מתי אתם נהרגין עליו . . . ועד מתי אתם גומלין טובות עליו ולו לעצמו, והוא גומל לכם רעות
[4] E.g., Mahzor Le-Hag Ha-Shavuot, ed. Wolf Heidenheim (Rodelheim, 1805 and reprints); Mahzor Shavuot, ed. Yonah Fraenkel (Jerusalem, 2000), p. 390, n. 22; and, most recently, Jeffrey Hoffman, “Akdamut: History, Folklore, and Meaning,” The Jewish Quarterly Review, 99:2 (Spring 2009), p. 178.
[5] The Complete ArtScroll Machzor – Shavuos (Brooklyn, 1995), p. 269. The note on p. 269 attributes this idea to Mevo Ha-Shir by Shmuel Hayyim Yellin (Pietrokow, 1926). However, “proofs” was already proposed by Aharon ben Yehiel Mikhel Ha-Levi in his Mahzor commentary Mateh Levi. Yellin renders בְּעֵסֶק אַתְוָתָא as “on the matter of the arrival (of the Messiah)," based on an erroneous association of אַתְוָתָא with ואתא, Aramaic for ויבא (“he arrived”). The comments of Mateh Levi and Mevo Ha-Shir can both be viewed here.